תעלול

1

ערב אחד טלפנה אליי בֶּטָה עצבנית יותר מכרגיל כדי להבין אם מתאים לי לשמור על הבן שלה בעת שהיא ובעלה ישתתפו בכנס של מתמטיקאים בקַליירי. חייתי במילאנו כבר עשרות שנים מאז עזבתי את נפולי, והבית הישן שירשתי מהוריי ושבו גרה בתי לפני שהתחתנה, לא מילא אותי שמחה. הייתי בן יותר משבעים ואחרי שנות האלמנות הארוכות כבר לא הייתי רגיל לחיות במחיצת אנשים אחרים, היה לי נוח רק במיטה שלי ובחדר האמבטיה שלי. מעבר לכך, שבועות ספורים קודם לכן עברתי ניתוח קטן שכבר במרפאה נראה שהזיק יותר משהועיל. אמנם הרופאים שהבליחו לרגע בחדרי בבקרים ובערבים אמרו לי שהכול התנהל כשורה, אבל ההמוגלובין היה נמוך, הפֶריטין היה יכול להיות יותר טוב, ואחר צהריים אחד ראיתי ראשים קטנים, לבנים כסיד, מבצבצים אליי מהקיר ממול. נתנו לי מייד עירוי, ההמוגלובין עלה קצת, ולבסוף שלחו אותי הביתה. אלא שכעת התקשיתי להתאושש. בבקרים הייתי כל כך חלש שהייתי צריך לאזור כוח כדי לעמוד על הרגליים, נאלצתי לדחוק את ירכיי באצבעות, לכופף את החזה קדימה כמו מכסה של מזוודה, למתוח את שרירי הגפיים העליונים והתחתונים בנחישות שהשאירה אותי קצר נשימה, ורק כאשר הכאב בגב התמתן הצלחתי למשוך למעלה את כל השלד, אבל בזהירות, ניתקתי לאט את האצבעות מהירכיים ושמטתי את הזרועות לצידי הגוף בחרחור שנמשך עד שהגעתי לתנוחה זקופה לחלוטין. לכן התשובה המיידית שלי לבקשה של בּטה הייתה:

"הכנס הזה ממש חשוב לכם?"

"זאת עבודה, אבא; אני צריכה לתת את הרצאת המבוא וההרצאה של סָבֶרְיוֹ היא ביום השני של הכנס, אחר הצהריים."

"כמה זמן תהיו מחוץ לבית?"

"מ־20 עד 23 בנובמבר."

"כלומר אני צריך להישאר לבד עם הילד ארבעה ימים?"

"סאלי תבוא כל בוקר, תסדר, תבשל לכם. וחוץ מזה מריו עצמאי לגמרי."

"אין ילד בן שלוש שהוא עצמאי."

"מריו בן ארבע."

"גם בן ארבע. אבל לא זה העניין: יש לי עבודה דחופה לסיים ועוד לא התחלתי אפילו."

"מה אתה צריך לעשות?"

"לאייר סיפור של הנרי ג'יימס."

"איזה סיפור?"

"אדם שחוזר לבית הישן שלו בניו־יורק ומוצא שם רוח רפאים, שהיא בעצם מי שהיה הוא עצמו אילו היה איש עסקים."1

"וכמה זמן לוקח לך לאייר את הדמויות לסיפור כזה? יש עוד חודש, לא חסר לך זמן. בכל מקרה, אם לא תסיים עד ה־20 בחודש תוכל להביא איתך את העבודה לכאן, מריו רגיל לא להפריע."

"בפעם הקודמת הוא רצה להיות כל הזמן על הידיים."

"הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים."

היא נזפה בי, אמרה שיש לי בעיות בתור סבא כמו שהיו לי בתור אבא. עניתי בחיבה והבטחתי לשמור על הילד למשך כל הזמן שהיא צריכה. היא שאלה מתי אני חושב להגיע, הגזמתי בתשובה. ומכיוון שהרגשתי שבתי אומללה יותר מכרגיל, ומכיוון שבמשך האשפוז שלי טלפנה לכל היותר שלוש־ארבע פעמים, ומכיוון שחוסר העניין שלה נראה כמו שיטה להעניש אותי על חוסר העניין שלי, הבטחתי להגיע לנפולי שבוע לפני הכנס, כדי שהילד יתרגל לחברתי. הוספתי בהתלהבות מעושה שמאוד מתחשק לי להיכנס לתפקיד הסבא לזמן־מה, שהיא יכולה לנסוע בלב שקט, שאני ומריו ניהנה מאוד.

אבל כמו תמיד, גם הפעם לא הצלחתי לעמוד בהבטחה שלי. המו"ל הצעיר שעבורו עבדתי הציק לי. הוא רצה לדעת באיזה שלב אני. אני - שלא הצלחתי לעשות כמעט כלום באשמת תקופת ההחלמה האינסופית שלי - ניסיתי לסיים בחטף איורים אחדים. אבל בוקר אחד הדימום חזר, והייתי חייב לרוץ לרופא. הוא אמנם מצא שהכול בסדר, אבל חִייב אותי לחזור לביקורת כעבור שבוע. וככה, מפה לשם, נסעתי בסוף רק ב־18 בנובמבר, לאחר ששלחתי למו"ל שני איורים לא מלוטשים. הלכתי לתחנת הרכבת במצב רוח רע ונרגן, הכנסתי למזוודה חפצים מכל הבא ליד, ואפילו מתנה למריו לא לקחתי, פרט לשני ספרי אגדות שאיירתי לפני שנים רבות.

הנסיעה הייתה מייגעת ומיוזעת בגלל החולשה ובגלל הרצון לחזור למילאנו. ירד גשם והייתי מתוח. הרכבת חצתה משבי רוח שערפלו את החלון בזרמי גשם רוטטים. לא פעם חששתי שהקרון יֵרד מהפסים, יתהפך בגלל הסופה, והבחנתי שככל שאתה מזדקן חשוב לך יותר להישאר בחיים. אבל ברגע שהגעתי לנפולי הרגשתי טוב יותר, למרות הקור והגשם. יצאתי מהתחנה ובתוך דקות ספורות הגעתי לבניין הפינתי שהכרתי היטב.

2

בטה קיבלה אותי בחיבה שלא ציפיתי שתהיה מסוגלת לה, בגיל ארבעים, כשהיא עסוקה מעל הראש במאבק לאזן את לחצי היומיום. להפתעתי היא הפגינה דאגה למצבי הבריאותי, וקראה: אתה כל כך חיוור, כל כך רזה, והתנצלה שלא באה לבקר אותי כשהייתי מאושפז. מכיוון ששאלה על הרופאים ועל הבדיקות בדאגה מסוימת, עלה בי החשד שהיא רוצה לברר אם לא מסוכן להשאיר איתי את הילד. הרגעתי אותה והרעפתי עליה אלפי מחמאות מוגזמות כפי שעשיתי מאז ילדותה.

"את יפה."

"מה פתאום."

"את יותר יפה משחקנית קולנוע."

"אני שמנה, מוזרה, זקנה."

"את צוחקת? מעולם לא ראיתי אישה מושכת יותר. ברור, האופי הוא כמו קליפת עץ, אבל אם מקלפים, מתגלה פְּנים רגיש ומשיי, בגוונים יפים וזוהרים כמו של אימא שלך."

סבריו הלך לקחת את מריו מהגן, הוא עמד לחזור בכל רגע. קיוויתי שהיא תגיד לי ללכת לחדר שלי כדי לנוח קצת. במקרים הנדירים שהגעתי לנפולי ישנתי בחדר הגדול הסמוך לחדר האמבטיה. אל החדר הייתה צמודה מרפסת שנראתה כמו רחבת שיגור מעל כיכר גַריבַּלדי. בחדר הזה גדלתי עם אחיי, וזאת הייתה הפינה היחידה בבית שלא שנאתי. רציתי להיות שם, להשתרע במיטה ולו לדקות ספורות בלבד. אבל בטה גררה אותי למטבח - אותי, את המזוודה, את תיק הבד - ופתחה במתקפת תלונות ללא הפוגה על הכול; על העבודה באוניברסיטה, על מריו, על סבריו שזורק עליה את הבית ואת הילד, ועוד מתחים בלתי נסבלים רבים נוספים.

"אבא," היא כמעט צעקה בשלב מסוים, "באמת שנמאס לי."

היא עמדה ליד הכיור ושטפה ירקות, אבל כשביטאה את המשפט הזה הסתובבה פתאום לעברי בתנועה אלימה. למשך שניות אחדות ראיתי אותה - דבר שמעולם לא קרה - כמו חומר טהור וכואב שאִימהּ ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן, בקלות דעת מלאת אשמה. למעשה זה לא מדויק, לא אַדָה, אלא אני: אשתי מתה מזמן, היא כבר לא נושאת באחריות. בטה הייתה שלי, אך ורק שלי, תא גדול ואבוד, שהקרום שלו נשחק כבר. או לפחות כך דמיינתי אותה לרגע. ואז נשמע הצליל של דלת הכניסה. בתי חזרה לעצמה במהירות, אמרה, "הנה הם", בתערובת של שמחה ודחייה, וסבריו הופיע - סבריו החסון והמאופק, בעל הפנים הרחבים, רחוק כל כך מהעידון של בטה - עם מריו, קטן, שחרחר כמו אביו, עיניים גדולות בפנים רזים וכובע אדמדם, מעיל כחול וצעיף תכלת צמרירי.

הילד עמד דרוך במשך כמה שניות, נרגש. הוא לא קיבל מבֶּטה כלום, חשבתי, הוא אחד לאחד אבא שלו. בינתיים נתקפתי חרדה חדה להיות התגלמות המילה סבא שניצבת מולו - זר שציפה ממנו לזרם אינסופי של פלאים - ופרשתי את זרועותיי בתיאטרליות קלה. מריו, אמרתי, בוא, חמוד, בוא, כמה גדלת. הוא זינק לעברי ונאלצתי לחלץ מקרבי משפטים עולצים, אף שקולי יצא חנוק ממאמץ. הוא חיבק את צווארי בכוח רב, ונישק את לֶחְיִי כאילו רצה לחצוב בה.

"לא ככה, אתה תחנוק אותו," התערב האב, ומייד התערבה גם בטה ופקדה עליו לעזוב אותי:

"סבא לא בורח, בימים הקרובים תהיו כל הזמן ביחד, אתה תחלוק את החדר שלך איתו."

אלו היו חדשות רעות מבחינתי, הנחתי שילד רך בשנים ישן עם ההורים. שכחתי שאני עצמי התעקשתי לפני שנים רבות שבטה תשכב בעריסה בחדר הסמוך, אף שאדה לא הצליחה לעצום עין למחשבה שלא תשמע את הבכי או שתחמיץ הנקה. נזכרתי בזה עכשיו, בדיוק כשהורדתי את הילד חזרה לרצפה, וכבשתי את אכזבתי, לא רציתי שמריו יבחין בה. ניגשתי לתיק הבד שהנחתי על המזוודה מייד עם הגעתי, והוצאתי את שני הספרים הדקים שהתכוונתי לתת לו במתנה.

"תראה מה הבאתי לך," אמרתי. וברגע שנגעתי בשני הספרים התחרטתי שלא קניתי לו משהו מושך יותר וחששתי שהוא יתאכזב. אבל הילד לקח את הספרים בעניין, מלמל "תודה" בנימוס רב - זאת הייתה המילה הראשונה ששמעתי אותו מבטא - והתחיל לסקור את הכריכות.

סבריו, שחשב בדיוק כמוני שהמתנה לא מתאימה, וללא ספק היה אומר אחר כך לבטה: "כמו תמיד אבא שלך לא עושה שום דבר כמו שצריך", הזדרז להכריז:

"סבא אמן חשוב, תראה כמה הדמויות יפות, הוא צייר אותן."

"נסתכל ביחד אחר כך," אמרה בטה, "כעת נוריד את המעיל ותלך לעשות פיפי."

