תרנגול פרסי 2 – סיפור פרסי

אבּרהים הדף את תריס הברזל למעלה, נשק למזוזה ונכנס אל אפלולית החנות. הוא בירך את אלוהיו, הרים את ראשו וביקש פרנסה מהשמיים. טעמו המר של מיקוח הבוקר עם אשתו נסך בו תסכול. הוא נאנח בכבדות וחש אומלל. מבטו עבר על הרהיטים הישנים המעוטרים בפרחי קטיפה אדומים גדולים, ועל שולחנו הגדול שניצב עמוק בפנים החנות ושימש לו מגן מפני העולם.

העיתון 'כֵּיְהָאן' חיכה לו כרגיל בפתח החנות וגם שָרַת־התה הגיע מייד והעמיד לפניו כוס תה מהביל. אבּרהים העיף מבט בטלפון השחור שהיה תלוי על הקיר, הוא היה מקור גאוותו. בימים אלה שאחרי תום מלחמת־העולם השנייה, למעטים בשכונה היה טלפון, והמכשיר בחנותו של אבּרהים זימן אליו את כל מי שהיה צריך לטלפן, והעמיד את אבּרהים בשורה אחת עם חשובי המקום.

אבּרהים דיפדף בעיתון מבלי לקרוא את האותיות. 'אילו יכולתי הייתי עוזב את הכול ובורח מכאן,' חשב בליבו, 'יכולתי לשכוח את הבית, את האישה ואת הבנות, ולחזור להָמֶדָאן, או להפליג לעולמות רחוקים ובלתי ידועים. ואולי הייתי הופך לדַרְוִוישׁ, כמו ההודים הזקנים שבבוא היום עוזבים את משפחתם, והולכים והולכים עד שהם מתים.'

קול חריקת הדלת קטע את מחשבותיו. זו היתה אישה. היא פתחה את הדלת באיטיות וסגרה אותה בהיסוס. אז שיחררה מעט את הצָ'אדוֹר הפרחוני שהתעטפה בו, המתינה מעט ושוב עטתה אותו על פניה. עינו הימנית של אבּרהים, שהיתה עיוורת בשל תאונת ילדוּת, באה לעזרת השמאלית ויחד הן ניסו לאמוד את הנכנסת. הוא נשא את ראשו, חייך אל הדמות שנכנסה אל תחום הראייה הצר שלו וקם לקראתה. צלליתה האפילה על האור הדל שחדר מבעד לחלון שמאחוריה וטישטשה את דמותה. ריח גוֹלָאבּ, מי ורדים, חדר לאפו, אך פניה נותרו מטושטשות.

"בוקר טוב לך, היכנסי בבקשה." שָרַת־התה שב ונכנס. אבּרהים הזמין שתי כוסות תה והביט בה, וכשהתירה מעט את הצָ'אדוֹר, שדיה קראו לו. הם היו מלאים ואיתנים כמו מלוני ביכורים בשבועות. ריח מתוק דיגדג את אפו. אבּרהים חש את התזוזה המשמחת בגופו, חיוכו מילא את פניו הנאות והוא חזר ובירך אותה ושאל לשלומה.

כמי שכל חייו חיכה לבוא האורחת, הוא ידע את פניה, את דמותה, את ניחוח הבושם ואת תנועותיה, עוד לפני שהתגלו לעיניו. הוא נעל את הדלת, משך את הכיסא והתיישב מולה.

היא הניחה לצָ'אדוֹר לנשור מעט והשפילה את מבטה. גבותיה הארוכות ככנפי יונה שחורה הצלו על עיני הדבש שלה. חיוכה היה ביישני ורך ולחייה העלו סומק.

'ישתבח שמו,' חשב אבּרהים וחש שגם בעינו הסומאת הוא קולט את הדמות המלאכית היושבת לפניו.

היא החזירה לו מבט מזווית עינה.

אבּרהים שמח פעם נוספת על כך שהנפילה והעיוורון לא הותירו עקבות על פניו. שתי עיניו התרוצצו על פניה, תרות אחר הפתח לנשמתה. הוא נשך את שפתו וחייך אליה. נשיכת השפה, סומק פניו ולהט נשימתו הסגירו את שמחתו, שמחת גבר הפוגש ניחוח אישה.

'שברתי את סכר הזרוּת,' חייכה לעצמה, 'והוא היה רעוע...'

היא סיפרה ששמה פַחְרי, מוסלמית נשואה שננטשה על ידי בעלה עם שלושת ילדיה הקטנים. אין מי שיפרנס אותם, והיא עובדת ככוח עזר במרפאה ציבורית קרובה לביתה.

"מה אגיד לך, צ'וּבֶּה חוֹדָא סֵדָא נַדָארֶה, למכת אלוהים אין צליל, וכשהוא מכֶּה, אין לו מרפא," היא נאנחה, הרימה את מבטה מקצה נעליה וגילגלה את דמעתה בטרם הניחה לה לזלוג.

