תראה ציפור

דפוק ללא תקנה

המילה סנאפוּ,1 שנגזרת מצירוף ראשי התיבות של הכול כרגיל, דפוק לגמרי, אומצה על ידי השפה האמריקנית במהלך מלחמת העולם השנייה, ונותרה בשימוש עד היום. פוּבָּר,2 צירוף קרוב משפחה, נטבע בערך באותו הזמן, וכיום נשכח לגמרי. פובר מבטא גורל מר יותר, ומשמעותו דפוק עד העצם ללא תקנה. הביטוי מעניין ושימושי במיוחד בתיאור מזל רע שניחת עליך לא עקב כוונת זדון, אלא בשל תקלות אדמיניסטרטיביות בארגון גדול ומורכב.

פַאז ליטלֶר, לדוגמה, היה פובר בחברת ג'נרל פורג' אנד פאונדרי. הוא הכיר את הביטוי פובר — כבר בפעם הראשונה ששמע אותו, ידע שהביטוי תפור עליו כזוג מכנסוני סטרֶץ'. הוא היה פובר במפעל של חברת GF&F שהתפרשׂ על פני 527 בניינים ממוספרים. הוא נהיה פובר בדרך הקלאסית, כלומר, הוא הפך לקורבן של סידור זמני שהיה לסידור של קבע.

פאז ליטלר השתייך למחלקת יחסי הציבור, וכל אנשי המחלקה היו אמורים לעבוד בבניין 22. אבל בניין 22 היה מלא עד אפס מקום כשפאז התקבל לעבודה, אז הם מצאו בשבילו שולחן זמני במשרד ששכן ליד חדר המכונות של המעלית בקומה העליונה של בניין 181.

לבניין 181 לא היה קשר ליחסי ציבור. מלבד פאז, שהיה מפעל של איש אחד, נועד הבניין כולו למחקר של מוליכים־למחצה. פאז חָלַק משרד וכתבנית עם מומחה לחקר גבישים בשם ד"ר לומאר הורתי. פאז נשאר שם במשך שמונה שנים, נטע זר בקרב האנשים שלצדם עבד, רוח רפאים עבור האנשים שאיתם היה אמור לעבוד. הממונים עליו לא פעלו מתוך כוונת זדון. הם פשוט שכחו ממנו.

פאז לא התפטר בשל סיבה פשוטה אך מעוררת כבוד: הוא היה התומך היחיד באמו שהיתה חולה מאוד. אך המחיר ששילם עבור היותו פובר פאסיבי היה כבד מנשוא. באופן בלתי נמנע פאז נעשה אדם אדיש, ציני ומופנם עמוקות.

ואז, בתחילת שנתו התשיעית של פאז בחברה, כשפאז היה בן עשרים ותשע, הגורל החליט להתערב. הגורל שינע שומן מהקפטריה של בניין 181 אל פיר המעלית. השומן הצטבר על מנוע המעלית, אש ניצתה, ובניין 181 נשרף עד היסוד.

עדיין לא היה מקום פנוי עבור פאז בבניין 22, שהיה מקומו, אז סידרו לו משרד זמני במרתף של בניין 523, שהיה התחנה האחרונה של רכב ההסעות של החברה.

בניין 523 היה אולם הספורט של החברה.

על כל פנים, למיקום היה גם יתרון — איש לא הורשה להשתמש במתקני הספורט אלא בסופי־השבוע או אחרי השעה חמש, כך שפאז לא היה צריך לסבול את נוכחותם של אנשים ששׂוחים ומשחקים באולינג ורוקדים ומשחקים כדורסל סביבו בשעות שבהן ניסה לעבוד. קול מצהלות השחקנים היה יכול לא רק להסיח את דעתו, אלא גם להיות בבחינת לעג לרש. פאז, שהיה מסור לטיפול באמו החולה, מעולם לא מצא זמן לשחק בכל שנותיו כפובר.

יתרון חביב אחר הוא שפאז קוּדם סוף־סוף לתפקיד מפקח. ומאחר שהיה כה מבודד שם, באולם הספורט, לא היה יכול לחלוק כתבנית עם מישהו אחר. נדרשה לו, אם כן, נערה־כתבנית שתהיה רק שלו.