מריו הביע התנגדות, אבל אחר כך הניח לה להפשיט אותו בעיקר כדי שיוכל להמשיך להחזיק ביד את שני הספרונים. הוא לקח אותם איתו גם כאשר אימו גררה אותו בכוח לשירותים ואני נשארתי, יושב בכיסאי באי־נוחות, ולא יודע על מה לדבר עם חתני. זרקתי כמה משפטים על האוניברסיטה, על הסטודנטים, על הקושי ללמד, למיטב זיכרוני זה היה הנושא היחיד מביניהם שהלהיב אותו, פרט לכדורגל שהיה זר לי לחלוטין. אבל סבריו התחמק כמעט מייד ולהפתעתי - בהתחשב בכך שלא הייתה בינינו קרבה - התחיל לדבר בלהט, בניסוחים מסורבלים מעט, אבל מיוסרים, על התסכול הקיומי שלו.

"אין מנוחה ואין אושר," רטן.

"קצת אושר יש תמיד."

"אני מרגיש רק את השנאה."

אבל ברגע שבטה חזרה נקטעה השיחה האישית, והוא חזר לדבר על האוניברסיטה בצורה מבולבלת. בעל ואישה שברור לחלוטין שהם מתעצבנים רק מלראות זה את זה. הבת שלי האשימה את סבריו והתלוננה שהוא השאיר לא מסודר משהו שלא לגמרי הבנתי מהו, ובינתיים הבהירה לי, כשהיא מרמזת על מריו שבדיוק הופיע, אוחז בחוזקה במתנה שלי: התוצאה היא שהוא נעשה יותר גרוע מהאבא. מייד אחר כך התנפלה על המזוודה ועל התיק שלי ולקחה אותם, כשהיא מעירה בגיחוך לעגני שבטח יש בהם כל מה שצריך לעבודה, אבל לא חולצות, תחתונים וגרביים.

כשהיא נעלמה במסדרון נראה שהוקל לילד. הוא הניח את אחד הספרים על השולחן, ואת השני על רגליי כאילו היו מכתבה, והתחיל לדפדף עמוד אחר עמוד. ליטפתי את שערו והוא - אולי קיבל אומץ בזכות המחווה שלי - שאל אותי ברצינות רבה:

"סבא, באמת אתה ציירת את הדמויות האלה?"

"בטח, מוצאות חן בעיניך?"

הוא חשב על זה.

"הן קצת כהות."

"כהות?"

"כן. בפעם הבאה תעשה אותן יותר בהירות."

סבריו מיהר להתערב:

"לא, מה פתאום כהות, הן בסדר גמור ככה."

"הן כהות," התעקש מריו.

לקחתי ממנו בעדינות את הספר ובחנתי כמה מהאיורים. מעולם איש לא אמר לי שהם כהים. אמרתי לילד: הדמויות לא כהות, והוספתי בנימה קצת יותר מרירה: אבל אם הן כהות בעיניך אז יש פה בעיה כלשהי. דפדפתי בספר בתשומת לב, והבחנתי בפגמים שמעולם לא הבחנתי בהם קודם, מלמלתי: אולי ההדפסה גרועה. התמרמרתי, אף פעם לא הצלחתי להשלים עם רשלנות של אחרים שהרסה את העבודה שלי. חזרתי על דבריי כמה פעמים, דיברתי עם סבריו: כן, הן כהות, מריו צודק. ואז בתערובת של תלונות ופרטים טכניים, עברתי להשמיץ את כל המו"לים שדורשים הרבה, נותנים מעט, והורסים הכול.

הילד הקשיב זמן־מה, ואז השתעמם ושאל אם אני רוצה לראות את הצעצועים שלו. אבל הראש שלי כבר היה במקום אחר, עניתי "לא" קצר וחד. כעבור רגע הבנתי שהסירוב היה ישיר מדי, האב והבן כבר הביטו בי בתמיהה. הוספתי: מחר, חמודי, עכשיו סבא עייף.

3

באותו ערב הבחנתי סוף־סוף שמבחינת בטה וסבריו הכנס בקליירי היה בעיקר הזדמנות טובה להתרחק מעיניו ואוזניו של הבן ולריב ללא מעצורים. אם במהלך אחר הצהריים הם הפנו זה לזה רק משפטים ספורים כפי שמתקשרים עם נותני שירות, בארוחת הערב הם לא השתמשו אפילו במשפטים כאלה, אלא דיברו בעיקר למריו ואליי, כדי שהילד יכיר את כל מעללי הגבורה שלי וכדי שאני אכיר את כל גבורותיו. שניהם דיברו בנימה ילדותית והתחילו כמעט כל נושא באמירה: "אתה יודע שסבא", או "תַראה לסבא". וכך, מריו נאלץ לקבל את הרושם שזכיתי בפרסים רבים, שאני יותר מפורסם מפיקסו, ושאנשים חשובים תולים בבתיהם יצירות שלי, ואני נאלצתי לדעת שמריו יודע לענות בנימוס לטלפון, לכתוב את שמו, להשתמש בשלט רחוק, לחתוך בעצמו בשר בסכין אמיתי, לאכול את מה שיש בצלחת בלי להתפנק.

זה היה ערב אינסופי. הילד לא הסיט ממני את עיניו אפילו לא לרגע, נראה שרצה לחקוק אותי בזיכרונו מחשש שאיעלם. כשהראיתי לו איזו בדיחה טיפשית ישנה ששעשעה את בטה כשהייתה קטנה - העמדתי פנים שהאגודל שלי שמבצבץ בין האצבע המורה ובין האמה היא האף שתלשתי לו - הוא הגיב בחיוך משועשע למחצה ומרחם למחצה, והִכה בידו באוויר כאילו הוא מעניש אותי על השטויות הללו. ברגע שהיה צריך ללכת לישון ניסה לומר: אני אלך כשסבא ילך. אבל אביו ואימו, שניהם, התערבו פה אחד כמעט, ללא רכות פתאום. האם הכריזה: הולכים לישון כשאימא אומרת ללכת לישון, והאב אמר: זאת שעת השינה, והצביע על השעון שעל הקיר כאילו הילד כבר יודע לקרוא. מריו מחה קצת, אבל כל שהצליח להשיג הוא שאבוא לראות איך הוא מתפשט בלי עזרה, ואיך הוא לובש את הפיג'מה בלי עזרה, ואיך הוא מניח משחת שיניים במדויק על המברשת, ואיך הוא יודע לצחצח שיניים בלי סוף.

צפיתי במופע בהערצה. אמרתי אינספור פעמים: אתה כל כך מוכשר, ובטה הזהירה אותי אינספור פעמים: אל תפנק לי אותו.

"אבל," הוסיפה והרצינה פתאום, כשהיא מביטה בבנה, "הוא באמת מוכשר לגילו. אתה תראה."

בשלב זה הכריזו האם והבן שהם פורשים לקריאת סיפור לפני השינה. הלכתי בעקבותיהם בלֵאות לחדר שכבר לא היה שלי. מריו עדיין לא ידע לקרוא, אבל - הדגישה בטה - הוא בדרך. שניהם רצו להדגים זאת, ובאמת, עם קצת עזרה של האם, הילד קרא כמה מילים. בינתיים שלחתי מבט חומד אל מיטת הנוער שהוכנה עבורי וחשבתי שאם אשתרע עליה, אוכל גם אני להקשיב לסיפור. אבל בטה גברה על קולו של הילד שביקש: תישאר עוד, סבא, ואמרה: לא, אבא, לך, עכשיו אנחנו קוראים קצת ואז הוא נרדם. מילים שהיו פקודה מפורשת גם לקטן וגם לי.

יצאתי מהחדר ולמורת רוחי נכנסתי - איפה המתג? - למסדרון החשוך. בתקופה האחרונה לא אהבתי את החושך גם במילאנו. הדלקתי את כל האורות בבית כי אחרי הניתוח, האפלולית הפיחה לפעמים חיים בחסרי החיים, והיה לי רושם שהרהיטים אוחזים בי, הקירות אוחזים בי. ייחסתי את הרושם לזרימת דם לקויה ולמעט מדי חמצן במוח. לכן התקדמתי בזהירות, מלטף את הקירות בקצות האצבעות, אבל למרות זאת ראיתי הבזקים עגומים של אבי זורק לאחור את השיער בשתי הידיים, את אימי כמו סינדרלה מרושלת שלעיתים התגלגלה מתוך האימה והעצב לגברת הדורה ברעלת תחרה, את סבתא שלי, שלקתה בשבץ, וישבה כבר תמיד בדממה, אָרוּנְיָיטָה, מילה שבניב המקומי משמעה גוף מקופל סביב עצמו, מכופף כמו סכין מעוקל שהושאר בפינה והחליד.

המקום המואר היחיד בדירה היה המטבח. מצאתי שם את החתן שלי, במצב רוח גרוע ובכל זאת מתחשב, הוא הצביע על כיסא לידו. לא הספקתי אפילו להתיישב בנוחות והוא סיפר לי בקול נמוך מאוד, כמעט לחש באוזני, שהמצב בינו ובין בטה - שנתיים של חברות, שתים־עשרה שנות חיים משותפים בבית הזה, חמש שנות נישואים - בכי רע. הניסיון להחליף נושא, לסמן בכל דרך שאין לי רצון להקשיב, היה חסר תועלת. לא היה לנו שום דבר משותף, ומעל לכול, הייתי אביה של אשתו, אבל הוא המשיך, היה ברור שמצבו רע ושהוא רוצה לשפוך את הלב. הוא סיפר לי שלתפקיד ראש המחלקה למתמטיקה התמנה אדם שבתי הכירה כבר בתיכון, והיא השתגעה מייד. מתמטיקאי מבריק, אדם בעמדת כוח, שהזריק בה מרץ מחודש, עד שבכל יום היא מתאמצת להיראות יותר יפה ויותר מהודרת ממה שנראתה ביום הקודם. בקיצור, האוניברסיטה הפכה עבור בטה למכל עצום מלא בנוזל, שבו גופה העדין צף בכל רגע, כמעט בלי כוונה, לעבר גופו העצום של זה שמקרוב הגיע - יצור בעל רגליים שמנות וכרס אימתנית לדעתו של סבריו - במטרה לגעת בו, להתנגש בו, להתחכך בו, להתקרב אליו, ולגרור אותו ואותה אל הקרקעית.

"ואת כל זה," לחש לי בעיניים נפוחות מייאוש, "הבת שלך עושה לנגד עיניי."

זה החלק הבלתי נסבל בעניין, הוא חזר על דבריו כמה פעמים: בטה לא טורחת בכלל להסתיר את המשיכה העזה שלה למנהל, היא מנסה ליצור איתו קשר במסדרונות, במשרדים, באולמות, בבית הקפה, בלי שאכפת לה מנוכחותו של הבעל, בלי לתת שום משקל לעובדה שהוא עלול להיות שם בכל רגע ולראות. בטה מפגינה לעיני סבריו התרגשות חסרת בושה שהולכת וגוברת. בכל בוקר לפני שהיא הולכת לעבודה, היא שואלת את סבריו אם היא לבושה יפה, אם היא מושכת מספיק. היא נשפה באוזנו של סבריו לחישת קנאה בלתי נשלטת כשבהזדמנות מסוימת הופיע המנהל בחברת אשתו שנצמדה אליו בחיבה שופעת. בלי לספור את הברכות הרפות בתחילת יום העבודה ובסופו: נשיקות על הלחי שבאופן בלתי נמנע מתקרבות כל הזמן לנשיקה על הפה. ובלי לקחת בחשבון את היומרה הזועמת לעצמאות. כשפעם אחת יצא סבריו מכליו בגלל ההתנהגות הזאת, גרר אותה לאחת המנהרות החשוכות של הפקולטה וצעק עליה שההתנהגות שלה משפילה אותו, היא צרחה עליו: מה אתה רוצה, מה אתה אומר, אתה משוגע, אני אעשה מה שנראה לי, ועזבה אותו מייד כדי לרוץ לבית הקפה בעקבות אותו מגנט רב עוצמה - הדגיש החתן שלי - שאילו הכרת אותו, הוא לא היה נראה לך יותר מערמת יצורים שהתקיימו לפני האבולוציה, בקיצור, גוש חרא.

