תפוס ת’יהודי

שמי טוביה. נולדתי וגדלתי במשפחה חרדית ואנטי־ציונית בישראל, בשכונה החרדית האליטיסטית ביותר של התקופה. אבי היה רב, וכמוהו גם רבים משכנינו, ואנו היינו נציגי האנושות כולה בפני האל. סבי סרב להגר לישראל משום שלא רצה לחיות עם ציונים, והנאצים גמלו לו ולרוב משפחתו על־כך בקבר אחים. סבי השני נמלט ממולדתו רגע לפני שהנאצים הגיעו אליה, אך אלו שנותרו מאחור לא שרדו.

אמי הייתה ניצולת שואה, אבי היה פליט, ואני לא הייתי בא לעולם אלמלא אדולף היטלר. אני נצר לשושלת ארוכה של רבנים באירופה, ואף אני נועדתי להיות רב. 'התכנית' עבדה היטב משך כמה שנים, כאשר הפגנתי הצטיינות יתרה בכל פעולה העולה על הדעת נגד הכופרים, וביליתי יום ולילה בלימוד דבר האל ובחירוף נפשי נגד מנאציו עלי־אדמות.

אך אז השתלט עליי השטן, כך לפי טענת עמיתי המאמינים, והחלטתי כי אלוהים חזק דיו לדאוג לעצמו בלי עזרתי. לפני שלושים ושלוש שנים היגרתי מישראל לארצות־הברית, בתקווה להקדיש את חיי למדע ולאמנות — דברים שהיו אסורים עלי תכלית איסור כחרד. בחמש־עשרה השנים הבאות פקדתי אוניברסיטאות שונות ולמדתי תחומי ידע שונים, ממתמטיקה ומדעי המחשב ועד לתיאטרון וספרות. לפני עשרים שנה הקמתי את התיאטרון היהודי של ניו־יורק, אותו אני מנהל עם אשתי, איזי.

אני עוסק בתיאטרון, אך גם בעיתונות וכותב טורים לאמצעי תקשורת שונים בארצות־הברית ובגרמניה. בשנת 2012 פרסמה סורקאמפּ את ספרי, אני ישן בחדרו של היטלר (Allein unter Deutschen), שהשתלב שבועות ארוכים ברשימת רבי־המכר של דר שפיגל.

אני ישן בחדרו של היטלר תעד מסע של שישה חודשים בגרמניה של היום, את אנשיה ואת מחשבותיהם הכמוסות. עורכי המסור בסורקאמפּ, וינפריד הוֹרנינג, ביקש ממני לפני שנה לערוך מסע דומה בישראל. שהות של שישה חודשים בישראל, מדינה אותה נטשתי לפני שנים כה רבות, וביקרתי בה רק חטופות ולפרקי־זמן קצרים, נראתה לי אתגר מפחיד ומרגש כאחד. שאלתי את וינפריד כמה תסכים סורקאמפּ לשלם לי עבור המשימה, והסכום בו נקב לא נראה לי. אחר־כך הוא נקב בסכום אחר, והסכום הזה דווקא כן נראה לי.

אני נוסע לישראל.

לבד מחיפוש אחר בית שישמש אותי במהלך המסע, לא תכננתי דבר. תישא אותי הרוח לאן שתישא. אעשה כמיטב יכולתי לאפשר לעובדות ולמציאות להיחשף בפני, ולהיות נטול פניות ביחס למה שאגלה שם. אם אשר אראה ימצא חן בעיני ואם לא — אספר את שאראה ולא את שאחפוץ. אבל כן אשתף אותך, קוראִי, במה שאני חושב ומרגיש בנקודות מסוימות.

שמי, כפי שאמרתי קודם, הוא טוביה (טובו של האל). אך השם הזה יישאר ביני לביניכם. טוביה הוא שם עברי, ושם עברי אינו תמיד שם בטוח. כדי להגן על עצמי, אני עתיד לפרקים להציג את עצמי בפני מרואייני בגרסה עם 'מבטא' של שמי, אך כולם יידעו כי אני סופר ועיתונאי, וכי כל דבר שיאמרו לי עשוי להופיע יום אחד בחלל וקפוא בזמן.

לפני צאתי לישראל, מדינה הידועה בכל העולם כ"כוח כובש," אני מחליט לבלות כמה ימים ב"ארץ כבושה" אחרת, כדי שיהיה לי מאוחר יותר בסיס להשוואה. אני אוהב הרים — גודלם נוטע בי צניעות — ולכן אני נוסע לדרום טירול, חלקת אדמה שנכבשה על־ידי איטליה בשנת 1918, ומעולם לא הושבה לבעליה. דרום טירול, ממש כשאר טירול, היא אחד המקומות המרהיבים ביותר עלי־אדמות, והכיבוש האיטלקי שלה הוא מוחלט: איש אינו יודע שהיא כבושה. האיטלקים חתמו על הסכמים וחוזים על ימין ועל שמאל, וכיסו את עצמם בכל מובן משפטי אפשרי. כדי לסתום לכולם את הפה, הם העניקו לתושבי החבל כמה זכויות מיוחדות, ובתוך זמן לא רב החלו הדרום־טירולים ודוברי הגרמנית לראות בעצמם איטלקים. נחמד וטוב, מקסים ונאה.

האם זה יכול לעבוד גם בישראל?

אני לא ממהר לשום מקום ואוכל ושותה עם כמה בני טירול, ואחרי שלוש בירות חלשות ושתי מנות טעימות להפליא של היטלרשמארן, הם מתחילים לצרוח שהאיטלקים המחורבנים רימו אותם.

אז אולי הכיבוש לא כל־כך עובד.

אני נוטל את מכנסי העור הקצרים שלי, הלֶדֶרהוֹזֶן, מניח אותם במזוודה למקרה שיהיה לי צורך בתזכורת, ועכשיו אני מוכן לצאת לדרך.

הצטרפו אלי למסע, בּיטֶה, ובואו ונקווה שהוא יהיה מרגש ומחכים.