11 יום בעזה

פרק א הקפצה שבוע לפני כן, 27.12.2008, מוצאי שבת, 18:35, תל אביב

הפונטו הכחולה השתחלה במהירות בין המכוניות בכניסה לתל אביב על איילון צפון. זאת היתה השעה שכבר אין פקקים והמוזיקה ברדיו מתחילה להגביר קצב לקראת השבוע שבפתח. השירים שהתנגנו הזכירו יותר את יום ראשון מאשר את שבת. על המושב האחורי שלי מלא קופסאות אוכל מההורים ותיק עם כביסה, שאתמול היתה מלוכלכת ועכשיו שוכבת נקייה ומקופלת ליד ערימות של אוכל בקופסאות. עוד כמה דקות ואני בדירה החדשה על גבול הפרדסים, בקצה הצפוני של העיר. שלושים וחמישה מטר רבוע, מטבחון בסלון, שירותים וחדר שינה. לא רחוקה מהאוניברסיטה, מפוצלת אחרי שיפוץ. הראשונה אחרי ההורים. תענוג.

בין השירים, השדרן הקריא הודעות קצרות של דובר צה"ל על הפצצות מכיוון רצועת עזה. "התחממות אפשרית בגזרה," הוא סיכם. כמה עוד אפשר לשמוע על זה, חשבתי, וחיכיתי שיסיים כדי להחליט אם להעביר תחנה לפי השיר הבא שינגן. "בחייאת, רק שימו משהו רגוע," דיברתי לעצמי בקול רם.

כבר שלוש שנים מאז שהתנתקנו מעזה ופינינו כל זכר לנוכחות ישראלית ברצועה. התמונות עדיין צרובות בזיכרון ושוב הציפו מחשבות: המפונים שהתייאשו ועזבו כמה שבועות קודם, ואלה שסירבו לקבל את רוע הגזירה וניסו להיאחז בבית, במגרש המשחקים, בבית הכנסת, בחיים שהכירו; בזעקות שבר, בכאב לב על חלום שהיה ואינו עוד. שמונת אלפים ושש מאות איש שפונו בשמונה ימים. המוני הפלסטינים שהגיעו למחרת הפינוי אל היישובים, שנהיו בן לילה יישובי רפאים - חלקם סקרנים, אחרים מבקשים לפרוק זעם. עד אותו יום היו המקומות בלתי נגישים עבורם. איים בלתי מושגים של אושר ושפיות נהפכו ברגע נטושים ופרוצים. וחמאס, שפחות משנה לאחר מכן השתלט על הרצועה. מאז השתנתה המציאות, כנראה לתמיד. צבע אדום, ריצות חפוזות לממ"דים, דיווחים על קסאמים שכבר לא הקפיצו אף אחד. גם לא אותי. שגרה.

השדרן עבר סוף־סוף לשיר שקט יותר כשהטלפון צלצל, ועל הצג הופיעה שיחה ממספר חסום. הסקרנות האנושית מתבטאת בצורה הטובה ביותר ברגעים כאלה. לא יכולתי לעמוד בפיתוי גם אילו רציתי. עניתי, ואחרי כמה שניות של שקט נשמעה מהצד השני הקלטה בקול מתכתי. "זוהי הודעה ממרכז הקישור," בישרה וביקשה שאקליד את המספר האישי שלי כדי להמשיך. הייתי אזרח כבר שנה וחצי, בלי דקת מילואים ברזומה; לא היה לי מושג מה זה "מרכז קישור", אבל זה נשמע מספיק חשוב כדי שלא אנתק. הקלדתי את המספר תוך כדי נהיגה, ואחרי כמה רגעים נוספים של שתיקה, ההקלטה חידשה את עצמה והכריזה שעלי להתייצב מחר בדחיפות ביחידה. שום פרט נוסף לא נאמר.

השיחה התנתקה, והלב שלי האיץ.

כבר לא ראיתי את הכביש, והגוף נסע הביתה על אוטומט. בעיקר הייתי מבולבל. באותה תקופה ההפגזות על הדרום התגברו, ופרשני חדשות דיברו על עלייה במתח מול עזה, אבל להקפיץ אותנו? הם השתגעו? הולכים למלחמה או משהו? עברתי עוד מחלף בלי להסתכל על השלט, עוקף מכוניות בלי לחכות שיפנו לי את הנתיב. איפה המדים שלי בכלל? והעבודות לאוניברסיטה, שיט! אין מצב שאני מגיע, החלטתי עם עצמי, כל הסמסטר ילך לי על השטות הזאת.

כשנכנסתי לרחובות הפנימיים שהובילו לשכונה שלי, החלטתי להרים טלפון לרן המ"פ. "אני לא בא," הצהרתי. "אתם לא נורמליים, ככה, מהרגע להרגע? מילא תזַמנו מסודר, תנו התראה, כמה ימים כדי שהבן אדם יתארגן, אבל מחר על הבוקר?" הטחתי בו. "אחי, על מה אתה מדבר?" הוא ענה, וברקע נשמעו צעקות. "אני לא איתך בשיחה, תגיע לבסיס, אני כבר פה, אין זמן." ניסיתי להסביר שאני אולי לא יודע איך זה מילואים, אבל עם כל הכבוד, אני סטודנט למשפטים ויש לי עבודה להגיש ואני אוכל להצטרף אליהם רק בעוד כמה ימים. "זה חשוב, תגיע, אין לי זמן לפרט," הוא ענה בענייניות. "לא, לא הבנת. הקורס שלי בלימודים חשוב," הסברתי. רן שתק ולרגע חשבתי שפשוט ניתק. "זאת מלחמה," הוא אמר לבסוף. "בסדר? זה רציני, תגיע."

אני לא זוכר איך הסתיימה השיחה. והאמת היא שאחרי ששמעתי את המילה "מלחמה" ממילא כבר לא הצלחתי להקשיב.

ברגעים כאלה הדבר הראשון שחושבים עליו הוא לא הדגל או ההמנון, אלא משימות החיים הקטנות שמתחילות להתרוצץ בראש: אנשים להודיע להם שאיעדר, דברים לאסוף מהדואר, חשבונות שצריך לשלם. התחלתי למלמל רשימות שאצטרך להכין - ציוד למילואים, ציוד מבצעי, ציוד אישי, חומרי קריאה ללימודים.

בלי ששמתי לב הגעתי לחניה. היא היתה מלאה ברכבים שייקחו מחר את כולם לעבודה, ללימודים, לסידורים, לחיים השגרתיים שהם כל דבר חוץ ממלחמה. בשקט, נשארתי ישוב במכונית דקות ארוכות, נושם עמוק, מנסה לחשוב מה יהיה ואיך הולכים להיראות הימים הקרובים. בטח נעביר כמה לילות בעל האש ובצחוקים, ניסיתי להרגיע את עצמי. קיוויתי שהקריאה היא יוזמה של קצין שלישות מבולבל שהחליט לקרוא לכל המילואימניקים, סתם כי אפשר, אבל עמוק בפנים ידעתי שאני טועה. עד לפני רגע, הצרה הגדולה ביותר שלי היתה קיצוץ מכסת המילים בעבודה שעלי להגיש. ועכשיו? רגע, יש לי בכלל נעליים בבית?

