תעתועים 2: להטוטים

 1

ההליכה ברחוב השוק של מֵגילַנדוֹ היא חוויה מסחררת גם בעבור מי שנולד בממלכה וחי בה כל ימיו. בתוך עשר פסיעות אפשר לפגוש מֵגילַנדי בעל ארבע זרועות, אוֹביל שעל פניה קעקועים בדוגמת חברבורות נמר, נפיל ויקינגי, אֶלפית בעלת שיער סגול וקַרדוֹגֶן לבוש עור נחש. רובם בעלי כוחות על־טבעיים; הם מסוגלים להזיז חפצים במחשבתם, לראות בחשיכה, לשוחח עם חיות, לחזות עתידות או להזמין בשבילך חלומות, והם ימהרו להפעיל את כוחות הקסם כדי לשכנע אותך לקנות מהם מוצר זול.

אנחנו נטמעים היטב בתוך הצבעוניות העזה של הרחוב — אַרקוֹ וסָגו נסיכי מֵגילַנדוֹ, יוּנגדָאר הקַרדוֹגֶן הענק, תְרוֹדיוֹן הגמד ההודי, טליה הנסיכה האבודה ואני, אַלאיָה אַרגידָר, משרתת לשעבר בארמון. ומכיוון שאנחנו לבושים בבגדים פשוטים, איש מהעוברים ושבים לא מזהה אותנו ולא חושד שחזרנו למֵגילַנדוֹ לאחר היעדרות של חודש וחצי.

עיניה של טליה פעורות לרווחה, והיא לא מצליחה להכיל את המראות בלי לפלוט קללות ומילים גסות. היא מדברת בעברית ועוברת לאנגלית, שגם בה יש לה אוצר קללות לא רע. אם היו משדרים ברדיו של מֵגילַנדוֹ את דבריה הם היו נשמעים בערך כך (לאחר צנזורה): "פיפס, שאני אמות, הכול אמיתי!" "הכול, פיפס, נכון!" "פיפס, צדקתם, המקום הזה קיים!"

כולנו ממתינים לה כשהיא נעצרת למשש תיק עשוי פרוות נמר (מזויפת) או נעליים מעור נחש (אמיתי), והיא ממשיכה לקלל ולהתפעל כמו שרק יורשת העצר של מֵגילַנדוֹ מסוגלת. כשאנחנו חולפים ליד פתח מגדל, יוּנגדָאר מציע שנעלה למעלה כדי להראות להוד נסיכותה את מֵגילַנדוֹ. הוא מושיב על כתפיו את תְרוֹדיוֹן הגמד, וכולנו עולים במדרגות בקולות צחוק.

"לא נכון!" קוראת טליה כשהממלכה נפרשת לפנינו ממרום המגדל.

גם נשימתי נעתקת. מהמרפסת שבראש המגדל אפשר לראות את מֵגילַנדוֹ במלוא הדרה, צבעונית ופורחת, בועה ירוקה בתוך הררי הקרח שמקיפים אותה. רוח קרירה מנשבת וציפורים צבעוניות חגות סביב המגדל.

"מה זה המגדל הזה?" שואלת טליה.

"פעם בנו אצלנו מגדלי שמירה, כשעוד חשבו שיש על מה לשמור," צוחק אַרקוֹ. "היום אנחנו מביאים לכאן נסיכוֹת אבודות שבאות למֵגילַנדוֹ בפעם הראשונה..."

