תשוקה מתמדת

הייתי אמור להיות מאושר יותר, חשב סרג'יו כשסגר את ברז המקלחת, יצא אל שטיח האמבט הרך והיוקרתי ולקח מגבת רכה אף יותר. היום נעשיתי מיליארדר. היום שני החברים הטובים ביותר שלי נעשו גם הם מיליארדרים. אם זה לא גורם לי אושר, מה כן?

סרג'יו הזעיף את פניו כשהתנגב במרץ. מדוע הוא לא היה מאושר? מדוע הוא לא התרגש עד טירוף מ-4.6 המיליארדים ששולמו להם תמורת הזיכיון ל'מטורף על יין'? מדוע החתימה על החוזה היום הותירה אותו מרגיש רק... מרוקן מעט?

אנשים חכמים אמרו שהדרך היא שמעניקה את הסיפוק הרב ביותר, לא היעד, הוא הודה במשיכה נכנעת בכתפיו הרחבות. העובדה הבלתי מופרכת היתה ששלושת חברי מועדון הרווקים הגיעו ליעדם. ובכן... כמעט הגיעו. לאיש מהם טרם מלאו שלושים וחמש שנים, אף שזה יקרה בקרוב. יום הולדתו השלושים וחמישה עמד לחול שבועיים בלבד אחר כך.

סרג'יו חייך חיוך מריר כשנזכר בלילה שבו הם ייסדו את מועדון הרווקים. כמה צעירים הם היו אז. איש מהם לא הבין זאת באותה עת. הם הרגישו בוגרים לגמרי, בני עשרים ושלוש שבאותה שנה הרגישו מבוגרים בהרבה מסטודנטים אחרים באוקספורד. הם גם היו בטוחים יותר בעצמם, כל אחד מהם בורך במראה נאה ובתבונה רבה מהממוצע. הם גם היו שאפתניים מאוד.

לפחות הוא ואלכס היו שאפתניים. ג'רמי, שכבר היתה לו הכנסה פרטית, הצטרף אליהם רק לשם ההנאה.

זה היה יום שישי בערב, מספר חודשים אחרי שהם נפגשו לראשונה. הם ישבו בחדרו של ג'רמי, כמובן. חדרו היה גדול וטוב בהרבה מזה שסרג'יו ואלכס חלקו. הם היו יותר משיכורים מעט כשסרג'יו – שהיתה לו נטייה לפנות לפילוסופיה כששתה – שאל את השניים האחרים מהי מטרתם בחיים.

"בהחלט לא נישואין." היתה תגובתו הנוקבת למדי של ג'רמי.

ג'רמי ברקר-ויטל, בנו הצעיר של בעל אימפריית בנקאות בריטית בת מאות שנים. אולי בשל עושרה הרב הוכתם שמה של משפחתו בשל גירושין. משני חבריו של ג'רמי לא נעלמה העובדה שהוא היה ציני כשהנושא היה מוסד הנישואין.

"גם אני לא מעוניין בנישואין," הסכים אלכס קאטונה מסידני, שנהנה ממלגת רודס ובא ממעמד הפועלים, והיה בעל מנת משכל של כמעט גאון. "אני אהיה עסוק מכדי להינשא. אני מתכוון להיות מיליארדר עד שאגיע לגיל שלושים וחמש."

"גם אני," הסכים סרג'יו. אף שסרג'יו היה בנו היחיד ויורשו של בעלי חברת מורלי שמשכנה במילאנו, הוא ידע היטב שהחברה המשפחתית לא נהנתה מהצלחה כמו בעבר. כשיגיע זמנו לרשת את העסק, הוא חשש שהוא לא יהיה ראוי להיקרא ירושה. אם הוא רצה להצליח בחיים, הוא היה חייב לעשות זאת בכוחות עצמו, והמשמעות היתה ויתור גם על נישואין. במשך שנים רבות, בכל אופן.

וכך נוסד מועדון הרווקים. הכללים והמטרות נקבעו על ידם באותו לילה בהתלהבות רבה.

כלל ראשון היה רגשי משהו, ואופטימי, לשלושה גברים צעירים בתחילת שנות העשרים שלהם.

