10 דייטים

יום שישי, 18 בדצמבר

"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו?"

אימא שלי רוכנת מחוץ לחלון שליד מושב הנוסע ומושכת אותי לחיבוק חזק בפעם העשירית בתוך עשר דקות. הנימה המפצירה בקולה כמעט מצליחה לשכנע אותי. אני יודעת שניצבת בפניי הזדמנות פז ליהנות סוף־סוף מקצת עצמאות, ובכל זאת נדמה לי שבכל רגע אני עלולה להיכנע לתחינות שלה ולהשתחל אל המושב האחורי. אני מחבקת אותה חזק מהרגיל.

אבא שלי רוכן קדימה, והאור הכחלחל של לוח המחוונים מאיר את פניו. "סופי, אני לא יודע איך נסתדר בחג המולד בלעדייך. את חושבת שאני זוכר איך עושים את הדוגמה על עוגיות חמאת הבוטנים עם המזלג? מי יבדוק שאני עושה את זה כמו שצריך?"

אני צוחקת ומרכינה קצת את ראשי. "אני סומכת עליך," אני אומרת בביטחון. נכון שהפרידה קצת קשה, אבל אני לא מוכנה בשום אופן להיות תקועה בבית של מרגו שבוע וחצי ולבהות כל היום בגפיים הנפוחות שלה.

ההורים שלי עומדים לנסוע לבְּרוֹ ברידג', עיירה קטנה בדרום לואיזיאנה, בערך ארבע שעות נסיעה מהבית שלנו, כדי לבלות את החג עם אחותי ועם בעלה. מרגוֹ עומדת ללדת את הילד הבכור שלה בעוד שישה שבועות, והיא סובלת מיתר לחץ דם וממשהו שנקרא רעלת היריון. אין לי מושג מה זה, חוץ מזה שזה גורם לרגליים שלה להתנפח לגודל מגוחך. הסיבה היחידה לכך שאני יודעת את זה היא שמרגו כל כך משועממת בשמירת ההיריון, שהיא התחילה לשלוח לי תמונות של הרגליים שלה מכל זווית אפשרית.

"אני לא אהיה לבד," המשכתי. "אני אהיה עם נוֹֹנָה ופּאפּא, ועם עוד איזה עשרים וחמישה בני משפחה אחרים."

אבא מגלגל עיניים וממלמל, "אני לא מבין למה כולם צריכים להיות יחד כל היום בבית הזה."

אימא נועצת מרפק בצלעותיו. המשפחה המורחבת שלי באמת ענקית. לאימא שלי יש שבעה אחים, וכמעט כולם נשואים עם ילדים. הבית של סבא וסבתא שלי תמיד הומה, אבל בחגים הוא הופך לתחנה מרכזית של ממש. בחג המולד כל נכד מקבל מיטה ומקום ליד השולחן בהתאם לגיל שלו, וכשהייתי קטנה, אני ובני הדודים שלי תמיד ישנו כולנו על מזרן אחד גדול שהונח על רצפת חדר המשפחה, ובארוחות איכשהו תמיד נאלצנו לייצב את הצלחת ואת הכוס החד־פעמית שלנו על הברכיים.

"את בטוחה שאת לא רוצה לישון אצל ליסה? יהיה שם רגוע יותר," מציעה אימא.

"אני בטוחה. אני אישן אצל נונה ופאפא."

ידעתי, כמובן, שאימא שלי צודקת, ושבאמת יהיה רגוע יותר בבית של דודה ליסה. היא אחותה התאומה של אימא שלי (ומבוגרת ממנה בשלוש דקות), אבל זה אומר שהיא תמיד משגיחה עליי בשבע עיניים, לפחות כמו אימא. וזה לא מה שאני צריכה עכשיו. מה שאני צריכה זה קצת חופש. וקצת זמן איכות עם גריפין. ואלה שני דברים שדי קשה להשיג כשגרים בעיירה קטנה ואבא שלכם הוא המפקד של תחנת המשטרה המקומית.

"בסדר. אנחנו מתכננים לחזור כמה שעות לפני מסיבת יום ההולדת של נונה. נפתח את המתנות יחד." אימא זעה בעצבנות במקומה, וניכר שהיא עדיין לא מוכנה לנסוע. "אנחנו נוסעים רק בגלל שההורים של בראד כבר שם. את יודעת שאימא שלו תמיד מנסה לסדר מחדש את המטבח של מרגו ומזיזה את כל הרהיטים ממקום למקום. אני פשוט לא רוצה שמרגו תילחץ מזה שהיא שוכבת במיטה והאישה הזאת מסתובבת לה בבית ועושה מה שהיא רוצה."

