תנו לצה”ל לנצח

פרק ראשון תפיסת הטרור - כיצד מתמודדים עם האתגר? מרחב הדיון

ספר זה עוסק בהיבטים שונים של סוגיית ההרתעה וההכרעה במסגרת הישראלית-ערבית בכלל, ובהקשר של מה שקרוי ארגוני טרור בפרט. אנו מבקשים להדגיש כבר בפתיחה, כי דיוננו בסוגיה זו מתמקד בהקשר הקונובנציונלי בלבד. אין אנו דנים בהיבטים הנוגעים למֵמד הגרעיני. במסגרת ספר זה נעסוק אך ורק בארגוני הטרור הפועלים בשכנות גיאוגרפית למדינת ישראל ובמערכת המאופיינת בעימות פעיל ומתמשך, לרוב א-סימטרי, שמדינת ישראל היא חלק ממנו. הכוונה היא בעיקר לארגוני הטרור הפלסטיניים: החמאס, הפתח והג'יהאד האסלאמי. באופן מוגבל נדון גם בארגון החזבאללה. אנו סבורים כי הדיון בארגוני טרור אחרים, דוגמת אל-קאעידה, מחייב ראייה שונה לחלוטין בנוגע לסוגיית ההכרעה וההרתעה. לפיכך, הטרור העולמי עומד מחוץ למסגרת ספר זה בעיקר בשל השוני הרב בין שתי זירות הפעולה:

לארגוני הטרור באזורנו, ובמיוחד לארגוני הטרור הפלסטיניים, יש מסגרת טריטוריאלית פחות או יותר מוגדרת: החמאס שולט ברצועת עזה; הפתח שולט בגדה המערבית ואילו החזבאללה שולט בחלקים נרחבים בלבנון, ובעיקר בדרום ובשכונות מוגדרות בעריה המרכזיות של לבנון. כמו כן לארגוני הטרור שבהם אנו עוסקים יש מערכת שלטונית מוכרת הפועלת במסגרת רשות טריטוריאלית על בסיס קריטריונים מקובלים. ארגוני הטרור מתמודדים על השלטון במסגרת מערכת בעלת אופי דמוקרטי למדי, אולי לא במובן המערבי המוכר, אבל בהחלט במסגרת מערכת פתוחה וחופשית יותר מזו הקיימת במרבית מדינות ערב. בנוסף, לארגוני הטרור באזורנו יש נכסים רבים רחבי-היקף, חלקם בעלי אופי מוחשי ונוכחות פיזית, כגון מבנים ומוסדות חברתיים, וחלקם בעלי אופי כלכלי. מאפיינים אלה, על פי הידוע לנו, אינם קיימים בקרב ארגוני טרור עולמיים דוגמת אל-קאעידה, בוודאי לא במינון ובהיקף המאפיין את ארגוני הטרור שבאזורנו.

יותר מכך, לארגוני הטרור באזורנו יש מטרות פוליטיות ברורות ובנות השגה באופן עקרוני מעבר לשאיפות ולחלומות ארוכי הטווח שלהם. אין המדובר כאן, למעט, אולי, במקרה של חמאס, בארגונים המנהלים מסע צלב אידיאולוגי דתי קנאי, השואף להשליט את מלכות האסלאם באזורנו. לא כך פני הדברים בארגוני טרור דוגמת אל-קאעידה. ולבסוף, ארגוני הטרור באזורנו מנהלים מערכת של דיאלוגים עם מדינת ישראל. לעתים - למשל במקרה של אש"ף - מדובר במשא ומתן גלוי ומתוקשר. לעתים מדובר במסרים דרך צד שלישי (כמו במקרה של ההידברות בין ישראל לבין החמאס והחזבאללה סביב עסקאות השבויים). להערכתנו, סוג כזה של דיאלוג אינו מתקיים בין ארגוני הטרור העולמיים ויריביהם ובראשם ארצות הברית.

'ארגוני טרור' מול 'ארגוני שחרור לאומי'

למונח 'טרור', וממילא - 'ארגוני טרור' - יש מטבע הדברים קונוטציות שליליות מאוד. הטרור מזוהה במחשבתנו, ובצדק, עם פעילות אלימה, אכזרית ונעדרת מחויבות כלשהי לנורמות של חוק, משפט וצדק, המקובלות בעולם המערבי. הטרור נתפס על ידי רבים גם כביטוי של פחדנות, על רקע העובדה שהוא מכוון את חִציו בעיקר כלפי אזרחים חלשים, לרבות נשים וילדים, ונרתע בדרך כלל מעימות ישיר עם כוחות צבא. במבט מקצועי ניתן להבין את נטייתם של ארגוני טרור לפעול נגד אזרחים. ברור להם שכוחם המוגבל אינו מאפשר להם להתמודד 'ראש בראש' מול צבא סדיר, העולה עליהם בהיקף כוח האדם והציוד המלחמתי שברשותו. כדי להצליח במאבקו הוא חייב לאמץ את העיקרון שכל צבא מאמץ; דהיינו, איתור נקודות החולשה של היריב, ומיקוד הפגיעה בהן. אכן, פגיעה מכוונת באזרחים נראית כתופעה 'נחותה' ו'מכוערת'. ואולם, מנקודת ראותם של ארגוני טרור המבחן העיקרי להצלחה הוא מבחן התוצאה. מנקודת ראות זו, יכולים ארגוני טרור לזקוף לעצמם לא מעט הצלחות במישור האסטרטגי.