להישאר חברים לנצח.

מובן שהם היו אז שיכורים מאוד, אחרי שחיסלו מספר בקבוקים ממה שנדמה שהיתה האספקה הבלתי נדלית של יין צרפתי מעולה.

אבל, למרבה הפלא, הם עדיין היו החברים הטובים ביותר עשור אחר כך, למרות שהקימו עסק משותף, מה שבדרך כלל היה נשיקת המוות כשמדובר היה בחברות. סרג'יו לא שאל מדוע חברותם הצליחה, אבל הוא היה אסיר תודה עליה. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו שיקרה אי פעם משהו שיקלקל את הקשר ביניהם.

אך סרג'יו נאלץ לצחוק לשמע כלל מספר שתיים, שהיה למצות את החיים עד תום.

המשמעות היתה שהם היו אמורים לשכב עם כל נערה מושכת שתביט בהם מזווית עינה. דבר ששלושתם הצליחו בו יפה מאוד במהלך שנותיהם באוקספורד. עם זאת, מאז יציאתם אל החיים האמיתיים נפקחו מעט עיניהם. לפחות עיניו של סרג'יו, שהעדיף חברת נשים שהציעו יותר מאשר את גופן המוכן לרצות. נשים עם קריירות וסגנון ויכולת שיחה. לעיתים קרובות נשים מבוגרות יותר, בניגוד לאלכס, שככל שהתבגר נדמה היה שנערותיו נעשות צעירות יותר.

"נשים צעירות לא נדבקות או מבקרות או מתלוננות כל כך כמו נשים בגילי," הוא אמר יום אחד לסרג'יו. "הן גם לא רוצות כל הזמן שאשא אותן."

אלכס עדיין התנגד למוסד הנישואין. לא בעיקרון. רק ביחס לעצמו. בניגוד לג'רמי, הוא לא היה ציני בנושא הזה. הוריו ואחיו ואחיותיו של אלכס נהנו מנישואין מאושרים. באשר לג'רמי... הוא הפך לפלייבוי מהשורה הראשונה, נערותיו הופיעו ונעלמו במהירות מבהילה. איש לא השתעמם בחברת ידידתו מהר יותר מג'רמי. אך תמיד היתה נערת אחרת להוטה למלא את מקום הקודמת. עושרו של ג'רמי, מראהו הנאה וקסמו הפילו נשים למרגלותיו בכל מקום שאליו הוא הלך. מובן שכולן גם התאהבו בו, רגש שמעולם לא היה הדדי. ג'רמי לא התעניין באהבה, הוא הותיר נתיב של לבבות שבורים בכל רחבי בריטניה ומחציתה של אירופה. סרג'יו לא אהב זאת – ואמר כך – אבל ג'רמי רק משך בכתפיו ואמר שהוא אינו אשם בכך שהוא קל דעת. זה היה פגם גנטי. אביו היה נשוי בשלישית ואימו ברביעית. או אולי בחמישית?

מובן שלאלכס ולג'רמי לא היתה כל בעיה עם כלל מספר שלוש.

לחברי מועדון הרווקים אסור להינשא בטרם מלאו להם לפחות שלושים וחמש שנים.

ובשעתו נדמה היה שהדבר יקרה רק בעוד נצח נצחים.

ובכל זאת, סרג'יו ידע, למרות מרירותו הרבה בשל נישואיו השניים של אביו והגירושין שבאו אחריהם, שיום אחד הוא יינשא. אחרי הכול, הוא היה איטלקי. המשפחה היתה חשובה לו, אבל הוא עיכב את הרעיון כשעמל בכפייתיות למען המטרה העיקרית של מועדון הרווקים.

להפוך למיליארדרים עד גיל שלושים וחמש.

והם השיגו אותה בסופו של דבר. היום.