בדירה, אחרי שסיימתי לסדר את כל הקופסאות במקרר ולקחתי זמן להתאפס, הבנתי שאין לי מושג מתי שוב אהיה כאן ובאיזה מצב יהיה האוכל כשאחזור. הסתכלתי עליהן מונחות במדפים, מלאות שניצלים, פרגיות, אורז וסלטים. מה הטעם? חשבתי ודפקתי על הדלת של השכנים ממול. דניס פתח אותה מתוך שינה, מעט מבוהל, מנסה להחזיק את העיניים פקוחות בכוח. זאת היתה הפעם השנייה שנפגשנו מאז שעברתי לדירה בשבוע שעבר. הוא נראה מופתע ומרח את כף ידו על הפנים בניסיון להעיר את עצמו. "סליחה על השעה, אחי," התנצלתי. "כן, כן, ברור," הוא השיב, "הכול בסדר." הוא התבונן בי, ממתין לראות מה אני רוצה ממנו באחת־עשרה בלילה. "תגיד, אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל מה אתם אומרים על קצת אוכל להמשך השבוע?" הרמתי שתי קופסאות ביד כדי להסביר. "ויש עוד," אמרתי. הוא התעורר ברגע, שואל במבט מה הסיפור. "לא, אל תדאגו," ניסיתי להרגיע. "יש לי פשוט סוג של בלת"ם ואני צריך ללכת למילואים, לא מתוכנן, הכול תקין, לא משהו רציני, באמת, אין לכם מה לדאוג, האוכל פשוט ייזרק לפח אם לא..." "אנחנו נשמח," הוא קטע אותי בחיוך כשהבין שנחסך ממנו שבוע של בישולים. "אבל הכול באמת בסדר?" שאל. הוצאתי את הקופסאות מהמטבח שלי אחת־אחת ומסרתי לו אותן בזהירות, שלא ייפלו. "יהיה בסדר," אמרתי.

מול הארון בחדר השינה התחלתי לארוז. צריך תחתונים וגרביים, ולבוש חם, זה הכי חשוב. אחרי שבועות שלמים בסדיר על סף היפותרמיה, נשבעתי שלא עוד. כשאהיה מילואימניק, הבטחתי אז לעצמי, אסחב גם פוך לשטח אם צריך. במיוחד עכשיו, בדצמבר; כי הרי ידוע שקור בצבא מורגש יותר מקור באזרחות. וכמו שבתחזית מפרסמים את מדד החום בצל, עוד יבוא יום וידברו על מדד הקור בצה"ל.

התחלתי לשנן את פק"ל החום הקבוע שלי, בזמן שהעיניים רצו בין המדפים. פליז, חם־צוואר, חולצות תרמיות, גטקס, כפפות וכובע גרב, שנהפך למסכת פנים אם צריך. אבל כשהסתכלתי לאחור על כל מה שנזרק על המיטה, הבנתי שחצי מהציוד שלי לא כאן. אני בכלל לא ערוך למילואים, ובטח שלא למלחמה. גם המדים והנעליים הצבאיות שלי נמצאים אצל ההורים בדרום, יחד עם שקית בד של סנדלי שורש, מלאה ברכיות, חבקים לנשק, פנקס כיס ורצועה מיוחדת לטלפון שתפרו לי פעם באמל"חייה. הייתי צריך לפרסס כשיצאתי מאיילון, מטומטם.

הבית של ההורים נמצא במרחק שעה נסיעה דרומה, והבסיס - שעה צפונה. נהדר, זה אומר שאני חייב לחזור עוד הלילה. תמיד הזהירו אותי מילואימניקים עם זקן ושיער פרוע שפגשתי לאורך הסדיר, שמילואים אף פעם לא באים בזמן טוב. עכשיו הבנתי למה. אין זמן טוב למילואים. אספתי את מה שהוצאתי מהארון לתוך תיק והכנתי קפה לדרך. ליד הדלת עמד גם תיק הלימודים, זה עם התא המיוחד ללפטופ. "אני לא מאמין שאני צריך לגרור את זה בחזרה איתי," אמרתי בקול. כמעט חצות, אבל האדרנלין זרם בכל הגוף. מבט חטוף בדירה, בסלון הקטן ובשולחן הכתיבה שעמד בפינה. רק עברתי לכאן, חשבתי, מעניין אם אספיק ללמוד פה למבחנים. כשיצאתי עם שני תיקים על הגב, נזהר שלא לשפוך את הקפה, חשבתי על האוכל שיושב עכשיו במקרר של השכנים.

28.12.2008, יום ראשון, 00:13, כביש 4

הדרך דרומה היתה ריקה מרכבים, והמזגן חנק את עצמו כדי להוציא קצת חום. הסטתי את התריסים שלו כדי שהאוויר לא יכה בפנים. ברדיו שוב התנגנו שירים שקטים, כנראה בגלל השעה. שום דיווח על הקפצה או על מלחמה. הראש שוב התמלא בשאלות, כמו איך ייראו הימים הקרובים, מה נעשה, את מי אפגוש, ובעיקר, איך אתקבל. אלה המילואים הראשונים שלי, ואני מצטרף לצוות לוחמים חדש.

באמצע הדרך הבנתי שההורים בכלל לא יודעים שאני חוזר הביתה, ועדיף שיקבלו ממני שיחת טלפון מהדרך מאשר דפיקות בדלת בשעה כל כך מאוחרת. התקשרתי מתנצל, מלמלתי משהו על שגרה ועל זה שאין מה לדאוג. סיימתי את השיחה כמה שיותר מהר. לא רציתי להשאיר יותר מדי מקום לשאלות.

כשנכנסתי הביתה השעה כבר היתה אחרי 1:00. הייתי מותש, מת לשים את הראש על כרית. אבא ואמא ישבו מוטרדים בסלון, לבושים בטרנינג של שינה, ממתינים לי. "אתם לא אמיתיים," אמרתי, "לכו לישון." הם שתקו לרגע ובחנו אותי במבט מפוחד וסקרני. "הקפצה שגרתית, שטויות," המשכתי בלי שבכלל ידעתי מה זה אומר ונפנפתי ביד בביטול. הם המשיכו לשתוק, מתאמצים להבין. "כנראה צריך סדירניקים בעזה, אז אנחנו נחליף אותם באיו"ש, זה הכול," הוספתי שקר בניסיון הרגעה אחרון.

"אוקיי." נראה שהם התרצו. "אתה רוצה לאכול משהו? שנעשה לך משהו זריז?"

"מה לאכול עכשיו? אני חייב לישון," צחקתי צחוק מאולץ. "החדר מוכן?"

"כן, כפרה עליך," השיבה אמא. "מה נראה לך? סידרתי לך את המיטה."

אבא המשיך לבחון אותי במבט. שנים כחוקר משטרה לימדו אותו תמיד לחשוד בתשובות מתחמקות. "יאללה, אני זז לשים את הראש," אמרתי לפני שישימו לב כמה אני מודאג, וחתמנו בלילה טוב עם חיבוק קצר. התקווה שאני לא משקר סיפקה אותם. באותו לילה כמעט לא עצמתי עין.

28.12.2008, יום ראשון, 5:48, קריית גת

תמיד אהבתי את שעות הבוקר המוקדמות. כשבחוץ עדיין חשוך, הריחות חדים יותר, השקט ממכר, וכל צליל נשמע ברור. לזמן יש משקל סגולי גדול יותר, אפשר להספיק יותר בפחות, ותחושת השליטה מדהימה. אבל זה לא רק עניין של הספקים - העולם ישן, ממתין שתצא אליו. הכול אפשרי.

עליתי על מדי ב', שחיכו לי מקופלים על כיסא המחשב, ונעלתי נעלי הרים שחורות וכבדות שהיו סמל הסטטוס של כל לוחם שסיים מסלול בסיירת. אמא כבר היתה במטבח, כאילו לא עברו בסך הכול ארבע שעות מאז שהלכנו לישון.

