תעתועים

1

מעולם לא יצאתי ממֵגילַנדוֹ. את שש־עשרה שנותי חייתי בארמון המלוכה, אך לא כנסיכה, אלא כמשרתת במטבח. אני אחת מבין מאה ועשרים עובדי ארמון המלוכה של מֵגילַנדוֹ שמשרתים בנאמנות את המלך אֵיית'וֹר, את המלכה תִיאָה, את בניהם הנסיכים אַרקוֹ וסָגוֹ ואת מאות השרים, האבירים ואנשי האצולה שבאים להתארח מדי יום בארמון. איש לא מחפש צדק במֵגילַנדוֹ, ולכן איש אינו תוהה מדוע אחד־עשר אלף עניים אמורים לשאת עיניהם אל אלף בני אצולה שמורישים את התואר ואת העושר לבניהם בלבד, או למי שיש לו מספיק כסף לרכישת התואר. כי כך פני המזל במֵגילַנדוֹ — או שנולדת עשיר או שנולדת מי שאתה. אני אוהבת את המדינה שלי, אני אוהבת את העובדה שאיש מאזרחי העולם הגדול אינו יודע על קיומה הסודי, ומתוקף מגורי במֵגילַנדוֹ אני שמחה בשני כישרונותי העל־טבעיים — למשוך מתכות בידַי ולהפנט חרקים מעופפים בעזרת נגינה בחליל קנים.

בשעה זו תושבי מֵגילַנדוֹ שמים פעמיהם אל ההיכל המלכותי לטקס פתיחת התחרויות המלכותיות לבחירת יורש העצר. אני ממהרת בעקבות כולם ומגִנה בידי על כיס הברדס החום שבו נחה התרופה שקניתי אצל האוֹביל הרפואית בשביל אבי. שני אֶלפים צעירים רצים בשובבות ודוחפים אותי. אחד מהם דורך עלי, מסתובב וחורץ לעברי לשון. אֶלפים. תתבגרו כבר!

לאחר כמה דקות של עמידה בתור אני מציגה מול השומר, קַרדוֹגֶן תקיף ומעורר אימה שעל פניו קעקוע בדוגמת עור נחש, את תעודת המשרתת שלי.

"אַלאיָה אַרגידָר..." הוא מביט בי ומהמהם לעצמו כמנסה להיזכר. "הבת של ההוא, הקוסם אַרגידָר?"

אני מהנהנת בגאווה. "זוֹרִיוֹן אַרגידָר. אפשר להיכנס, בבקשה?"

"זוֹרִיוֹן... הקוסם הגדול זוֹרִיוֹן... אבא שלי לקח אותי להופעות שלו כשהייתי ילד. לאן הוא נעלם בשנים האחרונות?"

"אני ממש מאחרת."

לבסוף הוא נותן לי להיכנס, ואני ממהרת אל כניסת המשרתים, ובדרך מסירה את הברדס החום, שמתחתיו בגדי המשרתת שלי, מכניסה את בקבוקון התרופה לכיס החצאית הרחבה המשתפלת עד הרצפה ותולה את הברדס בכניסה.

"איפה היית? אספי את השיער שלך!" נוזפת בי פּוֹריחַנָה, מנהלת המטבח. "צריך לערוך את השולחנות. עד שתזוזי הטקס יסתיים."

פּוֹריחַנָה מגזימה באופן תמידי במטרה להאיץ בצוות המשרתים שבפיקודה, ולא משנה מהי המשימה שתוטל על משרת כלשהו בארמון, תמיד יש לבצעה בחיפזון.

"ולמה מחקת את הכוכב? תגידי לי, גברת אַלאיָה הצעירה, את בכוונה מוחקת את הכוכב כשאת יוצאת מהארמון? לא נאה לך שידעו שאת משרתת?"

אני לא עונה, רק מגישה לה את פני, והיא שולפת עפרון עיניים שחור ומשרטטת על עצם לחיי הימנית, מתחת לקצה העין, שרטוט שֶחורת בבשרי. אני מתירה את הסרט האוסף את שערותי הארוכות והערמוניות, אוספת מחדש את הקווצות המרדניות וקושרת אותן בידיעה שתכף יתפזרו מחדש.

"אם תמשיכי למחוק את הכוכב אמליץ לדוֹנֵצוֹ לקעקע אותו בבשרך. ברור?"

אני מהנהנת.

"עכשיו את נראית שייכת. לכי, שלא יתעכב כל הטקס בגללך."