'שמע ישראל,' אמר בנפשו והביט ארוכות בפניה. 'איזה טיפש נוטש אוצר כזה? ואני? אני כל בוקר...' הוא לא רצה להמשיך במחשבות. "חָאהַר, אחותי, במה אני יכול לעזור לך?"

"אני מְפַנה חדר בבית שלי ומבקשת להשכיר אותו," התייפחה בתוך הצָ'אדוֹר שלה, "ככה אולי יהיה מעט כסף לילדיי היתומים..."

"יתומים? חס ושלום, הוא עוד יחזור," אמר, ובליבו קיווה שלעולם לא.

"שמעתי עליך רק טובות. אומרים שאתה רַסְתֶגָאר, אדם אמין. אז באתי ישר אליך."

מבטו נח על פניה. היא כיווצה את שפתיה הוורודות ולחצה בעפעפיה על עיניה המאופרות לשחרר דמעה מתגלגלת.

אבּרהים הצליח לנתק את מבטו וגלש לקצה החריץ שבמיפתח שמלתה. הדמעה היתה לשווא, לא נמצא לה קהל. עינו של אבּרהים התבייתה על שביל החלב.

"תודה לאל שיש לי את האח שלי, הוא מצל את צילו עלי ועל האומללים שלי. אבל," נאנחה, "אין חֵיר ממנו, לא רק שאינו תומך בי, גם עול פרנסתו עלי."

אבּרהים הרים את מבטו וחייך אליה. "זֶנְדֵגִי מִיגְזַרֶה, החיים נמשכים, אל תדאגי, ישנם אנשים טובים, הפרנסה מאלוהים."

היא הורידה את הצָ'אדוֹר מעל כתפיה וחשפה את צווארה הבוהק והרך.

אבּרהים אחז את ידיו זו בזו והחדיר את הציפורן הארוכה של הזרת לכף ידו האחרת כדי לעצור את תשוקתו.

"הבית אמנם שלנו," היא זזה באי נוחות ופיתלה את גופה, "אבל יש עליו הרבה חובות. אם לא אעמוד בתשלומים, ייקחו לי את הבית."

הוא שמע אותה באוזן אחת וסקר אותה בעין אחת. 'איפה היא ואיפה ההיא?' השווה את המוסלמית הכנועה שלפניו לאישה הרושפת שבביתו.

שָׁרַת־התה נקש פעמיים על הדלת הנעולה וחיכה בסבלנות. אבּרהים פתח והאיש מסר את מגש התה, העלה חיוך של מבין דבר והסתלק. אבּרהים הגיש לה את התה החם. היא הסירה בחינניות את הצָ'אדוֹר, הפעם עד למותניה, החזיקה בידיה העדינות את הכוס וחייכה חיוך מבויש, נשאה אליו את מבטה והטביעה אותו בקסמיה.

אפלולית החנות, הקור העז שמעֵבר לדלת, בוהק השלג המשתקף בחלון והתה המהביל עשו יד אחת וקשרו בין שתי נפשות שחיפשו מעט נחמה מן הרָעָה שאלוהים חָלַק להן. הן מצאו את מבוקשן.

פַחְרי הרימה את הכוס אל שפתותיה ונכוותה, טיפת תה ריחני זלגה בין שדיה. מבטה נח על הטיפה הסוררת וחיוכה המפתה על שפתיה. אבּרהים שלף ממחטה מעומלנת, מסר לה ונסוג לאחור.

פַחְרי ספגה את טיפת הפיתיון מעל שדיה והסתירה עמוק בליבה את עלבונה מנסיגתו לאחור. 'נראה שרזי הכיבוש לא פועלים עליו כמו על האחרים,' נזפה בעצמה.

אבּרהים נשם עמוקות את ניחוח הוורדים שמילא את חלל החנות. זוהר פניה ואצבעותיה הלבנות היו בעיניו כפרחי יסמין הקוראים לו לבוא, לקטוף, לשאת ולהתענג. עיני הדבש שלה, ריסיה השחורים והמבט הביישני קראו לו לדבר עבירה. הוא קם מכיסאו, יישר את מכנסיו המגוהצים, ניער את הז'קט התואם וכיחכח בגרונו.

בגדיו היקרים וקומתו התמירה סיחררו את פַחְרי. היא השפילה את מבטה אל הנעליים השחורות והמבריקות ושיפשפה את אפה המתענג מריח האו־דה־קולון המשובח שלו. בחירתה היתה נכונה. היא שבה וחייכה.

הדקות הארוכות שעברו עליהם לא נספרו. כי מי יכול לקצוב את עונג האהבה? וכשפַחְרי אספה את הצָ'אדוֹר וביקשה ללכת, אבּרהים קם לפניה, שלח את ידו ונגע בידה. ידיהם הזיעו והם החזיקו אותן סגורות ומלטפות.

מבטו רקד על פניה וחייך, והיא המשיכה להביט בנעליו המבריקות והסמיקה.

"חוֹדָא הָאפֵז, ישמרך אלוהים, אדון אבּרהים." אמרה לבסוף.

וכשהדלת נסגרה אחריה, ענה לה, חוֹדָא הָאפֵז, פַחְרי חָנוֹם."