כעת ישב פאז במשרדו החדש, האזין לטפטוף ראשי המקלחת מעברו האחר של הקיר והמתין להופעתה של הנערה החדשה.

השעה היתה תשע בבוקר.

פאז קפץ ממקומו. הוא שמע קָה־בּוּם קולני ומהדהד, רעש דלת הכניסה שנטרקה בקומה העליונה. הוא הניח שהנערה החדשה נכנסה לבניין, מאחר שלא היתה כל נפש חיה אחרת שהיה לה מה לעשות שם.

פאז לא נדרש להנחות את הנערה החדשה דרך אולם הכדורסל, לאורך מסלולי הבאולינג, במורד גרם המדרגות המתכתי ומעבר לגשר הקרשים המאולתר אל דלת משרדו. אנשי מחלקת הבינוי סימנו את הדרך באמצעות חִצים, וכל חץ נשא את הכתובת: מדור תגובות כללי, מחלקת יחסי ציבור.

פאז היה מדור התגובות הכללי של מחלקת יחסי הציבור במהלך כל קריירת הפובר שלו בחברה. תפקידו היה להשיב למכתבים שמוענו בפשטות לחברת ג'נרל פורג' אנד פאונדרי באופן כללי, ולא היה ניתן להפנות אותם אל מחלקה מסוימת בחברה. תוכנם של מחצית מהמכתבים אפילו לא התקבל על הדעת. אבל ללא קשר למידת הטמטום או הבלבול שלהם, זאת היתה חובתו של פאז להשיב להם בחמימות, כדי להוכיח את מה שמחלקת יחסי ציבור ביקשה להפגין ללא לאות­­ — שלחברת ג'נרל פורג' אנד פאונדרי יש לב עצום, גדול כמו העולם כולו.

כעת נשמעו פסיעותיה הזהירות של הנערה החדשה של פאז במורד המדרגות. נראה שלא הפגינה אמון רב בחצים. צעדיה היו מהוססים ולפעמים קלים כל כך, כאילו הלכה על קצות האצבעות.

נשמע קול של פתיחת דלת, ומן הדלת הפתוחה עלה נחיל הדים מתכתיים קלושים ומסמרי שיער. הנערה פנתה בכיוון הלא נכון, ופתחה בטעות את הדלת לברֵכת השחייה.

היא סגרה את הדלת בטריקה רמה.

היא שבה על עקבותיה, הפעם בדרך הנכונה. לוחות העץ גנחו וחרקו תחתיה. היא נקשה על דלת מדור התגובות הכללי של מחלקת יחסי הציבור.

פאז פתח את דלת המשרד.

פאז הוכה בהלם. מחייכת מולו, ניצבה הנערה הזעירה היפה והצוהלת ביותר שראה מעודו. היא היתה תכשיט קטן ועשוי ללא רבב, בחורה רעננה, בת שמונה־עשרה לכל היותר.

"מר ליטלר?" היא אמרה.

"כן?" אמר פאז.

"אני פרנסין פֶּפקוֹ," היא הרכינה את ראשה המתוק בענווה כובשת לב. "אתה המפקח החדש שלי."

פאז כמעט נאלם דום מרוב מבוכה. ברור היה כי מדובר בנערה — וזאת, במידה החורגת מתחום כישוריו המוגבלים של מדור התגובות הכללי. פאז הניח כי ישלחו אליו אישה מרופטת ועגמומית, חסרת דמיון ומשעממת, שבקדרותה תהלום מפקח פובר בסביבת עבודה פוברית. הוא לא העלה על דעתו כי בכרטסת המחלקה למשאבי אנוש, נערה היא פשוט נערה.

"תיכנסי — תיכנסי," אמר פאז בריקנות.

פרנסין נכנסה אל המשרד העלוב הקטן, עדיין מחייכת ותוססת מרוב אופטימיות ובריאות טובה. ניכר היה כי זה עתה התחילה את עבודתה בחברה, שהרי עדיין נשאה את כל העלונים שעובדים חדשים מקבלים ביומם הראשון.