גל דכדוך נוסף שטף את סרג'יו כשהשלים עם כך שהיום הזה ציין גם את סופו המעשי של המועדון שלהם. כן, שלושתם עדיין יהיו חברים לנצח – זה היה מובן מאליו – אבל רק מרחוק. הוא עצמו ישוב בקרוב למילאנו כדי ליטול על עצמו את הנהלת העסק המשפחתי שהלך והידרדר מאז מות אביו בשנה שעברה. אלכס ישוב מחר לאוסטרליה כדי להרחיב את חברת פיתוח הנכסים שהיתה כבר הצלחה, ואילו ג'רמי יישאר בלונדון במקום שבו הוא תכנן לקנות לעצמו עסק. קרוב לוודאי בפרסום. כל דבר מלבד בנקאות, כפי הנראה.

סרג'יו ידע שכשיספר לג'רמי ולאלכס הערב על כוונתו להינשא גם הם יבינו שימיו של מועדון הרווקים היו ספורים. אך אלה החיים, לא כן? דבר לא נשאר כשהיה. השינוי היה בלתי נמנע.

אחשוב על הנישואין כמטרה חדשה, החליט סרג'יו בנחישות חיובית כשיצא מהחדר הרחצה. אתגר חדש. מסע חדש.

אז איזו אישה אתה רוצה, סרג'יו? הוא שאל את עצמו כשנכנס אל חדר ההלבשה העצום שלו, שהכיל מלתחה שאפילו ג'רמי קינא בה. סרג'יו חלף על פני מתלה חליפות העסקים האיטלקיות המעולות שלו – הערב היה ערב של חגיגה, לא של עסקים – ובחר זוג מכנסיים שחורים מחויטים, לבש וסגר את הרוכסן במהירות של גבר בעל ממדים מרשימים.

היא תצטרך להיות צעירה באופן סביר, הוא הניח, משום שהוא רצה יותר מילד אחד. אין ספק שלא יותר מאמצע שנות העשרים שלה. היא תצטרך להיות מושכת מבחינה פיזית, הוא החליט באופן מעשי, לקח מהקולב חולצת משי לבנה ולבש אותה. סרג'יו לא ראה את עצמו נישא למישהי פשוטה. אך גם לא מדהימה. אישה שנראית מדהים גורמת צרות לגבר.

סרג'יו כפתר את חולצתו כשהטלפון הנייד שלו צלצל. הוא קימט את מצחו כשפסע חזרה אל חדר השינה שלו אל המקום שבו השאיר את הטלפון לצד המיטה. רק לאנשים ספורים היה את המספר המסוים הזה. אלכס וג'רמי, כמובן. וסינתיה. הוא החליף את המספר שלו כל שנה, הוא נהנה מהפרטיות שזה העניק לו. אין ספק שזה היה אלכס או ג'רמי, שאומרים לו שהם יאחרו. כרגיל. זו לא תהיה סינתיה. הוא נפרד ממנה לפני יותר מחודש, והיא ויתרה מזמן על הסיכוי לפיוס.

גבותיו של סרג'יו התרוממו כשהוא הרים את הטלפון וראה שהמספר המתקשר חסום. שפתיו השתרבבו בכעס לנוכח האפשרות האמיתית ביותר שנוכל כלשהו הצליח להשיג את המספר הפרטי שלו. זה כבר קרה פעם או פעמיים.

"מי זה?" הוא ירה אל הטלפון.

שתיקה קצרה נשמעה על הקו לפני שקול אישה הססני אמר, "זו... זו בלה..."

הלם היכה את סרג'יו בעוצמה פיזית אדירה, עצרה את נשימתו, שלא לדבר על קולו.

"סרג'יו?" היא אמרה אחרי מספר שניות של שקט מתוח. "זה אתה, נכון?"

"כן, בלה, זה אני." הוא הצליח לומר לבסוף, מתפלא כמה רגיל הוא נשמע. משום שבתוכו לא קרה שום דבר אפילו קרוב לנורמלי. ליבו הלם מאחורי צלעותיו וראשו... ראשו הפסיק לייצר מחשבות הגיוניות. משום שבלה התקשרה אליו. בלה היפה המדהימה... אחותו החורגת החד פעמית והמייסרת שלו משכבר הימים.

"אמרת... שאם אזדקק אי פעם לעזרה... שאוכל להתקשר אליך. אתה... נתת לי את המספר שלך. בהלוויה של אביך... אינך זוכר?" היא סיימה בקול קצר נשימה.

