תראי אותי

 1 קולין

קולין הנקוק ניצב מעל הכיור בשירותים של המסעדה כשחולצתו מורמת, וניסה לבחון מקרוב את החבּורה שהתפתחה באזור הצלעות שלו. הוא הניח שכאשר יתעורר מחר בבוקר, הצבע שלה כבר יהיה סגול כהה. אפילו נגיעה קלה במקום החבול גרמה לו להתכווץ, ואף שמניסיונו ידע כי לזמן־מה יוכל להתעלם מהכאב, הוא תהה אם בבוקר יכאב לו אפילו כשינשום.

אבל הפנים שלו...

זו כבר עלולה להיות בעיה. לא לו אלא לאחרים. עמיתיו לספסל הלימודים ינעצו בו עיניים גדולות ומבוהלות ויתלחשו מאחורי גבו, אבל הוא לא חשב שמישהו מהם ממש ישאל אותו מה קרה. בשבועות הראשונים ללימודיו באוניברסיטה נראו לו רוב חבריו נחמדים למדי, אבל היה ברור שהם לא באמת מכירים אותו, ואף אחד גם לא ניסה לפתוח עימו בשיחה. לא שזה הטריד אותו במיוחד. כולן היו בנות, רובן היו צעירות ממנו בשש או שבע שנים, והוא חשב שבכל הנוגע לניסיון חיים, אין להם דבר במשותף. במשך הזמן גם הן הגיעו למסקנות משלהן לגביו, אבל אם לומר את האמת, זה לא באמת עניין אותו.

היה עליו להודות כי ברגע זה הוא נראה ממש כמו רוח רפאים. עינו השמאלית הייתה נפוחה, והלחמית הלבנה של עינו הימנית הייתה אדומה מדם. במרכז מצחו היה חתך ששפתותיו הודבקו זו לזו, וחבורה בצבע עופרת שהתנוססה על לחיו הימנית נראתה כמו כתם לידה. את התמונה השלימו שפתיים נפוחות ופצועות. מה שהוא באמת צריך עכשיו, אם הוא רוצה שחברותיו לכיתה יוכלו להתרכז בלימודים, זה להניח שקית עם קרח על הפנים. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. ברגע זה הוא מת מרעב וזקוק לתדלוק. ביומיים האחרונים כמעט לא בא דבר אל פיו, והוא רצה לאכול משהו מהיר, נוח, ואם אפשר - לא לגמרי לא בריא. לרוע המזל, בשעת לילה מאוחרת זו רוב המקומות היו סגורים, כך שהוא מצא את עצמו במסעדה עלובה, סמוך לכביש המהיר, כשסביבו סורגים על החלונות, כתמי מים על הקירות, לינוליאום מתקלף על הרצפה ומושבים שהוטלאו בנייר דבק. הדבר החיובי היחיד במסעדה היה שאיש מהלקוחות האחרים לא העיף מבט לכיוונו בעת שניגש לשולחן. אנשים שבאים למקומות מפוקפקים כמו זה, ובשעה מאוחרת כל כך, מצטיינים בדבר אחד חשוב - הם שומרים על פרטיותם. למיטב הבנתו, מחצית מהנוכחים באו להתפכח אחרי ערב של שתייה מרובה, והמחצית השנייה, ללא ספק נהגים מקצועיים, באו להתפכח אחרי שתייה מתונה יותר.

זה היה מסוג המקומות שאפשר להסתבך בהם בקלות. הוא פנה למגרש החניה המכוסה חצץ ובעקבותיו אוון, שנהג בטויוטה פריוס שלו. קולין היה בטוח שאוון יתעקש לחפש מקום אחר, אבל נראה שגם הוא חשש שיסתבכו בצרות ולכן הסכים להציב את רגלו במקום כמו זה, בשעה זו של הלילה. אוון לא ממש השתלב עם הטיפוסים שמילאו את המקום, במיוחד לא עם החולצה הוורודה שלבש, גרבי המעצבים המעוטרים במעוינים, נעלי העור נטולות השרוכים והשביל שחצה בקפדנות את שׂערו שהיה בצבע בלונד־חול. גם הפריוס שלו יכלה לשמש נורת הזהרה בוהקת שהכריזה כי מטרתו היא לחטוף מכות מידי נהגי הטנדרים שבילו את הערב בשתייה לשוכרה.