כל אותו בוקר אבּרהים לא פתח את דלת חנותו. הוא ישב על כיסאו הקבוע, עצם את עיניו וסקר את פניה היפות בראי הזיותיו. רהיט הקטיפה שימר את קימורי גופה. במבט ענוג ליטף את מקום ישיבתה, שאף את ריחה המתוק ובלע את האוויר שעטף את פַחְרי שהלכה ממנו.

העננים הקדירו את השמיים, השמש החורפית לא הצליחה להאיר את פנים החנות, פניה היפות של פַחְרי פגו לאט. הקור שחדר ממפתן הדלת העיר את תזמורת הרעב והעלה את סף האשמה.

כשנחשי האדמה השחורים והדקים החלו לטפס על ערימות השלגים, ועקבות הרגליים היו לבליל שחור, מוּלוּק ידעה שהחורף הקשה עומד להסתיים. במשך חודשי החורף הארוכים סחף אותה לובן השלג אל קור אפל במחוזות רחוקים שהכירה רק מהזיותיה. עצי הדובדבן הגבוהים שעמדו בקצה חצר הבית חייכו אליה וניענעו את צמרתם. ענפיהם הנמוכים כרעו מכובד השלג, וכאישה הכורעת ללדת השתרכו על אדמת הגינה. אצבעות דקות ועבות של גפנית משולשת נאחזו בקיר לבנים אדומות כמתפללות לעבור את החורף בשלום. המים בהוֹז, הבריכה הקטנה במרכז החצר, קפאו, ודיירי הבית שנזקקו להם שברו את שולי משטח הקרח ושאבו מים כֵּהים להיטהר.

עיקר תענוגות החורף היו בבקרים. בני משפחת לוי אהבו את התה המהביל והחם, את הנוּן סַנְגַק, לחם שנאפה על חצץ רותח ונמרח במעט שמנת חמוצה וסמיכה. לפעמים מוּלוּק כיבדה אותם במעט דבש יקר, או בריבת דובדבנים שנותרה מימי הקיץ הארוכים, אך כשהגיעו מהכפרים הרחוקים מכלי חמאה משובחת, גמול על קשריו של אבּרהים, אבי המשפחה, עם עשירי טהראן - אז החגיגה היתה אמיתית.

אבּרהים היה מתווך נדל"ן שגם המוסלמים סמכו על הגינותו. היו ביניהם אָרְבָּאבּים, אדוניהם של כפרים שלמים, שחלקם לא טרחו מעולם לבקר בנכסיהם ובקושי ידעו את מיקומם על המפה. היה מי שניהל למענם את העניינים שם והזְרים את ההכנסות. בסוף כל עונה היו החמורים, הסוסים או עגלות המשא מגיעים לבתי האדונים, עמוסים בתוצרת חקלאית, אותה חלקו עם מי שחפצו ביקרם, ובהם גם אבּרהים.

בסתיו עטפו הרוחות את מוּלוּק ששקעה בדיכאון ובחרדה מפני הקור ומאימת החורף המתקרב. אז היה אבּרהים מוריד מעליית־הגג את הכּוֹרְסִי, שולחן מרובע נמוך, ומתקין אותו בחדר הפונה מזרחה. מזרנים רכים הונחו סביב ושמיכת צמר ענקית נפרשה על הכּוֹרְסִי וכלאה את חום הגחלים שרחשו במנגל שמתחת לשולחן, שם יחמם את ליבן ואת רגליהן של מוּלוּק ושל שתי הבנות. הכּוֹרְסִי שימש מקום מפגש לבני משפחת לוי. הם ישבו סביבו, סיפרו סיפורים והחליפו חוויות, אכלו את ארוחותיהם, הכינו שיעורי בית, רבו והשלימו, התחבקו, נגעו ולא נגעו, ליטפו וגם חיפשו עונג אסור. כל יציאה למשימה מחוץ לכּוֹרְסִי לוּותה בוויכוח קולני מי הקורבן שיעזוב את חוג עונג החוֹם, ולוּ לזמן קצר.

בבקרים הקרים, אחרי הנחת תפילין ותפילת שחרית, אבּרהים היה מניח את סיר האלומיניום הקטן על תנור הנפט הגבוה, העָלָאָדִין, ממיס בו גוש חמאה ביד רחבה, תוחב בחמאה את התמרים השחורים המגולענים, וכשהכול היה לגוש אחד, היה טורף בו את הביצים הטריות ואת הנוּן, הלחם היבש מתמול שלשום. ריח המעדן היה מחזיר אותו לימי ילדותו בעיר הולדתו הָמֶדָאן, בטרם התייתם. הוא היה נאנח ברחמים עצמיים וטורף את המעדן הטעים בחברת הבנות. מוּלוּק הביטה בהם בסלידה ומשכה ידה מהסיר. מעדן התמרים ההָמֶדָאני העניק לבנות כוח רב ליום חורפי קר, וגם העמיד את כרבולתו של אבּרהים יום ולילה ללא הרף. מוּלוּק ידעה את הכרבולת הזו, אך התרחקה ממנעמי החיים והתנכרה לבעלה.