"שימי לב," נוטל סָגוֹ לידיו את תפקיד המארח. אי־אפשר לצפות מסָגו שיעמוד בצד ולא ינהל את קבלת הפנים לאחותו. "מימין הרובע הראשון, אחריו הרובע השני. ברבעים האלה כל אחד בונה לעצמו בית כמה שיותר ראוותני. טוב, אלה הרבעים של העשירים, והם באו למֵגילַנדוֹ כדי ליהנות בשקט מהכסף שלהם. משמאל אפשר לראות גם את הרובע השלישי ואחריו הרביעי. שם גרים פשוטי העם בבתי דירות שהממשלה בנתה. באמצע את רואה את הרחוב הראשי שמוביל למזח. משם הגענו." סָגו מסתובב במרפסת המגדל וכעת נעמד עם הפנים למזרח וממשיך, "ממש במרכז הממלכה זה מתחם ארמון מֵגילַנדוֹ. סביב הארמון את רואה את הגנים המלכותיים וסביבם את מגורי העובדים, חדר האוכל המלכותי והאורוות. מעבר למתחם הארמון, בצד הדרום־מזרחי, נמצאים גן החיות המלכותי ושני האגמים, שהם בעצם אגם אחד שמחובר בצורת פרסה. באגמים אפשר להתרחץ ולשוט בסירות. מעל האגם הימני נמצאים יערות הפרא ובין שני האגמים נמצאת שמורת הדינוזאורים."

"דינוזאורים?!" צוחקת טליה.

כולנו מהנהנים.

"בחיי שאתם חיים בסרט," היא צוחקת.

"באזור הצפון־מזרחי אפשר לראות מכאן את שטחי החקלאות. יש שם שדות תבואה, מטעי פירות וחממות של ירקות. אומרים שהגידולים שלנו הכי טעימים בעולם. עכשיו, כשאני יכול להשוות, אני יודע שזה נכון. מעבר להם נמצאים שמורת היערות ואזורי הציד. יש שם רכבל שמגיע מהאגם אל ההר הגבוה במֵגילַנדוֹ, הר הנשרים. משם יש נוף ממש מדהים! אם תסתכלי צפונה תראי את בית החולים ואת קריית האקדמיה ובין שניהם את ההיכל המלכותי, שנראה קצת כמו הקולוסֶאוּם ברומא..."

"ררר..." מסננת טליה מבין שפתיה, "ידעתי שיש פה דםםם..."

"תרגיעי," אומר לה אַרקוֹ מילה שלמד בעברית, וממשיך באנגלית, "אצלנו אין קרבות גלדיאטורים, רק מופעי קסמים ומוזיקה והצגות."

"טוב, תמיד יש מקום לשיפור," אומרת טליה.

אַרקוֹ ואני מביטים זה בזה וצוחקים.

"וכל מה שכבודה רואה זה רק מה שנמצא על פני הקרקע," אומר תְרוֹדיוֹן, שעדיין יושב על כתפי יוּנגדָאר כמו ילד הרוכב על כתפי אביו. "מתחת לקרקע נמצאים המפעלים המלכותיים והמפעלים הפרטיים, מחסני הציוד, בית העלמין ו..."

"בית הכלא..." מוסיף יוּנגדָאר. "אל תלכי לשם."

"וזאת מֵגילַנדוֹ שלנו," אומר סָגו בזרועות פרושות ונשען באדנות על מעקה המגדל.

"אז כאן מגיע הקטע שאתה אומר לי, 'יום אחד, בתי, כל זה יהיה שלך'," צוחקת טליה, והיא יפה בצחוקה. עיניה התכולות זורחות וצלולות כמו הרקיע, וכל מֵגילַנדוֹ טבועה בהן. פניה שזופות וחלקות, אפה ישר, שפתיה המלאות מעוקלות בחיוך, כי הכול מבדח אותה. היא גבוהה וזקופה, שערה הבלונדיני קצר וקוצני, ולמרות ז'קט הג'ינס המרופט שלה, שאל כיסיו היא תוחבת את כפות ידיה, היא נראית מלכה לכל דבר. אני חושבת לעצמי שמשהו יפה בה היום יותר מתמיד ומנסה להבין מה השתנה. אני קולטת שהיא לא התאפרה, ובכך חסכה מאיתנו את המראה הגוֹתי המתריס שהיא אוהבת לעטות על עצמה.

"את אמרת," עונה סָגו והחיוך שעל פניו נמחק.

"וזאת הכיפה..." אומרת טליה ומשרטטת באצבעה את תווי הכיפה, שבקושי אפשר להבחין בה. "כאילו מישהו יבוא בעוד רגע וינער אותנו, ומלמעלה ירדו עלינו פתיתי שלג..."

