100 דרכים לאבד את עצמך בהודו

ניסיתי לחצות את הכביש הסואן, וברגע שכף רגלי דרכה על מעבר החצייה כמעט שנדרסתי על ידי ילד בן עשר על קטנוע ישן ומקרטע, שהיה במרחק סנטימטרים בודדים מלשלוח אותי בחזרה לארץ בארון קבורה.

מתוך בהלה הסתובבתי לכיוונו ועמדתי לצעוק "מי נתן לך רישיון, ילד?" אך הנחתי למיתרי הקול שלי לנוח כשהבנתי שהוא בסך הכול ילד בן עשר ובהחלט איש לא נתן לו רישיון.

נכנסתי לדָאבָּה הראשונה שראיתי ממרחק. הייתי רעב וחייב להכניס דבר מה לפה, הזמנתי צִ'יקֵן מָסָאלָה וצָ'אי רותח. חיכיתי לאוכל יותר משעה, זמן הודו הם קוראים לזה כאן. אני יודע שבהודו הפרות קדושות ושבחלק מן הערים אסור לאכול בשר, אבל המחשבה היחידה שעברה בראשי בעודי ממתין יותר משעה לארוחה שהזמנתי הייתה 'בשר זה נצח'.

"אחי!" קרא לעברי בחור ישראלי צעיר שישב מאחוריי רגע אחרי שהצ'יקן מסאלה נחת על השולחן. מכיוון שחשתי שאני האח היחיד באזור, קמתי והתיישבתי בשולחן שלצדו הוא ישב.

על שולחנו נחו שתי צלחות ריקות ומנוגבות לחלוטין, וגם שלוש כוסות צ'אי ריקות. הוא לא שאל מי אני או מהיכן הגעתי, ואפילו לא טרח לשאול לשמי. כל ששאל היה "נאבדת כבר?"

"נאבדתי?" עניתי בשאלה לשאלתו.

הוא סיפר שיש לפחות מאה דרכים לאבד את עצמך בהודו.

"פשוט תבחר דרך אחת ותלך איתה. תשכח את כל מה שאתה מכיר ותגיד שלום למי שהיית לפני - איתי המוסכניק, אילון המוזיקאי, סמי הכבאי או בוב הבנאי. זה לא משנה מי היית, אתה בהודו עכשיו".

"תסתכל עליי", הוא המשיך, "תפסתי קו למשך כמעט שנה בגבול עזה, איבדתי שם אצבע", הוא הרים את ידו הימנית מעל ראשו בגאווה ואכן הבחנתי באצבע אחת חסרה.

חשבתי לעצמי שהוא בוודאות חבר בעמותה 'האגודל למען החייל'.

"תבחר את דרכך ותלך איתה לאיבוד. תבנה את עצמך בעשר אצבעות", הוסיף באירוניה, "תהיה מי שאתה מחליט להיות ולא מה שהדיקן באוניברסיטה או אמא שלך בחרו בשבילך".

הבחור קם מהכיסא והחל ללכת מבלי לשלם, לא לפני שהסתובב אליי והכריז "נתראה בצד השני".

נפרדתי ממנו לשלום, והחשבון כבר היה מונח על השולחן. נראה שיש גם לפחות מאה דרכים להיתקע עם החשבון בהודו.

עשרים וארבע שעות לפני הטיסה

זהו, הכול כמעט מוכן. הדרכון בידי ועליו מודפסת הוויזה החדשה להודו. מחר בבוקר אהיה בדרכי על כביש אחת בדרך לדֶלְהִי. כשסיפרתי לחברי הטוב ירון, הידוע כחובב מושבע של תת-היבשת ההודית שאליה אני ממריא מחר בבוקר, הוא ניצל את ההזדמנות להפציר בי לתרגל יוגה מדי יום ביומו.

"זו המתנה של הודו לעולם", היו מילותיו המדויקות של ירון.

משפט שלמען האמת היה לי מעט מוזר לשמוע מכיוון שעד לאותו יום הייתי סבור שדיזנטריה היא המתנה של הודו לעולם.

מאוד מוזר להרגיש לפתע אדם חופשי לאחר שכל חייך נלחמת בתחושה הזאת. כל חיי הייתי בחיפוש אחר רשת ביטחון כזו או אחרת, הייתי מהאנשים שהיו חותמים על כרטיס 'אדי' לתרומת איברים כדי שאם העסק החדש שלהם יפשוט רגל הם יקבלו מידית רגל חדשה.

"אתה נוסע להודו? אין שם אפילו מזגנים", הייתה התגובה הראשונה של הוריי כאשר סיפרתי להם על החלטתי לנסוע להודו. מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מייחסים חשיבות כה רבה בחייהם למכשיר חשמלי. מילא בקיץ, כאשר המזגן מקרר את חלל הבית, אך בחורף אני זוכר שהחימום היה דולק בבית במשך כל הלילה והייתי מתעורר מדי בוקר נוטף זיעה ומרגיש כחמין שנשכח על הפלטה בשבת.