מטבע הדברים, ארגוני הטרור מעדיפים לכנות עצמם 'ארגוני שחרור' או 'ארגוני שחרור לאומי'. מושגים אלה נועדו להבהיר כי מטרת פעילותם היא לממש את זכותם הטבעית של המיעוטים הלאומיים, הדתיים או האתניים שאותם הם מתיימרים לייצג כדי לחיות במסגרת ישות מדינית עצמאית. הנחת היסוד המובלעת במסגרת קביעה זו היא שלפחות חלק מן הטריטוריה שעליה מבקשים ארגוני טרור להקים את מדינתם העצמאית מצוי עתה, באופן בלתי-מוצדק, בשליטת כוח כובש. ארגוני הטרור מאמינים, קרוב לוודאי במידה רבה של צדק, שהצגת פעילות הטרור שלהם כחלק ממאבק לשחרור לאומי תעורר כלפיהם אהדה רבה, ותזכה ליחס חיובי.

באיזו קטגוריה משתי הקטגוריות שצוינו לעיל ('ארגוני טרור' או 'ארגונים לשחרור לאומי') נמצאים ארגוני הטרור שבהם אנו עוסקים בספר זה? התשובה לכך צריכה להתמקד בשתי אופציות אפשריות: האופציה הראשונה מניחה שארגוני טרור באזורנו פועלים בדרך של טרור, המתאפיינת בהרג מכוון של אזרחים, מתוך מגמה לממש יעד לאומי מוגדר במסגרת טריטוריאלית מוגדרת. עם מימושו של יעד זה תיפסק לחלוטין פעילות הטרור שלהם. המסגרת הטריטוריאלית המוגדרת על ידינו כארץ ישראל מכילה בתוכה, על פי הנחה זו, גם את המסגרת הטריטוריאלית שבמסגרתה אמורה להתממש שאיפתו של העם הפלסטיני לישות מדינית עצמאית. האופציה השנייה מניחה שפעילות הטרור של ארגונים אלה היא דרך חיים ומטרה בפני עצמה. מטרתם מרחיקה לכת הרבה מעבר למימוש מאוויים לאומיים. שאיפתם היא להכרית את קיומה של מדינת ישראל. לפיכך, פעילות הטרור שלהם לא תיפסק גם כאשר תהיה לארגונים אלה מסגרת טריטוריאלית ושלטונית מוגדרת. הם לא ינוחו ולא יירגעו עד אשר יממשו את שאיפתם לחסל את מדינת ישראל.

כידוע, הציבור הרחב וגם ההנהגה במדינת ישראל חלוקים בדעתם בסוגיה זו. יש הרואים בארגוני טרור גופים בעלי יעדים פוליטיים מוגדרים. לדעתם, ההתקוממות שלהם ופעילותם האלימה נגד מדינת ישראל ואזרחיה אינם שונים באופן עקרוני ממאבקים של תנועות לאומיות אחרות, שביקשו להשיג עצמאות לאומית מידי מעצמות קולוניאליסטיות. אחרים, לעומת זאת, רואים בארגוני הטרור גופים רצחניים, המבקשים להביא לחיסול מוחלט של מדינת ישראל ואזרחיה. הרג אזרחים ישראלים, על פי תפיסה זו, מהווה מטרה בפני עצמה ולא אמצעי להשגת מטרה מדינית כלשהי.

במסגרת ספר זה, סוגיית היעד הסופי של ארגוני הטרור אינה רלוונטית. לפיכך, איננו נכנסים לדיון בסוגיה זו, ובוודאי איננו באים להכריע איזו משתי הגישות נכונה. בכל מקרה, בשתי האופציות מדובר על שימוש בדרך הטרור. למונח 'ארגוני טרור' אין במסגרת ספר זה משמעות ערכית-פוליטית, אלא מדובר בהגדרה מקצועית לחלוטין. מטבע הדברים, הוא מחייב אותנו קודם כול להגדיר לעצמנו את מהותו של המונח 'טרור'. ממילא יהיה ברור שארגוני טרור הִנם ארגונים העוסקים בסוג הפעילות המתוארת בהגדרה שלהלן. למונח 'טרור' ניתנו הגדרות שונות. בספר זה אנו מאמצים את ההגדרה של פרופ' אסא כשר. על פי הגדרה זו:

הטרור היא פעולה אלימה המתבצעת בידי יחידים או ארגונים, לא מטעמה של זרוע של מדינה, במטרה לפגוע בחייהם של בני אדם או בשלומם, באשר הם בני אוכלוסייה מסוימת, כדי לזרוע פחד בבני אותה קבוצה, כדי לגרום להם לשנות את אופיו של המשטר או את המדיניות המתבצעת על ידי מוסדותיו, מטעמים פוליטיים או אידיאולוגיים.

הגדרה זו, כפי שניתן להבחין בבירור, שׂמה את הדגש על מקור הסמכות של ארגוני הטרור - מי שמורה להם ומנחה אותם ליזום ולהוציא לפועל פעולות טרור. על פי תפיסה זו רק למדינה יש סמכות להורות על שימוש בכוח. דהיינו, אילו בוצעו פעולות כוחניות על ידי גוף מדינתי לא ניתן היה להגדיר אותן כפעולות טרור. הגדרה זו מציבה תחת "קורת גולדה מאיר" אחת את כל הארגונים הלא-מדינתיים, הפועלים בדרך של אלימות. על פי הגדרה זו, כל ארגון לא-מדינתי, גם כאלה הפועלים באופן מובהק להשגת עצמאות לאומית, ייחשב כארגון טרור. זו קביעה שקשה לקבל אותה. מאידך גיסא, היא מעניקה יד חופשית למדינות לפעול בדרך של טרור מבלי שניתן יהיה להכתים את שמן.8