כולנו צוחקים.

"אבל איך... אני לא מבינה," אומרת טליה. היא מקיפה את המרפסת וחוזרת אלינו מהצד השני. "איך העולם לא יודע? מקום כזה מדהים, כמו... ציור. איך לא גילו אתכם?"

"מה את חושבת שהיה קורה למֵגילַנדוֹ אם העולם היה יודע עלינו?" אני שואלת.

"כן, אה, פַנטַזי," היא עונה לי, "אבל קשה לי להאמין שארצות הברית לא יודעת עליכם. אולי אתם בכלל בסיס קטן של נאס"א ואתם אפילו לא יודעים..."

"כן, אה, טליה," אני עונה לה באותה לשון, "ואת עוד קוראת לי פנטזי..."

כולנו צוחקים, אבל אחר כך משתררת בינינו חצי דקה של שתיקה.

אַרקוֹ מכחכח בגרונו ומגרד בראשו. "טוב, תשאירו את אַלאיָה ואותי פה לכמה דקות לבד."

ארבעתם בוהים בנו.

"אוי, הם כל כך חמודים יחד," אומר תְרוֹדיוֹן מעל כתפיו של יוּנגדָאר. "הנסיך והמשרתת לשעבר..."

"מגעילים," אומר סָגו. "לא הספיקו לכם עשר שעות בצוללת?"

"זוג מקסים..." מתמוגג יוּנגדָאר.

"שני דוחים," אומרת טליה ומעוותת את פניה. "האהבה משפריצה לכם מהעיניים. פיכסה. באמת, כאילו, לא הספיקו לכם כל ההתלחשויות בצוללת? שנייה לא נתתם לישון. כל הזמן דיברתם ודיברתם. על מה כבר אפשר לדבר? אני שונאת אנשים מאוהבים!"

"מה לא ברור בבקשה שלי?" שואל אַרקוֹ וצוחק.

ארבעתם מוחים, אבל יורדים במדרגות ומותירים את אַרקוֹ ואותי במרפסת המגדל.

אַרקוֹ מחכה עד שקולותיהם מתרחקים. הוא נשען על המעקה, מביט בנוף, לוקח נשימה עמוקה, אחר כך נושף את האוויר לאט, כאילו מה שהוא הולך לומר לי מכביד עליו. אני מתחילה לנחש מה הוא רוצה לומר — שהאהבה שלנו לא מציאותית, שעשינו טעות, שהוא לא רוצה להרגיז את הוריו ושמה שהיה נכון בירושלים לא בהכרח נכון במציאות של מֵגילַנדוֹ. אני מרגישה שהלב שלי דוהר כמו רכבת שעומדת לרדת מהפסים, ועוד שנייה הוא יישבר. בכל שש־עשרה שנותי לא ריחפתי מרוב אושר כפי שקרה לי בימים האחרונים, ומי מבטיח לי שאי־פעם אטעם שוב את האושר הזה?

"אַלאיָה..." אַרקוֹ אומר לאט ובולע את רוקו. העיניים הכחולות־ירוקות שלו עצובות, והיופי האֶלפי שלו מהפנט.

"אני מבינה," אני אומרת בשקט. "זה בסדר. אני אתגבר. אתה לא צריך לדאוג לי. זה ברור. מה חשבתי לעצמי? הייתי צריכה לדעת שברגע שנחזור... וזה באמת בסדר. זה הגיוני. הייתי אידיוטית כשחשבתי ש..."

"אַלאיָה!" הוא קוטע אותי. "כשהיינו בישראל אמרתי לך שאני רוצה שנהיה יחד, אבל לא שאלתי מה דעתך. תסכימי ש... אני לא יודע איך לשאול את זה כי אף פעם לא..." הוא מכחכח בגרונו. "שנהיה יחד?"

רקמת השריר המסכנה שקרויה הלב שלי, שנעה בין פסגות של אושר לתהומות של עצב, עושה תפנית של מאה ושמונים מעלות. אני מחייכת ומהנהנת. "גם בשבילי הכול חדש."

חיוך רחב מתפשט על פניו. "חדש זה טוב."