אני שתקתי כל הזמן, נתתי לו לשפוך את הלב. לא היה טעם לציין באוזניו שהמנהל, כפי שהוא מתאר אותו, נראה בדיוק כמוהו. לא היה טעם לומר לו שבטה נמשכת לגבריות מהסוג המוצק - כמוהו - לא ליופי. ניסיתי רק לזרוק בשלב מסוים: אלו התאהבויות חולפות, סָבֶה, בסוף נשאר ההרגל, החיבה. מריו ילד נפלא וחבל לייסר אותו במריבות שלכם: תקשיב לי, תניח לה. התגובה המיידית שלו הייתה לחישת נחש שהחרידה אותי מאוד: כן, אמר, הטירוף הזה ייגמר, היא תירגע, אבל אני - אני - אני ראיתי הכול וזה מגעיל אותי, אני לא אוהב אותה יותר.

רציתי להעמיק בעניין הזה, בקשר בין זווית הראייה ההזויה שלו ובין סוף האהבה, אבל הוא קטע את דבריו כששמע את צעדיה של בטה במסדרון, הם הבעיתו אותו. בתי הופיעה על הסף בכתונת לילה ופקדה על בעלה בהבעת גועל:

"אני מוכנה, נלך לישון, אבא עייף. בזמן שאנעל את הדלת ואסגור את התריסים, אתה תלך לצחצח שיניים."

סבריו נעץ מבט ארוך ברצפה, אחר כך קם בנחישות מהכיסא בבת אחת, ויצא לאחר שזרק לי לילה טוב חרישי. בטה חיכתה עד שנשמע קול סגירת הדלת של חדר האמבטיה, ואז שאלה אותי בחרדה, בקול נמוך מאוד:

"מה הוא סיפר לך?"

"שיש לכם בעיות."

"הוא הבעיה."

"אני הבנתי שאת הבעיה."

"אתה טועה, סבריו רואה דברים שלא קיימים."

"כלומר אין לך רומן עם המנהל של השד־יודע־מה?"

"אני? אני? תעזוב, אבא, סבריו בלתי נסבל."

"אבל נשארת איתו עשרים שנה."

"נשארתי כי בדרך כלל הוא היה מאוזן."

"וכעת הוא לא מאוזן?"

"כן, והוא הוציא מאיזון אפילו אותי, את הילד, את הבית, הכול."

"חכי: הוא לא מאוזן עד כדי כך שהוא רואה אותך צמודה לזר בזמן שאת בעצם רחוקה ממנו?"

בטה עיוותה את פניה בצורה שכיערה אותה.

"הוא לא זר, אבא, הוא כמו אח מבחינתי."

בשלב זה עיניה התמלאו דמעות, וכך, נוסף על העובדה שלא הייתה לי יותר מדי חיבה לבעלה, היא הפכה מייד לכנה בעיניי. אמרתי לה: בואי לכאן, תירגעי, את נבונה, את מוצלחת בעבודה שלך, מריו נפלא, תתעודדי, תיסעו, תדברו, וכשתחזרו הכול יהיה בסדר. אבל כנה או לא כנה, ידעתי היטב שתמיד אהבתי אותה וניחמתי אותה. לא יכולתי לעמוד בבכי שלה כשהייתה קטנה, ולא יכולתי לעמוד בו גם עכשיו, כשהיא גדולה. אם את ממש מוכרחה לבכות, לחשתי לה, תבכי כשאני במילאנו. היא חייכה, נישקתי אותה במצח, היא קינחה את האף ומלמלה: אני אראה לך איך לסגור את הגז. היא לא הייתה מרוצה, רצתה שאני אסובב בעצמי את הכפתור כדי שאזכור היטב את התנועה. ואז התחילה לתת לי אלפי הוראות: כאן לוח החשמל, תיזהר מדלת המרפסת, היא חדשה ולא נפתחת ונסגרת כמו שצריך, הברז הראשי מתחת לכיור, פתח הניקוז של המקלחת נסתם לפעמים, וכולי. אחר כך הבינה שאני לא עוקב ורטנה במורת רוח: אני אכתוב לך הכול מחר. בינתיים כנראה התעורר אצלה שוב הספק שמא אני לא במיטבי, והיא הישירה אליי את מבטה ושאלה: אתה באמת רוצה לשמור על הילד? נשבעתי שכן, והיא נישקה אותי במצח - משהו שמעולם לא עשתה, גם כשהייתה ילדה, ומלמלה: תודה.

עקבתי אחריה במבטי עד שנעלמה בחדרה. אחר כך הלכתי לפרוק את המזוודה שלי, הקפדתי שלא להרעיש והסתגרתי בחדר האמבטיה. שם, בשעה שהתכוננתי ללילה בתנועות איטיות ומהוססות בגלל העייפות, חשבתי שוב על השעות הראשונות בנפולי והתחרטתי שוב שעזבתי בכלל את מילאנו. הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות. הייתי צריך לומר בבירור שאני עדיין בתקופת החלמה, שאני לא יכול להיות אחראי על מריו, שאני לא רוצה להעמיס על עצמי את קשיי הנישואים שלהם. נזכרתי בתמונות ובמשפטים מביכים מהערב ולא הצלחתי לסלק את הרושם, איך לומר, של הפקרות. די מהר נראה לי ששום דבר בבית הזה לא הולם את המעמד. או שהוא הולם, אבל כאילו שפכו עליו מַגְמָה ביטומנית, או תחפושת תנין, או השד־יודע־מה, שימפנזה, או עוד יותר נורא, חד־תאיים, יצורים בשלב העיוור של הגלגול שלהם. ההתחככות של בטה בעמית היא התנהגות לא מוסרית, בעלה שנתקע בינה לבין הזר - מאהב, אח, מאהב־אח - לא מוסרי, וגם הקירות, הרוח שנשבה מהנמל והעיר לא מוסריים. זמן־מה לאחר מותה של אשתי הסתכלתי בניירות שלה - גם אני הייתי לא מוסרי - ודי מהר הבנתי, שבעת שהייתי מוטרד יום ולילה במאבקים קשים וחסרי משמעות על המעמד האמנותי שלי, במשך שנים רבות, רבות מאוד, שנים שבהן רק השאיפות שלי עניינו אותי, היא בגדה בי לעיתים קרובות, כבר שנים ספורות אחרי שנעשינו זוג. למה? גם לה לא היה הסבר, היו לה רק השערות. כדי לזכור שהיא קיימת. כדי לשים את עצמה קצת במרכז. כי המרכזיות שלי בתוך היחסים שלנו הייתה מופרזת. כי הגוף שלה נזקק לתשומת לב. בגלל תנועה עיוורת של החיוניות שלה. מאחורי חיי היומיום המהוגנים - נאנחתי חרש במורת רוח - שוכנת רוח חסרת חינוך שאנחנו מעמידים פנים שאנחנו לא רואים, ובמרווחים קצובים היא מפיחה חיים בבשר ומכניעה את המהוגנות, גם אצל המהוגנים ביותר. כיביתי את האור בחדר האמבטיה, וכיביתי את האור במסדרון - שלושה מתגים, לחצתי על אחד מהם באקראי, זה היה הנכון - לאחר שהדלקתי את המנורה ליד מיטתי. סוף כל סוף השתרעתי באנחה חנוקה בלי להקדיש אפילו מבט למריו, ששכב במיטתו הקטנה בצידו האחר של החדר, בין ערמות צעצועים והמוני ציורים מוצמדים לקירות.

בחוץ עדיין נשבה רוח עזה, הגשם הִכה ברחבת המרפסת, המעקה רעד, והרעש פלש לחדר למרות הזגוגיות הכפולות. נרדמתי בין רגע, אבל רגע אחר כך התעוררתי שטוף זיעה, בנשימה קטועה. מריו היה לידי, על הרגליים, בפיג'מה התכולה שלו. הוא אמר: שכחת לכבות את האור, סבא, אבל אני אכבה בשבילך, אל תדאג. הוא באמת כיבה אותו וחשכה ירדה על החדר, החשכה והרוח הפילו עליי אימה. הוא השתחל למיטתו ללא פחד.

4

התעוררתי, משוכנע שהשעה ארבע ועשרים, בדיוק השעה - דקה לפה או לשם - שבה הייתי מתעורר לגמרי במילאנו. עדיין נשמעו מטחי גשם. הדלקתי את האור, השעה הייתה שתיים ועשר דקות. קמתי ללכת לשירותים, החמימות שממנה נהניתי מתחת לשמיכה התפוגגה באוויר הקר והפכה לרעד. בדרך חזרה העפתי מבט במריו; השמיכה נפלה ממנו בשנתו. הוא שכב על הבטן, ברגליים פשוקות, זרוע אחת מתוחה לצד הגוף, והאחרת מקופלת ומאוגרפת ליד השפתיים הפעורות מעט. נגעתי קלות בכפות הרגליים היחפות, הן היו קפואות. ואם הוא יחלה בדיוק כשההורים לא יהיו? כיסיתי אותו עד הראש והתיישבתי בקצה המיטה שלי.

הייתי ישנוני ומטושטש, אבל בכל זאת הייתי בטוח שאם אשכב לא אירדם: להטתי מחום מתחת לעור, אבל לעומת זאת, פני העור היו קרים, ואצבעותיי ובהונותיי היו קרות וחסרות רגישות. הוצאתי מהמזוודה את הסיפור של ג'יימס ואת העפרונות כדי לשרבט כמה מתווים, אחר כך נשארתי מתחת לשמיכה, שעוּן בגבי אל הקיר. הצצתי בעבודה שעשיתי בשבועות הקודמים, שום דבר לא מצא חן בעיניי, ויותר מכך, הצטערתי ששלחתי למו"ל, בחופזה, שני איורים שלא היו אפילו גמורים. קראתי שוב כמה קטעים מהספר, ניסיתי להתמקד בתמונה או שתיים, אבל לא הייתי מרוכז. כאילו הנשימה של מריו, משב הרוח, נקישת הגשם, המציאותיות של החדר - בדירה שבטה וסבריו שיפצו במהלך השנים - היו מכשול לדמיון. עזבתי את הסיפור, ושקעתי בנמנום. מתוכו צף זיכרון הסידור הישן של הבית בחדות שלידה מחווירה כל תמונה מציאותית או דמיונית. קמתי שוב והתחלתי לשרטט את הסביבה שגדלתי בה. ציירתי את הכניסה עם החלון שהשקיף על גזוזטרה מעל חצר הסחורות. ציירתי את הסלון, שאימי אהבה מאוד, ואת הרהיטים שזה עתה נקנו; הספה, הכורסאות, ההדומים, חפצים שכנראה בזכותם הרגישה גבירה. ציירתי אותה עצמה, ומייד אחר כך - הרגשתי שאני מסוגל לכך - את מבטה נח על סביבתה המרווחת והמוארת, על השולחן שבשוליו גלים קטנים, על כלי הכסף בעל המכסה הקמור וארבע הקרנות, על הגזוזטרה המשקיפה על קצה מלון טֶרמינוּס. ציירתי את המסדרון עם מכשיר הטלפון התלוי מהקיר, את החדר של הוריי, שניהם במיטה, אבי יושב על הקצה, בגופייה ותחתונים. וציירתי ארון מלא בחפצים ישנים, את חדר האמבטיה העצום, ואת החדר שברגע זה ממש חלקתי עם מריו. אז הוא היה מלא מיטות כמו בקסרקטין. במיטה אחת ישנה סבתא שלי ובמיטה האחרת, מכיוון הראש או מכיוון הרגליים, ישַנּו אנחנו, חמשת הבנים, מחנה שאחר כך פונה חלקית. במהרה נשארו בחדר רק סבתא ושלושת הנכדים הקטנים, בעוד אני ואחי, הנכדים הגדולים, עברנו לישון בסלון בערב, והרסנו את שאיפות המכובדוּת של אימנו.