ובדומה להרבה נערות ביומן הראשון, פרנסין היתה לבושה בדרך שאחד העלונים שלה תיאר כהידור יתר. עקבי הנעליים שלה היו דקיקים וגבוהים להגזים. שמלתה היתה פשוטה ופרובוקטיבית, ומעליה ריצד מערך מורכב של תכשיטים סרי טעם.

"זה נחמד," היא אמרה.

"באמת?" אמר פאז.

"זה השולחן שלי?" היא אמרה.

"כן," אמר פאז. "זהו זה."

היא התיישבה בגמישות על כיסאה המסתובב, הסירה את הכיסוי מעל מכונת הכתיבה שלה וריפרפה באצבעותיה על המקשים. "אני מוכנה להתחיל בעבודה מתי שנוח לך, מר ליטלר," היא אמרה.

"כן — בטח," אמר פאז. הוא חרד מפני הרגע הזה, מאחר שלא היתה כל דרך להציג את עבודתו באור זוהר. הצגת העבודה שלו בפני היצור העליז הזה תחשוף בפניה את חוסר הטעם המשווע של עצמו ותפקידו.

"זאת הדקה הראשונה של השעה הראשונה ביום הראשון לעבודתי הראשונה," אמרה פרנסין בעיניים נוצצות.

"ברצינות," אמר פאז.

"כן," אמרה פרנסין. בבלי דעת פרנסין פפקו הגתה עכשיו משפט פשוט שנשמע לפאז פיוטי עד כדי שיברון לב. המשפט הבהיר לפאז, בכל האכזריות ששירה גדולה מסוגלת לה, כי החששות שעוררה בו פרנסין היו במקורם לא מקצועיים, כי אם ארוטיים.

מה שפרנסין אמרה היה זה: "הגעתי זה עתה היישר ממאגר הנערות." באומרה "מאגר הנערות" לא התכוונה אלא לשמו הנהוג של מרכז הקבלה וההשׂמה שהפעילה החברה עבור עובדות חדשות ממין נקבה.

אך כשפאז שמע את המילים הללו, הסתחררו במוחו דימויים של נשים צעירות ומתוקות כמו פרנסין, נשים צעירות ובוהקות שעולות ממעמקי מאגר מים קרירים, משחרות לעגוב על גברים צעירים, מצליחים ואגרסיביים. הדימויים הנחשקים חלפו במוחו של פאז כלעומת שבאו, אינם שועים להתלהטותו החטופה. לא יעלה על הדעת שיצור יפהפה כזה יגלה עניין בגבר פובר.

פאז הביט בפרנסין בחוסר מנוחה. לא זו בלבד שהרעננה והנחשקת הזאת ממאגר הנערות עומדת לגלות שלמפקח שלה יש עבודה עלובה. היא עומדת להסיק, נוסף על כך, שהמפקח שלה הוא לא גבר מי יודע מה.

עומס העבודה הרגיל בכל בוקר במדור התגובות הכללי של החברה היה בערך חמישה־עשר מכתבים. בבוקר שבו הצטרפה פרנסין פפקו למשרד, על כל פנים, המתינו רק שלושה מכתבים לתגובה.

מכתב אחד התקבל מגבר ששהה במוסד לחולי רוח. הוא טען שהצליח לרַבֵּע את המעגל. תמורת הישגו זה הוא דרש מאה אלף דולר ואת חירותו. מכתב אחר התקבל מילד בן עשר שרצה להטיס את החללית הראשונה למאדים. השלישי היה מגברת שהתלוננה שאיננה מצליחה לגרום לכלב התחש שלה להפסיק לנבוח על שואב האבק שלה מתוצרת GF&F.

עד השעה עשר סיימו פאז ופרנסין להשיב על שלושת המכתבים. פרנסין תייקה את שלושת מכתבי התגובה המנומסים של פאז ואת ההעתקים שלהם. ארון התיוק היה ריק לפני שעשתה זאת. מדור התגובות הכללי של החברה איבד את כל התיקיות שלו בשרפה בבניין 181.

עתה השתררה הפוגה.

פרנסין לא ממש נדרשה לנקות את מכונת הכתיבה שלה, מאחר שהיתה חדשה לגמרי. פאז לא ממש היה יכול להעסיק את עצמו בכובד ראש בעלעול במסמכים, מאחר שעל שולחנו היה מונח מסמך אחד בלבד. המסמך הכיל הודעה תמציתית קצרה הקוראת למפקחים להגביל את הפסקות הקפה.