כשאני נכנסת לאולם הגדול אני מגלה שהשולחנות עמוסים כל טוב, ודוֹנֵצוֹ, המִשנה למלך, שהוא גם בן דודו של המלך, עובר בין המשרתים ובודק שהכול כשורה. הוא עוצר לפנַי ומביט בי במבט מזוגג. הוא בעצם לא מביט בי אלא בהילה שלי, קורא אותי כמו ספר פתוח. אני שונאת שקוראים את ההילה שלי, ואני משפילה את ראשי ומתאמצת לחשוב על נושאים הקשורים לעבודתי בארמון, כמו מירוק כלי כסף או הגשת אוכל. השניות נמשכות כמו נצח, ועד שדוֹנֵצוֹ מואיל להתנתק מההילה שלי ולעבור הלאה הספקתי בדמיוני לצחצח את כל כלי הכסף במטבח. הבדיקה מסתיימת ודוֹנֵצוֹ ממהר לדרכו.

אני תופסת מגש עמוס פירות, ניגשת אל חלון מקושת שמשקיף על ההיכל המלכותי ועוטה על פני הבעה של מישהי שממלאת משימה חשובה מאוד. מזווית זו אני רואה שכל הכיסאות ברחבי ההיכל הענקי, שצורתו כאמפיתיאטרון, כבר נתפסו, ואני סוקרת בעיני את האזור שבו יושבים הקוסמים הוותיקים בתקווה שאבי הצליח לקום ממיטתו והגיע לתחרויות. לצערי הרב אני לא רואה אותו.

הקהל יוצר מערבולות של צבעים עזים וקסומים, שרבים מהם זוהרים בשמש. במֵגילַנדוֹ נהוג ללבוש יום־יום גלימות נוצצות, מצנפות, בגדי אבירים ושמלות נשף. אני יודעת שהעולם אינו מתלבש כך בימינו ושאנחנו נראים כאילו נתקענו בתקופת ימי הביניים, אני קוראת ספרים שיצאו בשנים האחרונות בעולם ורואה סרטי וידיאו שהובאו משם, אבל כאן זה לא העולם. כאן זו מֵגילַנדוֹ, הממלכה שהקים הקוסם קָליפַסטוּ סַנדוֹאָה לפני מאה שבעים וארבע שנים ביבשת אנטרקטיקה, מעבר למחסום הקרח. המדינה הקטנה ביותר בעולם וגם הסודית ביותר, ומן הסתם גם זו שהושקע בהקמתה סכום הכסף הרב ביותר בעולם. בעזרת הונו העצום הקים קָליפַסטוּ כיפת חממה שקופה וענקית סביב מֵגילַנדוֹ, והיא שמעניקה לתושבים, לבעלי החיים ולגידולים החקלאיים הגדלים על אדמה שהובאה מאוסטרליה אקלים חמים ונעים בלב יבשת הקרח.

תרועת חצוצרות מבשרת על תחילת הטקס. המשרתים מפנים דרך ומשפילים ראשיהם בכבוד לקראת בוא המלך איית'וֹר, המלכה תִיאָה ושני בניהם, הנסיכים סָגוֹ ואַרקוֹ. לשניהם שיער ארוך ובהיר, עיניים כחולות־ירוקות ואוזניים חדות מעט, שמזכירות אוזני אֶלפים. מאחר שהמלך אֵיית'וֹר הוא בן אדם יליד מֵגילַנדוֹ והמלכה תִיאָה היא חצי אֶלפית וחצי בת אדם, הנסיכים הם רבע אֶלפים (לכן אוזניהם חדות רק במקצת), אבל במֵגילַנדוֹ הייחוס נקבע על פי האם, ולכן הם נחשבים אֶלפים. בכל אופן, רבע מהגֶנים הספיקו להם כדי לרשת את היופי של האֶלפים, את הגוף הדק והתמיר ואת המבט החולמני והילדותי, שיכול בשנייה להפוך למבט קונדסי. אין נערה בממלכה שאינה מאוהבת בשניים הללו, חוץ ממני, לא, תודה. אני מקווה שיום אחד אמצא את הנסיך שלי, אבל הוא לא יהיה רכרוכי ומפונק כמו נסיכי הפלסטיק תוצרת הארמון. מצדי הוא יכול להיות אביון מרוד, ומה שיהפוך אותו לנסיך בעיני יהיו אופיו והתנהגותו.