עבדתי בזריזות, כבר מזמן לא הייתה לי יד חופשית כל כך. ציירתי חללים ואנשים מהזיכרון, ונוסף על כך שחזרתי בצד, בראש הדף, בתחתיתו, וגם על דפים חדשים, עוד ועוד פרטים. אמנם כל נעוריי הייתי גאה ביכולת הזאת, אבל היא שהכתיבה בהדרגה את הכיוון בחיי: המורה שלי לציור בחטיבת הביניים נדהם, הוא אמר, הנער הזה נולד עם הידע, ולכן כשגדלתי ולמדתי, הכישרון הזה של הגוף, של העין, של העצבים, נראה לי מחוספס. רדפתי אחרי בחירות מתורבתות יותר ויותר וכך התרחקתי עוד ועוד מהכישרון שהיה גס בעיניי. בגיל שתים־עשרה נחשבתי בעיני אחרים לילד פלא מסונוור ומיוסר, גם אני הרגשתי ככה, אבל כבר בגיל עשרים למדתי לבוז ליד הקלה כאילו הייתה חולשה. ראיתי את עצמי בדמיוני וניסיתי לצייר את עצמי בגיל שנתיים, שתים־עשרה, עשרים. אבל היד חזרה והתקשתה במהירות. המשכתי ללא תוחלת, האצבעות נעשו כבדות ומסורבלות. שרבטתי עוד קצת, מילים, מתווים: כפי שהייתי, איך שהייתי, מה קרה בשמונה השנים שבהן הושלמה ללא ספק הגדילה. לקראת ארבע בבוקר הפסקתי. איזו שטות לבזבז ככה זמן. במיוחד על משהו חסר תועלת. הבטתי בדפים הגדושים ברישומים, המום מפרץ היצירתיות הבלתי צפוי. בתוך המוני השרבוטים הממו אותי שתי דמויות מדויקות מדי: בטה וסבריו. בטה יצאה לי נהדרת, מיקמתי אותה במטבח מלפני שישים שנה, בתנוחה שבה עמדה אימי לעיתים קרובות, וגם אני עצמי. היא דומה לך ולמשפחה שלך, נהגה אדה לומר, כאילו גם כאן הרחקתי את בטה ממנה, אף שהיא זאת שילדה אותה. את החתן שלי, לעומת זאת, מיקמתי, בעזרת רמזים מעטים, במטבח של היום. הוא היה דומה מאוד לעצמו, ונעדר זוהר. ציירתי אותו כמו זר קודר, ובלי כוונה שללתי ממנו כל תכונה טובה. כיביתי את האור, כיסיתי את הראש בשמיכה, ובשעה שבה אני בדרך כלל מתעורר במילאנו, נרדמתי.

5

אבל לא ישנתי הרבה, התעוררתי לקראת שש. כבר לא נשבה רוח, ואולי אפילו לא ירד גשם. כשיצאתי למסדרון התבלבלתי במתגים והדלקתי את האור בחדר. כיביתי מייד בתקווה שהילד לא התעורר, והלכתי להתרחץ ולהתגלח.

קיוויתי בליבי שבינתיים, בעקבות הרעש שהקמתי, לפחות בטה תתעורר, אבל גם כשיצאתי מחדר האמבטיה הבית היה דומם. חזרתי למטבח, בקצת מאמץ מצאתי סיר קטן שנראה לי מתאים להרתחת מים, אבל לא מצאתי תה. עמדתי מול הכיריים ולא ידעתי מה לעשות. היכן הגפרורים. או המצית. עמדתי ללא תנועה, תקוע, כשמריו הופיע לצידי, בפנים אחוזי שינה.

"צ'או סבא."

"אני הערתי אותך?"

"כן."

"אני מצטער."

"לא קרה כלום. לתת לך נשיקה?"

"כן, תן לי."

ראיתי שבתשומת לב הוא לבש מעל הפיג'מה עליונית צמר כתומה שהתאימה לצבע נעלי הבית שלרגליו. החמאתי לו והתכופפתי כדי שינשק אותי ואני אנשק אותו בחזרה.

"מותר למצמץ בשפתיים על הלחי שלך?" שאל.

"בסדר."

הוא נישק את לחיי בקולניות ואז שאל אותי, בנימה הרשמית של סבריו, אם אני צריך משהו.

"אתה יודע איך מדליקים את הגז?" שאלתי.

הוא הנהן. קודם כול הוא הזכיר לי שיש איזה כפתור שצריך לסובב, ואף שהיה ברור שכבר סובבתי אותו, הוא רצה בכל אופן להסביר לי מה עושים: תראה, ככה הגז לא מגיע, אבל אם מסובבים הוא מגיע. אחר כך גרר כיסא לידי, והודיע לי מראש שהגרירה לא תרעיש: אבא התקין עיגולי לבד מתחת לרגליים של כל הכיסאות. הוא טיפס במיומנות והדריך אותי בנוגע לסימול שנועד לבחירת הלהבה המתאימה. אבל מה שבאמת הדהים - והדאיג - אותי היה שהוא ידע להשתמש בכיריים: ללחוץ על הכפתור, לסובב אותו, להחזיק אותו עד שהלהבה תידלק, לחכות כמה שניות ואז לעזוב את הכפתור.

"ראית?" אמר בסיפוק.

"כן, אבל אני אשים את הסיר."

"לא נכין ארוחת בוקר לכולם?"

"אני לא יודע מה אתה אוכל, מה אימא, מה אבא."

"אני יודע. אימא ואבא שותים קפה עם חלב ואני רק חלב."

"ומה עוד?"

"צריך להכין לאימא טוסטים מהלחם, אבא ואני אוכלים ביסקוויטים, ולסחוט תפוזים לכולם. אתה רוצה מיץ סחוט?"

"לא."

"הוא טוב."

"אני לא רוצה."

הוא המשיך והראה לי היכן נמצאים התפוזים, המסחטה, איך לדאוג שהטוסט לא ייחרך ויפיץ סירחון שמציק לאביו, על איזה מדף נמצאים שקיקי התה השחור והתה הירוק, מאחורי איזו דלת נמצאת המקינטה, היכן נמצא קומקום התה כי הסיר שבחרתי לא מתאים, היכן המצעיות שמניחים מתחת לכלים. כמה הוא דיבר באותו בוקר, ובאיזו אדנות. בשלב מסוים שאל אותי בדאגה:

"בדקת את תאריך התפוגה של החלב?"

"לא, אבל אם הוא במקרר בטח לא פג תוקפו."

"אתה צריך בכל זאת לבדוק, לפעמים אימא לא שמה לב."

"אתה תבדוק," התגריתי בו.

הוא חייך אליי חיוך נבוך, הכה באוויר בידו כפי שעשה ערב קודם, והודה במורת רוח:

"אני לא יודע לבדוק."

"אז יש משהו שאתה לא יודע לעשות."

"אני יודע שצריך למזוג טיפונת חלב בסיר, להדליק את הגז ולראות אם הוא נקרש."

"נקרש? מה זאת אומרת נקרש?"

הוא השפיל את מבטו, הסמיק, וחזר להביט בי בחיוך עקום. הוא היה לחוץ, הוא סבל כשהשאיר רושם עלוב. אמרתי לו: קפוץ, אחזתי בידו ועזרתי לו לקפוץ מהכיסא. אחר כך, כדי לשכנע אותו שאני עדיין סומך עליו, שאלתי: מה עוד אנחנו צריכים לעשות? הייתי מלא התפעלות - אני לא בטוח אם משועשע, אולי לא - מאוצר המילים העשיר שלו ומהאופן שבו הפגין סמכות בכל דבר. אני, למיטב זיכרוני, וממה שאימי וסבתי סיפרו, הייתי כמעט אילם ותמיד פזור דעת. הדמיון קדם לתחושת המציאות, וגם כמבוגר לא ידעתי מעולם לקחת חלק פעיל בחיים המעשיים, הדבר היחיד שנראה לי שידעתי לעשות היה לצייר, לשלב חומרים צבעוניים מכל סוג. מחוץ לתחום הזה לא הייתה לי תבונה, לא היה לי זיכרון, הצלחתי לבטא מעט מאוד רצונות, לא התייחסתי כמעט למחויבויות החיים כאזרח, הייתי תמיד תלוי באחרים, ובאדה בראש ובראשונה. ואילו הילד הזה, אף שהיה בקושי בן ארבע, הפגין רגישות לעולם כמו של האינדיאנים, שהצליחו ללמוד שיטות צורפות מסובכות שהכובשים הביאו עימם, באמצעות צפייה בלבד. הוא הדריך אותי צעד אחר צעד. ערכתי את השולחן במטבח בהתאם להוראותיו. אחר כך הצביע על הקפה, בטה שתתה נטול קפאין, סבריו עם קפאין. לכן, הכנו ביחד את המקינטות, השתמשנו ביחד במסחטה, והוא נזף בי כמה פעמים כי נטיתי לזרוק את קליפות התפוזים כשעדיין היה מיץ בציפה בשוליהן. המשמעות של "ביחד" הייתה כמעט תמיד שאני ביצעתי את הפעולות שלא היו לו הכוח או היכולת הדרושה לבצע אותן, או שהוא הניח את ידיו על ידיי, והתקדר כשביצעתי פעולות בלעדיו.

"אימא שלך לימדה אותך את כל הדברים האלה?"

"אבא. הוא לא עושה כלום לבד, אני צריך תמיד לעזור לו."

"ואימא?"

"אימא עצבנית, היא צורחת וממהרת."

"אבא אמר לך שאסור לך להדליק את הגז?"

"למה?"

"כי תקבל כווייה."

"אם אני יודע שאני יכול לקבל כווייה, אני איזהר לא להישרף."

"אפשר להיכוות גם כשנזהרים. תבטיח לי שכשנהיה יחד לא תדליק אף פעם את הגז בלעדיי."

"כשאתה כאן אני לא אקבל כווייה?"

"לא."

"ואם אתה תקבל כווייה?"

הוא רצה להרגיע אותי למקרה שאכווה. הוא אמר לי שיש פלסטר בחדר האמבטיה בקופסה עם הצלב האדום על המכסה. יש שם משחה שימושית שאביו מרח לו אותה כשנכווה, כדי שתעבור הצריבה.

"היא לא דביקה," הרגיע אותי, ובדיוק כשהגעתי לסף הספיגה שלי - זה בסדר לבדר אותו, אבל התחלתי להרגיש לכוד בנימת הוראות השימוש שנקט - הופיעה בטה. פלטתי אנחת רווחה. אלוהים אדירים, קראה בתי והפגינה התלהבות רבה מהשולחן הערוך.

"אני וסבא הכנו הכול."

היא הרעיפה שבחים על הילד, לקחה אותו על הידיים, ונישקה אותו בצוואר עד שצחק מהדגדוג.

"טוב לך עם סבא, נכון?"

"כן."

בטה פנתה אליי:

"ולך טוב עם מריו, סבא?"

"מאוד."

"מזל שהחלטת לבוא."

בינתיים הופיע גם סבריו, והילד מיהר להדליק את הכיריים, מבלי שאיש ידאג, מתחת למקינטות עם ובלי הקפאין. אני הכנסתי שני שקיקי תה לקומקום הרותח וסוף כל סוף התחלנו את ארוחת הבוקר, שונה מאוד מהארוחות הדלות שאכלתי בבדידות מדי בוקר במילאנו. לא היה רגע של שקט, האב והאם - שהעוינות ההדדית ביניהם רק הלכה וגברה - לא עשו דבר פרט לעידוד הפטפוט של הבן. אבל מייד לאחר הארוחה הכריזה בטה שהיא רצה להתארגן, יום עמוס לפניה. היא התלוננה שעדיין לא ארזה את המזוודות, ועדיין לא חשבה על מה שתלבש מחר בקליירי, היא תצטרך לקום בארבע בבוקר, בהתחשב בכך שהמטוס ממריא בתשע. אבל, אמרה לי, הכנתי לך רשימה של הדברים שאתה חייב להקפיד עליהם כשלא נהיה כאן, אני מבקשת שתשים לב, אבא. היא יצאה כשהיא גוררת אחריה את מריו, שהיה צריך להתרחץ ולהתלבש לגן, והמשיך לומר ללא הפוגה: לא רוצה ללכת, אני רוצה להישאר עם סבא.

שאלתי את סבריו בזהירות:

"בימים הקרובים אצטרך לקחת את הילד לגן?"

"אתה צריך לשאול את הבת שלך, לי היא לא אמרה כלום."

"אולי אתה צריך לתת בה קצת יותר אמון, אתה יותר מדי חשדן וזה מחריף את מצבה."

"איך אני יכול שלא לחשוד כשהיא מתנהגת כפי שהיא מתנהגת? אתה יודע לאן היא הולכת הבוקר?"

"תגיד לי אתה."

"לקרוא למניאק את הרצאת הפתיחה שלה."

"ומה רע בזה?"