"וחס וחלילה שההורים שלו יטפלו בבת שלך," אני מקניטה אותה. אימא מגוננת עלינו מאוד. מרגו רק אמרה בדרך אגב שההורים של בעלה מגיעים לבקר, ואימא שלי כבר התחילה לארוז את התיקים.

"אנחנו יכולים לחכות ולצאת מחר בבוקר," מציעה אימא לאבא.

אבא מנענע בראשו עוד לפני שהיא מספיקה להשלים את המשפט. "ייקח לנו פחות זמן להגיע אם נצא הערב. מחר יום שבת שלפני חג המולד. זה יהיה סיוט בכבישים." הוא רוכן קדימה פעם נוספת ומישיר אליי מבט. "תתארגני ותיסעי ישר לסבא וסבתא. תתקשרי אליהם כשאת יוצאת כדי שהם יֵדעו שאת בדרך."

אבא שלי תמיד כזה – ישר ולעניין. זאת הפעם הראשונה זה שנים שהוא לוקח חופשה מהתחנה לכמה ימים.

"בסדר." חיבוק אחד אחרון מאימא, ואני מפריחה נשיקה באוויר לאבא. ואז הם יוצאים לדרך.

הפנסים האחוריים האדומים של המכונית המשפחתית שלנו נעלמים בעיקול הרחוב, וגל של רגשות מציף אותי – אני מסוחררת מהתרגשות, אבל אני גם מרגישה צביטה של עצב. זה לא שאני לא רוצה לבלות איתם את החג – הבטן שלי מתהפכת כשאני מדמיינת את בוקר חג המולד בלי ההורים שלי – אבל אני פשוט לא מסוגלת לבלות את כל החופשה בדירה הפצפונת של מרגו ובראד.

אני נכנסת הביתה ומתקשרת מהחדר שלי לנונה כדי להגיד לה שאגיע בעוד כמה שעות. היא לא מרוכזת; אני שומעת ברקע את המולת הלקוחות בחנות הפרחים שלה, ומתארת לעצמי שהיא שומעת רק חצי ממה שאני אומרת.

"תיסעי בזהירות, מותק," היא אומרת. רגע לפני שהיא מנתקת אני שומעת אותה צועקת לרנדי, שעובד בחממה, כמה עולים העציצים של החלבלוב. אני מחייכת לעצמי.

עכשיו שש בערב, ומהבית שלנו במִינְדֶן לשְׁריבפּורט, שם גרים סבא וסבתא שלי וכל שאר בני המשפחה, זאת נסיעה די קצרה. כל עוד אגיע לשם לפני עשר, נונה לא תדאג.

יש לי ארבע שעות נהדרות לעצמי.

אני נשכבת על המיטה ובוהה במאוורר התקרה שלי שמסתובב לאיטו. אפילו שאני בת שבע־עשרה, ההורים שלי לא אוהבים להשאיר אותי לבד. וכשאני כבר מצליחה להשיג קצת זמן לבד, תמיד יש תהלוכה של שוטרים שמפטרלים בניידות ליד הבית – רק בשביל לבדוק שהכול בסדר. זה ממש מגוחך.

אני מגששת על פני המיטה ומוצאת את הטלפון שלי, ומתקשרת לגריפין כדי להגיד לו שאני נשארת בבית, אבל אחרי שמונה צלצולים השיחה מועברת לתא הקולי. אני שולחת לו הודעה, ואז מחכה לראות את שלוש הנקודות שאומרות שהוא עונה לי. לא סיפרתי לו שאני מנסה לשכנע את ההורים שלי להסכים שאישאר בבית – לא רציתי ששנינו נתאכזב אם זה לא יסתדר בסוף.

אני ממשיכה לבהות בטלפון עוד כמה שניות, ואז זורקת אותו הצידה וקמה מהמיטה. על השולחן שלי מפוזרים בערבוביה מוצרי איפור, עפרונות צבעוניים ובקבוקוני לק. מעל השולחן תלוי לוח שעם מלא עד אפס מקום בפתקיות לבנות שכל אחת מהן מייצגת אוניברסיטה אחרת שאני שוקלת ללמוד בה. על כל פתקית מופיע טור של בעד (בצבע ירוק) וטור של נגד (בצבע אדום), ורשימה של תנאי רישום ומסמכים נדרשים. על פתקיות של אוניברסיטאות שכבר שלחתי להן כל מה שצריך והתקבלתי אליהן סימנתי "וי" ירוק וגדול, אבל רוב הפתקיות לא מסומנות כי רוב המקומות עדיין לא החזירו לי תשובה. אני קוראת ללוח הזה "לוח ההשראה" שלי. אימא שלי קוראת לו "לוח האובססיה" שלי.