השיירה המלכותית עוברת בין המשרתים, ולפתע המלכה תִיאָה נעצרת ואוחזת בעדינות בכתפו של אַרקוֹ ברמיזה שיעצור.

"אני מתחננת שתעשה מאמץ," היא לוחשת לו. לא מפריע לה שאני עומדת בקרבתם ועלולה לשמוע, כי מבחינתה אני אוויר, ואפילו הפירות שעל המגש שאני אוחזת יקרי ערך ממני.

אַרקוֹ נאנח. ההבדל בין התאומים מתבטא בגון השיער ובאורכו. שערו של סָגוֹ בלונדיני וארוך ואילו שערו של אַרקוֹ אפרפר, בגוון ייחודי לאֶלפים, ומגיע עד כתפיו. פעמים רבות שמעתי במטבח דיונים של משרתות שהתווכחו מי מהם יפה יותר.

הוא לא עונה לאמו, רק מגלגל את עיניו לתקרה ומביט בה במבט מתייסר שאני מפרשת אותו כאילו אמר, "כל התחרויות האלה לא מעניינות אותי. אין לי רצון להיות מלך, ואני עושה זאת רק בשבילך ובשביל אבא."

אלמלא הייתי עומדת בקרבתם לא הייתי מאמינה שאַרקוֹ ישלח אל אמו מבט כזה. עד לפני שתי שניות יכולתי להישבע שהוא שׂשׂ לתחרויות ושואף לנצח את אחיו ולרשת את הכתר. לרגע ננעצות בי עיניו של אַרקוֹ. אני מרגישה שהוא קורא את מחשבותי ומבין שקלטתי משהו שהוא מנסה להסתיר. על פי חוקי הארמון אני אמורה להשפיל מבט, אבל אני ממשיכה להביט בו. אילו דוֹנֵצוֹ או פּוֹריחַנָה היו עומדים לידי הייתי נשלחת לכלא.

המלכה תִיאָה והנסיך אַרקוֹ מדביקים את קצב ההליכה של המלך ושל הנסיך סָגוֹ, וארבעתם נעמדים בפתח ההיכל. התזמורת פוצחת בנגינה והקהל קם ומוחא כפיים בהתרגשות. להקת קַרדוֹגֶניות שרה שירי עם מֵגילַנדיים בקולות ערבים וגבוהים. אני יכולה לעצום עיניים ולהקשיב לשירתן יום שלם.

המשפחה המלכותית מתיישבת בתוך תא קטיפה עטור גדילי זהב ויהלומים שמוצב בדופן שבה שוכן אולם האוכל, די קרוב אלינו, ומהזווית שבה אני עומדת רואים את הצדודית של המלך והמלכה. כל תושב מֵגילַנדוֹ שהרוויח אי־פעם את לחמו מזהה את הצדודיות שלהם המתנוססות על המַגימוֹנדוֹת, המטבעות של מֵגילַנדוֹ.

דוֹנֵצוֹ, שכנראה מצא שהכול תקין באולם האוכל, נכנס להיכל, מתיישב לצד המלך ולוחש משהו על אוזנו. תמיד דוֹנֵצוֹ לוחש משהו למלך, או כמו שאבי נוהג לומר, מערבב. המערבב הראשי, מכנה אבי את דוֹנֵצוֹ. ידו בכול ויד כול בו. אני מניחה שכיוון שהמלך אֵיית'וֹר הוא אדם רך לב והססן, ייתכן שהוא זקוק למשנה נחוש והחלטי לצדו.

התחרויות יחלו רק מחר, והיום צפויות לנו ברכות והופעות אמנותיות. כל טקס במֵגילַנדוֹ נפתח בשירת ההמנון, וגם הפעם, כאשר המלך מניף את ידו לפתיחת הטקס, הקהל נעמד על רגליו והתזמורת פוצחת בצלילי ההמנון. בכל פעם שאני שומעת את ההמנון אני מתרגשת מחדש מעוצמת המילים שכתב קָליפַסטוּ לפני שנים רבות:

מאחורי אוקיינוסים וימים

בין גושי קרח הומים

שוכנת לבטח ארץ קסומה,

הקרח שֶבה הפך לבית ולאדמה.

כאן כל חריג ימצא את ביתו,

שלום ושלווה יעטפו אותו.

אדמת קסם שלנו אהובה,

כאן נמצא אחווה ותקווה.