הוא שולף טלפון נייד מהתרמיל ומגיש לי אותו. "נוכל להתכתב במסרונים. יש פה רשימת אנשי קשר. וַדְאִי קודם שאת שולחת את ההודעה למספר שלי."

אני צוחקת. כן, זה יכול להיות מבדח מאוד אם אכתוב מסרון אהבה והוא יגיע בטעות לפּוֹריחַנָה או לדוֹנֵצוֹ. בעצם, זה לא יהיה מבדח. אני מצטמררת.

"ועוד משהו," אַרקוֹ לוחש. "אנחנו צריכים סימנים."

"סימנים?!"

"אם לא תהיה לנו אפשרות לדבר או להתכתב, נשלח דרך שליח הודעה שרק שנינו נבין, משהו שיהיה הסימן שלנו להיפגש בתוך חצי שעה, נניח, במקום מסוים."

"אמממ..." אני מהרהרת אם הגיוני שאהבה מחתרתית תפרח מתחת לאפו של בית המלוכה. הלוואי שאַרקוֹ היה מודיע לי שהוא הולך להיאבק בכולם ולהכריז על הקשר שלנו בגלוי, קְבל עם ומֵגילַנדוֹ, אבל המציאות כנראה מורכבת יותר. אני מבינה שנזדקק לסבלנות, מצרך שמעולם לא היה לי בשפע, אבל זה לא הזמן להתלונן. הרי מי שסירב להצעה של הנסיך המדהים הזה לברוח ולהישאר בירושלים הייתי אני.

"אַלאיָה, יש לך רעיון לסימן בינינו?"

"משהו כמו... סירת נייר מקופלת?"

עיניו בורקות. יש זוגות אוהבים שיש להם שיר משותף, יש זוגות שיש להם מקום משלהם, לנו, כך נראה, יהיו סירות נייר מקופלות. אנחנו מסכמים שבכל פעם שנשלח זה לזה סירת נייר מקופלת, נגיע בתוך חצי שעה לחלק המרוחק ביותר של אגם האושר. אַרקוֹ מדגיש שלא אתבלבל עם חלקו השני של האגם, שנקרא אצלנו האגם הלבן ונמצא ליד גן החיות המלכותי. איני יודעת מדוע אגם האושר זכה בשם זה, אבל היות שהפכנו אותו לנקודת המפגש הסודית שלנו, ייתכן שאני עומדת לספק לעצמי הסבר פרטי.

"אנחנו נהיה בסדר," אומר אַרקוֹ בקול רך כשהוא רואה את האכזבה על פני. אולי גם את הבהלה.

על גשר העץ בכניסה לארמון משתרך, כמו תמיד, תור ארוך, אבל סָגו לא מתכוון לעמוד כאחד העם, והוא עוקף את המשרתים ואת בני האצולה, ניגש לקַרדוֹגֶן ששומר בפתח ואומר לו בנזיפה, "תגיד לי, אידיוט, אתה מתכוון לתת לנסיכים של מֵגילַנדוֹ לחכות עוד הרבה זמן בפתח?"

הקַרדוֹגֶן מביט בנער הלבוש במכנסי ג'ינס ובחולצת טריקו שעליה מתנוסס כיתוב מטופש באנגלית. לאחר בחינה מדוקדקת הוא מחליט שלא מדובר במישהו שראוי להכניסו לארמון ללא תור, ושולח את סָגו, כמעט בבעיטה, לסוף התור. הוא מוסיף ומוחה נגד האֶלפים החוצפנים האלה שמנסים להידחף לארמון ללא אישור כניסה. ובאמת, לאיש מאיתנו אין תעודה מזהה או אישור כניסה. ביני לביני אני מתפלאת שלא מצפים לנו; הייתי בטוחה שהמלך ישלח אל המזח כרכרה כדי לאסוף את בניו.

"בואו אחרי," אני אומרת ומובילה את החבורה לאורך תעלת המים המקיפה את מתחם הארמון.