אבּרהים התייתם מהוריו בגיל שש. זכרונותיו מילדותו היו מעטים ומעורפלים. הוא ידע שאביו, בן שבט לוי, היה בעל ידיים חזקות ומזג חם. האב היה סוחר זרעונים בעיר הָמֶדָאן, היא שוּשן הבירה, וקיים את משפחתו בדוחק. יהודי הָמֶדָאן הכירוהו כאיש ישר וחכם. הוא פתר מריבות בין שכנים, השכין שלום בין שותפים מסוכסכים, ופסק צדק לנשים עשוקות. אך במשפחתו שלו לא הצליח האב לנצור את כעסו, וכשסטר לבכורו מתוך כעס - הרָגוֹ ובכך איבד את כבודו.

* * *

בכל בוקר התחולל בבית משפחת לוי מחזה מתיש שהבנות שימשו לו קהל. מוּלוּק דרשה מאבּרהים כסף לכלכלת הבית, והוא היה שולף שטר אחד או שניים, מניח אותם בקצה שולחן האוכל, ופונה ללכת. עוד לפני שרגלו עברה את מפתן החדר, מוּלוּק הספיקה לבחון את השטרות, לעמוד על ערכם, ובעיניים רושפות היתה מעיפה אותם באוויר לרגלי בעלה.

אבּרהים היה מאדים מכעס ומלחץ־דם גבוה, מתכופף בכבדות, אוסף את השטרות ופולט מילים שלא הגיעו לאוזניה. הוא היה שולף שטר נוסף ומרגיע את הרוחות. המסך ירד. הקהל התפזר, מי לחנותו ומי לבית־הספר היסודי 'כּוֹרֶש' במרכז העיר. הבנק של מוּלוּק, מתחת לשטיח, היה אמנם פרוץ לכול, אך לא היה מי שיעז לשלוח את ידו אל המזומנים. הממון נערם שם, ממתין בסבלנות לביקורה החודשי של מוּלוּק בסניף השכונתי של 'בנק יבוא ויצוא'. "מי שצריכה לחתֵן בנות, חייבת לדאוג לנדוניה שלהן מבעוד מועד," היתה חוזרת ואומרת.

מוּלוּק קיבלה אותו בפנים נעימות ובחיוך רחב. על הכּוֹרְסִי כבר נפרשה מפה, ומגש עשבי המאכל, הרשאד והטרגון עם הבצלונים והצנוניות, חייך אליו. מה טוב היה אלמלא שיחקה כל בוקר את תפקידה במחזה ההשפלה שלו. כוס תה של לפני הארוחה שיבשה את תאבונו וגם את מחשבותיו. פניה של המוסלמית חייכו אליו מתוך האדים השקופים. הוא הרים את מבטו וחייך אל מוּלוּק. כמו רבים מבני דורה, מוּלוּק חלתה בילדותה בשושנת יריחו שהשאירה צלקת ארוכה על פניה, סמוך לאוזן שמאל. אבּרהים הביט בה ולא ראה את הצלקת. פַחְרי היא זו שחייכה אליו חזרה.

מוּלוּק קירבה את הכיסא לכּוֹרְסי החם, הרימה את השמיכה העבה והזמינה אותו להתחמם. היא אהבה את ארוחות הצהריים שסעדו לבדם, וקמה תכופות לקרב לו את מגש הירק או את צלחת האורז ולמלא את כוסו בשַרְבַּת, משקה מתוק מעשה ידיה. ישיבתה על המזרן מול בעלה היושב על הכיסא היתה כהצהרה על מעמדה במשפחה. אבּרהים אהב את הכבוד שזכה לו בביתו, אך עתה נמהלה חוויית התשוקה שנותרה בו מביקורה של המוסלמית בטעמו המשובח של המזון, העירה את עצלותו וארגה סביבו את קוּרי השינה. הוא הרחיק את הכיסא מהכּוֹרְסִי, פשט את חליפתו וגלש לתוך הפיג'מה החמה.

"אחרי שקיררתָ את הכּוֹרְסי, אתה מתחפר בו?" צחקה.

"מתחפר בו, מוּלוּק ג'וּן, יקירתי, אבל איתך." הוא משך אותה לשמיכה העבה וכיסה את שניהם עד לצוואר. הוא נשק לשפתיה, חיבק את קימוריה וחש שהיום טעם שפתיה משובח מימים אחרים. הוא תהה האם זהו הטעם של יום חול גנוב, או טעמה של זו שטרם הכיר.

בעלות השחר אבּרהים גרר את עצמו מהמיטה החמה ופנה למטלות הבוקר. הוא הפעיל את סַמָאבַר הנפט, הוסיף כדורי פחם לכּוֹרְסִי, הניח תפילין והתפלל שחרית ליד החלון הפונה מערבה. כשסיים, העיר בעדינות את שתי בנותיו, רָעָנָה והוֹמָה, והאיץ בהן להתכונן לבית־הספר. אחרי שירד המסך על ההצגה היומית של כלכלת הבית והדאגה לנדוניה של הבנות, מוּלוּק קלעה לרָעָנָה את צמותיה הדלילות, החליפה להוֹמָה את הצווארון הלבן של תלבושת בית־הספר, וכולם יצאו יחד לעולם שמחוץ לבית.