"זה הכול בינתיים?" שאלה פרנסין.

"כן," אמר פאז. הוא חיפש בפניה סימנים לבוז. עד כה לא היו כאלה. "את — את הגעת בבוקר איטי במיוחד," הוא אמר.

"באיזו שעה מגיע הדואר?" שאלה פרנסין.

"שירות הדואר לא מגיע עד לכאן," אמר פאז. "כשאני מגיע לעבודה בבוקר, וכשאני חוזר מהפסקת הצהריים, אני אוסף את הדואר שלנו מסניף הדואר של החברה."

"אוה," אמרה פרנסין.

ראשי המקלחת הדולפים מעבר לקיר החליטו לפתע לחרחר בקול. אז נפתחו כביכול דרכי הנשימה שלהם, והם שבו לטפטף.

"נעשה ממש עמוס כאן לפעמים, מר ליטלר?" שאלה פרנסין, נרעדת למחשבה על עבודה קדחתנית, שעינגה אותה מאוד.

"די עמוס, כן," אמר פאז.

"מתי אנשים מגיעים לכאן ומה אנחנו עושים בשבילם?" שאלה פרנסין.

"אנשים?" שאל פאז.

"זאת לא מחלקה ליחסי ציבור?" שאלה פרנסין.

"כן —" אמר פאז.

"טוב, אז מתי בא הציבור?" תהתה פרנסין והשפילה מבט אל חזותה הייצוגית בתכלית.

"אני חושש שהציבור לא מגיע עד לכאן," אמר פאז. הוא הרגיש כמארח במסיבה הארוכה והמשעממת ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

"אוה," אמרה פרנסין. היא נשאה את מבטה אל החלון היחיד במשרד. מבעד לחלון, שהיה קבוע בגובה שני מטרים מעל הרצפה, נחזה חלקה התחתון של עטיפת סוכרייה במעופה. "מה בנוגע לאנשים שאנחנו עובדים איתם?" היא שאלה. "הם נכנסים ויוצאים מכאן כל היום?"

"אני חושש שאנחנו לא עובדים עם אנשים אחרים, מיס פפקו," אמר פאז.

"אוה," אמרה פרנסין.

חבטה איומה שמקורה בצינור אדים נשמעה בקומה העליונה. הרדיאטור העצום במשרד הזעיר החל לשרוק ולגנוח.

"למה שלא תקראי את העלונים שלך, מיס פפקו," אמר פאז. "אולי כדאי לך לעשות את זה," הוא אמר.

פרנסין הינהנה, להוטה להשביע רצון. היא החלה לחייך ואז חזרה בה. החיוך העשוי למחצה היה הביטוי הראשון לכך שמצאה כי מקום העבודה החדש שלה אינו עליז במיוחד. היא הזדעפה מעט והחלה לעיין בעלונים.

פאז שרק בהיסח הדעת, קצה לשונו נוגע בחִכּו.

שעון הקיר תיקתק. הוא השמיע תקתוק בכל שלושים שניות, ומחוג הדקות קיפץ קדימה בתנועה מיקרוסקופית. שעה וחמישים ואחת דקות נותרו עד להפסקת הצהריים.

"הה," אמרה פרנסין בתגובה למשהו שקראה.

"סליחה?" אמר פאז.

"הם עורכים כאן מסיבת ריקודים בכל שישי בערב — ממש פה בבניין," אמרה פרנסין והרימה את מבטה. "בגלל זה הכול כל כך מקושט למעלה, בקומה העליונה," היא אמרה. היא התייחסה לעובדה שפנסים יפניים וסרטי נייר נתלו ברחבי מגרש הכדורסל. המסיבה הקרובה עומדת כנראה להיות בסגנון כפרי, שכן בפינת האולם הונחה ערמת שחת אמיתית, ודלועים וכלי חווה ואלומות של גבעולי תירס סודרו ברישול אמנותי מוקפד לאורך הקירות.

"אני אוהבת לרקוד," אמרה פרנסין.

"אממ," אמר פאז. הוא מעולם לא רקד.

"האם אשתך ואתה מרבים לרקוד, מר ליטלר?" שאלה פרנסין.