"כן, אני זוכר." הוא הודה כשמוחו המבולבל התחבר אל בנק הזיכרון שלו.

"אתקשר אליך שוב," היא אמרה לפתע, ואז ניתקה.

סרג'יו קילל, והביט מטה בטלפון המת, אוחז בו בכוח כשהוא נאבק בדחף לזרוק את הדבר הארור על הקיר.

במשך חמש דקות שלמות הוא צעד בחדר, מנסה לגרום לה להתקשר אליו שוב, תוהה ודואג בדבר הצרה שהיא נמצאת בה. לא שאמור היה להיות אכפת לו. אין ספק שהיא כלל לא חשבה עליו מאז שהוריהם התגרשו. וזה היה לפני אחת עשרה שנים! הופעתה בהלווייתו של אביו שנה קודם לכן היתה קשורה לאביו בלבד, לא אליו אישית. סרג'יו רתח מזעם משום שהוא בזבז זמן בהמתנה שהיא תתקשר שוב כשהוא אמור היה לרדת לארוחת ערב במסעדה. השולחן שלו הוזמן לשעה שמונה והשעה התקרבה.

אם היה בראשו היגיון כלשהו, הוא יפסיק לחשוב על בלה ויעשה בדיוק זאת.

הוא צחק על עצמו כשלקח את נעליו וגרביו והחל לנעול אותן, משום שמתי הוא הצליח אי פעם להפסיק לחשוב על בלה כשהיא עלתה במחשבותיו?

אולי אם היא היתה נשארת סתם מישהי, חיה חיים שקטים שם באוסטרליה, סרג'יו היה מצליח לשכוח אותה. אבל לא. הגורל לא היטיב איתו עד כדי כך. אחרי שזכתה בתחרות כישרונות חשובה בטלוויזיה האוסטרלית זמן קצר לפני שדולורס ביקשה להתגרש מאביו, הפכה בלה לזמרת מובילה ומפורסמת בתיאטרון המוזיקלי, וכיכבה במופעים בכל רחבי העולם, לרוב בברודווי, אך כמה מהם בלונדון. פניה היפות באופן מיוחד הופיעו בכל מקום בעת ובעונה אחת. בטלוויזיה. על אוטובוסים. על שלטי חוצות. סרג'יו נמנע מלראות אותה על הבמה בידיעה שצפייה בה אישית בהופעה רק תגביר את התשוקה המהממת שהיא עוררה בו, שעם זכרה הוא נאבק עד היום.

אך שוב, הגורל לא האיר לו פנים. ג'רמי גרר אותו לילה אחד, לפני שלוש שנים, למופע בנוכחות בני המלוכה, שבו היתה בלה – בלי שסרג'יו ידע על כך – אחת מהאמנים האורחים. איזה סבל זה היה, לשבת שם ולראות אותה שרה ורוקדת.

אך אותו לילה הלך והחמיר עוד יותר, כשג'רמי הודיע לו אחרי שהמסך סוף סוף ירד שהוא קיבל הזמנה למסיבה של אחרי הקונצרט במלון סוהו. סרג'יו יכול היה לסרב להצטרף אליו, אך סקרנות חולנית התגברה על הדחף הראשוני שלו, שהיה לחזור הביתה אל דירתו החדשה בקנרי-וורף ולהשתכר לגמרי. במקום זאת הוא הלך למסיבה שבה רקדה בלה ואלס בזרועותיו של המאהב האחרון שלה, שחקן צרפתי נאה בעל כישרון מפוקפק ומוניטין של רודף נשים. איזה זוג נפלא למראה הם היו. יופייה הבלונדיני המופלא היווה ניגוד מושלם למראה הכהה והנאה של הצרפתי, בלה לבושה בשמלת ערב אוורירית לבנה בעוד הוא לבוש כולו בשחור, השטן מול המלאך. סרג'יו הביט בה מרחוק במשך זמן רב, הביט בה ורצה בה. קנאתו התעצמה בכל פעם שהצרפתי נגע בה, וזה קרה לעיתים קרובות.