כרטיס טיסה - יש, ביטוח נסיעות - יש, חיסונים - יש. למזלי, בגיל עשרים ושתיים תכננתי לטוס לדרום אמריקה ועשיתי את רוב החיסונים למסע, כך שכל שהיה עליי להשלים היה חיסוני כלבת וצהבת, אליהם התחסנתי הבוקר במרפאת המטיילים.

אינני יכול לחכות לראות את פניה של ליה כשתבחין בי לפתע באמצע הרחוב בהודו. האם היא תשמח? האם באמת התכוונה לכך שתחכה לי או שהרשתה לעצמה לזרוק לאוויר הבטחות חסרות משמעות בידיעה שכף רגלה לא תדרוך בארץ בארבעת החודשים הקרובים?

בכל שתי דקות בממוצע עולה בי חרדה כזו או אחרת לגבי הנסיעה - האם הודו מתאימה לי? האם אני בכלל מתאים להודו? הרי גם לטנגו בהינדית צריך שניים. חייבת להיות סיבה שהמילה הודו מסתיימת ב-דוּ.

נסעתי לבית הוריי כדי להיפרד לחודשים הקרובים והגעתי לביתם בתחושה שהגעתי לניחום אבלים. מיד כשדרכתי על מפתן הדלת אמי חיבקה אותי ארוכות, בזמן שאבי התקדם בצעדים גדולים וזריזים לכיוון המטבח וחזר כמה דקות לאחר מכן, בידו קנקן תה שהוא ואמי מחזיקים בארון הנמצא מעל המקרר לזמנים קשים במיוחד.

"אתה מוכן?" שאלה אותי אמי ובעצם התכוונה לומר שהיא כלל לא מוכנה.

"בטח שאני מוכן אמא, אני בסך הכול נוסע לכמה חודשים", אמרתי במטרה להרגיע, והיא מיד מזגה את התה הרותח לכוסות של המלך שהיא שומרת לאירועים מיוחדים.

"אתה יודע שדור, הבן של ליאת, אכל בהודו בשר מקולקל וחזר לארץ עם רגישות ללקטוז, אסור לך לאכול שם בשר", הפולניות החלה להראות אותותיה. "וגם ביצים אסור לאכול שם, בביצים שם יש סלמונלה", היא המשיכה בזמן שחשבתי לעצמי שאיש אינו באמת יודע מה משמעות המושג סלמונלה מלבד רפי גינת. אבי הנהן בהסכמה לדבריה והוסיף "ואתה חייב לשטוף ידיים לפני כל ארוחה, החיידקים בהודו הם לא החיידקים של הארץ". אמי צעדה בזריזות למטבח וחזרה עם בורקסים ועוגיות חמאה כיאה לימים קשים אלה.

לאחר שעתיים נוספות שבהן ישבנו בסלון, העלינו זיכרונות ילדות ונברנו באלבומי התמונות הישנים והמאובקים כפי שעושים בניחום אבלים, חיבקתי את הוריי ונפרדתי מהם לשלום, לא לפני שאמי הכניסה את ידה למגירת התרופות ולאחר כמה שניות הגרילה מתוכה כדורים להורדת חום, נגד שלשולים, ואנטיביוטיקה כאילו ששלפה את כדור המזל בהגרלת הלוטו היומית.

השעה הייתה עשר בלילה ונותרו שתים-עשרה שעות בלבד עד רגע העלייה למטוס. ישבתי בדירה וניסיתי להיזכר אם שכחתי לארוז משהו - גרביים, תחתונים, בגדים חמים, בגדים קרים, בגדים פושרים ואפילו קניתי כדורים נגד מלריה על פי המרשם שקיבלתי במרפאת המטיילים. חלק מבגדיי עדיין שכבו בקופסאות המובילים, הרי רק לפני חודשיים עברתי לדירה החדשה ביהודה המכבי. רק כשאתה עובר דירה אתה מקבל מושג כמה מעט רכוש שייך לך בעולם. כל מי שאתה בסופו של יום זה טלוויזיה שטוחה בגודל שלושים ושבעה אינץ', שידה כחולה מאיקאה וספה אפורה שכבר החלה להעלות עובש מכמות הישבנים שנחו עליה במרוצת השנים.

הכסף הוא סוגיה בעייתית בשבילי בהתחשב בעובדה שרק לפני קצת יותר מחודשיים עברתי לדירה החדשה ובזבזתי יותר מעשרים אלף שקלים על ריהוט חדש, כך שכרגע הכסף הנותר בחשבון הבנק שלי אמור להספיק לשבועיים בהודו לאחר שרכשתי את כרטיס הטיסה לדלהי במחיר מופקע במיוחד מכיוון שנרכש בהתראה של יומיים.