"אני לא נשוי," אמר פאז.

"אוה," אמרה פרנסין. היא הסמיקה, כינסה את סנטרה והמשיכה לקרוא. כשהסומק בלחייה נחלש, היא שבה והרימה את מבטה. "אתה משחק באולינג, מר ליטלר?" היא אמרה.

"לא," ענה פאז בקול שקט ומתוח. "אני לא רוקד. אני לא משחק באולינג. אני חושש שאני לא ממש עושה שום דבר, מיס פפקו, חוץ מלטפל באמא שלי, שחולה כבר הרבה שנים."

פאז עצם את עיניו. מבעד לאפלה הסגלגלה שאפפה את עפעפיו נדדה מחשבתו אל מה שהחשיב כעובדת חייו במובן האכזרי ביותר — שהקרבתו היתה הקרבה אמיתית. במחיר הדאגה לאמו הוא הפסיד כל כך הרבה.

פאז מיאן לפקוח את עיניו, כי ידע שמבטה של פרנסין לא ישמח אותו. מה שהוא יראה בפניה השמיימיים של פרנסין, כך ידע, יהיה הרגש חסר הערך ביותר מכל הרגשות החיוביים, כלומר, הוקרה. ובאופן בלתי נמנע תהיה ההוקרה מהולה ברצון עז להתרחק מגבר חסר מזל ומשעמם שכמותו.

ככל שהרבה פאז להרהר במה שיראה כשיפקח את עיניו, כך רצה פחות לפקוח אותן. השעון על הקיר תיקתק שוב. ופאז ידע שלא יהיה בכוחו לעמוד במבטה של מיס פפקו אפילו למשך שלושים שניות נוספות.

"מיס פפקו," הוא אמר, כשעיניו עדיין עצומות, "אני לא חושב שהמקום הזה ימצא חן בעינייך."

"מה?" אמרה פרנסין.

"שובי למאגר הנערות, מיס פפקו," אמר פאז, "ספרי להם על היצור המוזר שמצאת במרתף של בניין 523. תדרשי הצבה חדשה."

פאז פקח את עיניו.

פרנסין היתה חיוורת ומאובנת. היא ניענעה בראשה קלות בפליאה, מבוהלת. "אני — אני לא מוצאת חן בעיניך, מר ליטלר?" שאלה.

"זה ממש לא קשור!" אמר פאז וקם ממקומו. "פשוט תלכי מכאן לטובתך!"

פרנסין נעמדה אף היא על רגליה, עדיין מנענעת בראשה.

"זה לא מקום לנערה יפה, חכמה, שאפתנית ומקסימה שכמוך," אמר פאז בקול רועד. "אם תשארי כאן, תירקבי!"

"אירקב?"חזרה אחריו פרנסין כהד.

"תירקבי כמוני," אמר פאז. במלל מגובב וצורמני הוא שפך בפניה את סיפור חייו הפוברי. ואז, אדום כסלק ומרוקן, הפנה את גבו אל פרנסין. "להתראות, מיס פפקו," הוא אמר, "זה היה עונג גדול להכיר אותך."

פרנסין הינהנה, רפה ומכווצת. היא לא הוציאה הגה. היא אספה את חפציה ועזבה, ממצמצת קשות ותכופות בעיניה.

פאז שב והתיישב ליד שולחנו, אוחז את ראשו בידיו. הוא הקשיב לצעדיה הנמוגים של מיס פפקו והמתין לקול הקָה־בּוּם המהדהד שיבשר לו כי פרנסין יצאה מחייו לעולמים.

הוא חיכה וחיכה וחיכה לקָה־בּוּם. לבסוף הניח שהקול הסימבולי הוליך אותו שולל, ופרנסין מצאה דרך לסגור את הדלת בשקט.

ואז הוא שמע מוזיקה.

המוזיקה שפאז שמע היתה הקלטה של שיר פופולרי, זול ואווילי. אבל המוזיקה שבקעה מכל פינה הודות לאינספור הגומחות האקוסטיות של בניין 523 היתה מסתורית, חלומית, קסומה.

