תפילות נלחשות

גוונדולין

״נורא, מה שקרה.״

״אומרים שזה גרם לו להיות קצת... מסובב.״

״טוב, אני לא יכולה להגיד שאני ממש מופתעת. אני בטוחה שגם אותך זה היה מטלטל.״

״שלא לדבר על הצלקות. את יודעת שהוא בטח נזכר במה שקרה בכל פעם שהוא רואה אותן.״

״בגלל זה הוא מגיע העירה רק פעם בחודשיים.״

״כל־כך חבל וכזה בזבוז.״

אני מניחה את פחית מלית הדובדבנים בעגלת הקניות שלי ומציצה מעבר לפינת המדף. שלוש נשים מבוגרות עומדות בקצה המעבר הבא, בדיוק באותה עמדה כמוני – הן מציצות מעבר למדפים שלהן – ומתלחשות כשידיהן מכסות את פיהן. כששלושתן חוסמות את המעבר, אני לא יכולה לראות על מי הן מדברות. אני מתרחקת קצת בניסיון להציץ, אבל רואה רק את גבו של גבר לבוש חולצת משבצות שחורה ואפורה, שמקיף את פינת אחד המעברים הרחוקים יותר.

אני מטלטלת את ראשי ודוחקת ממנו את הלחישות והסקרנות. זה לא העסק שלי ואני לא צריכה לדעת על מה או על מי הן מדברות. הדבר האחרון שאני צריכה להתעסק בו הוא רכילות ושמועות.

אני פוסעת לאורך המעברים ושמחה לגלות שבסופרמרקט הקטן הזה מצויים כל המצרכים הנחוצים לי להכנת פאי התפוחים והדובדבנים של אימי. כמי שהגיעה מעיר גדולה ורגילה למצוא את כל הנחוץ לי במרחק כמה קילומטרים ממני, הייתי מצפה לכך שאתקשה להסתגל, אבל המצב בדיוק הפוך. העיר אולי קטנה, אבל יש בה את כל הנחוץ לנו כדי לחיות.

עברנו לכאן כדי לחיות בפשטות. אנחנו זקוקים לפשטות. אנחנו מקווים שהפשטות תחזיר את האושר לחיינו.

והאנשים היו פשוט מדהימים ותומכים.

אני מציצה בשעוני ומופתעת לגלות שעברו כבר שעתיים. גברת טאנר הייתה נפלאה בפעמים שבהן רציתי לצאת לסידורים והילדים לא רצו להצטרף אליי, אבל אני מסרבת לנצל את טוב ליבה.

ליד הקופה אני אוספת חפיסות של סוכריות טופי ועוגיות מנטה מצופות שוקולד שהילדים כה אוהבים ומתחילה להוציא את המצרכים מעגלת הקניות.

״היי, גוון. מה קורה?״ הקופאי שואל בזמן שהוא מעביר את המוצרים דרך הסורק.

אני מחייכת אל הגבר המבוגר ממני. ״אני בסדר, ג׳רמי, תודה. מה שלום גברת פגי?״

״מצבה משתפר. עצם הירך שלה עדיין כואבת מהנפילה, אבל עוד מעט היא תשכח מזה.״

״טוב לשמוע.״ אני מרימה שקית נייר עמוסה בקניות ומניחה אותה בעגלה שלי. ״היא חייבת להיזהר כשהיא עולה ויורדת במדרגות.״

״זה בדיוק מה שאמרתי לה. ואף על פי שהיא שונאת להודות בזה, היא כבר כמעט בת שמונים. עד עכשיו היא סירבה כשהצעתי לבנות שיפוע במקום המדרגות, אבל אמרתי לה שכבר אין לה ברירה. הבן שלי, בני, יבוא בשבוע הבא כדי לעזור לי להתקין אותה.״

בשבוע שעבר, כשיצאנו מבית הספר שממוקם ממש מול הסופרמרקט, ראיתי את ג׳רמי ממהר למכוניתו. למחרת דיברו בעיירה על כך שאימו נפלה כשירדה במדרגות ביתה. היא יצאה במזל – כאבים בירך וכמה חבורות.

״הילדים עושים חיים בחופשה שלהם?״ ג׳רמי שואל.