קולין פתח את הברז, הרטיב את כפות ידיו והצמיד אותן אל פניו. המים היו קרים בדיוק כמו שרצה. העור שלו בער כאש. הנחת שאיתו נאבק הרביץ חזק מכפי שהוא ציפה - בלי להביא בחשבון את המכות הבלתי חוקיות - אבל ממבט ראשון, מי היה מאמין? גבוה ורזה, תספורת קצוצה של חייל מארינס, גבות עבותות... אסור היה לו להמעיט בהערכת כוחו של הברנש והוא הבטיח לעצמו שלא ירשה לזה לקרות שוב. הוא לא רצה להפחיד את חברותיו לספסל הלימודים לאורך כל השנה כדי לא להרוס את חוויית הלימודים שלהן. אימא'לה! יש בכיתה שלנו בחור ממש מפחיד עם חבּורות על כל הפנים וקעקועים מטורפים, הוא דמיין אותן אומרות את המילים האלה בטלפון. ואני עוד חייבת לשבת לידו!

הוא ניער את המים מעל כפות ידיו, וכשיצא מהשירותים הוא ראה את אוון יושב בתא פינתי. בניגוד לו, אוון התאים מאוד לקולג'. עדיין היו לו פני תינוק, וכשהתקרב אליו תהה קולין כמה פעמים בשבוע הוא צריך בכלל להתגלח.

"היית שם כל כך הרבה זמן," אמר אוון לקולין. "כבר חשבתי שהלכת לאיבוד."

קולין צנח על ריפוד הפלסטיק. "אני מקווה שלא הלחיץ אותך לחכות כאן לבד."

"מצחיק מאוד."

"יש לי שאלה אליך."

"קדימה."

"כמה פעמים בשבוע אתה מתגלח?"

אוון מצמץ. "היית בשירותים עשר דקות תמימות וזה מה שעבר לך בראש?"

"חשבתי על זה רק כשהתקרבתי אל השולחן."

אוון נעץ בו מבט. "אני מתגלח כל יום."

"למה?"

"מה זאת אומרת למה? מאותה סיבה שאתה מתגלח."

"אני לא מתגלח כל יום."

"אז למה אתה מדבר על זה?"

"הסתקרנתי ולכן שאלתי, ואתה ענית," אמר קולין והחווה בידו על התפריטים, תוך שהוא מתעלם מהבעת פניו של אוון. "שינית את דעתך והחלטת להזמין משהו?"

אוון הניד את ראשו. "שום סיכוי."

"אתה לא מתכוון לאכול משהו?"

"לא."

"סובל מבעיות עיכול?"

"למען האמת, זה בגלל שאני חושד שבפעם האחרונה שמישהו בדק את המטבח, רונלד רייגן היה עדיין נשיא."

"זה לא כל כך נורא."

"ראית את הטבח?"

קולין הציץ באסכלה שמאחורי הדלפק. הטבח עמד ליד משטח הצלייה עם סינר משומן שנמתח כדי לכסות את הבטן השמנה שלו, קוקו ארוך שמוט על צווארו וקעקועים מכסים כמעט את כל זרועותיו.

"אני אוהב את הקעקועים האלה."

"וואלה. זה ממש מפתיע."

"אבל נכון."

"אני יודע. אתה תמיד אומר אמת. זה חלק מהבעיה שלך."

"למה זה בעיה?"

"כי אנשים לא תמיד רוצים לשמוע את האמת. כמו למשל כשחברה שלך שואלת אם לבוש מסוים גורם לה להיראות שמנה. אתה פשוט צריך להגיד לה שהיא יפהפייה."

"אין לי חברה."

"זה בטח מפני שאמרת לה שהיא שמנה, ולא הוספת את החלק של היפהפייה."

"זה לא מה שקרה."

"העיקר שהבנת את הכוונה. לפעמים צריך ל... למתוח קצת את האמת כדי להסתדר עם אנשים."

"למה?"

"כי זה מה שאנשים נורמליים עושים. ככה החברה פועלת. אתה לא יכול להגיד לאנשים כל מה שצץ במוח שלך. זה פוגע בהם או גורם להם להרגיש רע. ורק שתדע, בוסים שונאים את זה."