סרג'יו לא זכר בבירור מה הוא אמר לה כשהיא הבחינה בו לבסוף מעבר לחדר, נטשה לרגע את העלוקה כדי לבוא ולדבר איתו בפרטיות. הוא לא דיבר בגסות. זו לא היתה דרכו, אביו החדיר בו נימוסים והליכות מאז שהיה צעיר. הוא, ללא ספק, אמר משהו מחמיא על הופעתה. אולם מה שהוא כן זכר, היה הזקפה האכזרית שלו כשהוא הביט בפיה נע כדי לומר מה שזה לא היה. עד אז ומאז הוא מעולם לא הרגיש משהו כזה. קרבתה הפיזית גרמה לתשוקה הלא מסופקת שלו אליה להתלקח לנקודה שהוא כמעט לא שלט בה.

אבל הוא שלט בה, שוחח איתה במשך זמן קצר עד שהמאהב הרכושני והמתרפס שלה בא כדי לקחת אותה משם. רק אחרי שסרג'יו הגיע הביתה והיה בטוח בחדר השינה שלו, הוא הניח לרגשותיו המתפוצצים לפרוץ, הלם באגרופו בדלת חדר השינה, ושבר בתוך כך שתי אצבעות, ואחר כך הכניס את עצמו למקלחת קרה ובכה כתינוק.

נדרשו מספר שבועות כדי שידו תחלים, וכדי שהוא יקנה לעצמו שליטה מסוימת ברגשות ההרס העצמי שלו כלפי בלה. שיחות עם אלכס וג'רמי עזרו, אף שעצתם היתה אופיינית.

"מה שאתה צריך, ידידי," אמר אלכס, "הוא להשכיב נשים לעיתים קרובות יותר."

"היא בטח גם לא כל כך טובה במיטה, בכל מקרה," הוסיף ג'רמי. "אלכס צודק. יש עוד דגים רבים בים. זרוק קצת יותר את הרשת, אחי."

והוא עשה זאת, במשך זמן מה, שכב בחודש שלאחר מכן עם יותר נשים משהיו לו במשך שנים. כולן היו סיפור ללילה אחד בלבד. כולן היו בלונדיניות עם עיניים כחולות, פנים יפות וגזרה נאה מאוד.

אולם, בסופו של דבר, אורח החיים הזה לא התאים לסרג'יו. לכן הוא מצא לעצמו את סינתיה, גרושה מושכת שהיתה טובה מאוד במיטה ושלא היה אכפת לה שהוא אינו אוהב אותה. אט אט החליקה בלה אל ירכתי מחשבותיו, ושם היא נשארה. רוב הזמן.

בכל זאת, כשהוא שמע מאלכס שבלה נפרדה מהשחקן הצרפתי, לא הצליח סרג'יו להכחיש את הסיפוק הקל שהוא חש. הוא לא שמח כל כך כשגילה שהיא יוצאת עם אוליגרך רוסי שעשה מיליארדים בעסקי נפט וגז טבעי והשקיע את הונו ברשת בתי מלון יוקרתיים. לרוסי, שוב לדברי אלכס, היה שם של אוהב נשים עם חיבה לידועניות בלונדיניות, בדרך כלל דוגמניות-על או שחקניות. סרג'יו ניער בתיעוב את ראשו. משום שזו לא היתה הפעם הראשונה שבלה יצאה עם גבר בעל שם מפוקפק. מלבד השחקן הצרפתי, כללה רשימת מאהביה הקודמים כוכב רוק עם בעיית סמים ושחקן פולו ארגנטינאי שהחליף ידידות באותה תדירות שהחליף סוסים. אף אחת ממערכות היחסים האלה לא האריכה ימים, אך עיתוני הרכילות חגגו במהלך כל אחת מהפרשיות האלה, ואחריהן.

מתי תמצא בלה אי פעם אהבה אמיתית? הם שבו ושאלו עד זרא.

סרג'יו הביט מטה בטלפון שעדיין דמם, שנא את עצמו משום שדאג לה, תיעב את עצמו משום שהוא רצה רק לשמוע שוב את צליל קולה. אבל מדוע היא לא התקשרה שוב? האמת היתה שהיא נשמעה מתוחה. ומדוע היא ניתקה בפתאומיות כזאת? האם המאהב האחרון שלה נכנס לחדר וגילה שהיא מדברת בטלפון עם גבר אחר? אולי היתה לה מערכת יחסים שכללה התעללות? למרות הצלחתה בקריירה היתה בלה גרועה מאוד בבחירת גברים.