אני נושפת ומרחיקה כמה קווצות שיער מפניי. ״האמת, נהנים מכל רגע. בעיקר דניאל.״ אני צוחקת. ״ככה יש לו יותר זמן למשחקי הווידיאו שלו. אני צריכה להקפיד איתו, אחרת הוא אף פעם לא יפסיק לשחק.״

הוא מהנהן ומגחך. ״תביאי אותם אלינו בשבוע הבא. אימא שואלת עליהם.״

אני מחייכת. ״בסדר.״

ג׳רמי ואימו, גברת פגי, היו נהדרים אלינו מאז עברנו לעמק קאטלינה, או עמק קאט כפי שמכנה אותו כל מי שגר כאן, לפני מעט יותר משלושה חודשים. ג׳רמי עזר לי כאשר חיפשתי בית להשכרה. מאחר שהמורה שאת מקומה אני ממלאת עברה מכאן, ביתה השכור התפנה. בעלת הבית הייתה במקרה גברת פגי. יום אחד, בעת ששתינו קפה, גברת פגי סיפרה לי שג׳רמי עזב את ביתה רק פעם אחת. זה קרה לפני עשרים שנה, כאשר הוא פגש והתחתן עם אהבת חייו. אלא שהיא מתה שנה לאחר מכן ממפרצת פתאומית. שישה חודשים לפני כן היא ילדה את בני. הוא חזר הביתה כדי להתאבל ומעולם לא עזב.

״שישים־ושמונה דולרים ושבעה־עשר סנטים,״ הוא אומר ומנער אותי ממחשבותיי.

אני מניחה את תיקי על המסוע הקצר ומחפשת בתוכו את ארנקי. אני מזיזה את הטלפון, את חפיסת ממחטות הנייר, בקבוקון של אלכוג׳ל ונרתיק של מכשירים לטיפוח הציפורניים, אבל לא מוצאת את החפץ הארור.

אני מקדירה את פניי כשאני נזכרת שהשארתי אותו על הדלפק בבית כששילמתי הבוקר את חשבון הטלפון.

״לעזאזל,״ אני מפטירה. ״אני מצטערת, ג׳רמי. הארנק שלי עדיין על הדלפק בבית. אני יכולה לצאת ולחזור איתו עוד רגע?״

״זה בסדר. אני אזיז את העגלה שלך הצידה ו–״

״תחייב אותי בחשבון,״ קול עמוק אומר מאחוריי.

אני מביטה בג׳רמי, המומה לשמוע את ההצעה הנדיבה. אבל הוא לא מביט בי אלא באדם שעומד מאחוריי. אני מסתובבת להודות לזר, אבל המילים נתקעות בגרוני ברגע שאני רואה אותו. הוא הגבר שהזקנות דיברו עליו. אני יודעת את זה בגלל החולצה שהוא לובש.

הוא לא מביט בי כשהוא מניח את הפריטים שלו על המסוע. אני רואה רק את הצד השמאלי של פניו. יש לו שיער חום כהה, ארוך מעט מלמעלה, והצד התחתון של פניו מכוסה זיפים. הזיפים אינם ארוכים, אבל אין ספק שלא מדובר רק בזיפים של כמה ימים. גובהו עולה על מטר שמונים־וחמישה סנטימטרים, וזרועותיו הגלויות חושפות שרירים מפותחים. אני מרגישה זעירה בהשוואה אליו.

אני מביטה בג׳רמי שנראה מופתע כמוני, ומחזירה את מבטי אל הגבר.

״אני מעריכה את ההצעה, אבל אתה לא חייב לעשות את זה, מר...״ אני משתתקת בתקווה שיספק את השם. כשהוא לא עושה זאת, אני ממשיכה, בלי להירתע, ״אני גרה לא רחוק מכאן. זה ייקח לי לא יותר מכמה דקות.״

״לא,״ הוא רוטן ועדיין לא מביט בי. אני מרימה את גבותיי כשאני שומעת את התשובה הקצרה.

״אדוני–״ אני מנסה שוב.

״אין לי זמן לחכות עד שהוא יבטל את הקנייה שלך.״

אני פולטת אנחה ומהנהנת אל ג׳רמי. אני מוציאה מתיקי פנקס ועט ופונה אל הזר.