המילה חופשי החלה לפתע להתנגן טוב יותר בראשי. אני חושב שבעולם שבו אנו חיים כמעט בלתי אפשרי להיות אדם חופשי בגלל הקלות להתמכר לשגרה, משעממת ככל שתהיה. בית ספר, צבא, לימודים, קריירה. אפילו מעט מבני המזל שפגשתי בחיי לא זכו להיות חופשיים למשך יותר מכמה חודשים בין שלב לשלב. והיום אני לפתע מרגיש חופשי, ללא טלפון, בלי כבלים ובלי לוויין. גופי היה עייף אך ההתרגשות מנעה ממני להירדם. ניגשתי למטבח כדי להכין לעצמי פרוסה עם קוטג' ועגבנייה, אך הקוטג' אזל והעגבניות כבר שינו צורתן. החלטתי לרדת למטה כדי למצוא משהו קטן לאכול.

הלכתי ביהודה המכבי ועצרתי בפיצוצייה הראשונה שנקרתה בדרכי, תפסתי מיד כמה שקיות של חטיפים מלוחים וניגשתי לדלפק, מאחוריו עמד המוכר האדיש שצפה בטלוויזיה שהייתה תלויה כמאוורר תקרה מעל ראשו.

"עשרים וחמישה שקלים", הואיל בטובו להתייחס אליי לאחר מספר שניות של המתנה. הנחתי בידו את הסכום המדויק והתחלתי לעשות צעדיי לכיוון היציאה.

"נָמַסְטֶה", קרא לעברי בקול חלש.

"סליחה?" לא הייתי משוכנע שפנה אליי למרות היותי האדם היחיד בחנות.

"נמסטה. אתה נוסע להודו, נכון?"

"איך אתה יודע שאני נוסע להודו?" שאלתי את הבחור, והוא מיד התקרב והניח בידי את כרטיס הטיסה שככל הנראה נפל מהארנק בזמן ביצוע התשלום.

"אז זו הפעם הראשונה שלך בהודו?" שאל ועיניו האדישות נפתחו לפתע לרווחה.

"כן, זו תהיה הפעם הראשונה".

"ולא האחרונה", הכריז חד-משמעית.

"טיילת כבר בהודו?" שאלתי את הבחור, והוא החל לספר שביקר בתת-היבשת כבר פעמיים וברגע שיחסוך מספיק כסף יחזור להודו בשלישית.

"מה מיוחד כל כך במדינה הזאת?"

"אי אפשר להסביר במילים - הריחות, הצבעים, הניחוחות", אמר בחיוך רחב מפה לאוזן ולא הייתי בטוח אם הוא מתאר מדינה או אבקת כביסה. "אם תספיק להגיע לגוֹאָה, תבקר את סָאי בחנות הנעליים שלו על קו החוף באַנְג'וּנָה. תגיד לו שלא שכחתי את מאתיים הרוּפִּי שהוא חייב לי הנוכל", הפציר בי והרים את ראשו בחזרה לעבר מסך הטלוויזיה התלוי מהתקרה.

"אדוני, האם ארזת לבד?" נשאלתי פעם נוספת על ידי אשת הביטחון המנוכרת בתור לבידוק הביטחוני.

"בטח, בטח שארזתי לבד", עניתי לשאלתה וחשבתי שזה יהיה מעט ילדותי בשביל גבר בגיל עשרים ושש להודות שאמו השתתפה באריזת התיק שלו. אף על פי שאם המילה האחרונה באריזת התיק הייתה שייכת לאמי, הייתי עולה למטוס עם ארבעים קילו של ציוד בתיק הגב, רק ליתר ביטחון.

הלכתי בזריזות לפאב אשר נמצא באזור מבודד יחסית בדיוטי פרי העמוס וביקשתי את הצ'ייסר הכי חזק שיש להם, ושיהיה כפול. הייתי לחוץ והרגשתי שראשי טרוד במחשבות לא חשובות. הברמן הניח את הצ'ייסר על השולחן והמתין שאסיים לשתות אותו כדי להגיש לי חשבונית על סך חמישים שקלים.

"חמישים שקלים?" שאלתי בפליאה וחשבתי בלבי שזהו סכום ששווה כמעט אלף רופי.

מימיני ישב בחור לא מבוגר, לא יותר מבן שלושים, הוא היה לבוש חליפה מחויטת ומצויד במזוודה שלא עזבה את ידו לרגע ועשה רושם שהוא סוחב איתו את הסכם אוסלו במזוודה הקטנה. היה נראה שהבחור כבר שתה מספר לא קטן של צ'ייסרים בחמישים שקלים.

"לאן אתה?" פנה אליי רגע לאחר שלגם חמישים שקלים נוספים למורד גרונו.

"דלהי, ואתה?"

"מנהטן. סנטרל פארק, מדיסון סקוור גארדן, ג'אז בטיימס סקוור. אין יותר טוב מזה", הכריז בקול מתנשא שהותיר בי את הרושם שהגיע ממעמקי הרצליה פיתוח.

דלהי, חשבתי לעצמי, אולי יש יותר טוב מזה.

"קריאה אחרונה לנוסעי טיסה חמש שלוש אחת של אל על לדלהי", נשמע קולו של הכרוז ברחבי הטרמינל. שילמתי בזריזות את החשבון ועשיתי דרכי לשער ההמראה.