התיישבתי בפינת האוכל. "אתה רוצה לאכול משהו? חביתה אולי? פרוסת עוגה?" שאלה. הייתי טרוד מכדי לאכול ארוחה מלאה, אז אמרתי שעוגה זה מעולה. אמא פרסה עוגת שוקולד והניחה כוס קפה שחור על השיש לפני. בתוך השתיקה שנוצרה בהיתי בגרגירים שוקעים לתחתית הכוס אחד אחרי השני. מדי פעם נשמע רכב חולף בחוץ, ושוב דממה.

ברגע הזה הגיע הגעגוע הראשון וצבט את הלב. עם השנים למדתי שלא צריך לעזוב את הבית כדי להתגעגע. געגוע, במובן מסוים, נוצר כשחיים בהוויה שונה מהמציאות שעוטפת אותך. אפשר להתגעגע לרגש שחלקת עם אדם, גם אם הוא נמצא מולך. אפשר להתגעגע לריח של אזור מסוים באביב אם נוכחים בו בעונה אחרת. ואפשר להתגעגע לשגרה במקום שבו אתה נמצא ממש כרגע, אם אתה פשוט כבר לא שייך אליו. הייתי בבית, אבל במחשבות הייתי במקום אחר. ואם התבלבלתי לשנייה, המדים דאגו להזכיר לי שעכשיו אני שוב חייל. וגם הגוף זכר. פתאום הברך שוב כואבת, והנקודה בגב שהציקה בכל המסעות מזכירה שהיא שם. הם היו שם עלי, ירוקים ובולטים בנוף הסלון שלנו, כמו משתדלים להזכיר לי שאני כבר שייך לעולם אחר; שסצנת הקפה והעוגה המנחמת היא אשליה שבקרוב תיעלם; שאני בדרך למציאות של זמנים קצובים, קור, משקלים, שמן וגריז. הניגוד בין המדים שיתמלאו בלכלוך ובזיעה בעוד כמה שעות לבין הרוגע בבית לא היה זר לי. הוא קרע אותי בכל מוצאי שבת בזמן השירות הסדיר, לפני החזרה לבסיס. ואם היה לי מזל, אז בראשון בבוקר. שביזות, קוראים לזה.

גנבתי עוד כמה רגעים עם העיתון, כמה מילים עם אבא שהצטרף והדביק לי נשיקה על הראש כשהגיח מחדר השינה, ועוד קצת קפה. "יאללה, שלא תאחר," הוא זירז אותי. התבוננו אחד בשני, מנסים לא לייחס חשיבות יתרה לרגע, לא לזַמן בטעות מזל רע. חיבוק גדול, עוד כמה נשיקות, כאלה שיוצאות מהבטן, ונפרדנו שלושתנו בהבטחה שאעדכן מה קורה כמה שיותר מהר. ידעתי שזאת הבטחה שלא בטוח שאקיים.

כשעצרתי את המכונית קרוב לטרמפיאדה שמחוץ לעיר, ממש ליד תחנת הדלק עם האספרסו הכי טוב בסביבה, היא כבר היתה מלאה בחיילים. כמה מילואימניקים צחקו והתחבקו, חברים עוד מימי התיכון כנראה, מופתעים לראות אחד את השני על מדים שם, מרגיעים שיהיה בסדר, מתעדכנים, מדליקים סיגריה. אזרחים שיצאו מבית הקפה שבתחנה חלפו על פניהם בדרכם חזרה לרכב; ממהרים לעבודה, מחפשים את המפתחות ביד אחת ומחזיקים כוס קפה רותח בשנייה, מתעלמים מבקשות לטרמפים. שלושה בני שירות שהמתינו שם כבר היו מנוסים מכדי לבקש. חצי ישנים, הם ישבו מכונסים בתוך עצמם בקור של הבוקר, מחכים לאוטובוס הראשון.

בתוך בית הקפה, השמש של דצמבר האירה את הוויטרינה שהשקיפה לעבר השדות שמחוץ לעיר. הבחורה שעמדה לפני בתור תהתה בקול מה עדיף, סנדוויץ' חלומי או טונה, ואני תהיתי מתי ואיך נכנס החלומי הזה לחיינו.

ואז התיכוניסטית הנחמדה בקופה הכניסה לי בוקס השכמה למציאות. "סליחה," היא פנתה אלי בזמן שהמתנתי לבורקס ולקפה שהזמנתי. "קראו לך לעזה?" היישר לבטן. מתחנת הדלק היה אפשר לצאת רק צפונה, אבל הדיווחים ברדיו, המדים והמבט כנראה הסגירו אותי. ככה זה בישראל, אתה מנסה להסתיר את מה שכולם כבר יודעים.

"לפני עזה צריך קודם לעבור בבסיס," עניתי בהתחכמות מאולצת.

"שאלוהים ישמור עליכם," היא ענתה ברצינות, ולרגע ראיתי מולי את סבתא שלי, מטפחת לראשה, ממטירה עלי קללות בערבית ואז מברכת, מנשקת ומבקשת מכל צדיק בשמים לספק לי הגנה. לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. נשמתי עמוק והשפלתי מבט. "תודה," עניתי חרישית ויצאתי במהירות עם ההזמנה. לא ציפיתי להרגיש מבוכה.

28.12.2008, יום ראשון, 7:32, בית ליד

שער הבסיס נראה גדול ומנומנם בדיוק כפי שזכרתי אותו. כשהגעתי, שני השומרים בכניסה ישבו בשעמום מופגן בין עצי איקליפטוס, קראו עיתון ועישנו סיגריה בתורות. הפרדסים שליד השרו רוגע, ורק הגזלן שמכר שניצל וצ'וקולוקים בכניסה הפר את השקט, כשצעק לתוך הטלפון על ספק ששוב איחר להביא לו סחורה. חיילים שנכנסו רגלית לבסיס עצרו אצלו כדי לאגור ממתקים, גרעינים ובקבוקי קולה להמשך השבוע. השק"מיסט, הם ידעו, לא פותח לפני 12:00. לא הייתי כאן יותר משנה, ולא נראה שמישהו באמת חיכה לנו.

"לאן אתה, אח שלו?" שאל אותי השומר ופיזר את עשן הסיגריה הצדה.

כניסה עם רכב לבסיס היתה לוקסוס ששמור לקצינים בכירים, לרס"רים ולמקושרים בלבד. רק שלא יתעקש איתי עכשיו על אישור כניסה, התפללתי. אין סיכוי שאני הולך את כל הדרך ליחידה שלי.

"הקפיצו אותנו, ביקשו שנגיע ליחידה, צו 8," אמרתי בתקווה לא להישאל שאלות נוספות.

השומר הביט בי בפחד לא ברור, הסתובב ופתח את השער מיד, בלי שאלות נוספות. זה הלחיץ אותי והחמיא לי בו־זמנית.

"סע לחורשה," צעק השומר השני. "סע איזה שלוש מאות מטר קדימה, ואז קח את הכביש ימינה, יש שם המון עצים, כבר תראה, מחיילים את כולכם." "תודה," אמרתי ומיהרתי להיכנס לפני שיתחרטו ויבקשו אישור כניסה. כשחלפתי על פני השער, הרגשתי כמי שמתגנב פנימה.