אנחנו רצים־הולכים בפאתי הרובע הרביעי, בדרך הסמוכה לתעלה ולחוֹמה. במקום מסוים עובר צינור רחב מעל תעלת המים, ומשם ממשיך ועובר מתחת לחומה במנהרה צרה שאפשר לזחול בה. כאן ביליתי את ילדותי, ומי כמוני מכיר את הכניסות הסודיות למתחם הארמון.

יוּנגדָאר נתלה על הצינור בזרועותיו החסונות וחוצה את התעלה בקלילות, כמו גורילה מגודלת. טליה מתיישבת על הצינור ומתקדמת עליו בישיבה. סָגו מתיישב על הצינור ומתקדם בעקבותיה. אַרקוֹ מסמן לתְרוֹדיוֹן ולי שנצא לדרך לפניו. אני מביטה בתְרוֹדיוֹן ורואה שפניו נפלו.

"אולי... אין דרך אחרת?" הוא שואל. "אני בטוח אפול."

"הצינור די רחב," אני אומרת לו. "אני עוברת פה מגיל שלוש. קטן עליך."

הוא מקמר את גבותיו, מטה את ראשו לצד ומביט בי בפה קפוץ.

"לא התכוונתי להעליב," אני שולחת אליו חיוך. "אני מבטיחה לשמור עליך."

תְרוֹדיוֹן נושף אוויר ומתיישב בהיסוס על הצינור. אני מתיישבת אחריו, אַרקוֹ מתיישב בעקבותי, וכך חמישתנו חוצים את התעלה, כשני מטרים מעל המים. יוּנגדָאר כבר מחכה לנו מהעבר האחר, ליד החומה.

גופו הקטן של תְרוֹדיוֹן רועד והוא מאבד שיווי משקל ונופל למים, כמו נבואה שמגשימה את עצמה. אולי זה טבעם של פחדים, שאם לא שולטים בהם הם עלולים לשלוט בנו. אני לא חושבת פעמיים, מזנקת לתעלה, צוללת לעומקה, תופסת בידו ומושכת אותו למעלה. בינתיים גם אַרקוֹ בתוך המים, ושנינו מושכים את הגמד אל מחוץ לתעלה.

"אמרתי לכם שזה מסוכן!" מוחה תְרוֹדיוֹן ונעמד על רגליו, נתמך בחומה.

"ואני הבטחתי שאשמור עליך," אני אומרת וסוחטת את בגדי ואת שערותי.

השלב הבא הוא זחילה במנהרה הצרה שבה עובר הצינור מתחת לחומה. כשאנחנו יוצאים לחצר הארמון אנחנו מלאים בוץ. אני מכירה דרך קיצור מכאן לארמון ומובילה את החבורה אל הגנים הפנימיים.

תְרוֹדיוֹן נעצר וקורא לי. "אַלאיָה, תודה שקפצת אחרי למים."

"מה תודה, זה היה ברור."

"את תעזרי לי גם לשחרר את גָאוֹרִי, נכון? אני לא מפסיק לחשוב עליה."

"ברור!" אני עונה. "גם אני חושבת על גָאוֹרִי כל הזמן."

מרחוק אני רואה את מבני המגורים שלנו, שנמצאים סמוך לאורוות המלכותיות. אני מחליטה להיפרד מחברי וללכת לביתי כדי לראות אם אבי נמצא שם. הרי הפסקתי לחפש אותו בירושלים מתוך הבנה שהוא כאן, במֵגילַנדוֹ. אבל לפני שאני מספיקה לומר משהו נשמע קול דהירת סוסים, וחיל הפרשים של מֵגילַנדוֹ, ובראשו לֵקינדָן, מופיע מולנו.

"אההה!" קורא לֵקינדָן. "מצאתם לכם דרך להיכנס לארמון. בואו אחרי! כולכם!"

"אני אמשיך מפה לבית שלי," אני אומרת לו.

"אמרתי כולכם!" מרים לֵקינדָן את קולו.

הפרשים מתקדמים על הסוסים, ואנחנו רצים אחריהם. ראשון רץ יוּנגדָאר, כשהוא נושא על גבו את תְרוֹדיוֹן כמו שק, אחריהם שני הנסיכים ובסוף טליה ואני.

