תעוקת הלב

בשפה הרפואית קוראים לזה 'תעוקת הלב'. הם בחיים לא אומרים 'לחץ', הם לא קוראים לזה 'עצבנות יתר'. הם קוראים לזה 'תעוקת הלב'. ואני בהחלט מקבלת את השם הכבד הזה, תעוקת הלב.

יצאתי מחדר הניתוח ערה לגמרי. אחי עמד שם עם זר פרחים, נראה קצת חיוור. נועה לידו ובידה פרח עשוי בד ירקרק, היא חייכה אליי. הייתי ערנית לגמרי וכואבת כל כך. ניסיתי לחייך אליהם בחזרה, להגיד להם שהכול בסדר, הכול עבר. אבל מעיניי זלגו דמעות מלוחות.

אני עברתי היום צנתור והכול היה קשה כל כך. רציתי להאשים מישהו, משהו, רציתי להאשים את כולם אבל בעצם אין לי את מי, את הסיגריות שהחלטתי להפסיק לעשן רק ברגע שאמר לי פרופסור ליפשיץ שאני עוברת מחדר מיון למחלקת לב? את מרוץ החיים? את הקושי בעבודה? את התזונה הלא ממש בריאה? את העצלנות שלי? את חוסר המוטיבציה לעשות משהו? או שאולי נתחיל בפנים המחייכות שלי, שלרוב נראות רגועות ושלוות, ומסתירות את השרפה שבתוך הלב?

בעצם יש לי כל כך הרבה אנשים ומקרים להאשים... אבל במי נתחיל? יש לי תחושה שגם אם אראה וארגיש רגועה, הלחץ יהיה בתוכי כמו משהו אכזר, בלתי ניתן לשליטה כמעט. את מי אאשים בכאב הלב שלי?

כל מי ששמע על הצנתור לא האמין. "את רצינית? את? בגילך?" כולם שאלו את אותה שאלה. אין מישהו בעולם הזה ששאל "איך לא קיבלת את ההתקף הזה מזמן?" אפילו החברות הכי קרובות אליי התפלאו. "מה? באמת? זה מה שהחליטו הרופאים?"

"כן, כן, זה מה שהחליטו הרופאים," אני אומרת.

איך לפעמים, רק לפעמים, אני מקנאה במיה. אין לה כלום ויש לה הכול. בעלה עובד מסביב לשעון כמו מטורף, הוא אף פעם לא בבית. היא בערך כמוני, גם היא מגדלת ארבעה ילדים לבד. תמיד היא מתלוננת על המצב הכלכלי, על זה שאין לה כסף. אבל היא עזבה את העבודה, ערמות של כביסה על הספה כל ערב, שאריות של ארוחת הערב על השולחן, המזגן דלוק כל היום וכל הלילה - הבית שלה קר כמו הקוטב הצפוני. והיא יושבת בסלון ומקטרת על שהיא פספסה את הפרק של "עקרות בית נואשות" ששודר אתמול בלילה כי היא יצאה לבלות. מה פתאום עם בעלה? היא יצאה עם חברה. השאירה את הילדים הגדולים לשמור על התינוקת עד שבעלה יגיע. ולא, הוא לא מתרגש מהבלגן ומהמזגן הדלוק. הוא תפקידו לשלם את חשבון החשמל.

כשאני באה לבקר אצל מיה פתאום היא נזכרת שהיא צריכה נס קפה, וטוב שבאתי כי אין לה כוח לקום להכין. אז אני מכינה לי ולה. והבלגן בבית מטורף אבל היא יושבת עם התינוקת, שרה לה שירים ומקלפת לה בננה. ובבית עשרות ילדים. לא שלה. חברות של הבנות מרכיבות פאזל על השטיח, והבנים משחקים כדורגל, והבית של מיה נעים ופתוח, והיא יושבת בין הרים גבוהים וריחניים של כביסה ומעשנת, ועדיין הכביסה שלה ריחנית ונעימה. ואז מתוך הרגל אני מתחילה לעזור לה. אני מפנה את השולחן, מכניסה כלים למדיח, מנקה את השיש, מטאטאה את המטבח, מפנה את הסירים של ארוחת הצוהריים. ובין לבין אנחנו מצליחות איכשהו לנהל שיחה. איך היה היום, ומה בישלתי, ואת מי לקחתי היום לחוג, ולמה מחר יש אספת הורים, ואיך הבנים שלנו ממש דומים - שניהם "מתים" על בית ספר, והבנות הקטנות שלנו לומדות נפלא. ואני מרגישה איתה כל כך טוב. אני באמת מקנאה בה, בשלווה שלה. בזה שהיא יכולה לישון צוהריים על ספה בסלון. כל הבית נראה כמו מגרש משחקים והיא עוד תצליח לחלום...

לפני כמה חודשים היא התחילה ללמוד תפירה ועיצוב אופנה. ואני מדמיינת אותה יושבת מאחורי מכונת תפירה יוקרתית, סביבה בדים בשלל צבעים, בדי סטן מבריקים, בדי פשתן, אבנים וחרוזים נשפכים ונתפרים לשמלות מרהיבות, צבעוניות, רקומות זהב וכסף ושזורות חוטים וסרטים. שמלות כלה לבנות וארוכות רקומות תחרה, שמלות ערב שחורות מסתוריות משהו.

כי ככה היא, מיה שלי, נסיכה מהאגדות. אומנם היא עדיין לבושה סחבות אבל יום יבוא והיא תפרח. היא תפשוט מעליה את כל הכביסות, הניקיונות, הבישולים ועשרות הילדים שמסתובבים אצלה ותהפוך למעצבת אופנה ידועה ומפורסמת, ותשלם חשבון חשמל על המזגן שדלוק יומם ולילה.

אז עכשיו היא נוסעת כל בוקר ללימודים, ובעלה לוקח את הילדים לבית הספר, ואנחנו לא חייבות לדבר כל יום בטלפון. לפעמים אני שולחת הודעה והיא עונה לי, אנחנו מתכתבות קצת ואני כבר מוצאת את עצמי עולה למכונית ונוסעת אליה. ושם אנחנו ממשיכות לפטפט ולשאול על הילדים, על ארוחת הצוהריים, על הבילוי שלה מאתמול, ואת מי היא ראתה, ומה לבשה, ומי יצאה עם בעלה, ומי נראתה לבד במועדון, והחצאית שההיא לבשה - באיזה אורך היא הייתה... והציפורניים של ההיא ארוכות מדי, והנעליים של ההיא היו גבוהות מדי או נמוכות מדי. הייתי יכולה לשבת איתה שעות ולשמוע תיאורים על כל נשות העיר.

וכמה אנחנו עייפות, בעצם כמה אני עייפה. היא? היא כבר נרדמה על הספה בסלון...

ולפעמים, רק לפעמים, אני שואלת את עצמי אם תנסי להיות קצת כמו מיה אולי הלב שלך יהיה רגוע יותר, שלו יותר, אולי?