פאז צעד בעקבות המוזיקה אל הקומה העליונה. הוא מצא את מקורה, פטפון גדול שהונח לצד אחד הקירות של אולם הספורט. הוא חייך בעגמומיות. המוזיקה, אם כן, היתה מתנת פרידה קטנה מפרנסין.

הוא הניח לתקליט להתנגן עד סופו, ואז כיבה את הפטפון. הוא נאנח ומבטו נדד על פני הקישוטים והצעצועים שמסביב.

לו היה מרים את עיניו לגובה היציע, היה רואה שפרנסין טרם עזבה את הבניין. היא ישבה בשורה הראשונה של היציע, וידיה על המעקה.

אבל פאז לא הביט למעלה. לבדו בחדר — כך האמין — ניסה, ללא תקווה, לבצע צעד ריקוד מלנכולי או שניים.

ואז פרנסין דיברה אליו. "זה עזר?" היא שאלה.

פאז הרים את מבטו בחרדה.

"זה עזר?" שאלה שוב.

"עזר?" שאל פאז.

"המוזיקה גרמה לך להרגיש יותר מאושר?" שאלה פרנסין.

פאז מצא כי אינו יכול להשיב על השאלה מיד.

פרנסין לא המתינה לתשובה. "חשבתי שאולי מוזיקה תעשה אותך קצת יותר מאושר," היא אמרה. היא ניענעה בראשה. "אני לא מתכוונת שחשבתי שהיא יכולה לפתור משהו. רק חשבתי שאולי —" היא משכה בכתפיה. "אתה יודע — שאולי היא תעזור קצת."

"זה — זה מאוד מתחשב מצדך," אמר פאז.

"זה עזר?" שאלה פרנסין.

פאז הירהר והשיב תשובה כנה ומהוססת. "כן —" הוא אמר. "אני — אני מניח שזה עזר קצת."

"אתה יכול להקשיב למוזיקה כל הזמן," אמרה פרנסין. "יש פה טונות של תקליטים. חשבתי על עוד משהו שיכול לעזור."

"אוה?" אמר פאז.

"אתה יכול ללכת לשחות," אמרה פרנסין.

"לשחות?" אמר פאז בתדהמה.

"בטח," אמרה פרנסין. "פשוט תעמיד פנים שאתה כוכב קולנוע הוליוודי שיש לו ברֵכת שחייה פרטית."

פאז חייך אליה בפעם הראשונה מאז נפגשו. "יום אחד אולי אעשה את זה," הוא אמר.

פרנסין רכנה מעבר למעקה. "למה יום אחד?" היא שאלה. "אם אתה כזה מדוכדך, למה שלא תלך לשחות ממש עכשיו?"

"על חשבון שעות עבודה של החברה?" שאל פאז.

"ממילא אין שום דבר שאתה יכול לעשות עכשיו בשביל החברה, לא?" אמרה פרנסין.

"נכון," אמר פאז.

"אז לֵך על זה," אמרה פרנסין.

"אין לי בגד ים," אמר פאז.

"אל תלבש בגד ים," אמרה פרנסין. "תשחה בעירום. אני לא אציץ לך, מר ליטלר. אני אשאר כאן. אתה תרגיש נפלא, מר ליטלר." פרנסין הראתה עכשיו לפאז צד באישיותה שהוא לא ראה קודם. והוא היה בוטה וחזק. "ואולי אתה לא צריך ללכת לשחות, מר ליטלר," היא אמרה בטון לא נעים.

"אולי אתה כל כך אוהב להרגיש אומלל, עד שבכלל לא תעשה שום דבר כדי לשנות את זה."

פאז ניצב על שפת הברֵכה, בצדה העמוק, והשפיל את מבטו אל שלושה מטרים וחצי של מים קרירים. הוא היה עירום לגמרי והרגיש כחוש, לבנבן ואידיוט. הוא ודאי היה אידיוט אם נעשה כלי משחק בידי ההיגיון של בת שמונה־עשרה.

גאוותו השׂיאה אותו להפנות את גבו אל המים. הוא החל ללכת לכיוון המלתחות, אבל דבריה של פרנסין שבו והפנו אותו שוב לאחור. המים הקרירים והעמוקים ייצגו בעיניו, באופן שלא ניתן להכחישו, הנאה ובריאות. אם יימנע מלהשליך את עצמו לתוך כל הטוּב רווי הכלור הזה, הרי שהוא באמת יצור בזוי, גבר השואב הנאה מאומללותו.