"שום דבר. אבל תסביר לי למה הוא לא הזמין גם אותי לפגישה, ולא ביקש לקרוא גם את ההרצאה שלי."

"אולי כי אתם לא חברים מהתיכון."

"ובגלל החברות הזאת הוא הטיל על בטה את אחת מהרצאות הפתיחה, ואני שובצתי ביום השני?"

הבטתי בו מבולבל.

"מה הקשר בין המנהל לכנס בקליירי?"

"ברור שיש קשר, הוא מארגן אותו."

"והוא יהיה שם איתכם?"

"לא הבנת?"

לא היה לי זמן להגיב. בטה קראה בכעס לבעלה מחדר האמבטיה. תורך לקחת את מריו לגן - היא צעקה עליו בחמיצות, עברה כמעט בריצה במסדרון, משאירה שובל של בושם - אתה מעמיד פנים שאתה לא זוכר? סבריו קם בבת אחת, הסתכלתי בו יוצא לדרכו, פזור דעת. לדעת בטה בעלה היה מתמטיקאי ראוי להערכה, אבל לא יכולתי להאמין שאדם בעל מחשבה מסודרת יכול להתנהג בצורה גסה כל כך. נניח שלבטה יש באמת חיבה כלשהי כלפי אותו מנהל, סבריו באמת כל כך טיפש לחשוב שהוא יכול למנוע מהחיבה להיהפך למשהו אחר? ההנאה המינית, כשהיא משוחררת לחלוטין מהרבייה, שהייתה המטרה המקורית שלה, שוטפת את כדור הארץ בנוזלי גוף ללא הפוגה, בכל עונה, ואין דרך לרסן אותה, מה שצריך להתרחש יתרחש בכל מקרה, היא מפולת גופים שסוחפת ללא רחמים רעיות, בעלים, צאצאים, רגשות חיבה וכלכלות. בטה הופיעה שוב. בשמונה וחצי בבוקר הייתה מאופרת ולבושה כאילו עמדה ללכת לדיסקוטק. היא דחפה מולי את מריו, מסורק ולבוש בקפידה גם הוא, מוכן לגן.

"סבא," פקדה עליי בתי, "תגיד למריו שהוא צריך ללכת לגן היום."

נקטתי נימה חמורה:

"מריו, אל תעשה בעיות, אתה חייב ללכת."

"אני רוצה להישאר איתך."

בטה נשפה:

"לא קשור מה אתה רוצה. מרגע זה אתה עושה כל מה שסבא אומר לך."

היא נשקה לבנה על הראש, אמרה לי להתראות ונעלמה. הילד חזר על דבריו ובחן אותי במבטו:

"אני לא הולך לגן."

6

מריו הוסיף להתעקש וניסה להשיג במבט את ההסכמה שלא נתתי לו. אביו לא אמר כן או לא, הוא פשוט גרר אותו החוצה, שניהם איחרו מאוד. סבא, מלמל הילד המדוכא לפני שנכנס למעלית, אל תזוז מפה, חכה לי. הנהנתי, וסגרתי את הדלת בהקלה.

הסתובבתי בחוסר חשק בדירה הריקה, ניסיתי להשוות במחשבתי את המרחב שציירתי בלילה לבית כפי שהוא היום. הסלון הגדול נחצה כבר מזמן, מחציתו הפכה לחדר עבודה ובו מכתבה מודרנית ומדפים צמודים לקירות עד התקרה. גם בכניסה נעשו שיפוצים. כשהגעתי לא שמתי לב, אבל כעת הבנתי שבנו קיר עם דלת חדשה לגמרי. פתחתי אותה, נכנסתי למתחם קטן, גם הוא גדוש ספרים, אבל עם מכתבה מיושנת וריח בלתי הולם של שום, בצל וחומרי ניקוי. פתחתי את החלון הישן שהשקיף על המרפסת הקטנה, וגיליתי שגם היא עברה שינוי. כעת הייתה מרפסת שירות שבה ערמה בתי את כל צורכי המטבח שלה: ריחות השום, הבצל וחומרי הניקוי הגיעו משם. לא היה לי ספק שחדר העבודה רחב הידיים היה של בטה, והמתחם הזעיר חייב להיות פינת העבודה של סבריו.

חזרתי למסדרון והצצתי לתוך חדר השינה. הוא היה הפוך לגמרי, על המיטה הסתורה היו מונחים כמו קליפות מצומקות בגדים שבתי כנראה מדדה וזרקה, לפני שבחרה מביניהם את הבגד שבו תיראה הכי טוב. כשהחדר היה של אבי ואימי הוא נראה לי עצום, אבל עכשיו, כשבטה הכניסה אליו ארונות גדולים שהגיעו עד התקרה ומיטה זוגית כל כך גדולה שמי שישן בה יכול היה להרגיש שהוא ישן לבד, נראה שהחדר הצטמק.

הסתכלתי סביב, דפדפתי בספרים שעל השידות, ויצאתי למרפסת. הרעש הבלתי פוסק של תנועת המכוניות רמס אותי. הרוח שככה, השמיים היו שחורים ודוממים, הגשם פסק. זיהיתי את שרשרת הבניינים הישנים לאורך כיכר גריבלדי, צפיתי דקות אחדות בתהלוכת העוברים ושבים על המדרכה למטה ובשיירת מכוניות שנסעה לעבר המרינה. כשהבחנתי שהרטבתי בלי משים את שרוולי הסוודר כאשר נשענתי על המעקה, נכנסתי הביתה.

די היה בסיור ההיכרות הזה לראות שפרט לסלון, שבו הייתה תלויה תמונה שציירתי, שופעת אדום וכחול, רוב היצירות הגדולות והקטנות שנתתי במתנה לבתי במשך שנים לא היו מוצגות, מי יודע היכן היא ובעלה החביאו אותן. סבריו תמיד העמיד פנים שיש לו הערכה גדולה לעבודות שלי, אבל בתי מעולם לא התאמצה להביע בי אמון. אבל מה זה כבר אמון והערכה? אין דבר פחות יציב מהם. בשנים האחרונות אף אחד כבר לא העריך אותי כמו פעם, הרבה דברים השתנו. לא נורא, אמרתי לעצמי, מה זה משנה, הדבר המהותי הוא שאני עדיין עובד. כדי להתחמק מהעגמומיות החלטתי לצאת להליכה קצרה. הבאתי בחשבון שממחר, בגלל הילד, כבר לא אוכל לעשות זאת. שבתי לחדר של מריו. עדיין שרר בו חושך. לבשתי את המעיל, לקחתי את הכובע, בדקתי שיש לי ארנק, ובמיוחד וידאתי שלקחתי את המפתחות שבטה נתנה לי והשביעה אותי שלא לשכוח אף פעם. היא צדקה, הזיכרון שלי נחלש, הייתי צריך לשים לב. התחשק לי לסיים את הסיור בבית בהצצה למרפסת והרמתי את התריס.

המרפסת הייתה מקום שהפחיד מאוד את אימי, היא ניגשה לשם בחשש ולא רצתה שאני ואחיי הצעירים ממני נצא לשם לבדנו. פתחתי את דלת הזכוכית החדשה. המרפסת הייתה חריגה בצורתה, כל המרפסות בצד הזה היו כאלה, בצורת טרפז. הן נעשו צרות בחלק שנדחק מעל החלל הריק. הדירה שלנו הייתה בקומה השישית והאחרונה, ואולי לכן אימי, שבדרך כלל לא סבלה מפחד גבהים, לא יכלה לסבול את השפעת ההיצרות, ואמרה שכשהיא מביטה למטה היא מרגישה רע. כשהיה צריך להכניס משהו לבית או להוציא דבר־מה החוצה, קראה לאבי, ואם אבי לא היה, או שהיה עצבני, קראה לי, לבן הגדול. אני נהגתי להביא את מה שהייתה צריכה, אבל הוספתי במפתיע קפיצה בקצה המרפסת כדי לזעזע את הרחבה ואת המעקה, וכדי לראות אותה, ממוסגרת במשקוף הדלת, צוחקת ומבועתת בעת ובעונה אחת.

נהניתי ממראית העין של הסכנה. בילדותי ישבתי על רצפת המרפסת, במיוחד באביב, לקרוא, לכתוב ולצייר. אני זוכר שהשמיים היו ענקיים, וראו את הצריחים של התחנה החדשה. שם, מעל החלל הריק, הרגשתי כמו שומר במגדל, או כמו זקיף על צמרת עץ גדול, מחכה לזהות דבר־מה לא ידוע. אבל באותו בוקר, כשהוצאתי את הראש החוצה, לא שבה אליי ההנאה מפעם, להפך, חשתי את החרדה של אימי. המרפסת הייתה רצועה ארוכה וצרה מעל לכתם אספלט אפור, וכשחציתי אותה הרגשתי שאני מניח את כפות רגליי על פיסה העומדת להתנתק מהבניין. אמרתי לעצמי שאולי צורת הטרפז מעצימה את הרושם: הקו הישר לאורך דלת הזכוכית נראה הרבה יותר רחוק מהקו המקביל המבתר את החלל, או שסביר יותר שזה מצב החולשה שאני נמצא בו, כלומר הזקנה, שהופך אותי לחסר ביטחון וחשוף. ברור שעמדתי בזהירות על הסף, לבוש מעיל, עם כובע ביד, והבטתי בשמיים. מהמעקה טפטפו טיפות גשם בורקות, וידית של דלי פלסטיק שהציצו ממנו כמה צעצועים, נקשרה אליו בחבל.

"הטלפון הנייד שלך מצלצל," אמר קול אישה מאחוריי והקפיץ אותי. הסתובבתי מייד במחשבה על הרוחות של סבתי, של אימי, של אדה. הקול הוסיף: "סליחה, אני סאלי."

זאת הייתה העוזרת. הנייד שלי, שככל הנראה שכחתי במטבח, צלצל ביד שהושיטה אליי. היא הייתה בת יותר משישים, היו לה פנים מלאים, שמחים, ועיניים גדולות. היא התנצלה שוב ושוב על שהפחידה אותי: יש לה מפתחות והיא נכנסה כמו בכל בוקר בלי לחשוב שהיא עלולה להבהיל אותי.

"לא נבהלתי, הופתעתי," הבהרתי.

"בהלה, הפתעה, אותו הדבר."

"לא, לא אותו הדבר."

לקחתי את הטלפון שהמשיך לצלצל, זה היה המו"ל. הוא פתח בנימה קלילה:

"קיבלתי את שני האיורים."

התחשק לי לדרבן אותו לתת ביקורת חיובית:

"יצאו טוב, נכון?"

השתררה דממה לשניות אחדות. הייתי רגיל לקבל תמיד מחמאות, בכל דבר שעשיתי. אחר כך כשהזדקנתי, קיבלתי אותן כמובן מאליו, כי לא היה סביר שמישהו יאמר לי בבוטות: לא, עשית עבודה גרועה. אבל לא הבאתי בחשבון את העובדה שדיברתי עם בחור בן שלושים, מפוצץ בכסף ובשאיפות לחדשנות. המו"ל אמר:

"לא ראיתי את מה שציפיתי לו."

"נו," הגבתי בשעשוע מעושה, "אז תסתכל קצת יותר טוב."

"הסתכלתי בתשומת לב ואנחנו צריכים להמשיך לעבוד על זה."

קפאתי. רציתי לענות, אבל נראה לי מגוחך לטעון שהאיורים מעולים, דבר שגם אני לא האמנתי בו. נתתי לו לדבר. והוא דיבר הרבה, הוא דיבר על ברק, הוא סבר שהמילה מבטאת איכות החיונית למהדורה יוקרתית כפי שהוא תופס אותה. התאמצתי להבין, נראה שהוא דיבר על הצבעים. אבל כשביקשתי ממנו להסביר טוב יותר, הוא המשיך מהאיורים שלי להיעדר הברק, שהיה שקול לדעתו למחסור בחמצן.

"אל תיקח את זה קשה," אמר לי, "אבל ככה לא מייצרים לא מרץ ולא תבונה."

החלטתי לנקוט נימת לגלוג אבהית.

"אם תרצה שאחמצן את האיורים אני אנסה."

הוא נעלב.

"כן, יופי, תחמצן אותם. הביטוי אולי משעשע אותך אבל הוא נראה לי רציני ונכון. באיזה שלב אתה עם שאר האיורים?"

