תשוקה בברזיל

1

"אני חייבת ללכת," אמרה מג לאמהּ. "הם גמרו להעלות נוסעים, מוטב שאכבה את הטלפון שלי."

"את תסתדרי עוד זמן מה." התעקשה רות המילטון להמשיך בשיחה. "האם סיימת את העבודה בעניין רכישת אוואנס?"

"כן." מג ניסתה להרחיק את החריפות מקולה. היא באמת רצתה רק לכבות את הטלפון ולהירגע. מג שנאה לטוס. טוב, לא את הכול – רק את החלק של ההמראה. היא רצתה רק לעצום את עיניה ולהאזין למוזיקה, לנשום כמה נשימות מרגיעות לפני שהמטוס יתכונן לעזוב את נמל התעופה של סידני – אלא שכרגיל, אמה רצתה לדבר על עבודה. "כפי שאמרתי," אמרה מג ברוגע, משום שאם היא תסגיר ולו במעט את העובדה שהיא נרגזת, אמה תרצה לדעת יותר. "הכול מעודכן."

"יפה." אמרה רות, אך היא לא הסתפקה בכך.

מג כרכה קווצה משערה האדום החלק מאוד סביב אצבע אחת, כפי שעשתה תמיד כשהיתה מתוחה או כשהתרכזה.

"את חייבת לוודא שתשני במטוס, מג, כי את תתחילי מיד כשתנחתי. לא תאמיני כמה אנשים יש פה. יש הזדמנויות רבות כל כך..."

מג עצמה את עיניה והחניקה אנחת תסכול כשאמה המשיכה לפטפט על הוועידה ואז המשיכה אל פרטי הנסיעה. מג כבר ידעה שמכונית תמתין לה בנמל התעופה בלוס אנג'לס ותיקח אותה ישירות את המלון שבו תיערך הוועידה. וכן, היא ידעה שתעמוד לרשותה כמחצית השעה כדי להתקלח ולהחליף בגדים.

הוריה של מג היו מהחשובים בשוק הנדל"ן בסידני, וכעת הם ביקשו להתרחב אל מעבר לים בשם כמה מלקוחותיהם. הם טסו ללוס אנג'לס ביום שישי כדי לקשור קשרים, ואילו מג התעכבה עם הניירת שהצטברה במשרד לפני שהצטרפה אליהם.

מג ידעה שהיא אמורה להיות נרגשת הרבה יותר לקראת הנסיעה ללוס אנג'לס. בדרך כלל היא אהבה לבקר במקומות חדשים, והיא גם ידעה עמוק בתוכה שלא אמורות להיות לה טענות – היא טסה במחלקת עסקים, והיא תשהה במלון המפואר שבו תתקיים הוועידה. היא תגלם את תפקיד המקצוענית המצליחה, כפי שיעשו הוריה.

למרות זאת, למען האמת, העסק המשפחתי לא הצליח במיוחד ברגע זה.

הוריה היו תמיד להוטים מאוד לקפוץ על עסקת ההתעשרות האחרונה. מג, שתמיד היה אפשר לסמוך על עצתה ההגיונית, הציעה שבמקום שכולם יטוסו לשם, אולי כדאי שרק אחד מהם ייסע, או שאולי הם יימנעו מכך לגמרי ויתרכזו בנכסים שכבר היו רשומים בספריהם.

מובן שהוריה לא רצו להקשיב לה. זה, הם התעקשו, היה הדבר הבא.

מג פקפקה בכך.

אך זה לא היה הדבר שגרם לחוסר השקט שלה.

למען האמת, כשהיא הציעה שרק אחד מהם ייסע – בהתחשב בכך שהיא עסקה בצד המשפטי – היא די קיוותה שהם אולי ישקלו לשלוח רק אותה.

שבוע במקום רחוק לא היה רק דבר מותרות שהיא נזקקה לו – הוא הלך ונעשה במהירות לצורך. ולא היה מדובר במלון הנעים – היא תתאכסן באוהל אם יהיה בכך צורך, רק לשם ההפוגה, רק לצורך הפסקה כדי שהיא תוכל לחשוב כראוי. מג חשה כאילו היא נחנקת – לכל מקום שאליו היא פנתה היו הוריה, פשוט לא מניחים לה מרחב למחשבה. כך זה היה מאז שהיא מסוגלת לזכור, ולעיתים היא חשה כאילו כל חייה תוכננו מראש על ידי הוריה.

למען האמת, כך קרוב לוודאי היה.