"טוב."

"אתה לא מאמין לי?"

"אני מאמין לך."

"אבל לא אכפת לך."

"לא."

"כי אתה מעדיף לומר את האמת."

"כן."

"למה?"

"כי מה שלמדתי מצליח לי."

אוון שתק לרגע. "לפעמים גם אני רוצה להיות כזה. לספר לבוס שלי מה אני חושב עליו בלי לחשוש מהתוצאות."

"אתה יכול. אתה רק בוחר שלא לעשות את זה."

"אני צריך את המשכורת שלי."

"זה תירוץ."

"אולי," משך אוון בכתפיו. "אבל גם מה שאני למדתי מצליח לי. לפעמים צריך לשקר. למשל, אם אגיד לך שבזמן שהיית בשירותים ראיתי מתחת לשולחן כמה ג'וקים, גם אתה תחשוב כמוני על ענייני הניקיון במסעדה הזאת."

"אתה יודע שאתה לא חייב להישאר, נכון? אני אהיה בסדר."

"זה מה שאתה אומר."

"אתה צריך לדאוג לעצמך, לא לי. חוץ מזה כבר מאוחר. אתה לא מתכוון לנסוע מחר לְראלי עם לילי?"

"דבר ראשון בבוקר. בשעה אחת־עשרה נלך עם ההורים שלי לכנסייה ומייד אחר כך נאכל בוהריים. אבל בניגוד לך, מחר בבוקר אני לא אתקשה לצאת מהמיטה. דרך אגב, אתה נראה נורא."

"באמת תודה."

"במיוחד העין שלך."

"מחר היא לא תהיה כל כך נפוחה."

"השנייה. אני חושב שהתפוצצו לך כמה כלי דם קטנים, או שאתה ערפד."

"שמתי לב לזה."

אוון נשען לאחור ומתח מעט את זרועותיו. "תעשה לי טובה, בסדר? תתחבא מחר מהשכנים. אני לא רוצה שיחשבו שנהגתי בך בקשיחות מפני שלא שילמת שכר דירה בזמן או משהו כזה. אני לא רוצה שיצא לי שם של בעל בית רע."

קולין חייך. משקלו עלה על זה של אוון לפחות בחמישה־עשר קילו, והוא אהב להתבדח על זה שאם אוון יציב רגל במכון כושר, זה יהיה רק כדי לערוך ביקורת לחשבונותיו.

"אני מבטיח להסתתר," אמר קולין.

"טוב. למען השם הטוב שלי וכל זה."

רק אז ניגשה אליהם המלצרית והניחה על השולחן צלחת עמוסה בחביתה מקושקשת מחלבונים בלבד ופרוסות של חזיר מעושן לצד קערה של דייסת שיבולת שועל דביקה. קולין קירב אליו את הקערה והביט בספל של אוון.

"מה אתה שותה?"

"מים חמים עם לימון."

"אתה רציני?"

"כבר אחרי חצות. אם אשתה קפה אשאר ער כל הלילה."

קולין הכניס לפיו כף דייסה ובלע באיטיות. "טוב."

"מה? שום הערה מתחכמת?"

"אני פשוט מופתע שיש להם כאן לימון."

"ואני מופתע שהם מכינים חביתה מקושקשת מחלבונים בלבד. אתה בטח האדם הראשון בהיסטוריה שמנסה לאכול כאן ארוחת בריאות." הוא נטל את הספל שלו. "דרך אגב, מה אתה מתכנן לעשות מחר?"

"אני חייב להחליף את המתנע במכונית שלי. היא לא נדלקת כמו שצריך. אחר כך אכסח את הדשא ואלך למכון הכושר."

"רוצה לבוא איתנו?"

"בוהריים זה לא בדיוק הטעם שלי."

"לא הזמנתי אותך לבוהריים. אני בספק אם כמו שאתה נראה בכלל ייתנו לך להיכנס לקאנטרי קלאב. אבל תוכל לפגוש את ההורים שלך בראלי. או את האחיות שלך. זה בדרך לצ'אפל היל."

"לא."

"רק הצעתי."

קולין גרף כף דייסה נוספת. "לא צריך."

אוון נשען לאחור. "דרך אגב, היו הערב כמה קרבות טובים. זה שאחריך היה מדהים."