המבט שלי נודד לעבר הפתקית הראשונה שהצמדתי ללוח, כבר בתחילת כיתה ט' – פתקית של אוניברסיטת לואיזיאנה. בהתחלה הייתי בטוחה שזאת תהיה האוניברסיטה היחידה על הלוח שלי, אבל אז הבנתי שלא כדאי להתקבע על מקום אחד.

הטלפון משמיע צפצוף, והמבט שלי מזנק לעבר המיטה. אבל זאת רק התראה שמישהו עשה לייק לאחד הפוסטים שלי – גריפין עדיין לא ענה לי.

על השולחן שלי נחה ערימה של פתקיות ריקות, ולרגע אני שוקלת להכין רשימת בעד ונגד לגבי גריפין. אנחנו יוצאים כבר יותר משנה, ושנינו בדרך כלל די עסוקים בלימודים, אבל בשבועיים הקרובים אין לנו שום מבחן ושום עבודה, והמחשבה שאבלה איתו כאן רק שנינו לבד מלהיבה אותי. נכון, עד עכשיו התקדמנו די לאט, אבל זה לא אומר שלא חשבתי על השלב הבא בקשר שלנו.

 

ירוק: אנחנו יוצאים כבר יותר משנה.

שנינו בי"ב ותכף בני שמונה־עשרה.

 

אדום: עדיין לא אמרנו "אני אוהב/ת אותך".

לא בטוחה אם אני כבר מוכנה להגיד לו את זה.

 

אני מדמיינת איך אימא שלי תגיב כשהיא תראה את הרשימה הזאת על הלוח, ולכן אני מתגברת על הדחף ולא מכינה אותה.

הטלפון משמיע עוד צפצוף. הלב שלי מזנק כשאני רואה שקיבלתי הודעה חדשה, אבל כשאני מסתכלת על המסך, אני רואה שזאת רק מרגו ששלחה לי תמונה חדשה.

אני פותחת את התמונה ובוהה בה כמה שניות. מישהו חייב לקחת ממנה את הטלפון.

אני: ????? מה זה???

מרגו: ככה נראות האצבעות ברגליים שלי מקרוב. אין ביניהן שום רווח. אני לא יכולה להזיז אותן או להפריד ביניהן. הן נראות כמו נקניקיות קטנות.

אני: מה תעשי אם זה לא יעבור לך אף פעם?? אם תהיי תקועה עם בהונות־נקניקיות לנצח? אם לא תוכלי לנעול יותר כפכפי אצבע כי לא תצליחי להשחיל את רצועת הפלסטיק הקטנה בין שתי האצבעות הראשונות? הילד שלך ימות מבושה בגלל הרגליים שלך.

מרגו: טוב, עדיף אצבעות־נקניקיות ברגליים מאשר בידיים. אולי אני צריכה להתחיל לנעול נעליים אורתופדיות מכוערות כאלה, כמו שהיו פעם לדודה טובּי.

אני: את יכולה לשדרג אותן עם נצנצים וכאלה. ואולי לכתוב את השם שלך על הצד של כל נעל בצבעים מתנפחים. הן יהיו נעלי אצבעות־נקניקיות מקסימות.

מרגו: עשית לי חשק לנקניקיות.

אני: את מגעילה. ושתדעי שצילקת אותי לכל החיים. אני בחיים לא איכנס להיריון, אני לא רוצה אצבעות־נקניקיות ונעליים אורתופדיות מנצנצות.

 

התשובה שלה מגיעה רק אחרי כמה דקות.

 

מרגו: אימא בדיוק כתבה לי שאת לא באה!!! את רצינית, סופ??? סמכתי עלייך שתצילי אותי מהמלחמה בין אימא לגוֶון. את יודעת מה קורה כשהן ביחד!!

אני: תתמודדי לבד. אני מקווה מאוד שהן יריבו מי תנקה את הלכלוך בין הנקניקיות שלך. אולי הן יצטרכו להשתמש בחוט דנטלי.

מרגו: עכשיו התמונה הזאת לא תצא לי מהראש. אני מקללת אותך בבהונות־נקניקיות לכל החיים!

אני: אני אבוא אחרי שתלדי.

מרגו: מבטיחה??

אני: מבטיחה.

מרגו: נו, אז גריפין כבר שם?

אני: לא עניינך.

מרגו: עליתי עלייך. אבל את, שלא תעלי על אף אחד...