ואיש לא היה אשם בכך מלבדה!

בכל זאת... הוא לא נהנה לחשוב עליה סובלת מיחס גרוע.

סרג'יו קילל בשל שרשרת מחשבותיו. לעזאזל הכול, היא כבר לא היתה באחריותו. כבר לא מאז הגירושין. הוא כלל לא היה אמור לדאוג לה! אך איכשהו, מסיבה מעוותת כלשהי, היה אכפת לו. ואולי משום כך, כשהיא הופיעה לפתע בהלווייתו של אביו שנה קודם לכן, כשהיא נראית עייפה ומתוחה, הוא נתן לה את מספר הטלפון הפרטי שלו ואמר לה שאם היא תצטרך אי פעם משהו ממנו, הוא יעזור לה.

באופן מוזר הוא לא זיהה אותה בהתחלה. היא לבשה כובע שחור רחב, פאה שחורה ומשקפיים כהים. גם כשהיא גילתה לו את זהותה הוא לא הגיב כפי שהוא ציפה שיגיב, בשטף של תשוקה גועשת. כשהיא הביעה את תנחומיה והוסיפה התנצלות כנה על הדרך שבה נהגה אמה באביו, הרגש היחיד שלו היה עצב. במבט לאחור, סרג'יו יכול היה רק לתאר לעצמו שהצער בשל מות אביו הרדים את ההורמונים שלו עד כדי כך שאפילו נוכחותה המפתה של בלה לא הצליחה לעורר אותו. למעשה, הוא זכר שהוא רצה להמשיך לשוחח איתה, אך כשמישהו אחר בא לדבר איתו – הוא לא זכר מי – היא אמרה שלום במהירות ונעלמה.

הוא מעולם לא סיפר לג'רמי או לאלכס שהברונטית המסתורית היתה בלה. באותה תקופה הוא לא אהב להיכנס לשיחות או לווידויים, כשהדכדוך השתלט עליו במשך מספר שבועות אחרי הלוויה. כשהוא גרר את עצמו לבסוף מהמאורה השחורה שלו, הצטער סרג'יו על כך שנתן לבלה את מספר הטלפון שלו. לא משום שהוא חשב שהיא תתקשר אליו אי פעם, אלא משום שהמחווה המטופשת שלו החזירה אותה אל חזית מחשבותיו. נדרש ממנו כוח רצון אדיר כדי להחזיר אותה למקום שבו היא לא היתה יותר מאשר זיכרון מתסכל, אך מפעם לפעם – כמו הלילה – היא פרצה מהצינוק הרוחני שבו הוא כלה אותה ועינתה אותו.

זה היה עלוב, למען האמת. כשהוא זועם על עצמו, הוא החליק את הטלפון לכיסו ופנה אל הדלת, נחוש בדעתו לא לבזבז עוד דקה של מחשבה על האישה השטנית הזאת. אך שניות אחרי שהוא נעל את הדלת חלפה מחשבה אחרת במוחו.

אולי היא היתה הרה!

הפעם היה צחוקו של סרג'יו עגום ומלא לעג עצמי גם יחד. בימים עברו היה היריון של אישה רווקה בגדר אסון. אך אלה לא היו ימים עברו. אם בלה נכנסה בטעות להיריון – רעיון מאוד לא סביר, הוא הבין עכשיו – היא לא היתה זקוקה לעזרה ממנו. היה לה מספיק כסף לשכור אומנות וכל עזרה אחרת שהיא זקוקה לה. היא בהחלט לא היתה מבקשת מגבר כלשהו – במיוחד לא ממנו – להפוך אותה לאישה הגונה. זו היתה פנטזיה דמיונית לגמרי. למרות שעם השנים היו לסרג'יו פנטזיות רבות על בלה, אף אחת מהן לא כללה נישואין.

