תפוח מורעל

מיילֵט ואני הכרנו אצל אלי. זה התחיל בערב רגיל של משמרת ב"מייסון". היה קר וכמעט לא היו לקוחות. בערך באחת-עשרה התחלתי לספור את הדקות אחורה. ידעתי שבערב כזה אין מצב שישאירו אותי אחרי חצות. פתאום קראו לי לטלפון. מדי פעם הייתי מקבל שיחה לקו של העבודה, כי בזמן המשמרת הפלאפון היה על שקט. לפעמים זו הייתה אחותי, אבל רוב הפעמים זה היה אלי. הוא היה מתקשר כדי להגיד לי לבוא אליו או להגיע לבר או למועדון שהוא נמצא בו. הנחת היסוד שלו הייתה שאין לי משהו יותר טוב לעשות. זה היה מעצבן, בעיקר כי הוא צדק. לא היה לי.

"מה קורה?" שאלתי אותו.

"עזוב הכול אתה חייב לבוא", הוא אמר.

שמעתי שהוא מסטול מקוק. "מוּרָח" היינו קוראים לזה. אפשר היה לשמוע בקול שלו את הלסת השמוטה והגרון הצרוד.

"למה?" שאלתי בחוסר חשק.

"הבאתי מישהי", הוא התחיל להסביר, אבל לא התחשק לי לשמוע. רציתי ללכת לישון.

"נו, אתה בא?" הוא לא ויתר.

"לא נראה לי. אני רוצה ללכת הביתה", עניתי.

זה לא עניין אותו, והוא המשיך לספר לי, "היא בדיוק הטעם שלך. שמנמנה ומחייכת מלא".

זה באמת היה הטעם שלי. "עזוב אלי..." אמרתי לו והתכוונתי לנתק. הוא עוד הספיק להשחיל משפט ולספר לי שהיא מבוגרת ושהיא מתוקה מאוד, אבל לי זה כבר לא שינה. פשוט לא רציתי לראות אף אחד. במיוחד לא אותו.

אם רק הייתי רוצה, אלי היה מדבר עם המנהל והוא היה מוריד אותי מה-Floor (שטח ההסעדה) בתוך שתי דקות. ככה זה היה. הוא היה לקוח קבוע שבזבז אצלנו המון כסף והתנהג כאילו הוא הבעלים. לפעמים הוא היה עושה משלוח באמצע הלילה של שני בקבוקי Grey Goose ולא משלם. שולח במונית עובד שלו מהחנות, למסעדה, לקחת את הבקבוקים ובחזרה אליו לדירה. המוניות עלו לו 50-60 דולר, אבל את החשבונות של הוודקה הוא לא שילם אף פעם, אז יצא לו טוב. אבל, כאמור, לא רציתי.

אחרי שבוע ישבתי אצלו בדירה, לופט ענקי על ההדסון בפינת רחוב 34 ושדרה 11. גם בקיץ היה שם קריר, אבל עכשיו היה חורף וממש קפאנו. הרוחות של ההדסון ניצחו את החימום של הבניין בלי שום בעיה.

"אתה רעב?" הוא שאל.

"כן", עניתי.

הוא הזמין אוכל. מספיק אוכל לארבעה. הוא היה אוכל כמו שניים, אבל אני אכלתי כמו חצי, אז תמיד נשאר הרבה. ראינו סרט במקרן על מסך הקולנוע שלו, ולא דיברנו מילה בינינו. פתאום הוא הסתובב אליי, "אני מביא אותה", הוא אמר בהתלהבות.

הייתה לו יכולת לפרוץ בהתלהבות מתוך שיממון מוחלט. מה שלי לקח שעתיים הוא עשה בשתי שניות.

"את מי?" שאלתי.

"את הזונה", הוא ענה, "משבוע שעבר".

עשיתי לו פרצוף של "עזוב אותי". הריטואל הקבוע שלנו, שהתחיל בלשתות ולהריח, ונגמר בזה שהוא מזמין זונה, נמאס עליי. אבל זה לא עניין אותו, "אתה תראה את החיוך שלה אתה תמות", הוא הבטיח, תוך כדי המתנה לצליל חיוג. אחרי שעה בערך הוא העיר אותי. נרדמתי על הספה. "רד לפתוח לה", הוא ציווה.

"היא לא יכולה להיכנס דרך הדורמן?" שאלתי.

"לא", הוא ענה, "תכניס אותה דרך המעלית של הדירה".

נעלתי נעליים וירדתי.

במסדרון היה קר נורא. היא עמדה מחוץ לבניין עם מעיל ותיק לא גדול במיוחד. לזונות ולחשפניות יש בדרך כלל תיק גדול יחסית לתיק של בחורות רגילות. הן שומרות שם המון קרמים, אמצעי מניעה, ויברטור או שניים, אזיקים, תחתונים להחלפה, שמפו, דאודורנט, טמפונים, מסטיקים, מברשות שיניים, דיסקים, שמנים ארומטיים, שמני עיסוי, מפה של העיר ועוד כמה דברים. אבל התיק שלה היה רגיל. היא בכלל נראתה רגיל. לא כמו זונה. זה דווקא היה אופייני לניו יורק. רוב הזונות בעיר לא נראו כמו זונות. אפשר היה לזהות אותן רק לפי התיק.