״מה הכתובת שלך, כדי שאוכל לשלוח לך המחאה?״

״אין צורך,״ הוא עונה.

״אדוני, אני ארגיש הרבה יותר נוח אם אוכל להחזיר לך את החוב. בבקשה.״

אני מתקשה לשלוט בהתנשפות שלי כשהוא שומט על המסוע שק אורז גדול ופונה לעברי. כל הצד הימני של פניו מכוסה צלקות. בצד הזה הזקן לא צומח כמו שצריך בגלל ההצטלקות. הוא גדל בטלאים וחושף חלק מהבשר המעוות. הצלקות מתחילות בצווארו, מטפסות אל לחיו ונעצרות ברקתו כשהן עוקפות את שפתיו ועינו. הן נראות כמו צלקות של כוויות. על אף הכוויות הוא יפה תואר להפליא. אני משפילה את עיניי ורואה שגם זרועו הימנית מצולקת. אני לא מכירה את הגבר הזה ולא יודעת מה קרה לו, אבל ליבי יוצא אליו.

״שלא לדבר על הצלקות. את יודעת שהוא בטח נזכר במה שקרה בכל פעם שהוא רואה אותן.״

אני נזכרת בדבריה של אחת הנשים המבוגרות.

מה שקרה היה טרגי.

מבטו ננעץ בי והוא מקדיר פנים. אני בולעת את רוקי בעצבנות, לא בגלל תווי פניו אלא בגלל התחושה המיוסרת שקורנת ממנו. יש לי הרגשה שזו התחושה שעולה ממנו בדרך כלל.

״אומרים שזה גרם לו להיות קצת... מסובב.״

אני מאלצת את עצמי לא לזוז ולמקד את עיניי בעיניו ולא בצלקות הנוראות הפוגמות בפניו היפים. הזעף בפניו מעמיק עד שקמטים נוצרים לצידי עיניו. אני מחליטה לא לוותר סתם כך. אם הוא נחמד מספיק להציע, אני אקבל את הצעתו. אבל כשאראה אותו בפעם הבאה, אני אחזיר לו את הכסף.

״תודה.״ אני מושיטה לו את ידי. ״אני גוונדולין, אבל אנשים קוראים לי גוון.״

הוא לא לוחץ את ידי, אלא רק מביט בה לרגע, ואז מסתובב וחוזר להעמיס דברים על המסוע, בהתעלמות מוחלטת ממני. כשאני מביטה בג׳רמי, אני רואה שהוא מעביר בקופה את המצרכים של הזר. הוא מביט בי לרגע ואז שולח לעברי חיוך עצוב.

״תודה, ג׳רמי,״ אני אומרת והולכת אל עגלת הקניות שלי. ״תגיד לאימא שלך שאני מקווה שהיא תרגיש טוב יותר.״

״בסדר, גוון. תסעי בזהירות הביתה.״

אני מהנהנת בחיוך, מביטה פעם אחרונה בזר, פונה והודפת את העגלה שלי החוצה אל רכב השטח שלי בתחושה מוזרה מאוד אחרי המפגש עם הגבר המצולק. אף שהיה נחמד מצידו לשלם תמורת הקניות שלי, גם אם רק כי היה קצר רוח ולא רצה לחכות, זה עדיין משהו שלא רואים כל יום. אנשים רגילים היו מתעצבנים וכועסים אבל מחכים בזמן שהקופאי היה מבטל את הקנייה שלי.

כשהוא הביט בי במבטו הכהה, לא ראיתי רק קוצר רוח, אלא גם סבל עמוק מאוד. משהו חשוף כל־כך, שאני נשבעת שכמעט הרגשתי את הכאב שהוא הקרין.

אני לובשת את הכפפות והכובע כשמשב רוח קפואה מכה בי. פתיתי שלג מתערבלים לכל עבר ומותירים אבקה לבנה על כלי הרכב. זה השלג השני מאז הגענו לפה. למרות שאנחנו רגילים לשלג, שמעתי שהחורפים בקולורדו יכולים להיות קשים למדי. שונים מאוד מאלה שבאינדיאנפוליס.