"באמת?"

"בחור בשם ג'וני רִיס ניצח בסיבוב הראשון כשיריבו אותת על כניעה. הוא תפס את היריב שלו כמו בול עץ, תמרן אותו לאחיזת חנק, והכול הסתיים. הבחור נע כמו חתול."

"מה אתה רוצה להגיד בזה?"

"הוא הרבה יותר טוב ממך."

"טוב."

אוון תופף באצבעותיו על השולחן. "אז אתה מרוצה מהקרב שלך הערב?"

"זה מאחוריי."

אוון המתין. "ו..."

"זה הכול."

"אתה עדיין חושב שמה שאתה עושה זה רעיון טוב? כלומר... אתה יודע."

קולין נטל במזלגו מעט מהביצים. "אני עדיין כאן, יחד איתך, לא?"

***

חצי שעה אחר כך חזר קולין לכביש הראשי. העננים שבישרו בשעות הקודמות על סופה מתקרבת מימשו סוף־סוף את איומם והביאו בכנפיהם מבול של רוחות וממטרים שנוקבו מדי פעם בברקים וברעמים. אוון עזב דקות אחדות קודם לכן, ועתה התרווח קולין מאחורי ההגה של הקמארו שלו ושחזר לעצמו את השנים האחרונות. מחשבותיו נסחפו אל חברו.

הוא הכיר את אוון מאז שהוא זוכר את עצמו. כשקולין היה צעיר בילתה משפחתו את חופשות הקיץ בבקתה על חוף רייטסוויל, ומשפחתו של אוון גרה ממש בסמוך. הם העבירו ימים רבים בשמש כשטיילו על החוף, שיחקו תופסת, דגו ובילו בים בגלישת גלים או ברכיבה על גלשני בוגי. רוב הלילות הם בילו זה בביתו של זה עד שמשפחתו של אוון עברה לצ'אפל היל, וחייו של קולין פשוט נהרסו.

העובדות היו פשוטות וברורות: הוא היה הילד השלישי במשפחתו, והבן היחיד להורים עשירים שחיבבו מטפלות וממש לא רצו ילד שלישי. כתינוק הוא סבל מכאבי בטן וכילד הוא היה היפראקטיבי וסבל מהפרעות קשב וריכוז חמורות. הוא התמודד עם התקפי זעם תדירים ועם קושי עצום לשבת רגע אחד בשקט ולהתמקד במשהו. בבית הוא שיגע את הוריו וגירש את המטפלות שלו בזו אחר זו, ובבית הספר הוא נאבק עם כולם. בכיתה ג' הייתה לו מורה מצוינת שהצליחה לשפר במעט את מצבו, אבל בכיתה ד' הוא שב והתדרדר. בחצר בית הספר הוא הסתבך בחילופי מהלומות תמידיים וכמעט נשאר כיתה. בערך באותו זמן הכירו בו כמי שיש לו בעיות קשות, ובסופו של דבר, כשלא ידעו מה עוד הם יכולים לעשות, שלחו אותו הוריו לפנימייה צבאית בתקווה שהמשמעת הנוקשה תיטיב עימו. השנה הראשונה שלו שם התחילה בצורה איומה ונוראה, ובאמצע השליש השני הוא גורש.

משם שלחו אותו לפנימייה צבאית נוספת שהייתה במדינה אחרת, ובמהלך השנים הבאות הוא פשוט למד להוציא את האנרגיות שלו בספורט - היאבקות, אגרוף וג'ודו. הוא פרק את התוקפנות שלו על אחרים, לעיתים בהתלהבות רבה מדי, סתם בשביל הכיף. לא היה לו כל עניין בציונים או במשמעת, ואחרי שגורש חמש פעמים נוספות מחמש פנימיות צבאיות שונות הוא סיים את לימודיו כצעיר זועם ואלים, חסר תוכניות לעתיד ונטול רצון לעשות משהו בהווה. הוא חזר להתגורר עם הוריו, וכך עברו להן שבע שנים רעות. הוא ראה את אימו בוכה ושמע את אביו מתחנן לפניו שישתנה, אבל הוא התעלם מהם. הוריו התעקשו שילך לטיפול, אבל גם זה לא עזר, והוא המשיך בסחרור מטה כשאינו מודע לכך שמטרתו העיקרית היא הרס עצמי. אלה היו מילותיו של המטפל שלו, אבל עכשיו הוא הסכים איתו. בכל פעם שהוריו גירשו אותו מהבית בראלי, הוא שהה בבקתת הקיץ שלהם לפני שחזר הביתה, וחוזר חלילה. כשקולין היה בן עשרים וחמש הוא קיבל הזדמנות אחת אחרונה לעשות שינוי בחייו. באופן בלתי צפוי זה בדיוק מה שהוא עשה. והנה עכשיו הוא כאן, בקולג', בכוונה לבלות את העשורים הבאים בבית ספר ובתקווה להיות מנטור לילדים. בעיני רוב האנשים זה נראה לא הגיוני בעליל.