●●●

חורשת האיקליפטוסים היתה מלאה ביתנים שהכילו את כל ציוד הקרב שניתן להעלות על הדעת: תחמושת מסוגים שונים, מנות קרב, נשקים, וסטים ואמצעי תצפית ממיטב הקטלוג הצה"לי. היו שם אמצעי תצפית גדולים לאור יום, אמצעי תצפית תרמיים ללילה שמזהים חום גוף וכונו "אמצעי", ואמצעי תצפית אישיים, קטנים יותר, לראיית לילה, שאפשר להצמיד לקסדות ומכונים בקיצור אמר"לים או "עכברים". בין הביתנים הסתובבו המון אנשים שלא הכרתי; חלקם על חצי ב' עם טישרט מהבית, אחרים על מדי ב' מלאים. לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמדובר בחיילי מילואים. לחלקם היה שיער ארוך, אפילו רסטות, כרס פה ושם. הם התהלכו ממקום למקום, עם ציוד ביד או על הגב, מדברים בטלפון עם הבית, בלי נתיב אחד או היגיון מסדר. כאן חותמים על כוונת, שם לוקחים מנות קרב.

בהיתי בהם, בכולם, והתרגשות מסוימת אחזה בי פתאום. הלחץ מהמלחמה התחלף בהתלהבות מכך שאהיה חלק ממשהו גדול, משמעותי, כזה שאולי ילמדו עליו יום אחד בספרי ההיסטוריה. המשכתי לסרוק את כולם בעיניים בניסיון להבין לאן עלי ללכת, עד שמתוך ההמולה זיהיתי סוף־סוף פנים מוכרות.

"הההווו... ברוך הבא, אהלן־אהלן!" רועי עמד בתוך קבוצת חיילים שחיכתה בתור לקבל מחסניות.

"היי!" צעקתי בחזרה. הוקל לי, בעיקר כי זה היה הוא.

רועי ואני שירתנו באותה יחידה, הוא היה בצוות ותיק משלי, אבל משום שהתגייסנו יחד, השתחררנו באותו זמן.

קצת אחרי השחרור הדרכנו יחד במחנות קיץ בארצות הברית, ואז המשכנו לטיול במרכז אמריקה. שם, בין טרקים בגואטמלה, כמעט שוד באל סלבדור ומסיבות זריחה במקסיקו, נהיינו חברי נפש. כמה שבועות אחרי שחזרנו התברר לי שאת המילואים אעשה עם הצוות שלו. "אכלנו אותה," הוא הסביר לי אז בחיוך. "השתבצנו באיזו יחידת מילואים, לא כמו אלה שיש לך בראש. זה ממש להיות חלק מהסדיר ולהמשיך איתם גם עוד עשרים שנה. אין קווים. זה או אימונים או מלחמות. כל הזמן עם ילדים בני תשע־עשרה, קו ראשון בכל מבצע. אבל לפחות אתה איתנו!" הוא סיכם אז את השיחה. היינו כולנו בני אותו גיל, אבל תמיד הסתכלתי על הצוות שלו בסוג של הערצה. היתה להם "הילה מבצעית" שהיה קשה להסביר. תרמה לכך גם מלחמת לבנון השנייה, שהעניקה לחלקם מעמד של אגדות בחטיבה. הכרתי את כולם בשמות, אבל לא ממש מעבר. עם רועי זה היה אחרת. באותו היום, במילואים, הצטרפתי אליהם בפעם הראשונה. התרגשתי כמו ילד שבדיוק נכנס לכיתה בבית ספר חדש.

רועי נעמד מולי, גבוה ממני בראש וחצי, שיער בלונדיני, עיניים כחולות ומבנה גוף רחב - דוגמן בפרסומת לסיירת. אבל מי שהכיר אותו ידע שהוא לא רק לוחם טוב, אלא גם מפלצת פינוק אמיתית. ביחידה כולם קראו לו ת"ש, בגלל הדאגה לתנאי שירות נוחים, בעיקר בשטח. היה אפשר לסמוך עליו שיביא כרית ומצעים גם לגבעה באמצע שום מקום, ומבחינתו, מגבונים לחים וממתקים היו חשובים לפחות כמו כדורים במחסנית. בקיצור, נכס בכל צוות.

"יאללה, בוא נחבור לכולם, מוכן?" הוא הסתובב והחל לצעוד, ואני אחריו. כמה צעדים אחר כך הצטרף אלינו אלון. עולה חדש מקנדה, גבוה ובלונדיני כמו ת"ש. הוא הושיט לי יד והוסיף חצי חיבוק, ובמבטא קנדי כבד שאל אם אני מצטרף אליהם. "כן, אחי," עניתי. "נְיוּ גאי," הוא אמר בחיוך וטפח לי על הכתף.

כשהגענו לסוללת העפר, קצת מחוץ להמולה, כמעט כולם כבר היו שם. רפפורט, שכולם קראו לו רַפָּה, עם מכנסי ב', גופיית סבא שהסתירה רעמה של שערות חזה וסיגריה שהיתה על סף סיום. לצדו ישב הרוש, שכבר התחיל לימודי משחק וחלם להופיע עם רבקה מיכאלי. השיער הגלי שלו הגיע כמעט לכתפיים והיה לו זיק תמידי בעיניים. לידם עמדו אבידן, ציון ודני, שכולם קראו לו ביגי, כי היה בגובה של כמעט שני מטרים עם לב גדול עוד יותר.

ניכר שהם שמחים לראות אחד את השני, מאוד, ולרגע חששתי להפריע למרקם החברתי שנוצר שם. זאת היתה דינמיקה שכמעט לא רואים, גוף שלם שכל אחד מפרטיו יודע את מקומו ומתנהל בהרמוניה מלאה עם היתר. להצטרף לקבוצה כזאת, ידעתי, זה ברכה וקללה. לא בטוח שיש מקום לעוד, ולך תשתלב בחבורת השלמות הזאת. "תכירו, חברים," פנה ת"ש לכולם. "זה גדי מהצוות הצעיר יותר ביחידה. זוכרים אותו, כן? הוא מצטרף אלינו היום." "ברוך הבא, אבא'לה," אמר רפה. "שלום, שלום," השבתי נבוך. ניגשתי אליהם אחד־אחד ובירכתי בחצי חיבוק. "וֶלקאם, גבר," אמר לי הרוש. "תודה, אחי," השבתי בשקט ופשוט התיישבתי ביניהם, בלי הכרזות. החלטתי פשוט להיות.

28.12.2008, יום ראשון, 13:12, בית ליד

באותו יום למדתי שאני לא הפנים החדשות היחידות בצוות. מיכאל מָלר היה בחור גבוה וקירח, עם דיבור עמוק שהתחנן לחיקויים ומבנה פנים צר שהזכיר את רובוקופ. אחרי שהשתחרר מסיירת מטכ"ל, שובץ כמפקד הצוות שלנו. השתלבות של מפק"צ חדש היא אירוע משמעותי בחייו של כל צוות לוחמים. במידה רבה, המפקד הוא הדמות שלאורה נבנה אופי הצוות והוא אחראי לשימור המרקם החברתי בתוכו. במצבי חירום, התפקוד שלו משפיע על כולם, ובתור מישהו שמקבל הכרעות של חיים ומוות, כולם צריכים לסמוך עליו. מינוי של מפקד חדש ביום המילואים הראשון של צוות לוחמים, שהוא בכלל הקפצה למבצע בעזה, טוב, זה כבר ממש אירוע דרמטי.

מלר נעמד מולנו. הוא היה לבוש במעיל פליז כחול שהיה קטן עליו בחצי מידה. בחנו אותו בסקרנות וניסינו לדמיין איך הוא יהיה בתור מפקד. אבל אצלי, מעבר לסקרנות, היתה בעיקר שמחה. אני לא הבחור החדש היחיד בחבורה, ומבחינת המפק"צ, אני שווה בין שווים.