אני עוצרת ומרימה את דלת תא המטען של הריינג׳ רובר שלי. אני מכניסה את שקית הקניות האחרונה כשמשהו גורם לי להרים את ראשי ולהביט הצידה. אני מתבוננת כשהגבר המצולק מגלגל את עגלת הקניות שלו לעבר טנדר כחול ישן. הוא עוצר, מכניס את השקיות לתא המטען, מכסה אותן ביריעת ברזנט ואז מחזיר את העגלה לפתח החנות. למרות שאני יודעת שהוא בטח מרגיש שאני מתבוננת בו, הוא לא מחזיר לי מבט. אני נטועה במקומי כשהוא נכנס לטנדר שלו, יוצא ממקום החניה שלו ודוהר במורד הכביש.

זה לא ענייני, כמובן, אבל אני לא יכולה להשתלט על הסקרנות שלא נותנת לי מנוח כשאני מתבוננת בו עד שהוא פונה ונעלם מהעין.

מה קרה לו? האם מה שאמרה אחת הנשים בסופרמרקט נכון? האם הוא מסובב? על איזה זיכרונות הן מדברות?

אני מדחיקה את המחשבות הללו ונכנסת לתוך רכב השטח החמים שלי.

תפסיקי, גוון, אני נוזפת בעצמי. זה לא עניינך. יש לך חיים משלך ודאגות משל עצמך.

אני מתניעה את הרכב, יוצאת ממגרש החניה של הסופרמרקט ונוסעת לעבר ביתה של גברת טאנר ואל שני ילדיי.

״היי, גברת טאנר,״ אני קוראת כשהאישה המבוגרת פותחת את הדלת. ״אני מצטערת שזה לקח זמן רב כל־כך. התעכבתי בדואר יותר משחשבתי.״

היא מחייכת ומכניסה אותי פנימה. ״באמת! אל תדאגי, גוון היקרה, את יודעת שזו לא בעיה.״

אני הולכת בעקבותיה לעבר המטבח. גברת טאנר הייתה האדם הראשון שפגשתי כאשר הגענו לעיר. היא עובדת כמזכירה בבית הספר היסודי שבו אני מלמדת והיא התאהבה בילדים ממבט ראשון.

״איך הם היו?״ אני שואלת ומכניסה לכיסי את המפתחות.

״הם היו מתוקים כמו תמיד. כמו גשם ראשון.״

היא פותחת את דלת המטבח ואני מרגישה איך עיניי מתמלאות אור כשאני רואה את שני הג׳ינג׳ים שלי יושבים ליד השולחן. אני ניגשת קודם אל דניאל ומושכת לאחור את ראשו, כדי שאוכל לנשק למצחו.

״היי, ילד.״

״היי, אימא,״ הוא עונה ועיניו הירוקות והמאירות ננעצות בי כשהוא מחייך וחושף שתי שיניים חסרות.

״זה ציור יפה, דניאל. תוכל לתלות את זה על המקרר כשנחזור הביתה.״

״זה בשביל גברת טאנר. היא אמרה שהילדים שלה מבוגרים מכדי לצייר לה ציורים למקרר, אז חשבתי שאצייר לה אחד.״

אני מביטה בגברת טאנר ורואה שהיא מחייכת אל דניאל. עיניי חוזרות אליו.

״טוב, זה מתוק מאוד מצידך. אני בטוחה שהיא תאהב את זה.״

״זה יחזיר את הצבע למקרר שלי.״

אני פורעת קצת את שערו לפני שאני עוברת אל הילדה השותקת שבכיסא לידו.

״היי, חמודה שלי.״ אני רוכנת לנשק לראשה של קלסי. היא מרימה אליי את מבטה ומעניקה לי חיוך קטן בעיניים עצובות, ואז ממשיכה לעבוד על התשבץ שלה. אף שהיא רק בת שמונה, היא מעולה בזה.