"שלב טוב," שיקרתי.

זה לא הרגיע אותו. הוא אמר שיש צורך במאמץ גדול למהדורה יוקרתית, שכבר גויסו כישרונות רבים, ושהוא זקוק לחומר במהירות האפשרית. הוא היה צעיר והאמין שנימה תוקפנית תקנה לו סמכות. מסרתי לו שקרים יותר מפורטים וסיימתי את השיחה. רק עכשיו הבחנתי שידיי רתחו וגווי הזיע. האיורים לא מצאו חן בעיניו וזאת הייתה צרה גדולה. אבל הצרה הגדולה עוד יותר הייתה שהבחור אמר לי את זה בכנות רבה כל כך. הכנסתי את הנייד לכיס, הרגשתי שעומד לתקוף אותי כאב ראש. לא מצא חן בעיניי שסאלי חלצה את הנעליים והתיישבה על המיטה שלי, היא הבחינה בכך.

"הנעליים חדשות ומכאיבות לי," הצטדקה ומייד נעלה אותן וקמה.

"אני יוצא להליכה קצרה," אמרתי.

"בסדר. אתה מרוצה מהנכד הקטן?"

"כן."

"אתה לא מגיע לעיתים קרובות."

"כשאני יכול."

"הוא כל כך מתוק, מריוֹקוֹ, אבל צריך לנזוף בו מדי פעם. תראה איזה בלגן, הוא משאיר את הצעצועים בחוץ, הם פה כבר כמה ימים."

היא נאנחה, התנצלה ויצאה למרפסת. היא הייתה אישה קטנה וכבדה, ניסיתי לומר לה: תעזבי, אל תצאי. אבל ניכר שהיא לא הייתה שותפה לחרדות שלי. היא ניגשה אל הדלי, אף שהמרפסת הזדעזעה תחת צעדיה, הוציאה ממנו את הצעצועים ושפכה מעבר למעקה את הגשם שהצטבר בקרקעיתו.

"הם נותנים לילד לשחק בחוץ למרות הקור," התלוננה.

"הוא יתחשל ככה."

"אתה מתבדח, יופי, סבים צריכים לצחוק ולהתבדח. אבל גם לדאוג קצת."

עניתי לה שאני מודאג בעיקר מהימים שאצטרך לבלות לבד עם מריו, יש לי הרבה עבודה.

"מה שעות העבודה שלך?" שאלתי אותה.

"תשע עד אחת־עשרה. אבל מחרתיים אני לא באה."

"את לא באה?"

"אני צריכה לפגוש מישהו, זה חשוב."

"הבת שלי יודעת?"

"בטח שהיא יודעת. מה לבשל לך?"

"תחליטי את."

כעת, נוסף על המרירות שנבעה מחוסר הנימוס של הלקוח שלי, כעסתי על בטה. היא אמרה לי - או לפחות כך הבנתי - שסאלי תגיע בכל יום. אבל זה לא היה נכון. סגרתי את דלת הזכוכית, היה לי קר גם עם המעיל. מישהו צלצל באינטרקום, פעם אחת, שתיים, שלוש פעמים. צלצולים ארוכים, תכופים, בהולים.

7

סבריו. סאלי רצה למטה במדרגות בלי להסביר לי כלום והופיעה שוב כעבור זמן קצר עם מריו, זורח כולו.

"אבא החזיר אותי הביתה," אמר.

"מה פתאום?"

"הגננת חולה."

"ואין גננת אחרת?"

"אני לא רוצה להישאר עם הגננת האחרת, אני רוצה להישאר איתך."

"ואיך הצלחת לשכנע את אבא שלך?"

"בכיתי."

שאלתי את סאלי אם אני יכול להשאיר איתה את הילד לשעה בערך, יש לי בעיה בעבודה שאני צריך לחשוב עליה. היא ענתה שזמנה קצוב והבית גדול, ובאמת ישמח אותה אם נוכל שנינו לצאת, הסבא והנכד, עד הצהריים. מה אפשר לענות? אמרתי למריו להשאיר את הילקוט ולבוא איתי. הילד התלהב וסאלי אמרה לו:

"לך לעשות פיפי, מריוקו: לפני שיוצאים עושים תמיד פיפי. נכון סבא?"

יצאנו, הרוח הייתה קרה כמו קרח. הרמתי את הצווארון, סידרתי היטב את הכובע, כרכתי את הצעיף סביב צווארו של הילד. לבסוף, כדי שיבין היטב שאני נחוש, הדגשתי:

"מריו, שיהיה ברור שאני לא לוקח אותך על הידיים."

"בסדר."

"ואסור לך לעזוב אף פעם את היד, משום סיבה."

"כן."

"יש משהו נחמד שאתה רוצה לעשות?"

"בוא נלך לרכבת התחתית החדשה."

הגענו לאזור כיכר גריבלדי, אבל אחרי הליכה קצרה ההצעה של מריו לא מצאה חן בעיניי. אזור הגישה לתחתית בכיכר היה צפוף: אנשים ממהרים, מוכרים של סחורות מכל סוג, הולכי בטל, מכוניות, אוטובוסים. גם הכניסה לתחתית הייתה עמוסה, הירידה עד למטה הייתה בלתי נסבלת בעיניי, הייתי זקוק לאוויר. לכן החלטתי לסגת.

"סבא, התחתית שם."

"אני אראה לך את הדרך שהייתי הולך לבית הספר."

"אמרת שניסע בתחתית."

"אתה אמרת, לא אני."

רציתי לצאת להליכה ארוכה ולשכוח את קולו של המו"ל. אבל הדבר האחרון הזה היה קשה. חזרתי וניתחתי בראשי את שיחת הטלפון, ניסיתי למצוא בה משהו טוב. אמרתי לעצמי שהידיעה ששני האיורים לא מצאו חן בעיניו מאפשרת לי לשנות כיוון בלי יותר מדי בעיות, בייחוד משום שהעבודה נמצאת בשלב התחלתי בלבד. אבל מייד התנגדתי לעצמי: לשנות כיוון לאן? ייתכן שהעבודה שלי באמת לא הייתה טובה. ייתכן שההמוגלובין הנמוך, הפריטין והנסיעה הכפויה, מנעו ממני להוציא מעצמי את המיטב. אבל הכבוד? שני האיורים הללו היו המשך טבעי של תולדות חיי, מה שהייתי, מה שעשיתי בהצלחה במשך עשרות שנים. אם הבחור השחצן הזה נתן לי את העבודה הזאת, ואם אמר לי: אייר את הסיפור הזה של ג'יימס, היה זה בזכות השם שלי, בזכות כל מה שהמצאתי במהלך חיי. אז מה הוא ציפה? ומצד שני, לְמה התכוונתי אני עצמי כשאמרתי: יש לי זמן לשנות כיוון? הכיוון היה אחד ויחיד, זה שהלכתי בו מגיל עשרים עד שבעים וחמש. אין ספק שאפשר לשפר את שני האיורים, אבל הם נבעו מאותו מסלול: רק בתוך אותו מסלול, שנוצר בעשרות על גבי עשרות יצירות מוערכות, אפשר ללטש אותם.

הכנסתי במרירות את הידיים לכיסים, הלכתי בראש מושפל לעבר המרינה. מריו משך בידי:

"סבא, עזבת את היד שלי."

"צודק, סליחה."

"הרחוב הזה מכוער, אנחנו אף פעם לא הולכים בו עם אבא."

"יותר טוב, ככה תראה מקומות חדשים."

זה היה המרחב של נעוריי, סמטאות, רחובות, כיכרות ותעלות שבתוכם מתערבלים אלפי כלי הרכב של פוֹרְצֶ'לָה, של דוּקֶסקָה, של לַבִינָיוֹ, של קַרמִינָה, עד הנמל והים, אזור רחב ידיים מקווקו בזרם של קולות מקומיים - פטפוט של עוברי אורח, צעקות מהחלונות, חילופי דברים במפתני החנויות - שהדהדו ברכּוּת ובתקיפות, מנומסים ובוטים, קולות שמיזגו זמנים מרוחקים, אני הזקן עם הילד בהווה, והעבר שבו הייתי בחור צעיר. סבריו - ידעתי אף שהוא מעולם לא אמר לי - לחץ כבר שנים לעבור לאזור אחר, הוא ניסה לשכנע את בטה למכור את הדירה ולקנות דירה בשכונה אחרת בעיר שמתאימה למעמדם כפרופסורים. אמרתי לבתי למכור איך ומתי שנראה לה, כבר לא הייתי חלק מהרחובות האלה ומהעיר הזאת זה שנים רבות. אבל בטה הייתה קשורה מאוד לנפולי, ובניגוד אליי אהבה את הבית הזה, או אם לדייק, אהבה את הזיכרון של אימהּ.

"כאן," אמרתי לילד והצבעתי על תריס ברזל מרוח בגרפיטי מגונה, כשהייתי קטן הייתה גברת שמנה, עצומה, שטיגנה גְרָפֶה. אתה יודע מה זה?"

"סופגניות עם סוכר."

"כל הכבוד. לפעמים הייתי קונה לעצמי סופגנייה כזאת ואוכל בישיבה על המדרגות."

"היית קטן כמוני?"

"הייתי בן שתים־עשרה."

"אז היית גדול."

"לא יודע."

"ככה זה סבא, היית גדול, ואני קטן."

הלכנו כברת דרך נאה. הלכנו לעבר סנטה אנה אַלֶה פַּלוּדִי ואחר כך לעבר פּוֺרטָה נוֹלָנָה. הילד ניסה בהתחלה לעצור בכל חנות קשקושים סיניים, וליד כל אופנוע או קטנוע חונה שאותם רצה לבחון כדי להסביר לי את יתרונותיהם. אבל מכיוון שגררתי אותו בלי להקדיש לו תשומת לב, בסופו של דבר הלך לפניי, רוב הזמן בדממה. אני הייתי זה שפנה אליו כמה פעמים, אבל רק כדי להזכיר לעצמי שהוא שם, שאני מחזיק בידו. בשאר הזמן המשיכו להסתובב בראשי דבריו של המו"ל, ומכיוון שהטוב שניסיתי למצוא בהם הלך והתפוגג, הרוגז הראשוני הפך לרתיחה. המילה הזאת לא התקבלה יפה בבית הספר, מורים ומחנכים תיקנו אותנו. "לא רותח," נזפו בנו, "אומרים זועם, המים בקומקום רותחים." אבל בשפה הנפוליטנית שדיברו בוָוסטוֹ, בפֶּנדינוֹ, במֶרקָטוֹ - בשכונות שגדלתי בהן, וקודם לכן אבי גדל בהן, הסבים ואבותיהם, אולי כל אבותיי - לא הכירו את המילה זעם, את הזעם של אכילס ושל עוד דמויות מהספרים, הם לא זעמו, אלא רק רתחו. חשבתי שאנשי העיר, בשכונות, ברחובות, בכיכרות ובסמטאות הללו, ליד דוכני הנמל העמוסים לעייפה בסחורות חוקיות ולא חוקיות, רתחו ולא זעמו. רתחו בבית, ברחוב, ובעיקר כששוטטו בחיפוש אחר כסף שלא מצאו. לרוב לא נדרש הרבה כדי להרתיח את האחרים. הם רתחו, כן, רתחו, מה קשור זעם. אתה זועם? אתם זועמים? הם זועמים? נו באמת. מורים ומחנכים נתנו לנו אוצר מילים שלא היה לו שימוש ברחוב. זאת הייתה עיר של כלבים, ולא היה שום קשר בין זעם ובין הדם שעלה בעיניי ברחובות שנראו בדיוק כמו הרחוב שנכנסנו אליו כעת, המוביל לרחוב גריבלדי. כשיצאתי מבית הספר ולא רציתי לחזור הביתה מפני שהייתי מחומם על חברים בריונים, על מורים מתעללים, הרתיחה צרבה בחזי, בעיניי, בראשי, וכדי להירגע עשיתי סיבוב ארוך, הלכתי עד פורטה נולנה, לעיתים נכנסתי לרחוב סן קוזמו, בפעמים אחרות, כשהדם לא הפסיק לסעור, הלכתי אל לביניו, הלכתי לקרמינה, הלכתי פרא במרחבים המוזנחים, עד שהגעתי לנמל. ואם מישהו נתקל בי במקרה, בלי לשים לב היו בעיות, קיללתי את הקדושים ואת המדונה, לא זעמתי אלא רתחתי, צחקתי בלעג, אחר כך ירקתי, הכנסתי מכות בתקווה לקבל בחזרה. כל מי שמכיר אותי היום לא היה מאמין, אבל כזה בדיוק הייתי. אמרתי לעצמי שהיה יכול להיות נחמד אם כשאחזור למילאנו, ואחרי יותר מחצי מאה תבעבע בי שוב הרתיחה כמו בנעוריי, אצעד ישר לרחוב ג'נובה, אכנס לבניין שבו שוכנת ההוצאה לאור, אעלה לקומה השלישית, ובלי הקדמות אירק בפניו של האדון החצוף הקטן שביקר את העבודה שלי: לא רק את האיורים האלה, אלא את כל עבודת חיי, ללא כבוד. חבל שעונת הרתיחה נגמרה, מזמן החנקתי אותה.