"בואו תתקבצו ב־ח' בבקשה, נעשה סקירה ונעביר לו"ז לשעות הקרובות," הוא אמר ברוגע שנראה תלוש מהמציאות סביבנו. "כולם בסיירת מטכ"ל מדברים ככה? וָאט אה יצור," לחש לי אלון. לידנו עמדו ליאור ודביר, סגני המפק"צ, ואיתם יוני. נעול בסנדלי שורש נצחיים, טישרט קרועה באזור הצוואר, שיער פרוע, משקפיים עקומים ואקדח יריחו מגושם שגרם למכנסיים הצבאיים שלו ליפול הצדה. ילד טבע קלאסי, שהתעניין בסירות קוצניות ובפילוסופיה של העת העתיקה הרבה יותר מאשר בלחימה. בהתנחלות שגדל בה קראו לו שמאלן. עכשיו הוא בעיקר חיפש את עצמו. אבל מעל הכול, יוני היה אמן הסוואה; כזה שעושה לכולם את החיים קלים יותר כשצריך לקפוץ לתוך איזה שיח למארב של כמה ימים.

קול של חצץ נמעך מתחת לנעליים נשמע באוויר, יחד עם מלמולים מכיוון יתר הפלוגה, וצלילי מתכת של נשקים נושקים אחד לשני. בפעם הראשונה מאז שהגעתי הנה היה אפשר לראות צוות אחד. הסתכלתי סביבי. היה שם גרעין הצוות המקורי, עם הדינמיקה הקבועה שלו. רפה, אבידן, ביגי, ציון, הרוש, אלון ות"ש. את ה־ח' סגרו ליאור, דביר, יוני ואני - התוספת החדשה. באמצע עמד מלר ושתק. חיכינו במתח שיתחיל לדבר, מתבוננים במבוכה אחד בשני, ברצפה או בציפור שחלפה בשמים. ואז, בלי גינונים רשמיים, מלר פשוט התחיל.

"טוב, קודם כול ברוכים הבאים. אני יודע שלכולכם יש המון שאלות, והאמת היא שגם לי יש." הכּנות שלו הפתיעה אותי. בניגוד לרוב הקצינים שהכרנו, הוא לא ניסה להסוות את העובדה שהוא נמצא בערפל ממש כמונו. "כרגע אנחנו נערכים לכניסה לרצועה עוד הלילה. אני לא יודע מה הסבירות שזה מה שיקרה, אבל אנחנו מתכוננים. ככה לפחות מסרו לנו. מעבר לזה אני עדיין לא יודע הרבה, אנחנו מחכים לפקודות להמשך. בינתיים ממשיכים לחתום על ציוד ולשפצר אותו, ונתכנס כאן בעוד שעה ככה ונתעדכן להמשך. יש?"

"פאק, אשכרה נכנסים הלילה?" פלט הרוש בפליאה. "הרוש, נכון?" מלר ביקש לוודא שקלט את השם. "כן, זאת הנחת העבודה." הלב שלי האיץ מהתרגשות. יכול להיות שהלילה כבר אהיה בעזה, חשבתי לעצמי ובחנתי את כולם כדי לראות אם גם הם לחוצים כמוני.

אחרי מלר, דביר דיבר. עם רעמת התלתלים שלו הוא נראה כאילו נשלף מהטיול הגדול בהודו. "יש כאן פּריקסט אפסנאות, מאה מטר בהמשך השביל," אמר. "הכול שם חדש, עם ציוד שהכינו במיוחד בשביל הפלוגה שלנו. עוד מעט נקבל אישור ללכת לשם ולהתחיל לחתום על הכול, שתכירו. בינתיים תישארו פה בסביבה. ודרך אגב, אני דביר, נעים מאוד."

28.12.2008, יום ראשון, 22:01, בית ליד

בפועל עברו שבע שעות עד שקיבלנו אישור ללכת לפריקסט ולחתום על ציוד. בזמן הזה עשינו כל מה שאפשר כדי להעביר את הדקות. אכלנו. שפצרנו. ביקרנו ביחידה. דיברנו.

הפריקסט עמד בקצה חניה ענקית ונטושה של משאיות וטנקים בלב חורשה.

בפנטזיה, כמעט כל אחד מדמיין את שיחת הטלפון הבהולה מהמדינה שזקוקה לו. על הרגע שמבהירים לך שמכל האנשים, צריך דווקא אותך. אבל אותך ממש. ועכשיו! במציאות אתה חותם מול נַגַד אפסנאות על קיטבג שרשום עליו "פזית אליהו, מחלקה א'... עד מתי?"

נגד האפסנאות של היחידה חיכה לנו בפריקסט. הוא נראה עייף והביע חוסר שביעות רצון מופגן מכך שהוא צריך להיות איתנו, ולא בנעלי בית מול הטלוויזיה. הוא פתח את חלון השירות והתחיל לצעוק, ספק אלינו, ספק אל שני עוזריו שעמדו מאחוריו בין מדפי ברזל שהכילו עשרות תיקים. "קדימה, להתחיל החתמות! זריז, אחד־אחד, להעיף את זה!"

התגודדנו מולו. "אחד־אחד אמרתי, חבר'ה, באמת!" הוא צעק מיד. הלכנו אחורה כאיש אחד, ואבידן וביגי נעמדו בראש הטור.

בחזה מלא שיער ובראש עם קצת פחות, אבידן רכן לעבר האפסנאי. הוא היה גאון הנדסי שכיכב בליגת הכדורגל של העמקים וידע לדבר עם כל אחד, על כל דבר. "אני קלע, גבר," הוא אמר לאפסנאי בקריצה. "וסט רגיל, בבקשה." האפסנאי לא אמר מילה, שלף קיטבג ענקי מאחד ממדפי הברזל שלידו והעביר אותו בתנועה מעגלית וזהירה מעל דלפק השירות, היישר לידיו של אבידן. אבידן הסתכל עלינו וחייך, ואז זרק את הקיטבג לרצפה. "יאללה, התחלנו!" הצהיר.

"חבר'ה," התערב מלר. "הציוד הזה הולך לשמש אותנו לכל אורך שירות המילואים שלנו. מעכשיו ועד שנשתחרר זה הציוד שלנו בלבד, תשמרו עליו! כל אחד יכין לעצמו את הווסט שלו, שישב לו בול על הגב. אחרי שהמבצע ייגמר, נאחסן את הציוד במכולה של הפלוגה, זאת הכוונה."

"רגע," התערב נגד האפסנאות. "אין מספיק לכולם מהציוד החדש, היו פה חבר'ה לפניכם."

"מה זאת אומרת?" כעס מלר.

"אין מה לעשות, מלחמה. באו לכאן ולקחו לפני כמה שעות."

"לא הבנתי," התרעם מלר. "אז למה הגענו לכאן לפני כמה שבועות להכין את הכול? למה אתם פותחים לאחרים את המחסנים?"

האפסנאי הביט בו ואמר חרישית, "אז, הכנתם את הכול בכללי כזה, לאימונים. עכשיו זה אחרת, נשמה."

"איזו שכונה," סיננתי להרוש.

"חביבי, זה צה"ל. קלאסי," הוא השיב בחיוך.

"רגע! צריך גם תיק, תן לו תיק!" עוזר האפסנאי ניסה להציל את כבודו של הנגד הבכיר והחווה לעבר אבידן, שהמשיך לעמוד שם לאורך כל הוויכוח.