אני: מצחיק מאוד.

אני גוללת את הפיד בכל אחת מהרשתות החברתיות שאני חברה בהן, ומעבירה את הזמן עד שגריפין יתקשר אליי. ואז הטלפון שלי מצלצל סוף־סוף, והשם שלו מופיע על הצג. אני אפילו לא מנסה לעצור את החיוך הרחב שמתפשט לי על הפנים.

"היי!" הוא צועק ומנסה להתגבר על המוזיקה הרועשת ועל ההמולה שברקע.

"היי! איפה אתה?" אני שואלת.

"אצל מאט."

כבר ראיתי כמה פוסטים של אנשים שמבלים עכשיו בחצר של מאט ובביתן הבריכה שלו, כולל אֶדי, החברה הכי טובה שלי מאז כיתה ג'.

"את בדרך לבית של מרגו?" הוא שואל.

"לא, התוכניות השתנו. אני אהיה אצל נונה ופאפא בחג. אבל יש לי קצת זמן עד שאני צריכה לנסוע אליהם."

"מה אמרת? אני בקושי שומע אותך," הוא אומר בקול רם.

"התוכניות השתנו!" אני צועקת. "אני נשארת כאן."

אני שומעת את הקצב הקבוע של הבסים, אבל לא מזהה את השיר.

"אני לא מאמין שאבא שלך לא הכריח אותך לנסוע," הוא אומר.

"כן, נכון? רוצה לבוא לפה? אני יכולה גם לבוא לבית של מאט."

הוא שותק קצת ואז אומר, "בואי לבית של מאט. כולם פה."

אני מרגישה צביטה של אכזבה. "טוב, אז נתראה עוד מעט," אני עונה ומנתקת.

 

כשאני מגיעה לבית של מאט, אני מופתעת מכמות האנשים שנמצאים שם. היום היה יום הלימודים האחרון לפני חופשת החג, ומתברר שכולם במצב רוח לחגוג. אינספור שרשראות של נורות מקשטות את הבית, את השיחים והעצים. ברצינות, הנורות תלויות על כל מה שנשאר במקום יותר מדי זמן.

רוב האנשים לובשים חולצות טריקו ומכנסיים קצרים, ואפילו עם כל הקישוטים, קשה להאמין שתכף חג המולד. אין תחושה של חופשת חורף כשמועכים יתושים כל הזמן. לואיזיאנה הזאת ומזג האוויר הטיפשי שלה.

אני חונה במרחק של ארבעה בתים מהבית של מאט, במקום הכי קרוב שמצאתי. אפילו מכאן אפשר לשמוע את הנהמה הנמוכה של הבסים מהחצר שלו. אני לא אופתע אם אחד השכנים יתקשר למשטרה בשעה הקרובה. אני מקווה שכבר לא נהיה כאן עד אז; אחד השוטרים בטוח יתקשר לאבא שלי, ויהיה לי קשה להסביר למה אני במסיבה ולא בבית של סבא וסבתא.

אני מגיעה לבית של מאט ורואה בחור ובחורה שיושבים על הדשא ליד החניה ומתווכחים. הדרמה בדרך כלל לא מתחילה מוקדם כל כך. הם משתתקים כשהם רואים אותי, ואני מגבירה את קצב ההליכה כדי לתת להם פרטיות. אני הולכת בעקבות המוזיקה לעבר החצר האחורית וביתן הבריכה. רגע לפני שאני מגיעה לשם, מישהו תופס את היד שלי.

כעבור רגע אני אחוזה בחיבוק שובר עצמות.

"חשבתי שלא תבואי!" מייללת אדי בקול רם, וכמה אנשים מסתובבים להביט בנו.

"את מאמינה שהצלחתי לשכנע את ההורים שלי לנסוע בלעדיי?"

"לא! את תישני אצל סבתא שלך?" היא משרבבת את שפתה התחתונה בעלבון ילדותי. "אז בכל מקרה אני כמעט לא אראה אותך!"

אני צוחקת. "את תראי אותי. יש לי תוכנית. נונה תהיה עסוקה כל היום ובכלל לא תשים לב אם אני בבית. אני אחזור לכאן ונבלה ביחד."

"ההורים שלך יהרגו אותך אם הם ישמעו על זה. נצטרך להחביא את המכונית שלך." אדי קופצת במקום מרוב התלהבות. "אה! ותביאי איתך את אוליביה. לא ראיתי אותה כבר המון זמן."