'דרך הטרור' - יצירת אימה ושיתוק יכולת התגובה

במהלך העימות המלחמתי בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, שהחל בספטמבר 2000 ולימים זכה לכינוי 'האינתיפאדה השנייה’, נחשפו מדינת ישראל והחברה הישראלית לפגיעות קשות, בנפש וברכוש, שכמותן לא חוו מעודן. פעולות טרור נגד אזרחים וחיילים בוצעו בכל רחבי הארץ, במרכז וגם בפריפריה, בשווקים הומים, ברחובות, במרכזי קניות ובאוטובוסים. פיגועים אלה באו בחטף, פעמים רבות במקומות ובזמנים לא צפויים. איש לא יכול היה להרגיש בביטחון שזה לא יקרה לו. קשים מכול היו פיגועי המתאבדים, ושיאם היה ב-2002. פיגועים אלה בוצעו בידי מחבלים, שראו את מותם יחד עם אנשים אחרים כיעד נחשק. לאזרח בעל תפיסת עולם 'יהודית-מערבית’, המציבה את החיים ושמירתם כיעד עליון, קשה היה להפנים את עצם קיומה של תופעה מזוויעה כזו.9

החברה הישראלית מעולם לא חוותה תופעה כזו בהיקף מעין זה. השבר היה גדול. מדינת ישראל, כחלק מהמערב המתפתח השׂבע והעייף ממלחמות, 'התרגלה’ במשך שנים לתופעות של טרור רצחני. ואולם, במשך שנים ארוכות היה מדובר בטרור בעל אופי נקודתי, שגרם להרג של בודדים. כך היו אירועי הירי מן המארב, דקירות סכין, ובמידה רבה - גם מכוניות תופת. מושגים כמו 'פיגוע המוני' או 'אירוע רב-נפגעים' כמעט שלא היו מוכרים לציבור הישראלי. בתקופה שקדמה לאינתיפאדה השנייה היו אירועי טרור שניתן להגדיר אותם כ'פיגועים המוניים', אולם לא היו בהם תכיפות, אינטנסיביות ותוצאות קטלניות כמו באירועי האינתיפאדה השנייה. והנה, בתוך פרק זמן קצר, השתנתה תמונת המצב מן הקצה אל הקצה. קשים במיוחד היו פיגועי ההתאבדות. כמעט כל אחד מהם גרם למספר רב של נפגעים ומספר עוד יותר גדול של פצועים בדרגות חומרה שונות.10

מעבר לפגיעות הקשות בנפש וברכוש, היו לפיגועי ההתאבדות גם השלכות חמורות על המוראל הציבורי. הם יצרו תחושת חוסר אונים בציבור. דומה היה שארגוני טרור מצאו את שרביט הפלאים שבאמצעותו הם יוכלו לפגוע בישראל בצורה אנושה, כאשר המחיר שהם נדרשים לשלם בגין פעילותם נמוך מאוד, כמעט אפסי. המפגעים חיו ופעלו בתוך אוכלוסייה פלסטינית אוהדת. קל היה להם להיבלע בתוך שכונות פלסטיניות צפופות אוכלוסין. הפעילות לאיתורם, למעצרם או לחיסולם הובילה לא אחת לפגיעה בחפים מפשע בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. התוצאה היתה ביקורת קשה הן מבית והן בזירה הבין-לאומית. רישומם של הפיגועים היה עז גם משום שהם התפרשׂו בכל אזורי הארץ, במרכז וגם בפריפריה. שום עיר לא היתה מחוסנת מפני פגיעת הטרור. פעילות ארגוני טרור הביאה עִמה פיגועי 'איכות' רבי-נפגעים במרכזי ערים, כולל בתל אביב. היו ימים שבהם בוצעו פעולות טרור בבוקר, בצהריים ובערב.

גורם נוסף שהעצים את החרדות ברחוב הישראלי נוכח פיגועי המתאבדים היה נעוץ במודעות לקשיים המרובים הכרוכים במאבק מול תופעה כזו. היה ברור כי מרגע שמחבל מתאבד הצליח לחדור לתחומי מדינת ישראל לא היה אפשר עוד למנוע את מימוש הפיגוע. אם בשנות התשעים ובשלב הראשון של האינתיפאדה נהגו המחבלים להשתמש בזהותם המקורית, ואף התגאו בכך, הרי שהחל משנת 2000 החלו המחבלים המתאבדים להגיע, לעתים קרובות, מחופשים ליהודים. ערנות הרחוב הישראלי חייבה את המחבלים לשפר את היטמעותם כדי למנוע את זיהויָם ומעצרם טרם ביצוע הפיגוע. לדרג המשלחים והסייענים אִפשרה ההיטמעות ציר נסיגה בטוח יחסית, כדי להמשיך ולייצר פיגועים נוספים. כך נוצרה מציאות קשה מנשוא, שבה גם מי שנראה כישראלי לכל דבר נחשד כמְפגע פוטנציאלי. למעשה, בכל רגע נתון, היה יכול מחבל להתאבד ולהרוג את הקרובים אל סביבתו בלחיצת כפתור. היטמעות המחבלים הפכה את מניעת הפיגועים לכמעט בלתי-אפשרית.

אכן, פעילות הטרור בכלל, ופיגועי ההתאבדות בפרט, העלו את רף החרדה של אזרחי ישראל לדרגות שלא היו ידועות בעבר. הם גם יצרו לאזרח הפשוט סדר יום חדש. הביטוי העיקרי לכך היה מגמה של אזרחים רבים להימנע ככל האפשר מיציאה מתחומי הבית - אלא לצרכים דחופים וחיוניים; הימנעות מהימצאות במקומות הומים מאדם ואף מנסיעה באוטובוסים, שהיו היעד העיקרי של פיגועי המתאבדים; צמצום ניכר של פעילויות בידור ובילוי, ועוד. עד מהרה הסתבר כי הדיון בסוגיית הטרור ('מה עושים עם זה’, 'עד מתי נסבול מזה’) ובדרכי הלחימה בו נמצאים בראש סדר העדיפויות הציבורי ומאפילים על כל סוגיה אחרת שעל סדר היום.