הווסט היה למעשה אחד הדברים הקלים ביותר שהיינו צריכים לשאת על הגב. את רוב הציוד סחבנו בתיקי מטיילים גדולים שיוצרו במיוחד עבור הצבא, כך שבווסט נשאר רק ציוד הלחימה ההכרחי ביותר. מחסניות, רימונים, פנס קטן, אולר ואולי איזה חטיף שוקולד. בתיק נכנס כל השאר. ציוד תצפית, הסוואה, ביגוד חם, מים, מזון, ציוד ייעודי ועוד. את התיק נשאנו על גבי הווסט, והמשקלים היו אדירים. וסטים חדשים מהניילון, כמו שלנו, היו מגיעים עם מנשא גב קטן ומיותר, שהיינו חותכים כדי שלא יפריע לתיק הגדול. זה היה טקס קבוע בכל תהליך שפצור.

"איך אנחנו תמיד מחריבים כל ציוד חדש שמגיע," אמר רפה בזמן שחתך את המנשא הקטן שלו. "אין ברירה, זה מעוצב לילדים בבא"ח טירונים," ענה אבידן וניסר את מנשא הווסט שלו בעדינות של מנתח מוח. "למה כל פעם מייצרים את השיט הזה ככה?" התלונן הרוש. "מישהו עושה כסף על הגב שלנו, תרתי משמע!" ענה רפה.

לאט־לאט ניגשו כולם לדלפק לקבל ציוד. כל שלשה בתורה, כדי לא להעמיס. המשכתי לשבת, משתדל לא להיראות להוט מדי או לחתוך מישהו בתור, נלחם בנטייה שלי להיעמד בקדמתו. בכל פעם שחייל ניגש אליו, עוזר האפסנאי פתח את קלסר ההחתמות שלו, שהיה מלא בטפסים בפונט מיושן, ובו טופס ייעודי לכל אחד מאיתנו. הכול היה מנוילן ויפה, אבל לא בסדר אלפביתי, מה שגרם לו לדפדף בכל פעם מההתחלה כדי למצוא כל שם. וזה היה אטי. מאוד. הרוב קיבלו את האטיות בהבנה, אבל היו כאלה שזה הטריף אותם. "מה זה משנה מי חתום על מה," התערב ביגי בשלב מסוים. "פשוט הייתם מחתימים את כולנו על טופס אחד עם כל הציוד וזהו." האפסנאי הסתכל עליו כאילו אמר דברי כפירה והמשיך בשלו.

ככל שההחתמות התקדמו, נשמעו פחות דיבורים. מי שקיבל ציוד עבד עליו עם אלומת אור קטנה, שבקעה מפנס ראש. גוזר, מדביק, שורף קצוות פרומים. כולם ישבו קרוב זה לזה, כדי שכל אחד יקבל קצת מהאור של מי שלידו. רק אחרי שחצי מהצוות קיבל ציוד נעמדתי בתור גם כן. האפסנאי, ששירת ביחידה כבר כמה שנים, זכר אותי.

"אז מה, אתה באזרחות עכשיו? מה עושה?" הוא שאל בלי לחכות לתשובה. "הכול טוב, לומדים, התגעגענו אז באנו," עניתי, אבל עוד לפני שסיימתי את המשפט הוא הסתובב לאחור ופנה לאחד העוזרים, שהתרוצץ בתוך הפריקסט. "בשבילו ציוד א'־א'!" הוא צעק. העוזר נעלם פנימה וחזר אחרי כמה שניות עם ערימת תיקים, זרק אותם על הדלפק והתחיל לחפש תיק תקין. "תודה, אחי, מעריך," אמרתי. "באהבה," הוא ענה מיד, בלי להרים את הראש. "אבל אני לא צריך תיק," קטעתי אותו. הם הסתכלו עלי שניהם, תוהים. "אני הבנאי של הצוות," הסברתי. "יש לנו תיקים ייעודיים במחלקת ההסוואה ביחידה, אני פשוט אקח אחד משם. הכול טוב."

לפתע הבנתי שזאת הפעם הראשונה שהכרזתי על התפקיד שלי בצוות בנוכחות כולם, שלמעשה תבעתי עליו בעלות. זאת לא היתה רק אמירה מבצעית, אלא גם חברתית. בקבוצה שבה לכל אחד תפקיד מוגדר, זה היה סימון מקום, הגדרת טריטוריה. תפקיד הבנאי היה סיזיפי ולא מתגמל, ורבים שמחו לוותר עליו. הוא הכריח אותך לשאת על הגב עשרות קילוגרמים, שיתאימו למתארי שטח שונים, ולבנות עמדות הסוואה בתום מסע רגלי ארוך, בזמן שהאחרים זוכים סוף־סוף לנוח. ידעתי שזה הערך המוסף שאוכל להביא לצוות, המומחיות שתעזור לי לקנות את מקומי. אבל אף אחד לא שמע אותי. אנשים המשיכו לדבר ולשרוף במציתים שלהם קצוות פרומים בתיקים.

עוזר האפסנאי שעמד מולי איבד עניין ברגע ושלף מתחתית הערימה תיק עם רצועה אחת קרועה. "בוא, תחתום," הוא אמר. הסתכלתי על התיק ואז עליו במבט שואל. "מה זה משנה?" הוא דחק בי, "כתוב שאתם צריכים לחתום על תיק, אז יאללה, תחתום. שים אותו מתחת למיטה בבסיס מצדי."

29.12.2008, יום שני, 1:30, בית ליד

מלר קרא לנו שוב. "יש עדכונים," אמר בזמן שנעמדנו סביבו, מתוחים להבין כבר מה קורה. "כרגע נראה שכל הסיפור נדחה ולא ניכנס הלילה, יכול להיות שהכניסה תהיה מחר. אבל כרגע נעשה את הלילה כאן בבסיס. עכשיו נלך לישון, יש לנו מיטות בקרוואנים של פלוגת ההכשרות. השכמה מחר ב־5:45. נתארגן ונצא על הבוקר עם כולם דרומה. מעבר לזה אני עדיין לא יודע הרבה, מצטער. ליאור ודביר, בואו איתי אחרי זה, שנקבל יחד מהמג"ד הוראות להמשך."

ברגע אחד הרגשתי את האוויר נכנס שוב לריאות. יש עוד זמן, חשבתי, אפשר להרגיע קצת עם קצב העבודה. מצד שני, תהיתי מיד, מה זאת אומרת שהכול נדחה? זאת תהיה השגרה מעכשיו? דחיות? ואם הכול נדחה, אז למה הלחץ לקום כל כך מוקדם? או שנכנסים או שלא - הם לא סגורים על עצמם שם למעלה?

רק כשהגענו לקרוואנים הבנתי עד כמה אני עייף. מקלחת או צחצוח שיניים היו הדבר האחרון שחשבתי עליו, רק רציתי לישון. נכנסתי לקרוואן הראשון שראיתי ובו שלוש מיטות קומתיים מסודרות ב־ח'. ביגי כבר שכב במיטה השמאלית התחתונה ובהה בתחתית המיטה שמעליו, מחזיק טלפון בידו. על מיטות אחרות נזרקו תיקים אזרחיים. על הרצפה, בין המיטות, הונח ציוד לחימה בערימה, כדי שלא נצטרך לשמור עליו בחוץ בסבבי שמירה לאורך הלילה. ת"ש נדחף פנימה וזרק את הציוד שלו על המיטה התחתונה שמול הדלת. "אני לתחתונה שמימין," אמרתי. לאף אחד לא היה כוח לעלות לאחת המיטות העליונות. התרסקתי על המזרן הירוק והמאובק. הוא היה מלא בקרעים, שמתוכם בצבץ ספוג חום זול. בכל הזמן הזה, ביגי נותר אדיש אלינו לחלוטין. הוא השתמש בקיטבג ככרית והתכתב בטלפון עם דפנה, שבמקרה היתה גם אחותו של אלון. הם הכירו כשהיא באה לבקר את אחיה בבסיס בשבתות. לפני שלושה חודשים ביגי אזר אומץ, הרים אליו טלפון וביקש את רשותו להזמין אותה לסרט. האישור המיוחל ניתן, ומאז הם יחד.