למג לא היו סיבות רבות להתלונן. היתה לה דירה נעימה משלה בבונדי – אך לאור העובדה שהיא עבדה שתים עשרה שעות ביום, היא מעולם לא נהנתה ממנה, באמת ותמיד היה משהו בעבודה שדרש את תשומת לבה בסופי שבוע; להשיג חתימה, לקרוא חוזה. נדמה היה שזה לעולם לא נגמר.

"למעשה אנחנו הולכים לראות מספר נכסים אחר הצהריים..." המשיכה אמה לדבר שעה שהמולת פעילות נשמעה במעבר לצִדה של מג.

"אם כך, אל תסכימו לדבר לפני שאגיע לשם." הזהירה מג. "אני מתכוונת לכך, אימא."

היא הרימה את מבטה וראתה שתי דיילות מסייעות לאדון. פניו היו מוסתרות מעיניה של מג על ידי התאים העליונים, אך אין ספק שממראהו של הגבר הזה לא נראה היה שהוא זקוק לסיוע.

אין ספק שהוא היה גבוה ונראה בכושר מעולה, וממה שמג יכלה לראות הוא נראה מסוגל ביותר להניח את המחשב הנייד שלו בתא העליון, ובכל זאת הדיילות ריקדו סביבו, לקחו את מעילו והתנצלו שוב ושוב כשהוא פנה להתיישב במושב לצדה של מג.

כשפניו נראו, מג, שכבר היתה בעיצומו של מאבק, איבדה לגמרי את מקומה בשיחה עם אמה. הגבר היה בהחלט מדהים, בעל שיער שחור מסורק יפה שהיה רק מעט ארוך מדי ונפל על מצחו. היה לו אף רומאי ישר מאוד ועצמות לחיים גבוהות. אכן היו בו כל המרכיבים של גבר נאה מאוד, אך היה זה פיו שמשך את תשומת לבה – מעוצב בשלמות, כחבורה כהה אדומה בלסתו השחורה הלא מגולחת, ולמרות שזה היה פה זועף, הוא היה פשוט יפה.

הוא זרק הנהון קצר לעבר מג כשהתיישב לצידה.

אין ספר שמישהו לא היה כל כך מאושר!

כשהוא התיישב קלטה מג את ניחוחו – תערובת של מי קולון יקרים – ולמרות שהיא ניסתה להתרכז במה שאומרת אמה, המשיך מוחה של מג להימשך אל השיחה התמציתית שהתנהלה לצדה כשהדיילות השתדלו ככל יכולתן לפייס גבר שנדמה היה שלא ניתן לפייסו בקלות.

"לא," הוא אמר לדיילת. "זה יסתדר לשביעות רצוני ברגע שנמריא."

היה לו קול עמוק ונמוך שהיה עשיר במבטא שמג לא הצליחה למקם. אולי ספרדי, היא חשבה, אך לא היתה בטוחה לגמרי.

אך הדבר שהיא כן היתה בטוחה בו, היה שהוא תבע יותר מדי מתשומת לבה.

בלי לשים לב, כמובן – היא המשיכה בקושי לדבר עם אמה, אצבעה עדיין כרוכה בשערה – אך היא לא יכלה להפסיק להקשיב לשיחה שלא היתה כלל מעניינה.

"שוב," אמרה לו הדיילת, "אנחנו מתנצלים על כל אי נעימות, מר דוס סנטוס." אז היא הפנתה את תשומת לבה אל מג, ואף שבידידות ובנימוס, הדיילת לא היתה כה משתפכת כפי שפנתה זה עתה אל הנוסע לצידה של מג. "את צריכה לכבות את הטלפון, מיס המילטון. אנחנו עומדים להתכונן להמראה."

"אני באמת חייבת לסיים, אימא," אמרה מג. "אראה אותך שם." באנחת רווחה היא כיבתה את הטלפון שלה. "החלק הטוב ביותר בטיסה" היא אמרה בעודה עושה זאת – לא בהכרח אליו.

"אין בטיסה שום חלק טוב." נשמעה תשובתו הנוקשה כשהמטוס החל לנוע לעבר המסלול. כשראה שהיא הרימה את גבותיה הוא מיתן מעט את דבריו. "לפחות לא היום."

היא העניקה לו חיוך קטן והציעה 'מצטערת' מהיר, ואז הביטה לפנים ולא מבעד לחלון. אחרי הכול, הוא יכול היה להיות בעיצומו של מקרה חירום משפחתי ומיהר למקום כלשהו. יכולות להיות סיבות רבות למצב רוחו הרע, וזה, אחרי הכול, כלל לא היה עניינה.