תחושת הפחד שאחזה בציבור מול מראות ההרג, הדם ואנחות הפצועים, אפשרה לארגוני הטרור לאשש את התיזה בדבר יעילותה של דרך פעולה זו. זה שנים טענו ראשי ארגוני הטרור כי דרך הטרור אמנם טומנת בתוכה סיכונים של בידוד בין-לאומי, דעת קהל עוינת ועוד, אך בסופו של דבר היא מציגה קבלות של הצלחות. לאחר שנים של פעילות טרור מתמשכת נגד ישראל, יכלו מנהיגי הארגונים לרשום לעצמם הצלחות כבירות. החשובות שבהן היו שיבוש אורחות חייהם של אזרחי המדינה שאותה הם ראו כמדינת אויב, והעובדה שהם הפכו לנושא ראשון במעלה על סדר היום הציבורי.

אופייה האכזרי וחסר המעצורים של פעילות הטרור, והעובדה שגם נשים נטלו בה חלק פעיל, העצימו עוד יותר את תחושות הפחד בקרב אזרחי ישראל. לפיגועי המתאבדים נוספה הילה מיסטית של תופעה בלתי-רציונלית ובלתי-נתפסת בהיגיון האנושי המקובל - אנשים שהיו מוכנים להקריב את חייהם ובלבד שיפגעו במספר רב ככל האפשר של אזרחים ישראלים. התמונות הקשות שהתלוו לפיגועים האלה, מראות הדם והאיברים המפוזרים של הקורבנות והמחבלים, תרמו לתחושות ההלם והתדהמה שאחזו בחלק גדול מאזרחיה של מדינת ישראל. בכך נתקיימה הנבואה הקשה במקרא: 'והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה.’11

ראשי ארגוני הטרור התוודעו עד מהרה לעוצמה הרבה המצויה בידם, השמה ללעג את היתרונות הבולטים של מדינות מתקדמות כמו ישראל וארצות הברית בתחום הצבאי המקובל ובתחום המדעי-טכנולוגי. עובדה היא כי אף שלרשות מדינות אלה עומד ציוד מלחמתי מתוחכם ביותר, ואיכות גבוהה יותר של כוח אדם, אין הן מצליחות להדביר לוחמי גרילה, שמספרם קטן ביותר והם מצוידים בכלי נשק מיושנים. בעקבות הפיגוע הקשה בבית ליד (22 בינואר 1995) אמר אחד מראשי ארגוני הטרור, פתחי שקאקי (אחד ממייסדי ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי. חוסל על ידי ישראל ב-15 באוקטובר 1995), את הדברים הבאים, המצביעים בעליל על אמונה עמוקה ביעילותה הרבה של דרך הטרור, ועל שכנוע פנימי בלתי-מעורער כי בסופו של דבר תאפשר דרך זו לארגוני טרור לממש את מטרות מאבקם:

אמריקה ואיתה כל המערב מוציאה מיליארדים כדי ליצור שלום של קנה רצוץ. הישות הציונית ומדינות האזור הערביות פועלות באותו כיוון. ואז בא מתאבד אחד או שניים כמו בבית ליד ומרסקים את כל זה לרסיסים. איזה סוד זה שהטכנולוגיה המערבית אינה מסוגלת להבינו? איזו משוואה זו שמחשב-העל האמריקני אינו מסוגל לפתור אותה? שואלים אותנו כיצד אנו שוטפים את מוחם של צעירים אלו. האמת היא שצעירים אלו הם ששוטפים את מוחנו מהרפש של ההסברה המערבית, ההטעיות שלה ואפשרויות התבוסה, כשהם קופצים לזרועות המוות בהכרה מלאה ומרצון כאילו זה הדבר היפה ביותר בעולם.12

מנקודת ראותם של ארגוני טרור, עליונותה הצבאית של מדינת ישראל ועוצמתה המדעית והטכנולוגית העולה לאין שיעור על זו של ארגוני טרור הפכו ללא-רלוונטיים עם הרחבת השימוש בטרור המתאבדים. להערכתם, דרך פעולה זו הביאה להישגים ממשיים בשטח, בעלות נמוכה יחסית מנקודת מבטם של ארגוני טרור. הנסיגות מלבנון ומעזה חיזקו את תחושת ההצלחה האובייקטיבית. בפרספקטיבה של מספר שנים הוכח הטרור ככלי יעיל לא רק על דעת ארגוני הטרור, אלא גם בעיני המערב ומחקריו המלומדים. הצלחת החזבאללה, לדוגמה, להביא לנסיגת צה"ל מדרום לבנון, הביאה למסקנה כי באמצעות טרור ניתן להוריד את ישראל על ברכיה. וכך נכתב במחקר ישראלי בהקשר זה: "הפלסטינים," כתב אחד החוקרים, "ראו שדרך הטרור הביאה הצלחה - גירוש האמריקנים ויתר הכוחות המערביים בלבנון. פיגועי ההתאבדות של החזבאללה נגד צה”ל תרמו לנסיגה מרוב לבנון ב-1985 ולנסיגה החד-צדדית בשנת 2000. אין פלא שהחמאס והפלסטינים גילו את הפוטנציאל של פיגועי ההתאבדות וממשיכים בדרך זו."13

האומנם ייאוש ותסכול הם שורשי הטרור?

חוקרים מסוימים טוענים כי פעילות ארגוני הטרור נגד ישראל נבעה, בראש ובראשונה, מתחושות של כעס ותסכול של הפלסטינים, נוכח העובדה שישראל גזלה מהם את אדמתם והפכה אותם לפליטים מרודים במדינות ערב. עתה, כאשר יש ביכולתה של מדינת ישראל לאפשר להם לממש את זכותם להגדרה עצמית, היא מפגינה מה שנראה בעיניהם כמדיניות עיקשת, וחוסר נכונות מצִדה לרצות את הפלסטינים במישור הפוליטי. כל רצונם של הפלסטינים, כך נטען, הוא לממש את מאווייהם הלאומיים בשכנות לישראל. ממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו מנקיטת צעדים שיכלו אולי להביא למימוש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים. כתוצאה מכך, לא נותרה בידי ארגוני הטרור הפלסטיניים ברירה, אלא לפעול בדרך כוחנית למימוש זכויותיהם.