אני מהנהנת, אף על פי שאני בכלל לא בטוחה שהיא תרצה לבוא איתי. אוליביה היא אחת מאינספור בני הדודים שלי והבת של ליסה, אחותה התאומה של אימא שלי. נולדנו בהפרש של חודשיים וכשהיינו קטנות היינו נורא קרובות, אבל בשנים האחרונות התראינו פחות ופחות. "אוליביה עוזרת לנונה בחנות. אני לא בטוחה שהיא תוכל לבוא."

זיק ניצת בעיניה של אדי, והיא מתחילה לגרור אותי לכיוון ביתן הבריכה. "נו, אז נצטרך למצוא דרך לחלץ אותה משם."

"ראית את גריפין?" אני שואלת, ומסיטה את נושא השיחה מאוליביה.

"עדיין לא, אבל דני ואני הגענו ממש עכשיו. אולי הוא בפנים." היא מחווה לעבר ביתן הבריכה. "רוצה בירה?"

"לא, אני צריכה לנסוע עוד מעט לבית של נונה. אני אמצא לי בקבוק מים איפשהו," אני אומרת, וכל אחת מאיתנו הולכת למקום אחר. אדי צועדת לעבר חבית הבירה שהוסתרה בשיחים, ואני מפלסת את דרכי בין האנשים. המוזיקה בתוך ביתן הבריכה רועשת כל כך, שהאנשים הראשונים שאני פונה אליהם לא שומעים אותי בכלל.

בסופו של דבר אני מצליחה לחצות את החדר ולמצוא כמה חברים של גריפין.

"סופי! מה קורה?" כריס צועק לעברי, ואז מנסה לחבק אותי. הוא כבר הספיק להתפשט עד לגופייה לבנה ותחתוני בוקסר. אני מושיטה יד לפנים ומסמנת לו לשמור מרחק. כריס הוא הבחור שתמיד מצליח איכשהו להיות כמעט עירום בכל מסיבה. בנשף ליל כל הקדושים של התיכון הוא הגיע מחופש לקאובוי, אבל בסוף הערב נשארו מהתחפושת שלו רק צמד כיסויי עור מעל תחתונים צמודים. הוא קיבל שבוע של ריתוק על התערטלות בפומבי.

"לא הרבה. איפה גריפין?" אני שואלת, ומסתובבת לסקור את החדר.

כריס מנופף בידו לאחור. "שם באיזה מקום. הלך לחפש בירה."

אני מהנהנת ואז עוקפת אותו ממרחק בטוח. לא קל להתקדם בין כל האנשים, אבל בסוף אני רואה את גריפין בדיוק כשהוא נכנס למטבח הקטן שבגב המבנה. לוקח לי כמה דקות להשיג אותו, כי אני נקלעת למעגל ריקודים, וג'וש פיטרס מתעקש לסובב אותי כמה פעמים ורק אז משחרר אותי לדרכי. בדיוק כשאני עומדת להיכנס למטבח, שהמוזיקה בקושי מגיעה אליו, אני שומעת את גריפין אומר, "סופי בדרך לכאן."

אני קופאת במקומי, אבל לא בגלל מה שהוא אומר. בגלל נימת הדיבור שלו. הוא נשמע ממש מאוכזב.

פארקר, אחד החברים הכי טובים של גריפין, מוציא שתי בירות מהמקרר. הם לא שמים לב שאני עומדת ממש מחוץ לחדר.

"היא לא הייתה אמורה לנסוע לבית של אחותה או משהו?" שואל פארקר.

גריפין לא מרים את המבט. "כן. אבל בסוף היא נשארת."

הוא כל כך מבואס מזה שנשארתי, כאילו הרסתי לו את החופשה. אני שומעת את זה בקול שלו, את ההרגשה האיומה הזאת שאתה מצפה למשהו בקוצר רוח, מת שהוא יגיע כבר, ואז לוקחים את זה ממך. ככה בדיוק הייתי מרגישה אם לא היו מרשים לי להישאר בבית בחופשה.

וככה הוא נשמע אחרי שהוא גילה שאני אהיה כאן.

מה קורה פה?

גריפין מתחיל להסתובב, ואני מתחבאת מהר מעבר לפינה. למה אני מתחבאת? הייתי צריכה להתפרץ לתוך המטבח ולדרוש הסברים. אבל אני קפואה. אני סופרת עד חמש ואז מסתכלת בזהירות פנימה.

"היא אמורה להגיע בכל רגע," הוא אומר, והפעם נשאר במקומו.

פארקר פותח בירה אחת ומושיט אותה לגריפין, שלוגם ממנה לגימה ארוכה.

"אז מה הבעיה?" שואל פארקר. גם הוא מזהה את האכזבה בקולו של גריפין.