"צרות בגן עדן?" שאל ת"ש.

"עזוב," ענה ביגי. "אני כל הזמן מנסה לתאם עמדות עם אלון ולהחליט מה נספר לה, אבל הוא לא מפסיק להפיל אותי עם חורים בגרסה שלו. היא קולטת ישר!"

היינו כל כך מסריחים עד שאיבדנו את היכולת להריח את עצמנו. לפחות הנעליים והמדים שעלי מחממים, חשבתי. בקור הזה, לאף אחד לא היה כוח ללכת להתקלח. אפילו רועי, מלך הת"ש, נשאר במיטה. האמיץ היחיד שהתעקש על מקלחת היה אבידן. עם מגבת מלופפת סביב המותניים, הוא צעד מחויך למבנה המקלחות שבהמשך הפלוגה. הדבר האחרון ששמעתי לפני שנרדמתי היה צליל הכפכפים שלו על הבטון.

29.12.2008, יום שני, 6:04, בית ליד

הדפיקות של דביר על הדלתות העירו אותי. ת"ש נשאר רדום, וביגי כבר היה על הרגליים, עם בוקסר בלבד לגופו, בהכנות ליציאה למקלחת. מיהרתי אחריו, ובדרך חלפנו על פני פינת ישיבה שתרמה אחת הקהילות היהודיות בחו"ל. עשויה מעץ, עם שני ספסלים קטנים בצד שולחן, וגגון שאף פעם לא חוסם את השמש. עשרות כמותה היו פזורות ברחבי הבסיס, עם סמל האגודה למען החייל או שלט שהנציח מישהו. ליאור כבר ישב שם והרצה לפני דביר והרוש על התוכנית שלו להשתלב בקרן השקעות בניו יורק ברגע שיסיים לימודי משפטים ומנהל עסקים. כבנו של שגריר בכיר, שחי יותר בלאונג'ים בנמלי תעופה מאשר בבית, הוא ידע שהעולם הגדול קורא לו. תל אביב היתה קטנה עליו, ועזה בכלל היתה כמו יעד שלא עניין אותו במיוחד. אבל בזמן שאבא שלו נקרא להילחם עבור המדינה בחזית המדינית, הוא נקרא אלינו. לידם, אבידן הכין קפה, ועל השולחן כבר חיכתה לנו ארוחת בוקר, עם מעדנים נוסטלגיים שאפשר למצוא רק בצבא, כמה כיכרות לחם, ירקות, פירות וגבינה לבנה.

בזמן שהתחלנו לשתות, ת"ש שלף חבילת בפלות. "מלך הת"ש מכה שנית!" הכריז אבידן. "איך התגעגעתי אליך. למה באזרחות אתה לא יכול לבוא אלי ככה לקיבוץ כל בוקר?" "מלך הת"ש לא נדרש היכן שכבר יש ת"ש," השיב רועי בקריצה. "יאללה, תעבירו בין כולם!"

באותם רגעים אף אחד לא חשב על הנסיבות שבגללן אנחנו שותים קפה ואוכלים בפלות בשש בבוקר. "תכף יגיע האוטובוס," מלמל דביר לפתע. בזמן שישנו, הוא נשאר ער עם ליאור ומלר כדי לטפל במנהלות. "תנסו לסגור כמה שיותר פינות ושפצורים עכשיו, לפני שניסע. יכול להיות שנקבל פקודה לרדת דרומה בכל רגע." הבוקר היה קריר ויפה, השמים נקיים. הנהנו בהסכמה, כמבקשים שיניח לנו.

●●●

קצת אחרי 8:00 החלטתי סוף־סוף להתקשר הביתה.

"הלו? היי, גדי'לה, מה קורה, כולם בסדר?" אבא שאל בהתלהבות מהצד השני של הקו, וברקע שמעתי את אמא מבקשת ממנו לשים על רמקול.

"הכול בסדר, קריאה שגרתית כמו שחשבתי," עניתי באדישות הרבה ביותר שהצלחתי לגייס.

"אז איפה תהיו? מה קורה איתכם עכשיו?" הוא חקר.

"כנראה נהיה באזור איו"ש, רחוק מהבלגן, לא נראה לי שיש מה לדאוג," שיקרתי. לומר להם שאני עומד להיכנס לעזה שקול לגרימת התקף לב. בדרך כלל היינו כנים אחד עם השני, אבל הרגשתי שאין לי ברירה.

"אתם צריכים משהו?" שאל אבא, מתחשב כהרגלו. "רק תגיד ואני בא."

"אנחנו בסדר, באמת, תודה," אמרתי וחתרתי לסיום, נאכל מבפנים. חששתי שאם נאריך בשיחה, הוא יתפוס אותי בשקר. "אני פשוט לא יכול יותר מדי לדבר, צריך לסגור, מצטער. רק רציתי שתדעו שהכול תקין, אוקיי?"

"אין בעיה, שמור על עצמך, אוהבים," ענו שניהם ברוגע, ונראה שהלחץ של אתמול התפוגג. הוקל לי לרגע, אבל אחרי שניתקתי, הלב שלי הרגיש כמו משקולת של חמש טונות. שנאתי לשקר להם, ושנאתי עוד יותר לא לדעת בעצמי מה קורה.

ישבתי על שפת המדרכה, שאפתי עמוק אוויר ובהיתי בשמים, מנסה לנקות את רגשות האשם ולהרוויח כמה שניות של שקט. מה עשיתי? חשבתי. אם יקרה לי משהו, לא תהיה להם אפילו הזדמנות להיפרד. אבל גם אחרים נהגו כמוני. ליאור בכלל מכר לאבא שלו שהוא במסיבה באילת, ויוני הודיע שהוא מתנתק לכמה ימים במדבר. לפעמים שקר הוא הכרחי, ועדיף שהאבן הזאת תהיה על המצפון שלי ולא על הלב שלהם. בינתיים הייתי צריך לדאוג לפק"ל שלי.

חשבתי שככל שאקדים להגיע למחלקת ההסוואה אצליח להביא ציוד טוב יותר, ציוד חדש שאהיה בטוח בו ושלא יתפרק לנו בהפתעה באמצע השטח. אבל כשהגעתי למקום שפעם היה לי כמו בית, מצאתי בעיקר מדפים ריקים. בחצר הפנימית ראיתי ערכות חירום מסודרות בשורה ותיקי הסוואה מזוודים לגמרי, מוכנים לירידה לשטח. נראה שכבר סידרו כאן הכול, ואף אחד לא ממש חיכה לנו. חייל מנומנם הגיע מכיוון אחת המכולות, נראה עייף ולא מתעניין וביקש לדעת מה אני רוצה.

"באתי לחתום על ציוד לצוות שלנו. איפה המפקד שלך?" שאלתי. הוא השיב שאין שם אף אחד, שכולם בהחתמות על נשקים ומנסים להשיג עכברים לראיית לילה, כי ממש תכף יורדים לדרום. "אוקיי," עניתי, "ולמי מיועדות כל הערכות האלה?"