נשים כמו בלה לא נועדו לנישואין. הן נועדו להיות נערצות ונחשקות. אולי לצרכי הלילות, לא הכלולות. באשר לילדים... ברור שלבלה לא היה מעולם דחף ללדת ילדים. אך היו יכולים להיות לה, אם היא היתה רוצה בהם. לא, אין ספק שבלה לא היתה מעוניינת במחויבות מהסוג הזה. סרג'יו לא היה מופתע, בהתחשב בכך שהיא חונכה על ידי אישה ששאיפתה שבתה תהיה עשירה ומפורסמת היתה כפייתית. סרג'יו האמין שדולורס נישאה לאביו רק כדי שהוא יוכל לשלם תמורת חינוכה של בתה שלמדה שירה וריקוד. היא פיתתה את האלמן האיטלקי כשהוא היה בודד ופגיע, ולכדה אותו ברשתה בעזרת היריון לכאורה שנעלם באורח פלא ברגע שהטבעת היתה על אצבעה. סרג'יו לא יכול היה להוכיח שהיא כלל לא היתה הרה, אבל הוא תמיד חשד בכך. כשהיא ביקשה להתגרש מייד כשהקריירה של בלה החלה לנסוק, אושרו חשדותיו. לא שהוא אמר זאת לאביו. המסכן היה הרוס, הוא באמת אהב את דולורס. וגם את בלה.

סרג'יו לא האשים רק את בלה במה שהיא הפכה להיות. שמן של אמהות שדחפו אל הבמה יצא לשמצה בשל ילדיהן הלקויים. ובבלה היה בהחלט ליקוי. אחרת מדוע היא היתה מעורבת במערכות יחסים עם שורת גברים ששמם נודע לשמצה ושמעולם לא גרמו לה אושר? סרג'יו הצטער מאוד על כך שבלה חיה את חייה כתוכנית ריאליטי אחת ארוכה, לעיני התקשורת, והניחה לעצמה להתהלך מול צלמי פפרצי לצד גברים שרצו בה יותר כסמל ניצחון מאשר כאדם.

ומי אתה שתשפוט, סרג'יו? הזכיר לו מצפונו די בפראות. גם מבחינתך היא כבר לא אדם. היא לא היתה, לא מאז ערב מסיבת יום הולדתה השישה עשר. זה היה הלילה שבו היא הפכה למושא תשוקתך, תשוקה כה עזה שאין דבר, לא זמן או מרחק, או אישה אחרת במיטתך, שיכול למחוק אותה לגמרי. אתה חושב שאכפת לך ממנה? כמה מצחיק.

הטלפון שלו שצלצל באותו רגע הקפיץ את ליבו אל פיו. הוא תלש אותו מכיסו ולא טרח אפילו להביט בזהות המתקשר.

"כן?" הוא אמר במהירות.

"זה אלכס, ידידי. מצטער, אבל אנחנו תקועים בתנועה. נאחר קצת."

"לעזאזל, אלכס," פלט סרג'יו, מתוסכל מכך שזו לא היתה בלה. "הסיבה לכך שקניתי דירה בקנרי-וורף היתה משום שזה אמור להיות קרוב לכל דבר." וגם משום שבמגדל שבו שכנה דירת היוקרה שלו היתה בריכה מחוממת, מכון כושר נהדר ומסעדה מעולה.

"כן, טוב, יום חמישי בערב, אתה יודע. וג'רמי התלבש באיטיות של צב. שמע, לא נאחר ביותר מחמש עשרה דקות. שב לשולחן ושתה משהו עד שנגיע. אתה נשמע כמי שזקוק לכך."

סרג'יו נאנח. "אולי אתה צודק."

"קרה משהו?"

"לא ממש. רק קצת עייף." הוא אולי היה מספר להם על השיחה מבלה אם היה ידוע לו במה מדובר. אבל הוא לא ידע, לעזאזל. אולי הוא לעולם לא יידע. אולי היא לעולם לא תתקשר שוב. לכל הרוחות, הוא לא היה בטוח שהוא מסוגל לעמוד בכך.

"טוב, זה היה יום גדול," אמר אלכס. "אבל נפלא. אתה מעולה בניהול משא ומתן, ידידי. עכשיו לך להירגע עם ויסקי, ואנחנו נגיע בקרוב."