איני היחידה שמתרגשת משירת ההמנון, וכאשר השירה מסתיימת לוקח לקהל שנייה או שתיים למחות דמעה ולהתעשת בטרם יפצחו שנים־עשר אלף איש במחיאות כפיים.

המלך אֵיית'וֹר קם וכולם משתתקים ומתיישבים. השפה הרשמית במֵגילַנדוֹ היא ספרדית, משום שמוצאו של קָליפַסטוּ מספרד, אבל במאות השנים האחרונות הגיעו לכאן קוסמים ויצורים בעלי כוחות על־טבעיים מכל קצווי תבל, כך שבאופן מעשי כולם מדברים אלה עם אלה באנגלית — בכל זאת, אנחנו חלק מהעולם — ואפילו בארמון, כשלא מקפידים על טקסיות, כולנו מדברים באנגלית, אבל כולם יודעים שפות רבות. אני, למשל, יודעת גם בַּסקית, שהיא שפתה של אמי, שאותה אמנם איני זוכרת, אבל מתוך כבוד למורשתה למדתי לדבר בשפת מוצאה. אני יודעת לדבר גם באֶסְפֶּרַנְטוֹ, שבה אבי מדבר אלי מאז נולדתי והיא הפכה לשפת האם שלי, כלומר לשפת האב שלי. אבי לימד אותי לדבר גם בעברית, שפה שהוא שולט בה כיוון שנולד בירושלים. ילדי מֵגילַנדוֹ מדברים בשפה שמכילה מילים מכל השפות ומכנים אותה "מֵגילַנְדית", ונוסף על אלה למדתי לדבר בשפה אפריקנית ששמה זוּלוּ, סתם משום שאני אוהבת את הצליל ומשום שהכרתי עובד קשיש במטבח שהגיע מבני הזולו. המלך אֵיית'וֹר, כמתבקש, מדבר אל הקהל בספרדית.

"אזרחי מֵגילַנדוֹ היקרים, התכנסנו היום בהיכל המלכותי לטקס פתיחת התחרויות המלכותיות בין שני בנַי, הנסיכים אַרקוֹ וסָגוֹ, שבעוד חודש נחגוג שש־עשרה שנים להולדתם!"

הקהל מוחא כפיים בהתלהבות. יום ההולדת של הנסיכים נחגג בכל שנה כאילו מדובר ביום החשוב ביותר במֵגילַנדוֹ. יש כאלה שימי הולדתם נחגגים ברוב פאר ויש כאלה שאיש לא זוכר את יום הולדתם. התמזל מזלי להיוולד בדיוק ביום שבו נולדו שני הנסיכים המפונקים, ובעוד הממלכה כולה מתעלפת בכל שנה מיום הולדתם, אני מציינת את האירוע בפרטיות עם אבי היקר, ובעיני מזלי שפר ממזלם.

"כידוע לכול, שני הנסיכים נולדו בניתוח קיסרי," ממשיך המלך אֵיית'וֹר, "ונחלצו מבטן אמם, המלכה תִיאָה האהובה, באותה שנייה בדיוק, ומשום כך איני יכול לקבוע מי מהם יהיה יורש העצר. לפיכך החלטנו לקיים את התחרויות המלכותיות בין שניהם ולקבוע מי מהם יירש את כתר מֵגילַנדוֹ — סָגוֹ או אַרקוֹ. שלושים ושתיים שנים אני מולך במֵגילַנדוֹ, מאז הייתי בן שמונה־עשרה. החלטתי שבעוד שנתיים אוריש את הכתר לבן שייבחר. הוא יתפוס את מקומי ויוכתר למלך בגיל שמונה־עשרה! אני מאחל לכולנו תחרויות נעימות, וכעת, קבלו את הנסיכים — אַרקוֹ וסָגוֹ!"

הקהל נעמד על רגליו ומריע בהתלהבות כאשר שני הנסיכים מזנקים על סוסיהם ודוהרים ברחבת ההיכל. הם רוכבי סוסים מוכשרים, ותוך כדי הדהירה מבצעים תרגילים מסובכים כמו קפיצות מעל משוכות גבוהות, הטלת רמחים לאוויר ותפיסתם וקפיצה דרך חישוקים בוערים באש. ברגעי המתח הקהל עוצר את נשימתו, ואפילו אני כמעט מחסירה פעימה כאשר שניהם חולפים זה על פני זה בתוך חישוק אש.