בעוד שדניאל פתוח ופטפטן, קלסי היא ההפך הגמור בדיוק. לרוע המזל, התגובה הדוממת שלה היא הנורמה עבורה. היא מאוד מסוגרת ושקטה. בשנתיים ויותר שחלפו מאז מות אביה היא דיברה רק פעמיים. פעם אחת בהלוויה של ויל, כשהתחננה שאחזיר אותו, ובפעם השנייה, לפני שנה, כשחליתי בשפעת. היא שאלה אותי בשקט אם גם אני עומדת למות. ליבי נשבר כשהמילים האלה בקעו מבין שפתיה. לא רק בגלל הדברים ששאלה, אלא גם מפני שהתפללתי כל־כך שמצבה ישתפר, שהיא תרגיש טוב מספיק לשוב ולדבר, שאלוהים יחזיר לי את ילדתי הקטנה. וכאשר היא סוף־סוף דיברה, קולה היה יפה יותר ממה שזכרתי. אבל לא הצלחתי ליהנות ממנו, בגלל שידעתי שהיא מבועתת מהאפשרות שהיא עלולה לאבד גם את ההורה השני שלה.

אף שהיא דיברה איתי רק באותן שתי פעמים, אני עדיין שומעת אותה מדי לילה, כשהיא חושבת שרק אלוהים מאזין. יום אחד, שלושה שבועות אחרי ההלוויה של ויל, עברתי ליד חדרה ושמעתי משהו. עמדתי להיכנס פנימה ולבדוק מה קורה, אבל קולה החרישי עצר בעדי. הצצתי פנימה דרך הסדק הצר וראיתי את בתי הקטנה כורעת ברך במרכז מיטתה כשידיה שלובות בכוח בתפילה ועיניה עצומות. לחישותיה, כשהתחננה בפני אלוהים שיחזיר לה את אביה, גרמו לי להשתנק בבכי ולהחזיק במסגרת הדלת בכוח כדי לא ליפול על ברכיי. מאז, בכל לילה, אני מקשיבה לתפילותיה הנלחשות. אני נקרעת מבפנים בגלל שהיא לא באה אליי, ואני יודעת שליבה נקרע לגזרים יותר ויותר עם כל יום שחולף ובו תפילותיה אינן נענות, אבל אני שמחה שהיא לפחות מרגישה נוח מספיק לדבר עם מישהו.

היא סובלת ממה שמכונה בשפה טיפולית אילמות סלקטיבית. זוהי תופעה שבה אדם בוחר להפסיק לדבר בשל סיבה כלשהי. במקרה של קלסי, זה היה האירוע הטראומטי של מציאת אביה מת על רצפת חדר השינה שלה, לאחר שהלך להביא לה את הצעצוע האהוב עליה. הוא לקה בהתקף לב בגיל עשרים־ושמונה בעקבות חסימה בעורק הלב. זה היה אירוע בלתי צפוי והרופאים הסבירו שהוא קורה לחמישה אחוזים מכלל הגברים הצעירים שלוקים בהתקף לב. סיכוייו של ויל, שלא סבל מבעיות בלב ושבמשפחתו לא הייתה היסטוריה של התקפי לב, היו נמוכים עוד יותר.

כאשר קלסי מצאה אותו בחדרה, הוא כבר היה ללא רוח חיים. היא הייתה אז בת שש. האירוע היה טראומטי עבורה. הרופאים לא יכלו לעשות דבר למענה. היא ביקרה אצל כמה מטפלים, עברה כמה טיפולים ללא הצלחה, וכולם אמרו לי שהדבר היחיד שאוכל לעשות בשבילה הוא לאהוב אותה ולדאוג לה, לטפל בה ולהעניק לה תמיכה רגשית. רק קלסי תוכל להחליט אם ומתי להתחיל לדבר שוב. אני רק מקווה שהיא תרצה. הם גם הבהירו לי שזה עלול להפוך לדבר קבוע, אבל אני מסרבת להאמין בכך. התפילות שהיא נושאת מעניקות לי תקווה שהבת שלי לא אבודה לתמיד.

עברנו לקולורדו מפני שהרגשתי שאנחנו זקוקים לשינוי. נכון, הרחקתי אותם מהמקום שבו הם נולדו ושבו היו להם זיכרונות מאביהם, אבל הרגשתי שהם זקוקים לסביבה חדשה, להתחלה חדשה. מצבה של קלסי לא השתפר והיגון שלי היה משתק. זה לא היה בריא לאף אחד מאיתנו. דניאל זוכר עדיין את אביו ומתגעגע אליו, אבל הוא היה צעיר כל־כך אז, שמותו לא השפיע עליו כפי שהשפיע – וממשיך להשפיע – עליי ועל קלסי. עבור דניאל, זו ברכה וקללה גם יחד. אף שאני שמחה שהכאב שלו אינו חד כשלי ושל קלסי, עדיין כואב לי לדעת שהזיכרונות שלו מוויל יתפוגגו עם הזמן, עד שלא יישאר לו דבר מלבד מה שאני אספר לו והתמונות.