ידיה הקטנות של רָעָנָה נכלאו באצבעותיה החזקות של האם. עונג המגע היה מהול בחששות. אצבעותיה של מוּלוּק לפתו תכופות את פרק ידה הקטנה, והעבירו לבת את סערת הנפש של האם. הבנות הקטנות ידעו לזהות מבעוד מועד את פרצי הר־הגעש ההולכים וקרבים, אך ידעו גם שהלָבָה החמה זורמת רק בין ארבעת כותלי הבית.

היה זה יום חשוב בחייה של מוּלוּק, היום שבו החלה את עבודתה כמורה מחליפה בכיתות הנמוכות. מעילה השחור הארוך התפור בקפידה תאם את שׂערה הנאסף כפקעת מאחורי גולגולתה. הפסוקת הבוהקת והחדה באמצע קרקפתה היתה כסמל שהעיד על חייה המחולקים ל"לפני" ו"אחרי". פניה היו עדינות, עורה רך, צווארה ארוך ונשי ופיתולי גופה מעוררים תשוקה. הצלקת שבפניה נראתה כהלצה גרועה של הבורא.

אבּרהים קיווה שמשׂרה מחוץ לבית תרגיע את נפשה הסוערת של אשתו. הוא הופיע לביקור בבית־הספר 'כורש' לבנות, שוחח בצרפתית עם מוֹסִיוּ אוחיון, שָבה אותו בקסמיו וביקש וגם קיבל משרה לאשתו. מאז כינה אותה חָנוֹם מוֹעַלֵם, גברתי המורה, וסחט ממנה חיוך של רצון טוב. השכר שהובטח למוּלוּק היה זעום, אך היא היתה קרובה להגשמת חלומותיה.

חדר המורים היה מחומם היטב, והשָרָת הגיש לה כוס תה מתוק וחם. היא בחרה את הכיסא הפינתי, הרחק משולחן המורות, והתיישבה זקופה, מחייכת לכל עבר. למרות החום המחניק סירבה לפשוט את מעילה, שמא הדבר יתפרש כחוצפה וכחוסר נימוס. סגנית המנהלת ניגשה אליה לברכהּ, וכשכינתה אותה "גברתי המורה", הצלקת הארוכה והעמוקה לאורך אוזנה השמאלית של מוּלוּק התלהטה. בידה השמאלית ניסתה לכסות על רקמת העור הפגועה ומבטה הושפל. חום הציף את גופה. היא ניפנפה בדף לוח השעות, נשמה עמוקות וניסתה להשתיק את פרפורי ליבה. "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", נזכרה בתפילה שאמה נשאה בזמנים קשים בחייה ושבעלה אמר בכל בוקר.

בנות הכיתות הנמוכות קיבלו אותה בשמחה. חיוכיה החמים, מילותיה המעודדות, מגע ידה המלטף ורצונה לפרוץ לעצמה דרך אל מחוץ לביתה הקנו לה הצלחה. הקור העז והיבש הפיל את המורות למיטת חולי בזו אחר זו, והעניק למוּלוּק ימים של חסד. היא ידעה את מקומה בסולם החשיבות של מורי בית־הספר ולכן הסכימה לכל משימה וביצעה אותה בכובד ראש ובהצלחה. בנותיה התפללו שהמורות המסכנות לא יבריאו במהרה, כדי שהאם תמשיך בעבודתה ושהלָבָה הרותחת תישאר עמוק בליבה ולא תפרוץ. הצגות הבוקר הלכו והתמעטו, והמסך ירד עליהן מהר מבעבר.

מי השלגים, שהפשירו לאיטם, זרמו במרזבים. היונים שבו למעופן ועל עצים ערומים פרחו גוֹלֵה יַךְ, פרחי הקרח הזעירים, הצהבהבים, בעלי הריח המשכר, וסימנו לבריות שהזמן הירוק בפתח. עם הָנֵץ קרן השמש הראשונה בקע קול המואזין מהרמקולים של המסגד הסמוך לבית לוי והקיץ את בני הזוג. זה זמן רב שמוּלוּק שמה לה להרגל, כשלובן היום מפיג את שחור הלילה, לפתוח בשיחות נפש ארוכות ולספר לאבּרהים על חלומותיה הבלתי מובנים ועל שאיפותיה הרחוקות מהישג ידה. אך היא לא אמרה את כל אשר על ליבה, שהיה עמוס בכאב ואשמה על הולדת בנות בלבד. היא רצתה בן, וחשה כי בנה שלא נולד גוזל את כתר הכבוד שלה ופוצע את גאוותה.