"מי זה הטיפוס הנפוח הזה?" שואלת טליה בלעג ומחקה את הבעת פניו של לֵקינדָן.

"הוא באמת טיפוס," אני אומרת לה.

"המקום הזה מטורף, משהו פסיכי," היא אומרת. "כאילו, מה זה הגנים האלה?"

אנחנו רצים בעקבות לֵקינדָן ופרשיו בתוך הגנים המטופחים, שגני ורסאי בצרפת וגני טיבּוֹלי באיטליה נראים כמו שדות בּוּר לידם, כך אומרים. בצד אחד יש קבוצת שיחים מעוצבים בצורת סוסים דוהרים שכל אחד מהם נראה שונה מחברו. טליה מסובבת ראשה לאחור וממלמלת בעברית, "הזוי, כאילו, חבל על הזמן." אני שמה לב שההתלהבות שלה מהמקום מגבירה את השימוש המופרז שלה במילה "כאילו". נראה לי שבעיניה הכול כאן עדיין בחזקת "כאילו".

שתי דלתות הארמון פתוחות לרווחה, המשרתים עומדים בשתי שורות, ואנחנו נכנסים פנימה. אַרקוֹ, תְרוֹדיוֹן ואני רטובים, ואנחנו מכתימים בבוץ את השטיח האדום כשאנחנו פוסעים עליו, אבל כאן כבר מזהים את הנסיכים, וחסר למשרת שיעיר להם. משרתת בהירת שיער מצטלבת וממלמלת, "הנבואה..." משרתת הודית ממלמלת משהו בסנסקריט ולוחשת, "הנבואה מתגשמת..." שתיהן פוערות עיניים, לוחשות, האחת מצטלבת והאחרת ממלמלת תפילה, כל אחת על פי דתה ואמונתה, וכל הדתות והאמונות של כל המשרתות מתערבלות יחדיו לכדי אמונה בהתגשמות הנבואה של האוֹביל אירטי על קיומה של הנסיכה.

לֵקינדָן צועד בראש, במדיו הכחולים ובמגפיו הכחולים. הוא אוחז בידו חרב, מתוך איזה כלל טקס שאני לא מכירה. יש כל כך הרבה טקסים בארמון מֵגילַנדוֹ, וכעת אנחנו כנראה בטקס קבלת בנים אבודים הביתה.

"דבר ראשון שאני רוצה לראות," אומר לנו סָגו, "זה את דוֹנֵצוֹ מושלך לכלא! מלך ירושלים הוא עשה אותי. הוא הולך להתחנן על הברכיים..."

אנחנו נכנסים לאולם הגדול שבו המלך אֵיית'וֹר יושב על כיסא גבוה, עשוי זהב ופיתוחי שנהב. לידו, על כיסא קטן יותר, יושב דוֹנֵצוֹ, המשנה למלך, וכרגיל לוחש משהו באוזנו של המלך. המערבב הראשי. כיסא המלכה, שנמצא מצדו האחר של המלך, ריק בצורה מכאיבה.

אנחנו נעמדים בשורה וקדים. טליה לא כל כך יודעת מה לעשות, והיא מביטה לצדדים כשעל פניה חיוך מבודח, ומחקה את הדרך שבה אני קדה לפני המלך. אני מקווה שהיא מספיק חכמה בשביל לא לומר כעת איזו שטות. היא מתאפקת לא לפרוץ בצחוק ולא אומרת מילה.

המלך אֵיית'וֹר מביט בנו ומוחא כפיים. גם דוֹנֵצוֹ מצטרף אליו.

"כבוד אבא," אומרים סָגו ואַרקוֹ ונכנסים זה לדבריו של זה, "עצור אותו! דוֹנֵצוֹ פושע! הוא אשם בכול! הוא חטף אותנו ו..."

"בני היקרים!" קוטע אותם המלך ומרים את ידיו. הפעם המלך לא מדבר בספרדית, כנהוג בארמון, אלא באנגלית, כנראה כדי שטליה תבין. "אני שמח שעברתם בשלום את התחרויות המלכותיות לבחירת יורש העצר!"