״רוצה ספל קפה לפני שאת עוזבת, יקירה?״ גברת טאנר שואלת ומנערת אותי ממחשבותיי.

אני מחליקה בידי על שערה של קלסי ומחייכת אל גברת טאנר. ״תודה על ההזמנה, אבל יש לי מצרכים ברכב. אני בטוחה שהם יהיו בסדר, אבל אני רוצה להתחיל להכין את הפאי שאקח מחר לגברת מאיירס.״

היא מוציאה משהו מתוך המקרר ומניחה אותו על הכיריים לפני שהיא מסתובבת בחזרה אליי.

״את חייבת להיזהר מחר כשאת יוצאת, גוון. אומרים שצפויה לנו סופת שלגים אחרי הצהריים,״ היא אומרת.

אני רואה את קלסי כותבת מילה בתשבץ. זו מילה שאני לא מצליחה אפילו לבטא; שלא לציין שאני לא יודעת מה פירושה. היא אולי לא מדברת והיא מסוגרת מאוד, אבל זה לא מפריע לה להיות אחד הילדים החכמים ביותר שפגשתי מעודי. אבל היא תמיד הייתה כזו, גם לפני שוויל הלך לעולמו.

״אני אזהר. אני אסע מוקדם מחר בבוקר. נספיק לחזור לפני שהסופה תפרוץ.״ אני פונה אל דניאל. ״היי, ילד, לך לבדוק שהכנסת הכול לתיק.״

״בסדר, אימא.״

הוא קם מהשולחן עם הציור ולוקח אותו אל המקרר, שם הוא תולה אותו באמצעות מגנט מלבני. הוא צועד לאחור ומעריץ את מלאכת כפיו.

״עכשיו המקרר שלך באמת יותר צבעוני,״ הוא אומר בנונשלנטיות.

גברת טאנר צוחקת. ״בהחלט, דניאל חמוד. אבל אני רוצה שתדע שעכשיו, אחרי שהתחלת לתלות כאן ציורים, אתה תצטרך לצייר לי עוד. אני רוצה שהמקרר שלי יהיה מלא בהם.״

הוא מביט בה בחיוך רחב. ״אני אצייר לך ציור אחד בכל פעם שאבקר אצלך.״

גברת טאנר מתבוננת בו כשהוא הולך לאסוף את חפציו. ״הילד הזה מיוחד במינו.״

אני מחייכת בתגובה. ״נכון.״ אני מביטה בקלסי. ״שניהם.״

אני אוספת את הספלים שבהם הילדים שתו ולוקחת אותם לכיור כדי לשטוף אותם.

״מה התוכניות שלך לימי החופשה?״ גברת טאנר שואלת.

אני מניחה את הספלים במדיח וניגשת לאסוף את הצבעים של דניאל.

״אין לנו תוכניות מיוחדות. אני חושבת שפשוט נישאר כאן. ההורים של ויל נסעו לבלות את חג המולד בקליפורניה עם הבת שלהם, סופיה, ו... טוב... הוריי כבר לא בחיים.״

חיוכה מתמלא עצב והיא ניגשת אליי ומניחה את ידה על זרועי. ״למה שלא תבואו הנה לארוחת חג המולד? שני הילדים שלי, קנת ובת'אני, יבואו הנה עם המשפחות שלהם לכמה ימים. שרה בגילה של קלסי וקודי בגיל של דניאל. יהיה להם נחמד לבלות בחברת ילדים בגילם.״