אבּרהים ידע את נפשה ורחמיו עליה גברו. ליבו אהב אותה בדרכו. הוא ידע אהבת נשים, והצליח לעוררה לאהבה במילותיו היפות ובאצבעותיו החמות. בכניעתו לגחמותיה ולכעסה כיבה את הלָבָה הלוהטת שבליבה. בשיחותיהם הנעימות באשמורות הבוקר, כשידיו הרכות פלשו לסמטאות חמלתה, השקתה אותו ממימי נהר העדן שלה. מוּלוּק היתה בעלת תשוקה עזה ואהבה את חיזוריו. ידי בן שבט לוי טיילו במחוזות קדושים של בת ישראל, וערגת האלוהים הקסומה התנחלה בין רגלי שניהם. נשיקותיו כיסו את הצלקת, והוא חש עצמו כדַרְוִויש הסועד בחברת מלכים, ובכל פעם שהעניקה לו את חסדיה עלה למרומי שמיים שבע וטוב לב.

אבל באותו יום שבו החורף אסף את שביל גלימתו הקרה, התעורר ופניה של המוסלמית לנגד עיניו. חיוכה האצילי והביישני בירך אותו בצפרא־טבא והדף את אשתו הרחק ממנו. הוא נשאר שוכב על גבו, שולח את אצבעותיו ומלטף את פניה של פַחְרי. מגע ידה של מוּלוּק לא נעם לו ונשימתה הדפה ריח של יומיום. ניחוח מי הוורדים של האישה הזרה הציף את נחיריו. היא שרה לו בקולה העדין, והוא מיאן לשתף בו אפילו את קרני השמש האביבית.

הוא נזכר בביקורו הראשון בביתה, בחיוכה המוקיר תודה על סל פירות החורף שהביא לה, בתָעַארוּף, נימוסיה, שהרעיפה עליו, ובמגע ידה החם כשנטלה את הסל מידיו. הוא הרים את ידו ונישק במקום שנגעה בו. הוא נשאר שוכב והוזה, חיבק אותה חזק ונפשו פירפרה כתרנגולת שמוֹלָה עזרא שחט לכפרות ליד גינת ביתו. בטנו כאבה כאב של אהבה. הסָמָאבַר, התפילין, תפילת השחרית והחובה לזרז את בנותיו לבית־הספר נשכחו.

"אבּרהים קום, מספיק כבר!" קולה החד של מוּלוּק שלף אותו מעולמו ההזוי.

הוא הזליף על עצמו או־דה־קולון. חולצתו הלבנה גוהצה פעם נוספת, הוא חיפש ומצא גרביים נקיים ללא טלאים, דרש וקיבל ממחטה לבנה נקייה, הבריק את נעליו השחורות ונעל ערדליים. המעיל החדש, שנהג ללבוש בשבתות, העניק לו מראה של גביר והעצים את הופעתו. הוא הביט במראָה וחיוך רחב התפשט על פניו, נטל את כובעו השחור ויצא לדרך. קרבות נפש התחוללו בו כבר כשחצה את הסף, אך בינתו לא הצליחה לרסן את תשוקתו.

ביקוריו השבועיים של אבּרהים אצל פַחְרי נמשכו. הוא בחר לקוחות בלתי מתאימים לחדר שהציעה להשכרה, ובינתיים הביא עימו סלי מזון ופירות. הוא סיפר ללקוחותיו על האלמנה המסכנה המטופלת בילדים קטנים, והם העריצו את רוחב ליבו ואת הגינותו. לא פעם העניקו לה שטרות כסף כדרך הרחמנים, ופַחְרי היתה אסירת תודה על כך.

יחסים אסורים של יהודי ומוסלמית לא היו זרים בין יהודי טהראן, אולם אלה הוסתרו בחצרות האחוריות ותחת מעטה של שקרים. אך הלחשושים בבית־הכנסת על פלוני ואלמוני שהיו אבות לילדים מאישה "לא משלנו", הפחד מאלימות המוסלמים ומהסתבכות במלכודת של השפלות ותשלומי כופר, סחיטות ונקמות, היו כמושכות שניסו לרסן את אבּרהים ולחסום את דרכו אל ביתה. אבל האישה הרכה והעדינה שננטשה צעירה בצילו הצר של אחיה, משכה אותו אליה כפרפר אל האש, ובעיניו היא היתה לפרח לבן הצומח מתוך השלג.

הוא ניסה למצוא שביל בריחה מסבך החששות ההולך ונרקם בו. 'מה רע להרוויח מעט מהעסקה הקטנה הזו?' הוא נטש את החלטתו שלא יסכים לתווך בהשכרת חדרים. הוא שאף לגדולות, ובעיניו עסקי נדל"ן של מגרשים לבנייה, מפעלים בצמיחה, אדמות חקלאיות רחבות ידיים, היו מטרות המביאות לו את העושר. אבּרהים ברוב טובו היה מעביר את העסקאות הקטנות למתווך יהודי זקן שכוחו תש והפרוטה לא היתה מצויה בכיסו, אך השכרת חדר אצל פַחְרי היתה עסקה שלא יעביר לאחר.

הוא הרים את ידו ועצר מונית.