כשפתחתי לה, היא חייכה אליי. ישר הבנתי על מה אלי דיבר. החיוך שלה באמת היה מתוק, אבל מה שתפס אותי יותר ממנו הייתה צלקת קטנה, מעין חריץ קעור מתחת לעין הימנית. ככל שהחיוך התרחב, הצלקת נשארה באותו האורך, אבל החריץ, העמיק. עלינו למעלה. היא אמרה לאלי שלום והתיישבה. הוא מזג לה כוס יין. הוא אמר לה שהוא הזמין אותה בשבילי. היא חייכה וצחקה ואמרה שיופי, כי אין לה כוח בשבילו בכל מקרה. שלושתנו צחקנו.

נכנסנו לחדר. רק היא ואני. אלי נשאר בסלון עם עצמו ועם הקוק. התפשטנו והיא התחילה ללטף אותי. היא קלטה שאני לא בעניין ואמרה שבסדר, "הרבה גברים לא רוצים להזדיין דווקא", והיא המשיכה, "הם מעדיפים לעשות דברים שלא נעים להם לבקש מבחורות אחרות כמו מציצות או ליקוקים בתחת". היא התחילה לנשק אותי ולמצוץ לי, אבל בסוף כן הזדיינו. כשגמרנו היא קמה למקלחת. זונות שמגיעות הביתה תמיד מתקלחות אחרי הזיון. אבל אז היא ביקשה ממני לבוא איתה. זה היה יוצא דופן. באתי והתקלחנו יחד. במקלחת היא סיבנה אותי קצת אבל לא הזדיינו שוב. פשוט עמדנו עירומים מתחת לזרם החזק של המים. כשאלי נכנס לדירה הזו הוא שילם ל-Super, האיש אחזקה של הבניין, איזה 100 דולר כדי שיוריד לו מהברז את הגולה שמחלישה את הזרם שיש בכל הדירות המשופצות והחדשות בעיר. המשכנו לעמוד ככה בערך רבע שעה. זה היה נעים. אחרי המקלחת דיברנו קצת, לא זוכר כבר על מה, וחייכנו הרבה. אחר כך שתקנו, והסתכלנו זה לזה בעיניים.

כשהיא התלבשה היא שמה לב שהיא איבדה גרב אחד. התחלנו לחפש. אלי היה בסלון, "מוּרָח" ועם כוס יין. הוא כבר הגיע לשלב שבו הוא הפסיק לתקשר עם הסביבה. צעקתי כדי שיקשיב. שאלתי אם יש לו גרביים נקיים, כי הפכתי את כל החדר ולא מצאתי. הוא לא ענה. היא אמרה שזה בסדר והתחילה לנעול את הנעליים שלה בלי גרביים. חלצתי לה אותן והתעקשתי. אמרתי לה שבחורף כזה אסור להיות בלי גרביים, "זה מסוכן". הלכתי לחדר ארונות של אלי. הלופט שלו היה עצום. הפכתי את המקום ולא מצאתי. כל הגרביים היו בערמה מטונפת של בגדים על הרצפה. חזרתי אליה.

"קחי את שלי", אמרתי לה. "הם כמו חדשים, גרבתי אותם לפני שעתיים בערך".

היא לקחה וחייכה ואמרה תודה. כשסיימה להתלבש היא שאלה איפה הפלאפון שלי. נתתי לה אותו. חשבתי שהיא צריכה להתקשר לסרסור שלה ונגמרה לה הבטרייה או משהו. אבל היא רשמה איזה מספר ולחצה Send ואז ישר End ונתנה לי את המכשיר בחזרה.

"תתקשר אליי. יש לך את המספר עכשיו", היא אמרה בחיוך.

הסברתי לה שאני סטודנט, ואין לי 300 דולר לשלם לה. היא אמרה שלא לזה היא התכוונה, "נלך יחד לסרט או נשתה קפה מתי שהוא".

אמרתי שבסדר. ליוויתי אותה החוצה דרך המעלית של הדירה, וכשהגענו לדלת נתתי לה נשיקה על הפה, רטובה מאוד. היא הלכה.

כשעליתי בחזרה, אלי כבר היה רדום לגמרי. ישבתי שם ובהיתי בקיר. אחרי כמה שעות הוא התעורר ושאל אותי אם היא נתנה לי את המספר שלה. אמרתי לו שמה פתאום ושהוא מדבר שטויות. הוא אמר לי לא לעבוד עליו, הוא מכיר זונות וראה איך היא הסתכלה עליי, והוא יודע שהיא נתנה לי את המספר. לא עניתי. הלכתי לישון.

בזמן שישנתי הטלפון שלי צלצל, ואלי, שהיה ער, ענה. זו הייתה היא. "קום", הוא העיר אותי, "זאת היא יא-זָאבַּל. בחיים אל תשקר לי יותר".