אני משפילה את מבטי וסוגרת את קופסת הצבעים. תקופת החגים תמיד קשה במיוחד. זה יהיה חג המולד השלישי בלי ויל. זה היה החג האהוב עליו ביותר, כך שתמיד עשינו מזה עניין מיוחד. הבית, בפנים ובחוץ, קושט להפליא. כל המדפים היו עמוסים בתמונות מהולדת ישו, כל הפתחים היו מעוטרים בנורות צבעוניות ובזרי פרחים, העץ היה מקושט בקישוטי חג. על פי בקשתו של ויל, ולשמחתם של הילדים, היינו מכינים תמיד ארוחת חג מיוחדת לאורך כל חודש דצמבר. בערב חג המולד היינו מחלקים פיג׳מות חדשות לכולם וכל ילד היה מקבל רשות לפתוח מתנה אחת, כדי שיוכל להחזיק מעמד עד הבוקר למחרת. זו הייתה המסורת המשפחתית שלנו. מאז אני מנסה לדבוק במסורת הזו, לעורר בילדים את תחושת החג, אבל זה לא אותו הדבר בלעדיו.

אני מחזירה את מבטי אל גברת טאנר ומחייכת. אולי בילוי בחברת אנשים אחרים יועיל ויסיח את דעתם של הילדים, והם יוכלו ליהנות מהחגים כמו שהם אמורים.

״נוכל לעשות את זה יום לפני ערב חג המולד? אמה, חברתי הטובה ביותר, תגיע העירה, ואנחנו אמורים לבלות את חג המולד עם סבתא שלה.״

״בהחלט. הילדים שלי יהיו כאן כל שבוע חג המולד.״

״אז נשמח לבוא. אבל אני רוצה להביא משהו.״

חיוכה גורם לה להיראות צעירה בעשר שנים. ״תביאי מה שאת רוצה. כל עוד את ושני הילדים היקרים האלה תהיו כאן, אני אהיה מרוצה.״

״תודה, גברת טאנר. נשמח לחגוג את חג המולד איתך ועם המשפחה שלך.״

היא מושיטה את ידה וטופחת על לחיי. ״גוון יקרה, כמה פעמים אצטרך להגיד לך לקרוא לי רות עד שבאמת תתחילי לקרוא לי ככה?״

אני צוחקת. ״אני לא יודעת. בטח עוד הרבה פעמים.״

״טוב, מאחר שאת תבלי איתי את החג, אני מתעקשת שתתחילי לעשות זאת.״

אני מחייכת ומרימה את אחת מחוברות הצביעה. ״אני מבטיחה שאנסה לזכור.״

אני מקיפה את השולחן והולכת אל קלסי, כשדניאל חוזר אל החדר ותיק הספרים שלו תלוי על כתפו הקטנה.

אני כורעת ברך לצד קלסי. ״היי, חמודה. מוכנה ללכת? כשנגיע הביתה תוכלי לעזור לי להכין את הפאי לגברת מאיירס, אם תרצי.״

היא מביטה בי ואני רוצה לבכות כשאני רואה ששפתיה נשארות חתומות. היא נדה לעברי בתנועה קטנה, אבל זה הכול. אני יודעת שהיא תעזור עם הפאי. היא ילדה טובה מאוד, תמיד עושה מה שאני מבקשת בלי להתלונן. לפעמים אני רוצה שהיא תעשה צרות. לפחות שתגלה איזה רגש. אבל אז אני מרגישה נורא שאני חושבת כך, מפני שלא משנה איך קלסי מתנהגת, היא תמיד תהיה מושלמת בעיניי.

אני רוכנת אליה ומנשקת אותה על הלחי לפני שאני מזדקפת. היא קמה מייד כשחוברת התשבצים בידה ונעמדת לצידי. אני מושיטה את ידי ואוחזת בה. אולי מוזר שאני רוצה להחזיק בידה של בתי בת השמונה כשכל מה שעלינו לעשות הוא ללכת אל הרכב שחונה בחוץ, אבל אני מנסה לזכות בכמה תשומת לב שאני יכולה מקלסי, גם אם זה אומר להחזיק בידה, לנשק את ראשה או את לחיה, לחבק אותה לעיתים כמה שיותר קרובות – כל דבר שאני מצליחה להוציא ממנה. קולה נלקח ממני, אבל אני לא אתן לשום דבר אחר להילקח ממני, ככל שזה תלוי בי.

אני מודה לרות פעם נוספת כשהיא פותחת בפנינו את הדלת, ומבטיחה לה שבקרוב נבוא לארוחת ערב.