* * *

זרעו של אבּרהים היה חלש כאופיו, תנועותיו היו עדינות ומתחשבות, ותשוקותיו היו עזות מאהבותיו. לפעמים, ברגעי כעס, מוּלוּק רטנה שאם אונו היה עומד לו כאון הגברים של שבטו, אולי אז לא היתה מקנאה בנשים החובקות בנים זכרים. רָעָנָה, בתם הגדולה, נולדה פג. מוּלוּק היניקה אותה בכל שעה, החזיקה אותה על שדיה, עטפה אותה בבגדי צמר והעניקה לה חיים. רָעָנָה הצליחה לפקוח עיניים רק כחודשיים לאחר בואה לעולם, ובחיוכה הראשון כבר קנתה את לב אמה. נשות השכונה, אחיותיה הבוגרות וגיסותיה, ציקצקו בלשונן וניחמו אותה בבוז כדרך המתנשאות, "אין דבר, מוּלוּק חָנוֹם, בת ראשונה היא סימן לבנים."

אך אצל מוּלוּק, בת ראשונה היתה סימן לבת שנייה. וכשהוֹמָה נולדה, כל אותן נשים בחרו בשתיקה חסרת חמלה, אותה חמלה שהיא כה השתוקקה לה. המילים נעתקו מפיהן והן ברחו לעולם של נטישה וזרוּת.

פניה הכהות של הוֹמָה, שׂערה הדליל, טבעה המרדני ותנועותיה החדות השלו את מוּלוּק. היא קיצצה את שׂערה של הוֹמָה, ולאחר מכן, בטענה של גזזת, גם גילחה את ראשה. היא העניקה לה סמכויות סמויות של בנים צעירים במשפחה, כיבדה את מוצא פיה ודרשה ממנה שתהיה הבן שלה. מוּלוּק הסתפקה בהולדת שתי הבנות ולא הרתה שוב, בחששה מבואה של בת שלישית. היא חלתה בכל המחלות המסתוריות ורשימת מכאוביה היתה מגוונת ומתחדשת. כל אבר בגופה כאב לפי התור. החשש והפחד מהיריון נוסף הרחיקו את רגליה הקרות מירכיו החמות. היא נסוגה לצד המיטה, ולפני שאבּרהים החל את שירת התשוקה שלו, ברחה לעולם החלומות. רק כשהרים דגל לבן של כניעה והבטיח שלא לעבֵּר אותה, חזרה לחיקו והניפה את דגלו.

אחיותיה הבוגרות פקדו אותה תדירות וניסו למצוא לה מרפא. אך היא מעולם לא חשפה בפניהן את דמעותיה ואת צר ליבה. עצבונה נראה רק בביתה, ואילו חיוכה וצניעותה בפני הזרים היו לשם דבר, ואנשים אהבו אותה בשל סבלנותה הרבָּה להקשיב לצרותיהם. בחוץ היתה אפוא מוּלוּק נחמת רבים, אך בתוך משפחתה - צרה למעטים.

בבואם לגור בביתם המרוחק ממרכז העיר, ביוסף־אַבָּאד שבצפון טהראן, נבט בליבם של אבּרהים ומוּלוּק הרצון לבנות בית־כנסת שכונתי שיעניק ליהודים המעטים בפרבר העיר חסד של תפילות ומקום מפגש ולימוד תורה. כך גם יוכלו להנציח את שמם לעד. חכם ידידיה, רב הקהילה הטהראנית, והפוסק הראשי לכל יהודי איראן, עודד אותם בכך. בעזרתו ובעזרת יהודים עשירים שכרו אוהל ענק, כיסאות, מאווררים ושטיחים, והקימו במגרש הצמוד לביתם בית־כנסת לימים הנוראים. שני ספרי התורה, שהביאו בסתר בחששם מפני פורענות של המוסלמים, שכנו בביתם בפינת חדר המשפחה, והיו מוקד עלייה לרגל לכל מבקש. שני ספרי התורה היו כנגד שתי הבנות. השופר ששאלו לקראת הימים הנוראים משך את עיניה של מוּלוּק. צורתו, קשיחותו, הפתחים משני הצדדים, ומעל לכול קולו בתקיעה בבית־הכנסת, השכיחו ממנה את החרדות ואת החששות ונטעו בליבה את התקווה לבוא בן זכר.

בראש־השנה היה בית־הכנסת המאולתר שהקימו מלא מפה לפה. יהודי השכונות הסמוכות החלו להגיע לשם - נשים וגברים, בנות צעירות ובשלות, בחורים נאים התרים אחרי אהבה, נערות המחפשות להתאהב בסתר ליבן, ילדים שרצו להשביע את סקרנותם, הורים המבקשים לשמור על הקיים ומאמינים המתפללים לאלוהיהם. שוטר השכונה תוגבר בקצין מנומס במדים מצוחצחים ובשוטר מקוף נוסף, להגנה על היהודים ב'אוהל תורה'. אנשי החוק העניקו למקום הילה של עוצמה ושל רשמיות ועוררו את הערכתם של השכנים המוסלמים.