ביטוי בולט לדרך חשיבה זו נתן החוקר מתי שטיינברג. מנקודת מבטו, כך אפשר להתרשם, פעילות הטרור של ארגוני טרור היא ביסודה תגובה לפעילות ישראלית נגד הפלסטינים: פיגוע ההתאבדות הראשון, הוא מזכיר, בוצע על ידי החמאס ב-16 באפריל 1993, נגד אוטובוס שהוביל חיילים ליד מחולה שבבקעת הירדן. בפיגוע נהרגו שני אנשים (נוסף למחבל) ונפצעו חמישה. לדעתו, עיתוי הפעולה לא היה מקרי: "באותה עת," הוא כותב, "הלכו והתפוגגו ציפיות הציבור הפלסטיני לשינוי ולהתקדמות מדיניים, שניעורו בעקבות ועידת מדריד (אוקטובר 1991). באפריל 1993 התחוור כי המאמץ ליישם את החלטות ועידת מדריד בהקשר הפלסטיני במסגרת שיחות וושינגטון (1992-1993) השתרך ללא תכלית. החמאס ביקש אפוא להיבנות מאווירת המבוי הסתום ולהציג דרך מוצא משלו שתסב לישראל פגיעה אנושה."14

גם אחדים מפיגועי ההתאבדות שבוצעו לאחר הסכמי אוסלו, מיוחסים על ידי שטיינברג לאירועים ומהלכים בצד הישראלי. לטענתו, במשך שנים ארוכות התנהל בתוך ארגון החמאס ויכוח פנימי בשאלה אם יש להסלים את פעילות הטרור נגד ישראל על ידי פעולות של הרג המוני באמצעות מתאבדים. עד להרג שבוצע במערת המכפלה, כך משתמע מדבריו, המגמה היתה לשלול דרך פעולה זו. בעקבות טבח מערת המכפלה נטתה הכף לאישור פיגועי טרור באמצעות מתאבדים: "המעבר של החמאס באפריל 1994 ממיקוד פיגועי התאבדות ביעדים צבאיים ובתחומי הגדה ורצועת עזה," הוא כותב, "ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק נבע ישירות מטבח גולדשטיין (25 בפברואר 1994)." פיגוע התאבדות ראשון בתחומי מדינת ישראל בוצע על ידי החמאס בעפולה ב-6 באפריל 1994, ובו נרצחו שמונה אנשים. החמאס טען כי הפיגוע היה הראשון בשרשרת פיגועי נקמה על הטבח במערת המכפלה. בכך, סבור החוקר שטיינברג, הכריע מעשהו של גולדשטיין את הכף לטובת המצדדים בקרב החמאס בפיגועי התאבדות גם נגד אזרחים ובתחומי מדינת ישראל, ללא הבחן. עד אז ניטש בחמאס פולמוס פנימי בדבר הכדאיות של פיגועים ללא הבחנה.15

טיעון זה, הקושר בין פיגועי ההתאבדות של החמאס לטבח שבוצע במערת המכפלה, מעורר בהכרח ספקות ותהיות באשר לתקפותו. פעולות רצח של ישראלים על ידי ארגוני טרור בוצעו במשך שנים קודם לכן. העובדה שאלה לא היו פיגועי התאבדות אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. כל הפעולות נועדו להרוג מספר רב ככל האפשר של ישראלים. יתר על כן, אילו מדובר היה בפעולת תגמול חד-פעמית - מעין פעולת נקם - נגד אזרחים ישראלים בכלל, ותושבי ההתנחלויות בפרט, ניתן היה בהחלט לקשור זאת לטבח במערת המכפלה. ואולם, העובדה שפיגועי ההתאבדות נמשכו לאורך שנים לפני הטבח במערת המכפלה ולאחריו, מלמדת שהמדובר בהכרעה אסטרטגית של ארגוני הטרור. הכרעה זו תפסה, קרוב לוודאי, תאוצה במשך השנים על רקע העובדה שהיא נתפסה, ובצדק, כדרך פעולה אפקטיבית מאוד במאבקם של ארגוני הטרור נגד ישראל. הניסיון לקשור הכרעה אסטרטגית מעין זו לאירוע בודד, גם אם הוא חריג באופיו, חסר אחיזה של ממש. עם זאת, ניתן להניח שטבח מערת המכפלה העצים את רגשות השנאה כלפי מדינת ישראל בקרב הפלסטינים, והעמיד לרשות ארגוני טרור מאגר גדול יותר של פעילי טרור המבקשים לנקום בישראל.

כמו כן אנו מסתייגים מן הנטייה הרווחת להסביר את פעילותם של ארגוני טרור נגד ישראל בהקשר של תחושת תסכול והיעדר תקווה. על פי טיעון זה, ארגוני טרור חשים כי הם נמצאים תחת דיכוי של משטר כוחני, וכי פעילות הטרור שלהם היא דרך התגובה שלהם נוכח מציאות עגומה זו. אנו סבורים שזהו הסבר דחוק ובלתי-מוכח. תחושות של תסכול יכולות לייצר פעולות ספורָדיות פה ושם. הן אינן יכולות לייצר מערכת משומנת היטב של פעילות טרור מתמשכת ואינטנסיבית. ההסבר לפעילות הטרור יכול להתבסס דווקא על תחושה של תקווה, והערכה שדרך פעולה זו כרוכה בעלויות קטנות יחסית, ובה בעת - הישגיה מרובים. הערכה זו, כפי שנראה להלן, תואמת את הניסיון ההיסטורי במדינות רבות. לפיכך ניתן לראות בה הערכה מפוכחת ומציאותית שזו דרך פעולה כדאית.