"אתה יודע מה זה כשמישהו רותח?" שאלתי את מריו.

"לא מדברים ככה, סבא."

"מי אמר לך, אבא?"

"לא, אימא."

"טוב עשתה, אתה באמת לא צריך לדבר ככה."

"אני יכול להגיד לך משהו?"

"אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה."

"הגרון שלי קצת יבש."

"אתה עייף?"

"כן, מאוד."

"ומה עושים כשעייפים והגרון יבש?"

"אתה תגיד."

"מיץ?"

נכנסנו לבר הקפה הראשון שמצאתי, מקום נטול אור, אפילו לא אור חשמל. היה זה מתחם קטן שלא היה בו ריח לא של קפה ולא של עוגות, אלא של לכלוך וסיגריות. היה קשה לעיניי להסתגל לאפלולית. הבטתי פנימה בחיפוש אחר שני כיסאות, וראיתי רק שולחן מתכת עגול קטן, סנטימטרים ספורים מהדלפק שמאחוריו עמד גבר בשנות הארבעים שלו, צנום ומקריח, שסידר את המדף המטונף. אמרתי: אנחנו רוצים מיץ וקפה, אבל אנחנו צריכים לשבת כי אנחנו עייפים. הצבעתי על השולחן נטול הכיסאות. הגבר התעורר מייד לחיים וצרח: טיטי, תביאי־שני־כיסאות־לאדונים. מהחדר האחורי הופיעה נערה עם שני כיסאות, מפלסטיק וממתכת. התיישבתי מייד, מריו טיפס לכיסא שלו. הנערה אמרה: איך־שאתם־לבנים, והציעה לי כוס מים. שתיתי בלגימה אחת והודיתי לה.

"איזה מיץ אתה רוצה?" שאלה את מריו.

הוא חשב ברצינות ואז ענה:

"תפוחים."

"איזה יופי," ענתה בשמחה הנערה.

המילים בניב המקומי היו חלק ממני ובאותה עת היו שרשרת של צלילים זרים. הגבר והנערה השתמשו במילים בכוונה טובה, כמעט במתיקות, אבל הנימה ביסודן הייתה אותה נימה אלימה. רק בעיר הזאת, חשבתי, אנשים שמחים באותה מידה ובכנות גמורה לעזור לך ובה בעת לחתוך את גרונך. אני כבר לא ידעתי להיות לא תוקפני ולא מנומס בהתאם למוסכמות הנפוליטניות. התאים בתוכי כנראה התפוצצו לרסיסים מרוב חימה ונקברו כמו פסולת רעילה באתר נידח, ובשלב מסוים הופיעה במקומה אדיבות מרוחקת, שונה לחלוטין מהאדיבות שהפגין הגבר, שהכין מייד את הקפה, או הנערה, שהגישה אותו על מגש לצד המיץ לילד, כאילו שבין השולחן לדלפק היה מרחק ניכר ולא יכולתי להושיט את ידי ולקחת את הספל ואת הכוס.

"סבא."

"כן."

"אין קשית."

הנערה חזרה לחדר האחורי - דמיינתי אותו כמערה אפלולית שנפערת ביסודות הבניין - ועד מהרה הופיעה שוב עם הקשית. מריו התחיל למצוץ את המיץ ואני שתיתי את הקפה. הוא היה טוב, ואחרי שנים רבות התעורר בי החשק לעשן. התשוקה הבלתי צפויה הזאת חידדה את ראייתי, ראיתי חפיסות סיגריות לאורך המדף, הגבר מכר גם מוצרי טבק. ביקשתי סיגריות MS וחפיסת גפרורים. הוא העביר סיגריות וגפרורים לנערה, והנערה העבירה לי.

"תעשן אדוני," הזמין אותי הגבר בתנועה רחבה, מלמטה למעלה.

"לא תודה, אני אעשן בחוץ."

"אין־שום־דבר־יותר־טוב־מסיגריה־אחרי־קפה."

"זה נכון."

"אז תעשן."

"לא, תודה, בכל זאת לא."

התחשק לי לצייר את הגבר, את תנועת האישור רחבת הלב שלו, הוצאתי את הטוש ואת הפנקס. הייתי רוצה לומר למו"ל, מרחוק, מהמעמקים החשוכים של העיר שבה נולדתי: כך אני מתנהל בעולם, באיזו זכות אתה מעליב אותי? ציירתי בחופזה, כאילו פחדתי שהגבר, הנערה והבר יתמוססו, או שאני אתמוסס. מריו, הרעיש עם הקשית, דרש לראות מה אני עושה. גם הנערה התקרבה ואמרה בקול עליז במידה בלתי צפויה:

"בוא, אבא."

האב עזב את הדלפק, העיף מבט בציור ואמר באיטלקית מאומצת עד כדי מבוכה: "כבודו נורא טוב."

מריו התערב:

"סבא שלי אמן מפורסם."

"רואים," אמר הגבר והוסיף: "גם אני ידעתי לצייר, אבל אחר כך זה עבר לי."

הבטתי בו מבולבל, הכתה בי ההכרה שהוא דיבר על הכישרון הטבעי שלו כמו על מחלה, סגרתי את הפנקס. מה אִפשר לי לברוח מהעיר, להרגיש את עצמי מרוחק יותר ויותר, לטוב ולרע, מאנשים הדומים לגבר הזה, מהסביבה הזאת, כאשר למעשה, למרות הפרש הגיל, לו ולי היו בוודאי ילדות ונעורים דומים? והנערה? יש לה בוודאי ידיים כמו של מֶנָה, שאהבתי מאוד לפני זמן רב, לפני שהרחובות האלה - היא גרה באחד הרחובות הסמוכים - לכדו אותה לשארית חייה. במשך חודשים היא ואני היינו מאושרים יחד. ואז ערב אחד נישקה אותי מֶנה ארוכות, נשיקה עזה, ולא רצתה לראות אותי עוד. כבר התחלתי להימנע מלהיות כפי שהייתי אמור להיות, כפי שלימדו אותנו להיות. ציירתי ורשמתי, והודות לכישרון הזה חילצתי את עצמי מבלי להבחין. וכשחילצתי את עצמי, במקום למצוא יותר חן בעיניה, הפכתי למטרד, כאילו הייתה לי פריחה סגולה על העור. האם התנפחתי כל כך כי ציירתי דמויות קטנות, כי חשבתי שאהפוך למי־יודע־מה? אין לך אפילו רישיון נהיגה, אמרה לי יום קודם, אתה לא יכול לקחת אותי לשום מקום. אולי אתה גר בבית יפה, אבל אימא שלך לא מצליחה לקנות לך זוג נעליים חדש, לפעמים היא אפילו לא יכולה לקנות אוכל, כי אבא שלך מהמר בקלפים על המשכורת.

היא צדקה, אבי היה ידוע בכך בכל השכונה, הוא הימר על הכול, הכול, הכול. לא למען הניצחון - הניצחונות שלו היו נדירים - אלא רק למען מה שכינה "הרטט", רטט הקלפים הנחשפים לאיטם בידיו, מבט אלכסוני המפלח חומר חי ואילם בין אצבעותיו שניסו ללוש אותם לפי רצונו וציפייתו, לברוא אותם מחדש כמעט. תיעבתי את הגבר הזה. כל ילדותי, כל תקופת נעוריי, היו מאבק רצוף למצוא דרך לנתק את שלשלת הדורות. רציתי להפריד לי חלקה משלי, רק שלי, שתבטיח לי להתחמק מהדם שלו. ומצאתי אותה ביכולת לברוא מחדש כל דבר בעזרת עיפרון. כשהפגנתי את היכולת הזאת בפני מנה, בתחילה היא נשארה פעורת פה ואחר כך החלה ללגלג עליי. היא אמרה: אתה מאמין שאם תקטין אותנו לממדים של בובה, אותי ואת כל האחרים, תהיה יותר טוב מאיתנו? ואז, בלי לבזבז יותר מדי זמן, הכירה נערים שהיה להם רישיון ובשבת עמדה לרשותם מכונית. אתה שקוע בעצמך - אמרה לי - אתה מתנשא, ועזבה אותי.

חיכיתי שמריו יסיים את המיץ, אבל היה ברור שכבר לא התחשק לו, כי במקום למצוץ את הקשית, הוא נשף לתוכה ועשה בועות ברעש דוחה, הוא חייך מדי פעם ונעץ בי מבטים כדי להבין אם אני מאשר את מעשה הגבורה שלו. די, אמרתי לו. שילמתי, השארתי תשר לנערה.

"יותר מדי," היא מחתה ושלחה מבט שואל באביה.

"הקפה היה טוב," אמרתי.

"גם המיץ," התערב מריו.

"תודה," אמר הגבר בשם הבת ונראה היה לי שהוא כבר מביט בי בעוינות, כאילו בעת ששילמתי והשארתי תשר, שדדתי ממנו משהו בסתר.

בחוץ היה כעת מעט כחול בין העננים הלבנים, אבל התחילה לנשוב רוח. הצתּי סיגריה מהחפיסה מול עיניו המשתאות של הילד.

"לא מעשנים, סבא."

"סבא זקן, הוא עושה מה שנראה לו."

איזה ריח טוב. כשמנה עדיין רצתה בי, ידעתי - לנגד עיניה המעריצות - להביס את הרוח בעזרת גפרורים. העברתי בחטף להבה קלושה דרך המחסה בין כף היד לחפיסה. הייתי מסוגל לעשות זאת לפני שהרוח תכבה את הלהבה. ניסיתי לעשות זאת עכשיו. שפשפתי את הגפרור על הדופן המבריקה של הקופסה, אבל הלהבה כבתה מייד, לא הספקתי לקרב אותה לסיגריה. ניסיתי, ניסיתי שוב, מריו הביט בי. נאלצתי להיכנס למבואה של בית כדי להצית אותה. הנה עוד דבר שנעלם, איבדתי את תיאום התנועות, איבדתי את קלילות התנועה. למשך רגעים ספורים הרגשתי חלקיק חסר משמעות במצעד ההתפוררות הארוך. קשקש המיועד להצטרף במהרה לחומר האורגני והאנאורגני השוקע באדמה ובקרקעית הים מאז הפלאוזואיקון.

"נחזור הביתה?" שאל הילד.

"אתה עייף?"

"כן."

"יותר טוב בגן מאשר עם סבא?"

"לא."

"אז?"

הוא הביט בי מלמטה בהבעת סבל.

"אני יכול להיות על הידיים?"

"אל תזכיר את זה אפילו."

"אבל אני עייף, כואבות לי הרגליים."

"גם אני עייף וכואבת לי הברך."

"אבל אני, אני כואבת לי כל הרגל."

נלחמנו זה בזה עם ה"אני": אני, אני, אני, מלא מרץ ובכל זאת דומה לציוץ רפה, עוד זה מדבר וזה בא. לקחתי את מריו על הידיים והבהרתי לו שבתוך חמש דקות אחזיר אותו לקרקע. הוא העריך את הספרים, אבל האיורים לא מצאו חן בעיניו. הם כהים, אמר, בפעם הבאה תעשה אותם בהירים יותר. והוא לא אמר את זה כמו המו"ל הזה - על איורים שעשיתי כלאחר יד לפני ימים ספורים, אלא על איורים מלפני שנים רבות, עבודות שזכו לשבחים רבים. האמנתי לו, אף שתמיד החשבתי את הספרים הללו למוצלחים. הכול מתפורר בתוך שניות ספורות, דעות, ודאויות. חשבתי שאולי האיורים שלי כבר לא מדברים לילדים.