קולין ידע כי יש אירוניה מסוימת בכך שדווקא הוא החליט לבלות עד סוף ימיו בין כותלי בית ספר - מקום שמאז ומתמיד היה שנוא עליו - אבל זה מה שקרה. הוא פשוט התעלם מהאירוניה, ובאופן כללי הוא לא שקע במחשבות על העבר. הוא אפילו לא היה חושב על כך אלמלא הציע אוון שיבקר מחר את הוריו. אוון עדיין לא הבין שעצם הימצאותו של קולין בחדר אחד עם הוריו היא חוויה מלחיצה לשני הצדדים - במיוחד אם הביקור לא תוכנן זמן רב מראש. הוא ידע שאם יופיע בביתם באופן בלתי צפוי הם ינועו באי נוחות על ספת הסלון ויתאמצו לנהל שיחות בטלות בעת שזיכרונות העבר מרחפים באוויר שביניהם כמו ענן גז רעיל. הוא ירגיש את גלי האכזבה ואת השיפוטיות שיקרנו מהם ושישתמעו מתוך דבריהם גם אם לא ייאמרו במפורש, אז מי בכלל צריך את זה? לא הוא, ובטח לא הוריו. בשלוש השנים האחרונות הוא ניסה להגביל את ביקוריו הנדירים לשעה, לא יותר, ועשה זאת כמעט תמיד בחגים. זה היה סידור שהתאים לכולם.

אחיותיו הבוגרות, רבקה ואנדריאה, דיברו על ליבו וניסו לשכנע אותו לשפר את יחסיו עם הוריו, אבל הוא הדף את ניסיונותיהן, בדיוק כשם שהדף את ניסיונו של אוון. היחסים שלהן עם הוריו היו שונים בתכלית. הן היו רצויות, בעוד הוא היה סתם פנצ'ר שנולד שבע שנים אחריהן. הוא ידע שכוונותיהן טובות, אבל לא היה להם הרבה במשותף. שתיהן סיימו קולג', הן היו נשואות והיו להן ילדים. שתיהן גרו בשכונת יוקרה, כמו הוריהן, ובסופי השבוע שיחקו טניס. ככל שהתבגר כך הבין כי הבחירות שעשו בחייהן היו חכמות בהרבה משלו. אבל שוב, להן לא היו בעיות קשות.

הוא ידע שהוריו, כמו אחיותיו, הם ביסודם אנשים טובים. שנים של טיפולים הביאו אותו לקבל את העובדה שהבעיה טמונה בו, ולא בהוריו. הוא חדל לשפוט את אביו ואימו על מה שקרה לו או על מה שעשו או לא עשו. הוא למד להכיר בזה שהוא בר מזל, בן לשני הורים סבלניים באופן יוצא דופן. אז מה אם מטפלות גידלו אותו? אז מה אם הוריו הרימו ידיים לבסוף ושלחו אותו לפנימייה צבאית? כאשר היה זקוק להם באמת, כאשר הורים אחרים מזמן היו מוותרים, הם מעולם לא איבדו תקווה והאמינו ביכולתו להפוך את חייו במאה ושמונים מעלות.