"מה?" פולטים אַרקוֹ וסָגו, מביטים זה בזה ולא מבינים. גם למיטב זיכרוני התחרויות נפסקו לפני כחודשיים, כשהאוֹביל אירטי התנבאה בהיכל.

"אוי, לא..." לוחש לעצמו תְרוֹדיוֹן ומכסה בידו על עיניו. אני חושבת לעצמי שיכול להיות שהגמד ההודי הסוחר הזה באמת פיקח מאיתנו, כי נראה שהוא מבין משהו שאנחנו לא מצליחים להבין.

"כל מה שעברתם בשבועות האחרונים התרחש במסגרת התחרויות המלכותיות!" מכריז המלך ונראה מרוצה מאוד מעצמו. "ההפנוט, הצוללת, המעצר בבניין הנטוש בירושלים. הכול. רצינו לראות מי משניכם מתמודד טוב יותר עם אתגרים, ואני שמח להכריז שיש לנו מנצח! יש לנו יורש עצר! אַרקוֹ, בני היקר, אני גאה בך!" אומר המלך ומוחא כפיים.

"מה??? מה?!" שואלים שוב אַרקוֹ וסָגו זה את זה.

המלך קם מכיסאו ומתקרב אלינו. ראשון הוא נושק לאַרקוֹ ההמום על שתי לחייו, אחרי כן נושק לסָגו המבוהל על שתי לחייו ואז לטליה הזחוחה על שתי לחייה.

"ברוכה הבאה, בתי היקרה," אומר לה המלך בעיניים לחות מדמעות ואוחז בשתי ידיה. "אני מאושר שהם מצאו אותך. תכף אמא תבוא ונשב כולנו לדבר."

"היי, אבא?" אומרת טליה באנגלית ועדיין מתאפקת שלא לצחוק. "כאילו, כבוד המלך או משהו."

דוֹנֵצוֹ קם. "בעוד שלושה ימים נערוך טקס מכובד לפני כל מֵגילַנדוֹ ובו נכריז על הזוכה בתחרויות הכתר," אומר דוֹנֵצוֹ וטופח על שכמו של אַרקוֹ. כשהוא מגלה שאַרקוֹ רטוב מסתמנת על פניו הבעת סלידה, הוא שולף מטפחת ומקנח את ידו. "ו... כן, אַלאיָה," הוא ממשיך, נועץ בי את מבטו הכחול וסוקר את ההילה שלי. אני יודעת שמשהו רע עומד לצאת מפיו. "בהזדמנות זו אני מודה לך על חלקך בתרמית. או בעצם, מה אני אומר תרמית," הוא מצקצק בלשונו, "על חלקך בהובלת הנסיכים לירושלים. ההצגה שלך היתה כל כך מדויקת, שהנסיכים לא הרגישו שאת משתפת איתי פעולה. אולי קצת הגזמת כששיחקת ככה בלב של אַרקוֹ, אבל יורש העצר יתגבר. באמת, משחק יוצא דופן," הוא מוחא כפיים, וכעת המלך מצטרף למחיאות הכפיים שלו. "שכרך יועבר לחשבונך ו... לכי להתנקות או משהו. את נראית כמו גוש של בוץ."

אני פוערת את פי ורוצה לומר שדוֹנֵצוֹ משקר, אבל הוא זוקר אצבע ועוצר אותי. עיניו היוקדות מסמנות לי שהתחצפות תוביל אותי החוצה, כי כאן, בארמון, כל מהותי היא עפר ובוץ. אני מתבוננת באַרקוֹ, שגם פיו פעור, ומניעה את ראשי לשלילה, בתקווה שיאמין לי. אני מרימה את עיני לתקרת הארמון הגבוהה, המעוטרת בציורים צבעוניים ובפיתוחי זהב, ואומרת לעצמי — הרי ידעת שזה מה שיקרה. הרי ידעת שינסו להפריד ביניכם, שתצטרכי להילחם על מקומך במֵגילַנדוֹ. ברוכה השבה לממלכת התעתועים!