הוא נכנס למים.

המים הקרירים והעמוקים לא איכזבו אותו. הם שלחו בו הלם מענג, קילפו מעליו את תחושת הכחישות והלבנבנות. כשפאז עלה על פני המים אחרי הצלילה הראשונה, ריאותיו אצרו תערובת של צחוק וצעקה. הוא נבח ככלב.

פאז התענג על הֵדי הנביחה, אז הוא נבח עוד קצת. ואז הוא שמע נביחות בתשובה, בקול גבוה בהרבה, וממרחק. פרנסין היתה יכולה לשמוע אותו ונבחה אליו בחזרה דרך פתחי האוורור.

"זה עוזר?" היא צעקה.

"כן!" צעק בחזרה, ללא היסוס וריסון.

"איך המים?" שאלה פרנסין.

"נפלאים!" צעק פאז. "אחרי שנכנסים לתוכם."

פאז עלה שוב למעלה אל הקומה העליונה של אולם הספורט, לבוש כולו, רוטט ונמרץ. גם הפעם הִנחתה מוזיקה את דרכו.

פרנסין רקדה במגרש הכדורסל בגרבי הניילון שלה, מכבדת בכובד ראש את החן שהאציל עליה אלוהים.

צופרי המפעל נשמעו בחוץ — מקצתם קרובים, מקצתם רחוקים, כולם כאחד בתרועת אֵבל.

"הפסקת צהריים," אמר פאז וכיבה את הפטפון.

"כבר?" אמרה פרנסין. "כל כך מהר."

"משהו מאוד מוזר קרה לזמן," אמר פאז.

"אתה יודע," אמרה פרנסין, "אתה יכול להיות אלוף הבאולינג של החברה, אם אתה רוצה."

"אף פעם לא שיחקתי באולינג," אמר פאז.

"טוב, אתה יכול עכשיו," אמרה פרנסין. "אתה יכול לשחק כמה שאתה רוצה. למעשה, אתה יכול להיות ספורטאי רב־ענפי, מר ליטלר. אתה עדיין צעיר."

"אולי," אמר פאז.

"מצאתי ערמה של משקולות בפינה," אמרה פרנסין. "אתה יכול לעבוד איתן כל יום קצת, עד שתהיה חזק כמו שור."

שריריו של פאז נמתחו והתפתלו בהנאה, מתאווים להיות חזקים כשריריו של שור. "אולי," אמר פאז.

"אוה, מר ליטלר," אמרה פרנסין בתחנונים, "אני באמת צריכה לחזור למאגר הנערות? אני לא יכולה להישאר כאן? ברגע שתהיה עבודה, אני אהיה המזכירה הכי טובה שהיתה למישהו אי־פעם."

"בסדר," אמר פאז, "תישארי."

"תודה, תודה, תודה," אמרה פרנסין. "אני חושבת שזה המקום הכי טוב בחברה לעבוד בו."

"ייתכן שכן," אמר פאז בפליאה. "אני — אני מניח שלא תרצי לאכול איתי ארוחת צהריים."

"אוה, אני לא יכולה היום, מר ליטלר," היא אמרה. "אני כל כך מצטערת."

"בטח יש לך חבר שמחכה לך איפשהו," אמר פאז, וחש פתאום שוב עגום.

"לא," אמרה פרנסין. "אני צריכה ללכת לקניות. אני רוצה לקנות בגד ים."

"אני מתאר לעצמי שגם אני אצטרך בגד ים," אמר פאז.

הם עזבו את הבניין יחד. דלת הכניסה נטרקה אחריהם בקול קה־בום מהדהד.

פאז מילמל משהו לעצמו כשפנה והסתכל מעבר לכתפו לאחור לעבר בניין 523.

"אמרת משהו, מר ליטלר?" שאלה פרנסין.

"לא," אמר פאז.

"אוה," אמרה פרנסין.

מה שפאז מילמל לעצמו בשקט רב כל כך היה רק שתי מילים. ואלה היו "גן עדן".

Snafu: situation normal all fucked up.

Fubar: fucked up beyond all recognition.