במשך שנים הם השלימו עם החרא שלו. חרא רציני. הם התעלמו מהשתייה ומעישון החשיש ומהמוזיקה שהרעישה בקולי קולות בכל שעה משעות היום. הם התעלמו מהמסיבות שארגן בכל פעם שנסעו מחוץ לעיר כדי לחזור ולמצוא את הבית הפוך. הם התעלמו מקטטות הברים ומהמעצרים הרבים. הם מעולם לא התקשרו לרשויות כאשר פרץ לבקתת החוף, גם כאשר השאיר מאחוריו חורבן והרס. הם שחררו אותו בערבות יותר פעמים מכפי שהיה יכול לזכור, ותמיד שילמו את הקנסות ואת שכר טרחת עורכי הדין שלו, ולפני שלוש שנים - כשקולין עמד לפני מאסר ממושך בגלל קטטת ברים בווילמינגטון - ניצל אביו את קשריו כדי להשיג עסקה שתמחק לגמרי את הרישום הפלילי שלו. אם, כמובן, קולין לא יהרוס את ההזדמנות הזו. כחלק משחרורו בערבות נדרש קולין לבלות ארבעה חודשים במרכז לחינוך לשליטה בכעסים באריזונה. כשחזר, ומאחר שהוריו לא הסכימו שיגור בביתם, הוא שהה שוב בבקתת החוף שבאותו זמן כבר הועמדה למכירה. הוא חויב להתייצב בקביעות אצל הבלש פיט מרגוליס ממשטרת וילמינגטון. האדם שקולין הכה שימש במשך שנים מודיע סמוי של מרגוליס, ובעקבות הקטטה התמוטטה חקירה רבת חשיבות שמרגוליס ניהל כבר זמן רב. התוצאה הייתה שמרגוליס שנא את קולין בלהט עיקש. הוא היה נחוש לבלום את העסקה ועמד על כך שהוא יפקח על קולין בקביעות, כאילו היה קצין המבחן שלו. לבסוף סוכם בעסקה שאם קולין ייעצר שוב, מכל סיבה שהיא, הרישום הפלילי שלו יושב לקדמותו והוא ייכנס לכלא לעשר שנים.

על אף התנאים, ואף שמרגוליס השתוקק נואשות להניח אזיקים על ידיו, זו הייתה עסקה מדהימה. עסקה שלא תיאמן, והכול בזכות אביו... גם אם בימים אלה השניים מתקשים להחליף ביניהם מילה. טכנית נאסר על קולין אפילו להניח את כף רגלו בבית הוריו, אף שלאחרונה אביו ריכך מעט את התנגדותו. העובדה שקולין הורחק מבית הוריו לצמיתות, אחרי שחזר מאריזונה, כמו גם העובדה שדיירים חדשים נכנסו לבקתת החוף, חייבה אותו לחשב מסלול מחדש. הוא מצא את עצמו ישן בבתים של חברים בראלי ונודד מספה לספה. לאט־לאט הוא הגיע למסקנה שאם לא יעשה שינוי משמעותי בחייו הוא בעצמו יהרוס אותם סופית. הוא ידע שהסביבה שם לא היטיבה עימו, ושחבריו שם היו פרועים וחסרי שליטה בדיוק כמוהו. משלא היה לו אל מי לפנות ולאן ללכת, הוא נסע חזרה לווילמינגטון והופתע למצוא את עצמו ליד דלת ביתו של אוון. אוון גר שם לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית, וגם הוא נדהם מהופעתו הפתאומית של חברו מהעבר. אוון היה זהיר ומעט עצבני, אבל אוון היה אוון ולא הייתה לו כל בעיה לארח את קולין במשך זמן־מה.

עבר קצת זמן עד שקולין הצליח לזכות מחדש באמונו של אוון. בשלב זה קיבלו חייהם תפנית. אוון דמה במידה רבה לרבקה ואנדריאה. הוא היה אזרח אחראי שהכיר בתי כלא רק מהטלוויזיה. הוא עבד כרואה חשבון ומתכנן כספים, ובהתאם לזהירות הכלכלית שחייב מקצועו הוא רכש בית שהייתה לו יחידת דיור עם כניסה נפרדת, שהייתה אמורה לממן לו את תשלומי המשכנתא. למרבה המזל, יחידת הדיור הייתה פנויה כשקולין צץ במפתיע. קולין לא התכוון להשתקע שם, אבל דבר גרר דבר, וכשקיבל עבודה כמוזג בבר, הוא החליט להישאר לגור שם באופן קבוע. שלוש שנים אחר כך הוא עדיין שילם שכר דירה לחבר הטוב ביותר שהיה לו אי־פעם.