גריפין מושך בכתפיו. "זה יוציא אותי מגעיל, אבל די שמחתי שהיא לא תהיה פה. אתה יודע, כמו ניסוי כדי לבדוק איך זה יהיה אם ניפרד."

הלב שלי הולם בחוזקה.

"אתה רוצה להיפרד ממנה?" שואל פארקר, ולוגם עוד לגימה מהבירה שלו.

גריפין מושך בכתפיו פעם נוספת. אני כמעט נכנעת לרצון העז שלי לצרוח.

"נראה לי שכן."

אני משתנקת. פארקר וגריפין מסתובבים לעבר הדלת. עיניו של פארקר מתרחבות, והמבט שלו נודד ביני לבין גריפין.

במשך שבריר שנייה גריפין מנסה להבין אם שמעתי את השיחה. אבל הבעת הפנים שלי לא משאירה מקום לספק.

אני מועדת לאחור, נתקעת בקיר ונמלטת מהמקום.

אני חייבת לצאת מפה. אני לא מסוגלת להסתכל עליו. אני לא מסוגלת להיות כאן יותר.

"סופי!" גריפין הולך אחריי, אבל אני מתקדמת מהר ומתחמקת ממנו. כעבור רגע אני כבר מגיעה לדלת הכניסה. אני מפחדת שאתחיל לבכות לפני שאספיק לצאת החוצה. באותו רגע אדי רואה את פניי, והיא רצה בין הרוקדים ומושכת אותי אל מחוץ לביתן הבריכה.

"מה קרה?" היא שואלת כשאנחנו מגיעות לצד השני של הבריכה.

אני מתמוטטת על הקרקע ומספרת לה הכול.

"איזה מטומטם," אומרת אדי. היא מסתכלת מעבר לכתפה כאילו היא הולכת תכף לתפוס אותו.

"בבקשה תעזרי לי לצאת מפה," אני מתחננת.

היא נפנית בחזרה אליי. "ברור. בואי."

אדי עוזרת לי לקום, ואנחנו מתחילות לחצות את החצר. אני כבר לא מנסה לעצור את הדמעות, והן זולגות לי על הלחיים.

הלב שלי שבור.

לא סתם שבור.

מרוסק.

הוא רוצה להיפרד ממני.

"אני בהלם ממנו," ממלמלת אדי. "הוא רוצה להיפרד ממך? מפגר. יש לו מזל שהסתכלת עליו בכלל!"

אני לא יודעת איך לענות לה. לא בטוחה שאדע אי־פעם.

רגע לפני שאנחנו מגיעות לחניה אנחנו רואות את גריפין. הוא רץ לכיוון החניה ועיניו סוקרות את הרחוב בחוץ.

"אני לא יכולה לדבר איתו עכשיו," אני אומרת בקול צרוד. אדי מהנהנת ומושכת אותי לפינה חבויה, ואז היא צועדת היישר לעבר גריפין.

"לא. אין סיכוי," אומרת אדי. "היא לא רוצה לדבר איתך."

שרשרת הנורות שבקדמת הבית מאירה את פניו של גריפין. הוא נראה נורא.

אשם, כן, אבל יש גם עצב בעיניו.

"אדי, בבקשה. אני חייב לדבר איתה." הוא מצמצם את עיניו לעבר מקום המחבוא החשוך שלי. "סופי, בבקשה. תדברי איתי. תני לי להסביר. לא התכוונתי למה שאת חושבת."

אני נסוגה לאחור, לא רוצה להתקרב אליו... לא רוצה לשמוע את התירוצים שלו. אני רצה לעבר החצר הקדמית בחסות שורה של שיחי רודודנדרון, ומועדת כל הזמן בניסיון להתרחק ממנו.

אני מקווה שגריפין לא יבוא אחריי. הלוואי שהייתי יכולה לפרש את השיחה ששמעתי בדרך אחרת, למצוא בה איזו משמעות נסתרת שתפטור אותי מהכאב הזה. אבל האכזבה בקול שלו לא מרפה ממני. לא אכפת לי מה הוא יגיד. הוא לא רצה להיפגש איתי. הוא לא רצה להיות כאן איתי.

אני מגיעה למכונית שלי, מותשת. צעדים הולמים במדרכה מאחוריי, ואני נדרכת.

"סופי, בבקשה תדברי איתי."

אני עומדת עם הפנים למכונית. הוא עומד מאחוריי, ואני יודעת שאדי איפשהו מאחוריו.