אבּרהים ומוּלוּק עמדו בפתח האוהל הגדול וקיבלו את פני הבאים. אבּרהים התהדר בחליפה חדשה לקראת החג ומוּלוּק נגסה בעתיד בנותיה, משכה מבנק השטיח סכום נאה, ורכשה לה ולהן מלבושים חדשים חגיגיים. היא לבשה שמלה ירוקה מקושטת בפרחים זעירים. רָעָנָה בת השבע זכתה בלבוש מאריגים מובחרים ועמדה לראווה בפני הנשים הסקרניות שחיפשו שידוך לבניהם הצעירים. הוֹמָה בת הארבע התהדרה בשמלה חדשה משובצת, והתגאתה בשׂערה שצמח לאט ובהתמדה. עם השמחה הגיעו גם הכבוד, ההערכה וההערצה. השתתפותם של יהודי השכונה בהמוניהם והכרת התודה שלהם הביאו אושר עילאי לבעלי היוזמה והעניקו להם נושא נוסף לשיחות השחרית.

הבמה של שליח הציבור ניצבה במרכז האוהל ופנתה מערבה. אבּרהים התעטף בטליתו, בירך ונשק לחוטי התכלת, וכשחקן ראשי הפותח את עונת מחזות החיים, עמד במרכז הבמה. לצידו, כבן לוי, עמדו שאר נציגי שלושת הרבדים של העם: הכוהנים וישראל. הם נשאו תפילות ודרשות והתרימו את העם לקראת העתיד לבוא. בתום עונת החגים הראשונה, התברר שהיקף התרומות היה מעל המצופה. בליבם של אבּרהים ומוּלוּק ניטעה תקווה גדולה לבניית בית־כנסת של קבע, ובלב הקהל התעוררו רגשי כבוד כלפיהם, אך גם קנאה ושנאת חינם.

במוצאי יום־הכיפורים, לאחר שאבּרהים תקע את יתדות הסוכה ושתה את כל היין שנותר מהברָכה, נרדם ושוב הֵפר את תקוותיה של אשתו לתקוע בשופרו ולהעניק לכל הקדושים הזדמנות להיענות לקריאתה ולחלומותיה על חיבוק בן זכר.

"בָּאבָּא! בָּאבָּא!" היא קראה לאביה בחלומה.

הוא הופיע וליטף את ראשה. "מוּלוּק, מאז שהלכתי עוד לא ביקרתי אצלך. אני בא בידיים מלאות ובבשורות טובות."

היא רכנה על ידו לנשקה.

הוא משך את היד ונישק למצחה. "מוּלוּק, תשמרי על האורח. תשמרי עליו טוב," הושיט את ידו אליה, "זו הכתוּבּה שלך. מסרתי אותה לאורח שיביא לך." הוא חבש את כובעו מפרוות הכבשים, פנה ללכת ואין ברכה בפיו. היא, בתו הקטנה והאהובה, רצה אליו והושיטה לו את מעילו הישן, אך הוא סירב לקחתו. "תשמרי לך, בתי, ימים קרים לפנייך, תשמרי לך." דמעות זלגו מעיניו.

מוּלוּק ביקשה את ברכתו, כמו אז, כמו תמיד, כמו בימי התמימות של ילדותה, אך לא ראתה אותו עוד. האב נעלם והמעיל נשאר בידה.

רוחות הסתיו הקרירות לא הצליחו לייבש את זיעתה של מוּלוּק. מסתורין עטף את נשמתה. דופק ליבה ליווה את קריאתו של המואזין בין חשכת הלילה ואור הבוקר. היא ציפתה לאורח מטעם אביה וכאבה את דמעותיו. 'הוא בכה כי נפרד ממני,' גירשה את המחשבות הרעות מליבה וציפתה לטוב. אדי היין התפוגגו והיא חיפשה את ידו של אבּרהים להניח עליה את ראשה, ואת שפתיו להמתיק את צערה. "אבּרהים, אבּרהים," נצמדה אליו.

הוא ליטף את גופה, פתח את פיו לנשקה וחיבק אותה בעדינות.

"חלמתי על אבא שלי, הוא מביא לנו אורח."

"איזה אורח, מוּלוּק? אבא שלך מת מזמן, שכחת?"

"לא שכחתי, אבּרהים ג'וּן, דווקא בגלל שהוא מת. דווקא עכשיו הוא מביא לנו את האורח." צחקה בהנאה.

אבּרהים נשם עמוקות את ריחה וייחל לריחה של האחרת.

"הוא ימסור לי את שטר הכתוּבּה ששמו רשום בו. אנחנו צריכים לפתוח לו את השער," צחוקה היה מהול במבוכה.

היא חזרה ללטפו, הוא נשם את ניחוחה הרטוב. שופרו רומם לתקיעה. היא לא איבדה את ראשה, ובגופה הלוהט שמרה על חושיה המחודדים. היא זכרה את הוראותיה של גַ'אן גַ'אן חָנוֹם להצלחת נטיעת זרע בן זכר.

* * *