"מאיפה אתה?" הוא השיב בחשדנות.

"מהפלת"צ," עניתי, וכשראיתי שהוא לא מבין הסברתי שמדובר בראשי תיבות של פלוגת תצפיות. "נו, אנחנו המילואימניקים שמסופחים אליכם, לסדיר," אמרתי לבסוף.

חיוך גדול התפשט על פניו לפתע. "אה, אז תגיד! שמעתי עליכם. איזה זין, אחי, אתם צריכים לסחוב כאלה משקלים גם במילואים, הא?"

חייכתי בהסכמה, הוא צדק. "כן, גבר. בקיצור, כל התיקים האלה הולכים אלינו?" ניסיתי להחזיר את השיחה לנושא העיקרי.

"לא, לא, כולם יורדים לדרום יחד, ורק שם נחלק לכם הכול מסודר."

"אתם יודעים מה המשימה שלנו?"

"לא, למה?"

"אז איך ידעתם מה להכניס לתיקים? אם נצטרך השלמות או תיקונים, יהיה לכם ספייר בדרום? למה לחלק את הציוד רק בדרום כשכבר לא תהיה אפשרות לעשות התאמות?"

הוא חייך שוב. "לא, לא הבנת," אמר. "אנחנו לוקחים הכול. הכול כאן עף. כל מה שאתה רואה. הכול יורד עם האמר לדרום. מכירת חיסול, אחי. אנחנו מביאים אפילו אקסטרה מהמחסנים בחורשה, אלה שלא פתחו מאז לבנון הראשונה בערך."

29.12.2008, יום שני, 14:37, בית ליד

ארוחת הבוקר עוד שכבה בפינת הישיבה וכבר נהפכה לסכנה בריאותית: זבובים חגו מעל הפירות והגבינה הלבנה שעמדו בשמש כבר כמה שעות. ואז זה קרה: הנהגים הניעו את האוטובוסים שחנו מולנו והעלו את מפלס הלחץ של כולם.

מלר לא נראה באופק. "למה אנחנו תמיד יודעים אחרונים מה קורה?" צעק אלון בתסכול. דביר עבר בינינו וצעק שצריך להתחיל לקפל. הסתערנו על האוטובוסים.

תא המטען התמלא במהירות, וכשניסינו להעלות איתנו את שאר ציוד הלחימה, הנהג קפץ ממקומו בטקס הקבוע של כל נהגי הצבא באשר הם. "אין מצב, חבר'ה! מצטער, זה לא עולה לכאן!" הוא הפציר בנו בתנועות יד מוגזמות. בימים רגילים, בנקודה הזאת היה מתחיל משא ומתן לשכנוע הנהג שירשה לנו להניח את הווסטים שלנו על הכיסאות. אבל הפעם הדברים התנהלו אחרת. הסתכלנו עליו, ובלי לומר דבר פשוט התעלמנו והמשכנו פנימה, אחד אחרי השני. זאת היתה חוצפה, אבל הדבר האחרון שהיה לנו כוח אליו היה להסביר שלא מדובר בעוד אימון, שאנחנו במלחמה של ממש, שאין זמן לבזבז על סידור ציוד על האמר מנהלתי. ושהלילה, הלילה כנראה נכנסים לעזה.

הנהג הצהיר, כמו מדבר לעצמו, "כל נזק שיקרה, כל קרע בריפוד, אתם חותמים לי עליו ואני מגיש תביעה נגד צה"ל!" דביר לקח אותו הצדה וניסה להרגיע. "אין בעיה," פיזר הבטחות בלי כיסוי. "מה שתרצה אני איתך, חותם איפה שצריך, יאללה, רק בוא ניסע."

אני לא יודע איך הצלחנו לדחוס כל כך הרבה ציוד ומשקל לאוטובוס אחד. תא המטען כמעט התפוצץ, והר של תיקים צבאיים, מכשירי קשר ונשקים כיסה את המעבר בין הכיסאות. האחרונים שנכנסו לאוטובוס היו צריכים לדלג מעל הציוד כדי להתקדם.

סוף־סוף התחלנו לנסוע. ת"ש התיישב לידי והמטיר שאלות על הלימודים באוניברסיטה. אלון, שישב מאחורינו, המשיך לקרוא לי "ניו גאי" וטפח לי על השכם בכל פעם שרצה להביע חיבה או התלהבות. זה נראה לי מוזר, אבל גם קצת משעשע. התחלתי להרגיש יותר בנוח, פחות מהסס. הרגשתי שאני מוצא את המקום שלי.

בהדרגה, האוטובוס כולו השתתק והתמסר לשקט של הנסיעה. ידענו שלפנינו עוד כמה שעות של דממה חסרת דאגות ונפלנו לשינה קטועה. השמש שקפחה לי על הפנים והקפיצות בכבישים המשובשים, שהטיחו אותי על שמשת החלון הרחב, העירו אותי מדי פעם. בכל התעוררות כפויה כזאת בחנתי את הנוף בחוץ בעיניים חצי עצומות. ככל שחלף הזמן, הוא נעשה דרומי יותר, מדברי.

●●●

הרעב החל להציק, וחיילים מאחד הצוותים שהיו איתנו באוטובוס ביקשו שנעצור כדי לאכול. הם צדקו. עבר הרבה זמן מאז שהכנסנו משהו לבטן, ואי־אפשר לדעת מתי נאכל שוב ארוחה אמיתית. לאחר כמה שניות של התייעצות, מלר ורן החליטו שנעצור בצומת בית קמה לארוחת ערב מוקדמת בבורגר ראנץ'. כשירדנו מהאוטובוס, מנהל המשמרת כבר נערך לסגירה מוקדמת, כנראה בגלל המצב, אבל רפה זינק פנימה לפני שהדלת נטרקה וביקש ממנו להמתין עוד קצת. היה לו מבט שהתחנן ללכת הביתה, אבל הוא הבין שאת פלוגת הלוחמים המורעבת שירדה מהאוטובוס הוא כבר לא יעצור. בלית ברירה הוא פנה אחורה אל שלושת העובדים שלו וסימן להם בייאוש לפתוח מחדש את הפס. "חברים!" קרא ליאור בקול, וכולנו השתתקנו בבת אחת. הוא הסתכל עלינו ברצינות תהומית והצהיר: "קחו חמש... אתם יודעים מה? שבע דקות!" נותרנו שקטים לעוד רגע, ואז התפקענו מצחוק. הגדרת הזמנים נראתה לנו מנותקת מאופי של שירות מילואים; כמעט דרסנו אותו כשנכנסנו למקום. שלושת הנערים שעבדו שם היו ספק המומים, ספק מפוחדים מהקבוצה שכבשה את מקום העבודה שלהם. לכולם היה ברור שתור מסודר או תשלום כבר לא יהיו כאן, שאנשי המסעדה גויסו למאמץ המלחמתי, והם צריכים להאכיל אותנו, ומהר. חייל או שניים החליטו להיכנס למטבח ולעזור לטבח להכין את ההמבורגרים, ושני הנערים שבקופה ניסו לסדר בבהילות את האוכל על מגשים. לאף אחד לא היה אכפת מסידור המזון על המגש, ואף אחד לא באמת ביקש תוספת של קטשופ או מיונז. רצינו רק לדחוס כמה שיותר אוכל, בכמה שפחות זמן.

אחרי עשרים דקות כבר היינו בחזרה באוטובוסים.