נראה היה שחייו עלו על המסלול הנכון. הוא כיסח את הדשא בחצר הקדמית וגזם את השיחים המקיפים אותה, ובתמורה שילם שכר דירה סביר. היה לו מרחב משלו, עם כניסה פרטית, ואוון היה בדיוק האיש שקולין נזקק לו בשלב זה בחייו. אוון לבש לעבודה חליפה ועניבה, ביתו המרוהט בטוב טעם היה ללא רבב, וכשיצא לבלות מעולם לא שתה יותר משתי בירות. נוסף על כך הוא היה הבחור הנחמד ביותר בעולם והוא חיבב את קולין על אף כל חסרונותיו. והעיקר - רק אלוהים יודע למה - הוא האמין בו, גם כאשר קולין ידע שהוא לא ראוי לאמונו.

לילי, ארוסתו של אוון, הייתה במידה רבה בת דמותו. אף שעסקה בפרסום והייתה לה דירה משלה ליד החוף, דירה שהוריה רכשו בשבילה, היא בילתה את רוב זמנה בביתו של אוון והפכה להיות חלק חשוב גם בחייו של קולין. נדרש לה זמן להיפתח אליו. בפגישתם הראשונה הייתה לקולין תספורת מוהוק בלונדינית ופירסינג בשתי האוזניים, ושיחתם הראשונה התמקדה בקטטת שיכורים בראלי שבעקבותיה הבחור השני מצא את עצמו בבית חולים. בהתחלה היא פשוט לא הבינה איך אוון יכול בכלל להיות חבר שלו. לילי, שהייתה חדשה בצ'רלסטון ולמדה בקולג' במרדית, הייתה עדינה ומנומסת ונשמעה כמו מישהי שהגיעה מעידן אחר. היא הייתה גם חתיכה הורסת, ואפשר היה להבין למה אוון היה נמס לצידה. היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות, מבטא מתוק מדבש, ובאופן כללי היא נראתה כמו האדם האחרון בתבל שייתן אמון בקולין. ובכל זאת, זה מה שקרה. לילי הייתה זו שהציעה לקולין להתחיל ללמוד בקולג', היא זו שסייעה לו בשיעורי הבית, ובשני מקרים שונים היא מנעה ממנו - יחד עם אוון - לעשות טעות אימפולסיבית שהייתה עלולה להביאו לכלא. בשל כל אלה הוא אהב אותה, ממש כשם שאהב את הקשר שבינה לבין אוון. הוא ידע שאם מישהו יאיים על מי מהשניים בדרך כלשהי, הוא כבר יטפל בו, גם אם ייאלץ בשל כך לבלות עד סוף ימיו מאחורי סורג ובריח.

אבל לכל דבר טוב יש סוף, לא זה מה שאומרים? הוא ידע שהחיים שניהל בשלוש השנים האחרונות עומדים להשתנות כי אוון ולילי היו מאורסים וההכנות לחתונה היו בעיצומן. הם התעקשו שקולין ימשיך לגור בדירת הקרקע גם לאחר נישואיהם, אבל הוא ידע ששניהם בילו את סוף השבוע שעבר בחיפוש אחר מקום מגורים חדש. הוא גילה שהם סיירו בשכונה הסמוכה לרייטסוויל, ובדקו בתים בעלי מרפסת קדמית וחצר אחורית, מהסוג שהיה נפוץ מאוד בצ'רלסטון. שניהם רצו ילדים ושניהם רצו חצר גדולה שתהיה מוקפת בגדר עץ לבנה, ולקולין לא היה ספק שבתוך שנה יעמוד ביתו הנוכחי של אוון למכירה. קולין ידע שהוא עומד לחזור לבדידותו, ואף שידע כי אין זה הוגן לצפות שאוון ולילי ימשיכו להיות אחראים עליו, הוא תהה אם הם יודעים כמה הם חשובים לו.

כמו הערב, למשל. הוא לא ביקש מאוון לבוא לִצפות בקרב. זה היה הרעיון של אוון. הוא גם לא ביקש ממנו לשבת לצידו בזמן שאכל. אבל נראה שאוון חשש שקולין ימצא את עצמו שותה בבר ולא יושב במסעדה ואוכל ארוחת בוקר של חצות. שניהם ידעו שלמרות שקולין עבד כמוזג בבר, הימצאותו מעברו האחר של הדלפק לא ממש עושה לו טוב.