8

כשהגענו, מצאנו את הדירה מסודרת ומצוחצחת כפי שהשאירה אותה סאלי. השולחן במטבח היה ערוך כבר לשניים, אכלנו את מה שהכינה לנו. רציתי לישון קצת, הייתי עייף מאוד, סחבתי את מריו על הידיים כברת דרך, היה קשה לשכנע אותו שלא אוכל לסחוב אותו עד הבית. אבל ברגע שניסיתי לשכב במיטה, הילד סידר כמה מדמויות גיבורי־העל שלו למרגלותיי והחל לשחק בציפייה שבמוקדם או במאוחר אצטרף גם אני למשחק. ויתרתי על השינה, אמרתי: בזמן שאתה משחק, סבא הולך לעבוד קצת. הוא לא ענה לי, והעמיד פנים שהוא שקוע במשחק כדי להסתיר את אכזבתו.

עברתי לסלון עם העפרונות, הטושים, פנקס הרישומים, המחשב, כל מה שהבאתי איתי. רציתי לאסוף רעיונות, לקרוא שוב את הקטעים מהסיפור של ג'יימס שעליהם התכוונתי לעבוד. אבל הקריאה החזירה למחשבתי, לא יודע למה, את הגבר בבר הקפה, וחיפשתי בפנקס את המתווה שהכנתי. אם באמת ידע בעל הבר לצייר ואחר כך איבד את היכולת כאילו שירד לו החום, האדם שציירתי הוא מה שנותר מהאפשרות הזאת. אולי משום כך הוא הרשים אותי. אולי משום כך הבליחה לידו, לשניות ספורות, צללית לבנה ששרבטתי בצד, בעת שלגבר עצמו ציירתי, בקווי טוש החלטיים, פנים עקומים ומצולקים, ידיים חסונות. ניסיתי לצייר אותו מחדש על גיליון גדול יותר. הגבר בבר היה החיים בצורתם המוחלטת. לעומת זאת, הצללית הלבנה העמומה - זו הייתה רוח הרפאים שלו. אלא שטעיתי כשציירתי אותן זו לצד זו. פעם אולי היו קרובות מאוד זו לזו, אבל בכורח הנסיבות, אט־אט נקרש הכול סביב הגבר בבר, וההפרדה נעשתה חסרת תקנה. אני - עלה בדעתי - מהיכן הגעתי, ממה הופרדתי? השאלה השרתה עליי כבר דימויים, כשקולו של מריו הגיע אליי:

"מה אתה עושה סבא? בוא, אבא חזר."

סבריו, עדיין לבוש במעיל הגשם, הופיע ואמר לבנו: אל תפריע לסבא. הייתה לו הבעה קודרת ביותר, הוא רטן שבטה נשארה באוניברסיטה וביטא את המילה אוניברסיטה כאילו לא הייתה מקום עבודה אלא פאב שבו בתי שתתה, הסניפה, ושרה בקול סדוק לבושה בגדים מפתים. לא הערתי דבר, והוא הכריז שהוא הולך להסתגר בחדר העבודה כדי לעבוד על הליטושים האחרונים - זאת המילה שהוא השתמש בה - של ההרצאה שלו. מריו לא הלך בעקבותיו, הוא חיכה במפתן הסלון, בלי לומר דבר. לא בדיוק לא להפריע לסבא. נאנחתי, קמתי ואמרתי: בסדר, נלך לראות את הצעצועים שלך.

הוא התמלא שמחה, הוא רצה להראות לי כל אחד ואחד מהם, והיו הרבה. הוא מנה את שמותיהם ואת תפקידיהם של מגוון דמויות גיבורי־על מגעילות שאהב, ואז בלי לשאול אם אני רוצה לשחק, הכניס אותי לעולם הדמיון שלו, שהיה כבר מאורגן לחלוטין, ובתוכו הייתי צריך לעשות בדיוק את מה שהוא אמר. ברגע שטעיתי הוא נזף בי ברכות: סבא, לא הבנת, אתה סוס, אתה לא רואה שאתה סוס? אם לעומת זאת הוסחה דעתי, הוא לא היה מרוצה ואמר ברצינות: אתה לא רוצה להמשיך לשחק?

טעיתי לעיתים קרובות, דעתי הוסחה פעמים רבות. כאילו התנדפתי בגלל השעמום ואז בלי שאבחין שקעתי שוב בסיפור של ג'יימס, בציור של הגבר בבר הקפה. במשך שניות ספורות ראיתי דימויים שנראו לי טובים, רציתי לנסות לשרבט אותם. אבל מריו אמר לי: סבא, תיזהר מהדוב, וגם מהחיות האחרות מאחוריו, בדיוק באותו רגע הן תקפו אותי, כלומר את הסוס. אולי סתם נרדמתי, כי האנרגיה החזותית של הילד דיללה את שלי, דיכאה אותי, כעת הרגשתי שעפעפיי צונחים. חזרתי לעצמי רק הודות לטלטול ולקולו הנוזף של מריו. הוא קרא לי.

קיוויתי להפוגה מרעננת כשהילד, שניכר שהתאכזב מההשתתפות הדלה שלי, אמר שילך לאביו כדי לבקש ממנו לשחק. לא עשיתי דבר לעצור בעדו, השתרעתי במיטה. אבל הוא חזר כמעט מייד, העיר אותי מהנמנום, ואמר במורת רוח שאביו הבטיח לשחק תכף לאחר שיסיים את העבודה שלו. בינתיים אנחנו נשחק, הציע ללא התלהבות. התרוממתי על המרפקים ושאלתי:

"יש לך חברים?"

"אחד."

"רק אחד?"

"כן, הוא גר בקומה הראשונה."

"כאן, בבניין?"

"כן."

"ואתה אף פעם לא הולך אליו קצת?"

"אימא לא שולחת אותי."

"והוא לא בא אליך?"

"לא, לא שולחים אותו."

"הוא קטן?"

"בן שש."

"אז הוא גדול."

"כן, אבל בכל זאת לא נותנים לו לבוא."

"אם אתם אף פעם לא מתראים איזו מין חברות זאת?"

הוא הסביר לי שהחברות התפתחה על המרפסת. הוא הוריד את הדלי עד לקומה הראשונה וכך החליף דברים עם החבר שלו, ששמו אַטיליוֺ.

"איזה מין דברים?"

"צעצועים, סוכריות, מיץ, הכול."

"אתה שם בדלי חפצים שלך בשבילו והוא שם חפצים שלו בשבילך?"

"לא, רק אני שם חפצים."

"והחבר שלך לוקח אותם?"

"כן."

"כלומר הוא גונב לך דברים?"

"לא גונב, לוקח בהשאלה."

"הוא מחזיר לך את מה שהוא לוקח?"

"לא, אימא הולכת לקחת אותם."

"היא מתרגזת?"

"מתרגזת מאוד."

הבנתי שתעבורת הדלי יצרה לבֶּטה בעיות ומתחים בין המשפחות. היחיד שחשב שיש לו חבר בקומה הראשונה היה מריו.

"אתה רוצה לראות איך אני מוריד את הדלי?" ניסה לשדל אותי.

הבטתי בדלת הזכוכית: התחיל להחשיך כבר, אבל עדיין ראו את הסורגים, את הדלי ואת החבל.

"לא, קר. וחוץ מזה אני מפחד ללכת על המרפסת."

הילד חייך.

"מה פתאום מפחד, אתה גדול."

"גם אימא שלי, סבתא רבתא שלך, פחדה."

"לא נכון."

"נכון מאוד. היא פחדה מהרִיק."

"מה זה הריק?"

הבנתי שאין לי לא סבלנות ולא כוח להסביר לו. עניתי בקצרה:

"זה שום דבר."

בינתיים לא נראה אפילו צל צילו של סבריו. הצעתי שניקח את אחד הספרים שנתתי לו במתנה ונקרא אגדה. קראתי ארבע אגדות והייתי מותש כשבטה חזרה מתנשפת.

היא הופיעה בחדר, מצאה אותי ואת בנה שרועים על מיטת הנוער, אני בדיוק התחלתי לקרוא את האגדה החמישית, מריו הקשיב בתשומת לב.

"מספיק סבא," אמרה, "עכשיו תן לי אותו."

הלכנו למטבח, היא רצתה לדעת אם קראתי את רשימת הדברים שאני חייב להקפיד עליהם בהיעדרה. הודיתי שלא. לכן היא גררה אותי לפינות שונות בבית וחזרה נקודה אחר נקודה על כל מה שאמרה לי בערב הקודם. היא עשתה את אותו הדבר במהלך ארוחת הערב, והרגיזה את סבריו שרטן פעמיים־שלוש: "בטה, אבא שלך אדם נבון, הוא הבין." אבל אחרי ארוחת הערב, אף שעדיין לא סיימה לארוז, התחילה מחדש, וטוב עשתה, כי הבחינה שלא השאירה את המספר של רופא הילדים, שלא השאירה לי את המספר של החברה שלה שמוכנה לסייע במקרה של קשיים, שלא השאירה לי את המספר של השרברב, אם במקרה המקלחת תתקלקל או השירותים ייסתמו.

"אמרת לי," רטנתי, "שאוכל לסמוך על סאלי, אבל היא לא תגיע מחרתיים."

היא ענתה בחמיצות:

"מה הבעיה? היא תשאיר הכול במקפיא. אתה יותר מדי לחוץ, אבא."

"משום שהעבודה לא מתקדמת."

"אז אל תבזבז זמן עם מריו. למה קראת לו אגדות? תגיד לו שאתה חייב לעבוד ותראה שהוא יֵדע להעסיק את עצמו בענייניו. רק תעשה לי טובה ואל תיתן לו לרבוץ מול הטלוויזיה, תחביא ממנו את השלט."

"בסדר."

"ואל תשאיר אותו על המרפסת, במיוחד כשנעשה קר. אבא שלו הרשה לו לשחק בדלי, אבל בעיניי זה לא מוצא חן: הילד בקומה הראשונה גונב את הצעצועים שלו ואני צריכה לרדת ולריב כדי להחזיר אותם."

"אני צריך להביא אותו לגן?"

"כן, זה שני צעדים מכאן. כתבתי לך את הכתובת על הדף והגננות יודעות."

"אני יכול לא לקחת אותו לגן?"

"תעשה כרצונך. לילה טוב, אבא."

"לילה טוב."

"אני אטלפן אליך כל ערב לפני הארוחה כדי לשמוע איך הולך. בבקשה תענה, אחרת אני אדאג."

אחרי שהלכה, הייתי אני צריך להרדים את הילד. מצאתי אותו בפיג'מה, יושב על המיטה שלי, מתעסק בנייד שלי. חטפתי אותו ממנו ואמרתי:

"זה של סבא, אל תיגע בו."

"אבא נותן לי להשתמש בשלו."

"אני לא נותן להשתמש בשלי."

"שלך גרוע, בלי משחקים."

"אז אין לך סיבה לקחת אותו."

הנחתי את הטלפון במקום גבוה, על מדף מלא חפצי נוי קטנים שהוא לא יכול להגיע אליו. פניו נפלו והוא ביקש ממני בהבעה רצינית לקרוא לו עוד אגדה. עניתי שקראתי לו כבר ארבע אגדות ושהוא כבר מספיק גדול ללכת לישון כמו סבא, בלי אגדה. ואז אני נכנסתי למיטה שלי והוא נכנס לשלו. כיביתי את האור. סבריו צעק: את לא יכולה לסבול את זה שאני יותר מוכשר ממך ועושָה הכול כדי להכניס אותי למצבים משפילים עם החראות שאיתם אני חייב לעבוד. לא הצלחתי לשמוע את התשובה של בטה. ישנתי היטב כל הלילה.

1 The Jolly Corner, ראה אור בעברית בשם 'פינת הרחוב הנעימה' בתוך קובץ של שלוש נובלות בשם "מזבח המתים". תרגום: אורה סגל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1989.