אני מהדקת את שפתיי. "כל כך שמחתי כשההורים שלי הרשו לי להישאר בבית, כי חשבתי איזה כיף יהיה לי להיות איתך. רק שנינו. ממש חיכיתי לזה. אבל אתה רוצה הפסקה. ממני. נכון? לזה חיכית, לא?"

הוא מניח את ידו בעדינות על הכתף שלי ואומר, "תסתובבי ותדברי איתי."

אני מתנערת ממנו. "זה מה שאתה רוצה?"

אני מרגישה שהוא מתקשה למצוא את המילים המתאימות. "אני לא יודע מה אני רוצה, סופ. בזמן האחרון קשה לי לחשוב כמו שצריך. הקשר שלנו נהיה ממש רציני. אנחנו בשנה האחרונה בתיכון. אנחנו אמורים ליהנות מהזמן הזה!"

אני מסתובבת לעברו. "טוב, אז אני אקל עליך. אתה רוצה הפסקה? בבקשה. זה נגמר בינינו."

הוא מנסה להתקרב אליי, אבל אני מתחמקת ממנו. הוא נראה מודאג, ולצערי אני חושבת שזה רק בגלל האופן שבו זה קרה. לא הייתה לו הזדמנות לערוך את הניסוי שלו קודם.

"סופי, חכי שנייה. אנחנו יכולים לדבר על זה? אני אוהב אותך. באמת."

המילים שלו הן כמו מכה. חיכיתי ורציתי שהוא יגיד לי את זה כבר הרבה חודשים.

אני לא יכולה יותר.

אני לא יכולה להישאר כאן.

"בבקשה תישארי ותדברי איתי," גריפין מתחנן. אני מסתובבת ונכנסת למכונית שלי.

גריפין חוזר לבסוף למדרכה כשאני מתניעה, ואדי רצה אל חלון המכונית. "תני לי להסיע אותך."

אני מחייכת אליה חיוך קלוש. "אני בסדר. אני אתקשר אלייך אחר כך, בסדר? אני אוהבת אותך."

היא רוכנת פנימה מבעד לחלון ומחבקת אותי חיבוק קצר. "גם אני אוהבת אותך."

לשמחתי הרבה, גריפין לא מנסה להתקרב אלינו.

כעבור כמה דקות אני על הכביש המהיר לשריבפורט.

 

כשאני מגיעה לבית של נונה אני כבר שבר כלי. אני בוחנת את עצמי במראה הפנימית של הרכב, וכמעט צועקת בבהלה למראה הזרה עם המסקרה הנוזלת שניבטת אליי משם. האף שלי אדום, העיניים שלי נפוחות, ואני די בטוחה שהגוש שדבוק לחולצה שלי הוא נזלת קרושה.

לשמחתי, רוב האורות בבית כבויים, כך שיש סיכוי טוב שאין שם אף אחד חוץ מסבא וסבתא שלי. בבית הזה ממש לא מפתיע למצוא מישהו ישן על הרצפה, אפילו במבואת הכניסה. מתוך שמונת הילדים של סבא וסבתא, שישה גרים בשריבפורט, ארבעה מהם ממש באותה שכונה. הגיוני לחשוב שהם ילכו לישון בבתים שלהם, אבל זה לא תמיד קורה. בכל אופן, הלילה המקום נראה שקט.

אני מחנה את הרכב בשולי הכביש ולוקחת את התיק שלי מהמושב האחורי, אבל ברגע שאני מגיעה למדרגות הכניסה, אני מתמוטטת. אני לא יכולה להיכנס ככה. נונה בטח תתקשר להורים שלי, והם יכעסו שלא נסעתי ישר לכאן. אבל הם גם יתעצבו בגלל גריפין. הם אוהבים אותו. למרות כל החוקים המטורפים שלהם, הם כבר מתייחסים אליו כמו אל בן משפחה.

אני מניחה את הראש על התיק הגדול שלי, נשכבת על המדרגות ומביטה בירח המלא. כל מה שאני רוצה זה להתכרבל בזרועותיה של אימא ולבכות.

שנה. בזבזתי שנה שלמה על גריפין. אני לא מאמינה.

מה פספסתי בזמן הזה? שנינו התמקדנו בלימודים. חיכינו כבר ללמוד באוניברסיטה ועבדנו קשה כדי להתקבל לאן שרצינו. חשבתי ששנינו מרוצים ממערכת היחסים שלנו.

אבל מסתבר שבכלל לא כיף לו איתי.

"את מתכוונת להישאר פה בחוץ כל הלילה, או שתיכנסי מתישהו ותספרי לי מה קרה?"

אני כמעט נופלת מהמדרגה כשהפנים של סבתא מתקרבות אליי.