בסופו של דבר קולין ירד מהכביש המהיר ופנה לדרך כפרית מתפתלת שעצי אורן ירוקי עד ואלונים אדומים מתמזגים משני צדדיה, והטחב אינו מפלה בין השניים. זה לא היה ממש קיצור דרך אלא ניסיון להימנע מסדרה אינסופית של רמזורים. הברקים שהמשיכו להבזיק הפכו את העננים לכסופים והאירו את הסביבה כמו פנסים שלא מהעולם הזה. הגשם והרוח התעצמו והמגבים בקושי שמרו על השמשה הקדמית נקייה. אבל הוא הכיר את הדרך היטב. הוא האט כשנכנס לאחת הפניות המסוכנות הרבות לפני שאינסטינקטיבית לחץ בכוח על דוושת הבלמים.

בהמשך הדרך עמדה מכונית בזווית משונה כשחלק ממנה עדיין על הכביש. היה לה גגון, אורותיה הבהבו, ותא המטען היה פתוח. בעת שהאט חש קולין את זנבה של מכוניתו מחליק מעט לפני שהצמיגים חידשו את אחיזתם בכביש. הוא סטה לנתיב הנגדי כדי לאפשר למכונית להתייצב וריחם על המסכן שלא היה יכול למצוא זמן ומקום טובים יותר להיתקע בדרך. לא רק שהראוּת הייתה מוגבלת בגלל הגשם, זו גם הייתה שעה שבה שיכורים כמו אלה שראה במסעדה יוצאים לדרך. הוא היה יכול לדמיין אחד מהם פונה בעיקול במהירות גבוהה מדי ומתנגש באחוריה של המכונית.

לא טוב, הוא חשב לעצמו. זו ממש תאונה ידועה מראש. מצד שני, זה לא עניינו. לא מתפקידו להציל זרים, וממילא הוא לא ממש יוכל להביא תועלת. הוא הכיר רק את המנוע של המכונית שלו, וגם זה רק מפני שהקמארו הייתה קשישה ממנו. במנועים החדישים יש מנגנונים אחרים לגמרי. וחוץ מזה, אין ספק שהנהג כבר הזעיק עזרה.

אבל בעת שחלף באיטיות על פני המכונית העומדת, הוא ראה שהגלגל האחורי מפונצ'ר ומאחורי תא המטען עומדת אישה - לבושה בג'ינס וחולצה קצרת שרוולים שהיו כעת ספוגים במים - והיא מתאמצת לשלוף את הגלגל החלופי ממקומו. הברקים הבזיקו בסדרה ארוכה של הבזקים וחשפו עיניים מיואשות שמסקרה זולגת מהן. באותה שנייה הבין כי שׂערה השחור ועיניה המרוחקות זו מזו מזכירים לו את אחת מבנות כיתתו, וכתפיו שחו.

בחורה? למה שתהיה בחורה בצרה דווקא במקום הזה? הוא חשש שזו אכן בת כיתתו, והוא לא יכול להעמיד פנים שהוא לא רואה שהיא זקוקה לעזרה. הוא באמת לא צריך את זה עכשיו, אבל איזו ברירה יש לו?

באנחה הוא סטה לצד הדרך כשהוא מותיר מרווח מסוים בינו ובין מכוניתה. הוא הפעיל את האורות המהבהבים והוציא את הז'קט שלו מהמושב האחורי. בשלב זה הגשם ירד מטחים־מטחים, ובתוך שנייה הוא היה ספוג מים כמו אחרי מפגש עם זרם אלכסוני ממקלחת חיצונית שיש בחצרות בתים רבים. הוא העביר את כף ידו בשערו, נשם עמוקות והתחיל להתקדם לעבר המכונית בעודו מחשב במוחו כמה מהר יוכל להחליף את הגלגל ולהמשיך בדרכו.

"צריכה עזרה?"

היא הפתיעה אותו ולא ענתה, הביטה בו בעיניים מבוהלות, עזבה את הגלגל והחלה לסגת.