למען האמת היא די הופתעה כשהוא ענה לה, וכשהסתובבה היא ראתה שהוא עדיין מביט בה. "בדרך כלל אני אוהב לטוס – אני טס הרבה מאוד – אבל היום אין מושבים במחלקה הראשונה."

ניקלאס דוס סנטוס הביט כשהיא מצמצה למשמע הסברו. היו לה עיניים ירוקות מאוד שהביטו ישירות אליו. הוא ציפה לכך שהיא תשמיע מלמול של אהדה או אוי-אוי-אוי קטן באשר לחוסר היעילות של חברת התעופה; אלה היו התגובות שהוא היה רגיל לקבל, לכן הוא די הופתע מתגובתה.

"מסכן שכמוך!" היא חייכה. "חייב להצטופף פה מאחור במחלקת העסקים."

"כפי שאמרתי, אני טס הרבה, ואני לא רק עובד במשך הטיסה, אני צריך לישון במטוס – משהו שעכשיו עומד להיות קשה לביצוע. נכון ששיניתי את תוכניותיי רק הבוקר, אבל בכל זאת..." הוא לא המשיך. ניקלאס חשב שזה היה סוף השיחה, שהוא הסביר מספיק טוב את מצב רוחו הקודר. הוא קיווה שעכשיו הם יוכלו לשבת בשתיקה הדדית, אך בטרם הספיק להפנות את מבטו, דיברה שוב האישה שבמושב שלצידו.

"כן, זה חוסר התחשבות נורא מצדם – לא לשמור מושב פנוי בשבילך רק למקרה שתוכניותיך ישתנו."

היא חייכה כשאמרה זאת, והוא הבין שהיא מתבדחת – בערך. היא לא דמתה לשום אדם שהוא הכיר. בדרך כלל אנשים רחשו לו כבוד, או במקרה של אישה יפה – ואולי היא היתה כזאת – הן התחילו איתו.

הוא היה רגיל לנשים כהות שיער מעירו, מטופחות עד שלמות. מפעם לפעם הוא חיבב בלונדיניות – והיא היתה בערך כזאת. שערה היה בלונד אדמדם. אך בניגוד לנשים שבדרך כלל הוא היה אִתן, היה מצדה חוסר השתדלות מוחלט. היא היתה לבושה מסודר מאוד, במכנסי שלושה רבעים בכחול כהה ובחולצת בגוון קרם שהיתה עדינה ומושכת. עם זאת, החולצה היתה מכופתרת די גבוה והיא לא היתה מאופרת כלל. הוא העיף מבט מטה אל ציפורניה שהיו מסודרות, אך לא צבועות ולא לאחר טיפול מניקור, וכן, הוא חיפש טבעת.

לולא החלו המנועים לרעום, היא היתה אולי מבחינה במבט הזה. לולא היתה מפנה מבטה באותו רגע היא היתה אולי נהנית מאחד מחיוכיו הנדירים ביותר. משום שנראה היה שבאופן מרענן היא אינה מתרשמת ממנו, וניקלאס החליט שהיא כלל לא היתה אולי אישה יפה...

אך היא דיברה יותר מדי.

עכשיו הוא יכתיב את הכללים, החליט ניקלאס. הוא פשוט יתעלם ממנה אם היא תדבר שוב. היתה לו עבודה רבה במהלך הטיסה הזאת, והוא לא רצה שהיא תפריע לו כל חמש דקות עם אחת ממחשבותיה המקריות.

ניקלאס לא היה האדם הדברן ביותר – לפחות הוא לא בזבז מילים בדיבורים על שום דבר – והוא בהחלט לא היה מעוניין בהנחותיה. הוא רצה רק להגיע ללוס אנג'לס כשאחריו עבודה ושינה רבה ככל האפשר. הוא עצם את עיניו כשהמטוס נע במהירות על המסלול, פיהק, והחליט לנמנם עד שיוכל להדליק את המחשב הנייד שלו.

ואז הוא שמע אותה נושמת.

בקול רם.

והוא רק הלך ונעשה רם יותר.

הוא חרק בשיניו לשמע אנחתה הקטנה כשהמטוס התרומם מהמסלול ופנה כדי לירות בה מבט זועם – אך כשראה שעיניה היו עצומות, הוא רק נעץ בה מבט. למעשה היה מרתק להביט בה. אפה היה סולד, שפתיה היו רחבות, וגם ריסיה היו בצבע בלונד אדמדם. אך היא היתה מתוחה במידה שלא תיאמן, והיא נשמה נשימות גדולות וארוכות שהפכו אותה קרוב לוודאי לאישה הכי מעצבנת בעולם. הוא לא יוכל לסבול זאת במהלך שתים עשרה השעות הבאות, וניקלאס החליט שהוא ידבר שוב עם הדיילת – מישהו יצטרך לעבור מהמחלקה הראשונה.

