10 דקות גג

אז איך הכול התחיל?

למעשה נולד הספר הזה במטבח של אימא שלי, רבקה צדיק פישר.

באחד הביקורים שלי עם הילדיםות, בדירתה הקטנה בחיפה, התיישבתי אל שולחן המטבח. בעוד הילדיםות ממשיכיםות לשחק בסלון, הסתכלתי אל אימא, שסיימה להכין את הקפה שלנו ושמה עוד כמה טבליות סוכרזית בכוס הגדולה שלה, ונאנחתי.

אימא, שהייתה רגישה לקלוט כל ניואנס, נשאה אליי מבט שואל ואני מיהרתי להבהיר: "הכול בסדר, אימא, אני פשוט חושבת על התלמידות שלי..."

"מה את חושבת על התלמידות שלך?" שאלה. שתינו היינו מורות לחשיבה חיובית. אני כבר לימדתי כעשרים שנה, ואימא הייתה כמה שנים בפנסיה מתוך בחירה, והתכנסה חזרה אל השקט שלה.

"אני חושבת שמעציב אותי שהן לומדות אצלי ומרגישות טוב עם עצמן, ואז הקורס מסתיים ויש לא מעטות מהן שלמרות כל מה שלמדו, לא ממשיכות לתרגל, ומחשבות של פחד ודאגה חוזרות להציף אותן."

"מה את יכולה לעשות בנוגע לזה?" אימא תמיד הייתה מעשית מאוד. העדיפה תמיד להסיט את השיחה מהרגש לפעולה.

"אני לא בטוחה," הודיתי מהורהרת, "חשבתי אולי להתחיל לשלוח מסרים למי שתרצה לקבל. מסרים יומיים על הבוקר עם תרגול קצר וממוקד של חשיבה חיובית, שיזכירו להן את את מה שלמדנו, ובמיוחד ייתנו להן כלים מעשיים להפנים."

"רעיון מצוין," אימא חייכה, "אבל את בטוחה שיהיה לך כוח בכל בוקר?"

"כן," עניתי בביטחון, "רק שאני לא בטוחה שהן ירצו בכל בוקר לקבל מסר ממני. זה די מעיק, לא?"

החיוך של אימא התרחב. "מעיק?" היא אמרה, "להפך, זה נפלא! הנה את מתקשרת אליי בכל בוקר, ואני מחכה לשיחה הזו..."

לא ניסיתי להסביר לאימא את ההבדלים, רק חייכתי אליה בחזרה.

~~~

בדרך חזרה הביתה, נוהגת באוטו כשבמושב האחורי שלושה ילדיםות בואכה גיל ההתבגרות, סיפרתי להםן על הרעיון וביקשתי שייתנו לי הצעות לשם לפרויקט.

בכניסה למושב בית עובד, שם אני גרה, בעודי עומדת ברמזור, נדלקה בי נורה וידעתי, נולד השם ונולד הפרויקט: פרויקט קרצייה.

למחרת כבר פרסמתי את הפרויקט בפייסבוק, וזכיתי למאות בקשות להצטרף אליו.

שלחתי לכל מי שביקשה להצטרף את מספר הטלפון שלי וביקשתי שיכניסו אותי כאשת קשר אצלן, ואז ישלחו לי הודעת וואטסאפ עם השם שלהן.

ישבתי עם הטלפון במשך ימים כדי להכניס אחת אחת את כל מי שביקשה להצטרף, וכך המשכתי לעשות במשך השנתיים שהפרויקט רץ: להכניס אחת אחת באופן ידני, לכתוב בכל בוקר מחדש את המסר המתאים לאותו יום, ולשלוח.

אני חייבת לציין שבמהלך התקופה שהפרויקט רץ, קיבלתי כמה וכמה בקשות לשנות את השם: "את לא קרצייה!" מחו לא מעטות.

"לא נעים לחשוב עלייך בתור קרצייה," אמרו אחרות.

"קרצייה זה רע - ואת נהדרת," פרגנו נוספות.

ואני דבקתי בשם. הרגשתי שהוא מבטא בדיוק את מה שאני מרגישה שהתוכנית הזו אמורה להיות: יום-יומית, מנדנדת, נדבקת ולא עוזבת, נו, קרצייה.

הקרצייה רצה במשך כמעט שנה.

יום-יום בשעה שבע בבוקר נשלח מסר לקבוצה הולכת וגדלה של מנויות חינם, והן היו אסירות תודה על קבלתו.

המסרים התמקדו בתרגול קצר ופשוט להקניית אורח חיים חיובי, מלא שמחה ומכוון להרגשה טובה ולהצלחה.

בכל המסרים הקפדתי על החוק "10 דקות גג" – כל תרגול אמור לארוך 10 דקות או פחות מהיום שלך. הבנתי שגם העסוקות ביותר יצליחו לפנות 10 דקות מזמנן היקר לתרגול החיובי.

לקראת סוף השנה הראשונה נכנסה אימי לניתוח, ולא התאוששה ממנו עד למותה. בתקופה זו התקשיתי להמשיך לשלוח מסרי "10 דקות גג" משעשעים יום-יומיים, והפסקתי את התוכנית.

כחצי שנה לאחר מותה, שזעזע את כל עולמי, חזרתי לקרצייה כעוגן של שפיות וטוב גם עבורי.

פרויקט קרצייה המשיך לרוץ כשנתיים לאחר מותה של אימי.

קבוצת המנויות המשיכה וגדלה, כשהיא מקבלת ממני יום-יום את המסר עם התרגיל הקצר והמשעשע.

אחרי כשנתיים, ועם לידת הספר הזה, הבנתי שאיני יכולה יותר לנהל את הפרויקט הזה, ויותר מזה, אני רוצה להשתחרר מתואר הקרצייה ולתת למאות הנשים הנפלאות שהיו חלק מהפרויקט ולכל מי שרוצה להפוך לחושבת חיובי, דרך שאינה תלויה בנוכחות שלי או ברגעים שאני "גונבת" כל בוקר בשבע בזמן שהבית מתעורר לבית הספר ולגן.

~~~

פרויקט קרצייה היה מיועד לכולםן ונכתב בשפה מעורבת, ממש כמו שכתבתי למעלה על הילדיםות או כפי שכתבתי כאן – "כולםן", עם סיומות בשני המגדרים כדי לאפשר לכל מגדר להרגיש שייך.

כדי להקל על עצמי ועליכן, בחרתי גם בספר זה, המשלב תרגילים של "10 דקות גג" מהפרויקט, לכתוב בלשון נקבה.

אך בכל מגדר שתהיו, אם הספר מדבר אליכן, זה הספר שעליכן לקרוא ולהתחיל לעבוד בעזרתו על אורח חיים חיובי, תוך שאתן שומרות על פשטות וקלילות לאורך כל הדרך.