בתום מופע הרכיבה אַרקוֹ וסָגוֹ יורדים מסוסיהם ועוברים לביצוע להטוטים וקסמים. שניהם מצטיינים באחיזת עיניים ובזריזות ידיים לא פחות מאשר ברכיבה. הם מקפיצים כדורים באוויר ומעלימים אותם כדי שאלה יופיעו ויזנקו מחדש מבין כיסאות הקהל, מפריחים פרחים מתוך אדמת ההיכל, שולפים יונים מתוך הפרחים ומזיזים חפצים בכוח מחשבתם. מובן שהקהל מכיר את הקסמים — לא קל לבצע במֵגילַנדוֹ קסם חדש ומפתיע — אבל זריזות הידיים של האחים והביצוע המדויק של הקסמים מרשימים את כולם.

אל הבימה מוכנסים שני מכלי מים גדולים, ואני נושפת בבוז. איני אוהבת את קסם קשירת הידיים. אומרים שהקוסם הנודע הארי הודיני בכבודו ובעצמו ביקר במֵגילַנדוֹ בחשאי בשנת 1914 ולימד את המלך של אותם הימים, סבו של המלך אֵיית'וֹר, את הקסם המכונה "עינוי המים הסיני". מבחינתי העינוי הוא של הצופים, שמוצאים את עצמם עוצרים את נשימתם באֵימה עד שמבַצע הקסם יוצא בשלום מהמים. כאן לא מדובר ביכולת על־טבעית, אלא בזריזות ידיים ובריכוז רב, וכבר יצא לי לשמוע על מְבצעים שנפחו את נשמתם בתוך מכלי המים. אין כוונתי לצפות בקסם הזה — לכל אחד יש הגבולות שלו — וכאשר ידיהם של אַרקוֹ וסָגוֹ נקשרות בשלשלות ברזל, אני צועדת עם מגש הפירות אל השולחן, מניחה אותו ומוצאת לי תעסוקה בסידור המפיות וביישור הצלחות. אני משתדלת לנשום כרגיל אבל בקושי מצליחה, ורק כעבור חמש דקות, עת נשמעות מההיכל מחיאות כפיים סוערות שמבשרות על הצלחת הקסם, נשימתי שבה אלי.

הטקס נמשך בברכות של נציגים מכל חלקי החברה במֵגילַנדוֹ. לי לא נותר אלא להישען על הקיר ולהמתין לסיום הטקס, אבל אז נשמעות צעקות וקריאות מהקהל, והמאבטחים רצים לעבר ההיכל. במרכז הרחבה עומדת אוֹביל קשישה, שׂער השיבה שלה פרוע, גבה כפוף וידיה גרומות ושדופות, על פניה קעקוע בדוגמת פסי נמר, לגופה סחבות ולרגליה נעלי קש, והיא צורחת בשפה האוֹבילית חיזיון נבואי. המאבטחים מקיפים אותה אך נמנעים מלגעת בה, משום שכאשר אוֹביל נכנסת לטראנס נבואי המוח שלה שולח פוּלסים חשמליים לכל עבר והנוגע בה עלול להתחשמל למוות. הקהל הומה והמלך והמלכה מבועתים, אך האוֹביל ממשיכה בנבואתה.

מעטים בממלכה מבינים אוֹבילית, אבל אלה שמבינים מעבירים את תוכן הנבואה לאחרים. סבתהּ של אחת המשרתות היא אוֹבילית, והיא מבינה כל מילה, וכבר רוחש באולם האוכל תרגום הנבואה שעליה חוזרת האוֹביל שלוש פעמים: "שני אחים יילחמו על הכתר / הם לא יֵדעו וגם לא היתר / כי יש אחות ששהתה עמם ברחם / תשעה חודשים, שכם אל שכם. // מן הרחם בקעה ראשונה בזכות / והיא זו שתזכה במלכות / על פניה כתם דם / שירתיע כל יצור ואדם. // כשהכתר יונח על ראשה / תבוא על הארץ מלחמה קשה / המלך יקפד חייו מידי דוקר / והארץ תשתנה ללא היכר. // שני האחים ינדדו למרחקים / ויגיע סופה של כיפת השחקים / יום יהפוך לילה ולילה ליום / ולארץ ישוב הקור האיום."

האוֹביל רועדת, מסובבת את גופה אל המקום שבו אני עומדת, עיניה המתגלגלות בחוריהן מתמקדות לרגע, והיא מביטה בי, אל תוכי, מצביעה לעברי ביד רועדת ומסמנת בפיה את המילים בספרדית: "גם את קשורה לנבואה."