זה פשוט לא ילך.

מג נשמה פנימה דרך האף והחוצה דרך הפה כשהתרכזה בשימוש בשרירי בטנה כדי לשלוט בנשימתה כפי שנאמר לה לעשות בתרגילי 'הפחד מטיסה' שלה. היא כרכה את שערה שוב ושוב, וכשזה לא עזר היא נאחזה במסעדי המושב, חוששת מרעש התקתוק הנורא מעליה כשהמטוס המשיך בטיפוס הלא חלק כל כך שלו מעלה. זו באמת היתה המראה מטלטלת באופן נורא, והיא שנאה את החלק הזה יותר מכל דבר – היא לא יכלה להירגע עד שהדיילות נעמדו ושלטי חגורות הבטיחות כבו.

כשהמטוס נטה מעט שמאלה נעצמו עיניה של מג חזק יותר. היא נאנחה שוב, וניקלאס, שכל הזמן צפה במעשיה המוזרים, הבחין לא רק בכך שעורה הפך לבן אלא גם בכך שבשפתיה לא נותר כל צבע.

ברגע שהשלטים יכבו הוא ידבר עם הדיילת. לא אכפת היה לו אם המשפחה המלכותית היא זו שהם פינקו במחלקה הראשונה. מישהו יצטרך לפנות לו מקום! בידיעה שהוא תמיד השיג מה שרצה ושבקרוב הוא אכן יעבור, החליט ניקלאס שלרגע או שניים הוא יכול להרשות לעצמו להיות נחמד.

אחרי הכול, אין ספק שהיא היתה מבועתת.

"את יודעת שזו הדרך הבטוחה ביותר לנסוע, נכון?"

"מבחינה הגיונית, כן," היא ענתה כשעיניה עדיין עצומות. "רק שברגע זה אין לי הרגשה שזה בטוח כל כך."

"ובכן, זה כן." הוא אמר.

"אמרת שאתה טס הרבה?" היא רצתה שהוא יאמר לה שהוא טס מדי יום ביומו, שהרעש מלמעלה היה רגיל לחלוטין ושאין סיבה לדאוג, מוטב שהוא יהיה טייס, בעצם – אז היא אולי תוכל להאמין שהכול בסדר.

"כל הזמן." הגיעה תשובתו הרגועה, והיא הרגיעה אותה.

"והרעש הזה?"

"איזה רעש?" הוא הקשיב במשך שנייה או שתיים. "אלה הגלגלים המתרוממים."

"לא, זה."

הכול נשמע לו נורמלי לגמרי, אך ניקלאס הבין שקרוב לוודאי שהיא לא היתה נורמלית כל כך, לכן הוא המשיך לדבר אליה. "היום אני טס ללוס אנג'לס, ובעוד יומיים אני אטוס לניו יורק..."

"ואז?" שאלה מג, משום שברגע זה קולו היה בהחלט עדיף על מחשבותיה.

"אז אני אטוס הביתה לברזיל, שם אני מקווה לקחת חופשה למשך שבועיים."

"אתה מברזיל?" עיניה היו עכשיו פקוחות, וכשהיא פנתה להביט בו היא פגשה לראשונה כראוי במבטו. היו לו עיניים שחורות מאוד שברגע זה היה פשוט תענוג להביט בהן. "אז אתה מדבר..." מוחה היה מבולבל לגמרי, היא יכלה עדיין לשמוע את הרעש מלמעלה...

"פורטוגלית?" הוא אמר, וכאילו הוא היה שם כדי לשעשע אותה – ולרגע או שניים נוספים הוא הניח שכך היה – הוא חייך והציע לה בחירה. "אני יכול לדבר גם צרפתית. וגם ספרדית, אם את מעדיפה..."

"אנגלית זה בסדר."

לא היה צורך לדבר עוד. הוא ראה שהצבע חוזר ללחייה וראה שלשונה עוברת על שפתיים מוורידות. "המראנו," אמר ניקלאס, ובאותה עת צלצל הפעמון והדיילות נעמדו. הבהלה הפנימית של מג הסתיימה, תודה, והוא הביט כשהיא פלטה נשימה ארוכה.

"אני מצטערת על כך." היא נתנה לו חיוך די נבוך. "בדרך כלל אינני כה נוראה, אבל הפעם זה באמת היה מטלטל."

זה כלל לא היה מטלטל, אך הוא לא התכוון להתווכח איתה או להיגרר לשיחה נוספת. ועם זאת, היא הציעה את שמה.