השלכות תודעתיות

לפיגועי המתאבדים היו השלכות קשות על המוראל הציבורי. תחושה של דכדוך הלכה והשתררה בחוגים רחבים בחברה הישראלית. פתיחותה של החברה הישראלית והרצון של כלל מרכיביה לשמר את עקרון חופש הביטוי תרמו לכך, שלא במתכוון, תרומה לא מבוטלת. אירועי הטרור זכו, מטבע הדברים, בכיסוי תקשורתי מקסימלי. בישראל רווח נוהג - במקרים של פיגועים רבי-נפגעים - לבטל את מסגרת השידורים הרגילה בכלי התקשורת ולעבור למסגרת שידורים מיוחדת. במסגרת זו נהוג היה לבטל תוכניות בידור ומוזיקה, ולשדר תוכניות מלל ומוזיקה נוגה תוך התמקדות באזור הפיגוע לאורך זמן. באורח פרדוקסלי, דרך פעולה זו שיחקה לידיהם של ארגוני הטרור. היא העצימה במידה רבה את רישומו של הפיגוע, וקרוב לוודאי שעודדה את ארגוני הטרור להמשיך במסע ההרג שלהם ברחבי המדינה. ישראל, כמדינה האמונה על ערכים דמוקרטיים, לא יכולה היתה לעשות דבר כדי לשנות מציאות זו, הגם שראשיה היו מודעים, ללא ספק, להיבט השלילי הכרוך בכך מנקודת ראותה.

ישראל היא מדינה קטנה, אשר משמרת מערכת היכרויות קרובה ורחבת-היקף בין אזרחיה. המעגל החברתי מהווה יסוד רב-חשיבות במערכת הקשרים וההיכרויות של ישראלים רבים. נקודות החיכוך של החברה הישראלית יוצרות מקומות מפגש מגוונים בין אזרחיה, בין בתי הספר, תנועות הנוער, הצבא, מוסדות ההשכלה הגבוהה, מעגל העבודה וכדומה. כאשר מתרחש פיגוע, בולטת נטייתם של ישראלים רבים לנסות ולדלות פרטים רבים ככל האפשר על אודות הנפגעים, שמא מי מהם מוכר להם. כלי התקשורת מודעים לצורך זה ומטבע הדברים ממחזרים שוב ושוב נתונים ופרטים על אודות נפגעי פעולות הטרור. כך חוזר ומועצם אפקט הטרור, קרוב לוודאי לקול מצהלותיהם של ארגוני הטרור. בזמן פיגוע נוצרת מטבע הדברים חרושת שמועות סביב היקף הנפגעים וזהותם. בנסיבות אלה אך טבעי הדבר שהציבור מפגין עניין רב בכל פיסת מידע על הפיגועים, ורשתות התקשורת הפועלות בתנאי תחרות קשים חייבות לספק צרכים אלה. יותר מכך, אזרחי ישראל חשופים זה שנים לערוצי טלוויזיה הפועלים מחוץ לתחומי מדינת ישראל ולאתרי אינטרנט שאינם נתונים למגבלות כלשהן של צנזורה וצווי איסור פרסום למיניהם. ערוצים אלה שידרו לא אחת תמונות קשות ממקום האירוע. לרשתות הישראליות, החוששות לאבד את לקוחותיהן, לא היתה ברירה אלא להיגרר אחר האירועים, ולתת לצופיהן תמונות מן השטח, אם כי במידה מעוררת כבוד של ריסון ואיפוק.16

בהיסטוריה של מדינת ישראל היו לא מעט תקופות של פעילות טרור אינטנסיבית נגד מדינת ישראל ואזרחיה, שפגעה בנפש וברכוש בהיקפים לא מבוטלים באופן יחסי. באופן טבעי עולה השאלה אילו שינויים חלו בפעילות ארגוני הטרור מאז ועד היום, ומה משמעותם מנקודת ראותה של מדינת ישראל. באופן בסיסי ניתן לציין שני מרכיבים של פעילות הטרור כיום, השונים באופן מהותי מבעבר: ראשית, הסיכונים הכרוכים בפעילותם של ארגוני טרור גדלו עשרות מונים. בעבר, בשנות החמישים למשל, חדרו מסתננים לארץ בעיקר למטרות שוד. מדי פעם הם פגעו גם באזרחים ובאנשי כוחות הביטחון. מטבע הדברים היתה הפגיעה מצומצמת מבחינת היקף הנפגעים. כיום פוטנציאל ההרג הוא אדיר והוא עולה באלפי אחוזים על מה שהיה בעבר. מחבל בודד המצליח להגיע למקום הומה אדם יכול להביא למותם של עשרות אנשים בשבריר של שנייה.

גם יכולת ההתגוננות מפני סוג כזה של פיגועים פחתה מאוד. בעבר הגיעו המסתננים לשטח מדינת ישראל מתוך שטחה של מדינה אחרת. החברה הישראלית היתה זרה להם. הם לא דיברו בשפה העברית ולכן היו חריגים בנוף המקובל של הישראלים. תמונת מצב זו השתנתה באופן מהותי. חלק ניכר מן המְפגעים, או לפחות מאלה שתכננו את הפיגוע, חיו בארץ. הם מכירים היטב את החברה בישראל ודוברים עברית. גם אם אינם מחופשים לישראלים, ניתן להניח שהם אינם מעוררים בדרך כלל חשד כלשהו. כאמור, גם אם מתעורר חשד, בסופו של דבר היכולת לסכל פיגוע היא כמעט אפסית. המרב שאליו אפשר לשאוף הוא הקטנת מספר הנפגעים.

