תסתכלי לי בעיניים

תסתכלי לי בעיניים מרץ 2005. יושבת עם אימא חודש לפני שנפטרה. יושבת מולה במרפסת הבית שבו גדלתי. קרני השמש מסנוורות. השמש בדיוק מולי. מרגישה שקופה, לא יכולה לחמוק מהמבט החודר שלה שקורא אותי בלי שאוציא מילה מהפה. מסיטה את המבט כדי לא לפגוש את מבטה. והיא ממשיכה להביט בי כאילו אומרת: תסתכלי לי בעיניים! “איך את?״ היא שואלת. ואני מרגישה... שקופה. מרגישה שהיא יודעת הכול. חייבת לומר לה את האמת? “הכול בסדר״, אני עונה. “הכול בסדר״, וביני לבין עצמי מחכה שהתחקיר הזה ייגמר כבר. היא יודעת שאני רחוקה מלהיות מאושרת, שאני מוותרת על עצמי, עובדת קשה, שאני עסוקה בלרצות את כל העולם, שאני חסרת ביטחון ועם דימוי עצמי נמוך — רואה ואינה נראית, האחרונה בכל רשימה, בכל עדיפות, שקופה. היא יודעת הכול. אימא. היא קוראת אותי כמו שקוראים ספר. היא לא צריכה אפילו לשאול. קוראת את הפנים שלי כמו שקוראים מפה, היא מזהה הבעות, את הרגשות, ההסתרה. את הכול. “תדאגי גם לעצמך, תפרגני לעצמך״, היא אומרת. “למה את לא קונה לך בגדים יפים?״ “יש לי״, אני עונה. “אין לי מתי ללבוש בגדים יפים. אני בעבודה ובבית. בעבודה אני עם ילדים. אין טעם ללבוש בגדים יפים״. היא לא מגיבה. יודעת שאני לא דוברת אמת ובמיוחד לא עם עצמי. ממשיכה להסתכל. אני שוב מסיטה את המבט והיא לא מרפה. “תפרגני לעצמך, טוב? מותר לך להשקיע בעצמך״, היא אומרת שוב. “בסדר אימא״. נפרדת ממנה ויוצאת לדרכי בחזרה הביתה. טוב שזה נגמר, חושבת לעצמי. אפשר לחזור לשחק בהצגה הגדולה הזו שקוראים לה: “זה לא הסיפור שלך״. ובדרך הביתה חוזרות המחשבות, הדאגות, חוסר ההשלמה על החיים שאני חיה, התסכול, החזרה הביתה לילדים שאני כל כך אוהבת. אז מה מפריע לי? יש לי הכול, לא? הרי החלום שלי, שחלמה הילדה הקטנה שהייתי — להיות אימא, התגשם. כשהייתי ילדה קטנה ואימא אושפזה, עזרתי לסבתא לכבס בידיים את הבגדים של אחיי הקטנים (לא הייתה לנו אז מכונה כביסה. רק לעשירים הייתה) וחלמתי בהקיץ. ישבתי על כיסא קטן במרפסת, שפשפתי את הבגדים בסבון ודמיינתי אותי גדולה, אימא להרבה ילדים שמסתובבים מסביבי, ויש לי אוכל לתת להם, ויש להם בגדים ונעליים, והכי חשוב: יש לי בעל טוב ולהם יש אבא. זה היה החלום והוא התגשם, לא? הרי החלום הכי גדול שלי היה ש... לילדים שלי יהיה אבא. אז איפה הבעיה? אני נשואה, יש כסף, יש בית, יש רכב, יש לי ארבעה ילדים. אז מה חסר? למה אני מרגישה מועקה ועצב רוב הזמן? מה זה המרמור הזה? למה? ביום כל כך עמוס, כשאני עם הילדים, אני שמחה, עסוקה, אין לי זמן לחשוב. אבל מספיקות כמה דקות לבד עם עצמי ושוב... המועקה הזו, העצב, חוסר ההשלמה משתלט. למה? מה חסר בתוך הפאזל הזה? אני מנסה למצוא את התשובה בתוך המילים של אימא: “תפרגני לעצמך״. למה באמת אני לא מפרגנת לעצמי? מה היא רואה מבחוץ שאני לא רואה בעצמי? היא רואה שלא מפרגנים לי? או אולי היא רואה שאני לא רואה את עצמי ממטר ומוותרת לעצמי על עצמי. ואולי אני צריכה להיות אני. אבל מי זאת אני? המחשבות האלה הסתיימו ברגע שהגעתי הביתה. השגרה סחפה ליום-יום והאמת נדחקה לתוך אחת ממגירות המוח. כי אין זמן וכוח להתעסק איתה. והכי קשה להודות בפני עצמך. אימא אושפזה שבוע לאחר השיחה במרפסת, וחודש אחר כך היא כבר לא הייתה איתנו. סיבוך של מחלת הסוכרת לקח אותה מאיתנו בגיל 63 וחצי. נשארתי עם הצוואה שנתנה לי: “תדאגי לעצמך, תפרגני לעצמך״ ועם הכאב על לכתה, המוות המהיר והמפתיע, הגעגוע. אימא, זו שאני שמרתי עליה והיא שמרה עליי, איננה. התחושה שאני יתומה בעולם הכתה בי כמו מכת ברק. אני חייבת לדאוג לעצמי. עד עכשיו דאגתי לכולם. אין לי יותר אף אחד שבאמת ידאג לי. אני חייבת להקשיב לה. בדיעבד, שנת האבל על אימא הפכה להיות שנת היציאה לעצמאות שלי. רציתי רק... להיות אני. לקלף את כל השכבות בזו אחר זו ופשוט להיות... אני. זה היה כאילו מישהו “בעט״ בי ולא הותיר לי ברירה אלא להתקדם כאילו אין זמן. הכול עכשיו. לקחתי החלטות הרות גורל שישפיעו על ילדיי ועליי. החלטתי להתגרש מכל מי שהעיק עליי, שנהג בניצול כלפיי, התנתקתי מכל “סחטני האנרגיה״, ומאותו רגע השמיים החלו להתבהר מעליי והאופק היה פתאום ברור. בתמיכתם המלאה והחמה של ילדיי התחלתי ללמוד רפלקסולוגיה כנגד כל הסיכויים, ולצד הליך הגירושין שרדנו כלכלית מהמשכורת שלי. התלבטתי אם להירשם ללימודים. כל שקל היה מחושב ולא ידעתי מה יֵלד יום. אך ילדיי לא ויתרו. למרות גילם הצעיר הם למדו ועבדו, ובזכותם, במאמץ עילאי, הלימודים היקרים התאפשרו. סוף הוא תמיד התחלה. וההתחלה הזו הייתה תחילתה של פריצת הדרך שלי בחיים.