"נונה!" אני מזנקת על רגליי וקופצת עליה בחיבוק שכמעט מפיל את שתינו.

היא מלטפת לי את הגב. אני שוב בוכה.

"אוי ואבוי, בואי תיכנסי ותספרי לי מה קרה."

אנחנו נכנסות לבית, יד ביד, והולכות ישר למטבח. המטבח של נונה הוא הלב של הבית. זה חלל גדול ופתוח, מלא ארונות ומשטחי עבודה. המקרר הוא מהדגמים הענקיים האלה מפלדת אל־חלד, עמוס בתמונות, ואני יודעת שאם אפתח אותו, אראה שהמדפים שלו עמוסים באוכל. שורה של כיסאות בר ניצבים לצד האי שבמרכז החדר, ושולחן עץ משופשף ואדיר ממדים ניצב לאורך החלונות המשקיפים אל הבית השכן. על השולחן הזה תמיד עומד אגרטל עם פרחים טריים.

זה החדר האהוב עליי בבית.

נונה מושיבה אותי על אחד מכיסאות הבר, ואז פורסת לי פרוסה מעוגת השוקולד הכי מושחתת שראיתי בחיים. אף פעם לא חסרים פה דברים טעימים, והערב בהחלט לא נרשמת אכזבה.

"אני לא חושבת שאת בוכה בגלל שאבא ואימא שלך נסעו, אז זה בטח בגלל הבחור הזה. איך קוראים לו?"

"גריפין," אני ממלמלת.

"כן, גריפין. תספרי לי מה קרה."

אני שותקת לרגע ואז לוקחת ביס מהעוגה. תמיד הייתי קרובה לנונה, אבל אף פעם לא דיברנו על חיי האהבה שלי.

היא רואה שאני מהססת, ואומרת, "גידלתי ארבע בנות. אני מבטיחה לך ששמעתי על מספיק שברונות לב ממש כאן, במטבח הזה."

אני צוחקת במבוכה. נונה מתגאה בזה שהיא יודעת לפתור את הבעיות של כל בני המשפחה – מהאתגר המורכב ביותר ועד הפשוט ביותר. היא מתה על זה.

היא מוזגת לי כוס חלב, ואני צופה בה בשתיקה. בעוד קצת יותר משבוע ימלאו לה שבעים וחמש, אבל לא רואים עליה, הודות למיעוט השערות האפורות על ראשה ולמשטר טיפוח קפדני. והיא עדיין סוחבת שקים ענקיים של תערובות אדמה לשתילה וחיפויי קרקע במשתלה, למורת רוחו של פאפא.

אני נושמת נשימה עמוקה. "אני יודעת שאמרתי לך שאני הולכת לבית של אדי, אבל הלכתי למקום אחר. הייתה מסיבה בבית של אחד החברים שלי. רציתי לראות את גריפין לפני שאני נוסעת לכאן. רציתי לעשות לו הפתעה ולהגיד לו שאני נשארת בבית בחופשה."

גבותיה של נונה מזנקות למעלה. "אוי לא. זה אף פעם לא יוצא טוב."

אני פולטת צחוק חנוק. "בהחלט."

נונה מתיישבת לידי ולוקחת ביס גדול מפרוסת העוגה שלה, ואני מספרת לה הכול. כשאני מסיימת, היא מעסה את הגב שלי במעגלים ואני נצמדת אליה. "סופי מתוקה שלי, אני יודעת שכרגע זה נראה לך כמו סוף העולם, אבל זה לא. זה טוב שעכשיו את יודעת מה גריפין מרגיש, אחרת היית ממשיכה לבזבז עליו זמן."

היא מושיטה לי מפית, ואני מוחה את הדמעות מעיניי. "אבל חשבתי שאנחנו רוצים את אותם דברים."

"דברים משתנים כל הזמן. אולי חשבת שאתם חותרים לאותו כיוון, ובעצם זה לא היה נכון."

אני מסיימת את העוגה שלי, ונונה מובילה אותי מהמטבח לחדר האורחים שבקומה העליונה. "החדר הזה עומד לרשותך עד שההורים שלך יחזרו. מחר את יכולה לעזור לי בחנות. אם תהיי עסוקה, המחשבות שלך לא ישתוללו. ואוליביה תשמח להיות איתך. היא מתלוננת שכולם בחופש ורק היא צריכה לעבוד."

אני נותנת לסבתא לכסות אותי כמו שהיא הייתה עושה כשהייתי קטנה. שכחתי כמה זה נחמד.

היא נותנת לי נשיקה על הראש ואומרת, "מחר בבוקר הכול ייראה טוב יותר."