נקודת שוני אחרת נעוצה בעובדה שבעבר אירע רובם המכריע של הפיגועים ביישובי סְפר הסמוכים לגבולות המדינה. מסתננים שחצו את הגבול התקשו להרחיק לכת, וביצעו את הפיגוע שלהם ביישוב קרוב לגבול, כך שיתאפשר להם להימלט חזרה אל מעבר לגבול. תופעת המחבלים המתאבדים מנטרלת את הצורך בהימלטות חזרה אל נקודת המוצא. זאת ועוד, חלק ניכר מן הפיגועים מתבצע בריכוזים עירוניים, באזורים הקרובים למרכז הארץ. התוצאה, כפי שכבר נאמר, היא העצמה רבה של אפקט הטרור. מאות אלפי אנשים נמצאים מעתה תחת החשש של היפגעות מן הטרור. ממילא צריך להניח שאורחות חייהם משתנים באורח משמעותי. סדר היום שלהם וסדרי העדיפויות מוכתבים מעתה, במידה רבה, על ידי הטרור.

קשיי ההתמודדות עם ארגוני הטרור הפלסטיניים במהלך האינתיפאדה התעצמו במידה רבה גם על רקע בקיעים קשים שנפערו בקונסנסוס הלאומי סביב צדקת הדרך; דהיינו, האמונה שישראל מנהלת מערכה צודקת נגד ארגוני טרור. מנהיגים מייסדים דוגמת דוד בן-גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין חיו ופעלו מתוך אמונה מגובשת בצדקת דרכם. תפיסת עולמם היתה ברורה ומגובשת ונעדרה ספקות בסיסיים. בתפיסת עולם זו מדינת ישראל נמצאה תמיד בצד הצודק ואויביה בצד הרע. מגמתם של אויביה היתה ברורה להם: לחסל את קיומה של מדינת ישראל. כדי למנוע מהם לממש מזימה זו, חייבת מדינת ישראל לנקוט בכל האמצעים העומדים לרשותה. זכותו המוסרית של העם היהודי למדינה משלו, שבה יהיה בטוח מפני שואה נוספת, היא זכות עליונה שלא יכול להיות עליה עוררין. כדי להבטיח זכות זו רשאית מדינת ישראל להשתמש כמעט בכל אמצעי העומד לרשותה. מנהיגים אלה גם חיו ופעלו במסגרת של חברה תומכת ומגויסת, שנתנה גיבוי כמעט מלא לכל מהלכיהם בתחום המדיני-ביטחוני. מרכיבים אלה השתנו לבלי הכר: דור המייסדים עבר מן העולם. במקומו קם דור צעיר, משכיל יותר ואולי גם אנרגטי יותר, אך נעדר אותה רמה של שכנוע פנימי והכרה בצדקת הדרך, שכה אפיינה את דור המייסדים.

ברמה המעשית, הזיכרון הקולקטיבי של דור המייסדים מציג הנהגה לאומית, אשר ידעה כמעט תמיד לטעת בעם את האמונה שיש אור בקצה המנהרה, שיש למדינת ישראל ולזרועות הביטחון שלה אופציות כדי להתמודד עם תופעה זו, ולהכריעה בסופו של דבר. אמונה זו נטעה ביטחון ותחושות של תקווה בעם גם כאשר ארגוני הטרור הכו בו מכות קשות ומכאיבות. הפעם, לנוכח פעילותם האינטנסיבית של ארגוני הטרור החל מן האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987), התחושה שרווחה בחוגים רחבים בהנהגת המדינה ובציבור היתה שלגורמי הביטחון אין למעשה יכולת להדביר את התופעה הזו או להנמיך את היקפה לרמות 'נסבלות’. חלקם הודו בכך בגלוי. תחושה זו נשענה, בין השאר, על הוֹדאות של גורמי ביטחון 'בני סמכא', שקצרה ידם מלהושיע מול תופעת הטרור הקשה. המסקנה המתבקשת היתה כי האופציה היחידה היא הסדר מדיני עם ארגוני הטרור. בהיעדר הסדר שכזה, בשל אופי הצדדים, נידונה ישראל לכאורה להמשיך ולספוג אבידות כבדות במסגרת מלחמה שאין לה סוף.

בנסיבות הקיימות, כאשר ארגוני הטרור מפגינים יכולת להפליא את מכותיהם בישראל, 'הסדר מדיני’ משמעותו היתה למעשה קבלת מרב תביעותיהם של ארגוני הטרור. בעיני רבים משמעות הדבר היתה שקולה כנגד הודאה בתבוסה. העיתונאי יואל מרקוס, כמו אישים אחרים בתקשורת, באקדמיה, במערכות הביטחון וכמובן בקרב אנשי הרוח, נתן ביטוי או דחיפה חד-משמעית לתחושת חוסר האונים אל מול תופעה קשה זו: "אהוד ברק אומר שנדע איך להגיב נגד ארגוני הטרור וגם ננצח אותם. אבל האמת היא שאנו נמצאים במלחמה שאי-אפשר לנצח בה. חולשת הכוח היא בעוכרינו. מה נעשה אם יהיו עוד פיגועים? נכבוש את הגדה בחזרה? נטיל פצצת אטום על עזה? הסטיקר: 'תנו לצה”ל לנצח', שהוא תוצאה של הפטפטת והיוהרה של ראשי הצבא, הוא שקרי. אנו ממולכדים במצב בלתי-אפשרי שאם נגיב בכל העוצמה תכניס אותנו דעת הקהל העולמית למחלקת משמידי עם. ואם לא נגיב זה יתפרש כחולשה."17

מאמר זה, כמו מאמרים אחרים מסוגו, מבטא באופן חד-משמעי את ההישג המשמעותי ביותר שאליו הגיעו ארגוני הטרור במהלך האינתיפאדה: צריבת חוסר האונים בתודעה הישראלית והיעדר אמונה ביכולת להתגבר על איום זה. ראשי ארגוני הטרור מפוכחים מספיק כדי לדעת שלא יוכלו להשמיד את מדינת ישראל באמצעות הטרור. מטרתם היא זריעת אנדרלמוסיה, פחדים וייאוש, ואת המטרה הזו הם הצליחו להשיג בשלביה הראשונים של האינתיפאדה.