"אני מג, דרך אגב."

הוא לא ממש רצה לדעת את שמה.

"מג המילטון."

"ניקלאס." הוא ויתר באי רצון על הפרט הזה.

"אני באמת מצטערת על כך. אני אהיה בסדר עכשיו. אין לי בעיה עם טיסה – אני מתעבת רק את ההמראה."

"מה בנוגע לנחיתה?"

"הו, אני מסתדרת עם זה."

"אם כך, מעולם לא טסת לסאו פאולו." אמר ניקלאס.

"אתה משם?"

הוא הנהן ואז משך את התפריט והחל לקרוא בו – לפני שנזכר שהוא עמד להחליף מושב. הוא לחץ על הפעמון שלו כדי לקרוא לדיילת.

"אז זה נמל תעופה עמוס?"

הוא הביט אל המקום שבו מג ישבה כאילו הוא שכח בכלל שהיא שם, שלא לדבר על השיחה שהם ניהלו.

"מאוד." הוא הנהן, ואז ראה שהדיילת מתקרבת עם בקבוק שמפניה. אין ספק שהיא ודאי חשבה שהוא צלצל כדי להזמין משקה – אך כשהוא פתח את פיו כדי להשמיע את תלונתו הודה ניקלאס שאולי תהיה זו גסות רוח קלה לבקש לעבור בנוכחותה של מג.

הוא ישתה את המשקה הזה, החליט ניקלאס, ואז הוא יקום וילך לחטוף שיחה שקטה עם הדיילת. או שיחה זועמת אם זה לא ילך. הוא הביט כשהשמפניה שלו נמזגת, ואז, אולי כשהוא מודע לכך שעיניה מביטות בו, הוא פנה, נרגז.

"גם את רצית משקה?"

"בבקשה." היא חייכה.

"בשביל זה יש לך פעמון," הוא השיב. נראה היה שהיא לא הבינה שהוא סרקסטי, לכן הוא נכנע וגלגל את עיניו והזמין כוס נוספת. עד מהרה לגמה מג מהמשקה שלה.

הוא היה טעים להפליא, תוסס וקר כקרח, והיא קיוותה שהוא ירגיע את עצביה המתוחים – אלא שזה לא קרה. נדמה היה שהתערובת של המתיחות בשל הטיסה והעובדה שהיא מעולם לא היתה בחברת אדם כה משגע קודם לכן גרמה לכך שפיה פשוט לא יכול היה לעצור.

"נדמה שזה לא בסדר לשתות בעשר בבוקר." היא שמעה את קולה שוב ויכלה לבעוט בעצמה בשמחה – רק שאז הוא אולי יחליט שהיא לא שפויה. מג פשוט לא ידעה מה לא בסדר איתה.

ניקלאס לא ענה. מוחו כבר חזר לחשוב על עבודה, או לפחות לחשוב על כל הדברים שהוא צריך לסכם כדי שהוא באמת יוכל לצאת לחופשה משמעותית.

הוא בהחלט התכוון לצאת לחופשה. הוא עבד ללא הפסקה במשך ששת החודשים האחרונים לפחות, והוא באמת ציפה לשובו לברזיל, המדינה שאהב, לאוכל שהוא העריץ ולנשים שהעריצו אותו ושידעו איך זה...

הוא יצא לשבועיים או אולי לשלושה שבועות, והוא התכוון לנצל בהם כל רגע בהתענגות על הנאות החיים הפשוטות אך היקרות – נשים יפות ואוכל מדהים ואז שוב מהכול.

הוא פלט נשימה ארוכה כשחשב על כך – נשימה ארוכה שנשמעה מאוד כאנחה. אנחה משועממת אפילו – אלא שכיצד זה ייתכן? ניקלאס שאל את עצמו. היה לו כל מה שגבר יכול לרצות, והוא עבד קשה כדי להשיג זאת – הוא עבד קשה כדי להבטיח שהוא לעולם לא יחזור אל המקום שממנו הוא בא.

והוא אכן הבטיח זאת, אמר ניקלאס לעצמו. הוא יכול עכשיו לעצור למשך זמן קצר. השתרעות הגונה בברזיל תפוגג את תחושת חוסר המנוחה הזאת. הוא חשב על הטיסה הביתה, על המטוס נוחת בסאו פאולו, ובעודו עושה זאת הוא הפתיע את עצמו. השמפניה שלו נגמרה. הוא יכול היה עכשיו לקום ולשוחח עם הדיילת. אך במקום זאת ניקולס הסתובב ודיבר איתה.

עם מג.