שנים רבות, רבות מדי, חלפו ותמונת המצב השתנתה באורח דרסטי. לסוגיה זו נשוב בהמשך בהרחבה. אולם, כבר כאן ברצוננו להדגיש כי התברר, בניגוד לתחזיות קודרות של רבים, שבכל זאת הצליחו זרועות הביטחון למצוא מענה לטרור הפלסטיני - לא מענה מוחלט, לא כזה שמבטיח הפסקה מוחלטת של פעולות הטרור נגד ישראל ואזרחיה; אבל בכל זאת זהו מענה המאפשר לאזרחי ישראל ההולכים לשווקים לקניות, העולים על אוטובוסים ברחבי הארץ, לעשות זאת בלי חרדה שמא בכל רגע נתון ישמעו קול הדף אדיר שיפגע בהם ויביא למותם או לפציעתם, חס וחלילה. במארס 2009 סיכם ראש אגף מבצעים בצה"ל, האלוף טל רוסו, את תמונת המצב כך:

היום אנחנו במצב של ניצחון מול הטרור הפלסטיני אולם הניצחון מול טרור הוא תמיד זמני ותמיד מקומי. אפשר לבחון את זה בשני מישורים: במישור האזרחי - אנשים היוצאים לטייל בקניונים לא מפחדים ממתאבדים. במישור המדיני - הטרור מאיו"ש לא מביא לשינוי במדיניות ממשלת ישראל. זה לא אומר שהמצב הנוכחי יישאר גם בעוד שנתיים, צריך כל הזמן לעבוד על הניצחון.18

אנו מזדהים לחלוטין עם קביעה זו.

8. אסא כשר, אתיקה, מוסר וביטחון לאומי, נספח למקראה, תל אביב, המכללה לביטחון לאומי, 2004, עמ' 1. כפי שמצוטט אצל אייל זמיר, כיצד על ישראל כמדינה דמוקרטית לנהל מלחמה מוסרית ואפקטיבית מול מתקפת הטרור הפלסטינית, מחזור ל"ג, ספריית המכללה לביטחון לאומי, הערה 8, עמ' 11 (להלן: זמיר, טרור); יהושפט הרכבי מציג הגדרה פשוטה יותר, לפיה: 'הטרור הוא רצחנות ופגיעה בחפים מפשע כדי להטיל אימה לשם השגת מטרות מדיניות'. יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, מערכות, תל אביב, 1992, עמ' 204; על פי הגדרתו של מיכאל וולצר, דווקא אופייה האקראי של פעולת טרור הוא המרכיב העיקרי בהגדרה. לדבריו: 'האקראיות היא המאפיין העיקרי של הפעילות הטרוריסטית. המוות חייב לבוא באקראי, בקניות בשוק, באוטובוס, במסעדה, או במועדון ריקודים. הכוונה היא שחרדה ואימה יאחזו באנשים ובממשלותיהם עד שלא תיוותר להם ברירה אלא לוותר לטרוריסטים ולהיכנע לדרישותיהם'. מיכאל וולצר, מלחמות צודקות ולא צודקות, "עם עובד", 1984, עמ' 234. ראו גם:

Boaz Ganor, Israel’s Counter-Terrorism Policy 1983-1999 - Efficacy Versus Liberal Democratic Versus Democratic Values, IDC, Herzlia.

(להלן: גנור, מדיניות ישראל).

9. יצחק בן ישראל מסתייג מן השימוש הרווח במונח 'אינתיפאדה' לתיאור האירועים האלימים שהחלו בשלהי ספטמבר 2000: 'המונח: "אינתיפאדה" בערבית', הוא קובע, 'מציין התקוממות עממית. מונח זה מתאים במידה רבה למה שקרה בשלהי שנות השמונים. אולם האירוע המדובר, שתחילתו ב-29 בנובמבר 2000, רחוק מלהיות "עממי". אמנם הוא התחיל בהפגנות, בהפרות סדר ואירועים שנטלו בהם חלק אלפים רבים של פלסטינים. אולם, עד מהרה יצא ההמון מן המשחק, והוא נותר בידי הארגונים המזוינים בלבד'. בן ישראל, טרור המתאבדים, עמ' 9.

10. בתקופה שבין 9 בדצמבר 1987 (תחילת האינתיפאדה הראשונה) ועד אוקטובר 2000 נרצחו בשטחים, כולל מזרח ירושלים, 94 אזרחים ישראלים, ו-91 אנשי כוחות הביטחון. בתוך שטח מדינת ישראל נרצחו באותה תקופה 177 אזרחים ישראלים, ו-59 אנשי כוחות הביטחון. דו"ח בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים.

11. ספר דברים, פרק כח, פסוק לד.

12. כפי שמצוטט אצל ראובן פז, התאבדות וג'יהאד באסלאם הרדיקלי הפלסטיני: הפן הרעיוני, מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוגוסט 1998, עמ' 39. על מאפייני טרור המתאבדים ראו: שאול קמחי ושמואל אבן, מי הם מתאבדי הטרור הפלסטינים, מזכר 73, נובמבר 2004, המכון למחקרי ביטחון לאומי. על מעורבות נשים בפיגועי התאבדות ראו:

Yoram Schweitzer, Palestinian Female Suicide Bombers: Reality vs. Myth, in Yoram Schweitzer (Ed), Female Suicide Bombers: Dying for Equality, pp. 25-43.

13. ספריית הכנסת, מחבלים מתאבדים.

14. מתי שטיינברג, עומדים לגורלם: התודעה הלאומית הפלסטינית 1967-2007, "ידיעות אחרונות" ספרי חמד, תל אביב, 2008, עמ' 279-280. (להלן: שטיינברג, עומדים לגורלם).

15. שטיינברג, עומדים לגורלם, עמ' 279-280.

16. ספריית הכנסת, מחבלים מתאבדים.

17. יואל מרקוס, 'שלוש הערות על המצב’, "הארץ", 24 בנובמבר 2000.

18. ריאיון אישי עם האלוף טל רוסו.