11 כללים: איך להתווכח עם שמאלנים ולכסח להם את...

הקדמה מאת רותם סלע

מסיבות שעדיין אינן ברורות לי יהודים הם 'יותר' בכל דבר. הם יותר אינטליגנטיים, יותר מחויבים, יותר עיקשים, יותר יזמיים ויותר קפיטליסטיים. יהודים המציאו את הקומוניזם והקימו את הצבא האדום, הגו את פייסבוק, את גוגל, את דוד השמש ואת תורת היחסות.

ישראל, מדינת היהודים, היא תוצר מובהק של הפרדוקס הזה. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שעדיין אוהבת ילדים באמת, ושהפיריון בה עולה על שיעור התחלופה הבין־דורית (למתעניינים: הבאות אחריה בתור הן אירלנד וניו זילנד, עם ילד אחד פחות לאישה). ישראל היא המדינה עם הכי הרבה ארוחות משפחתיות לנפש, הכי הרבה חגים. כאן גדלים הצעירים הכי לאומיים, כאן חי הציבור המחובר ביותר למסורת אבותיו. כמו כן, ישראל היא גם המדינה עם השמאל הקיצוני הכי מטורלל, הכי שונא אדם והכי אטום לבוחן מציאות על פני כדור הארץ.

משום כך, יש חשיבות אדירה וגם סיפוק אדיר להיות איש מילים — מי שמנסה לנסח את השקפת העולם, את הפתרונות ואת האידאות של הרוב הלאומי השפוי — זה שיקרא בהקדמה זו מטעמי נוחות — "הימין."

חייבים להודות: במבט חיצוני וחטוף, יש לאנשי המילים בשמאל כמה יתרונות בולטים.

הראשון הוא הפרנסה. לאיש המילים שמשמאל יש הרבה יותר עיתונים, תחנות רדיו, תוכניות טלוויזיה, חברים באירופה, ג'ובים באקדמיה והזדמנויות פרנסה באופן כללי.

השני הוא הכיבודים. לאיש שמאל יש סיכוי הרבה יותר גדול מזה של איש מילים מן הימין לזכות בכתבת שער מפרגנת, בפרס ממסדי, בהזמנה לדבר בפאנל, או לשבת אל השולחן לארוחת ערב בבית השגריר. בעיני רוב מוחץ מקובעי הבון טון, איש השמאל ייחשב מוצלח יותר, חכם יותר ובעיקר מוסרי יותר מבן הפלוגתא שלו.

וזה נעים, חייבים להודות. נעים ליהנות מפרנסה. נעים להתפנק בכיבודים. נעים מאוד להיחשב חכם יותר ומוסרי יותר.

• • •

בעולם שבו החומרנות נוסח קרל מרקס הייתה נכונה —כאן היה מסתיים הדיון. אחרי הכל, אם השמאל הישראלי מחזיק ברוב מוחץ של ההון ושל ההון הסימבולי שיש לרעיונות, כי אז השמאל הוא המקום הנכון לאדם כותב, הוגה ומרצה.

אבל מרקס טעה כאן. הוא פספס חתיכה חשובה בפאזל המכונה אדם. הוא צדק במובן השטחי: בני האדם הם חומרניים. אבל בשורשם, בני אדם הם לפני הכל משהו אחר. רוב בני האדם שואפים לבית יפה, למכונית נאה ולנופש בחו"ל — אך כל העושר הזה הוא רק קליפה ריקה מתוכן בלעדי אותו משהו אחר — משהו שהוא גדול, חשוב ומהותי אפילו יותר ממעמד חברתי או כבוד.

בני אדם שואפים לחיים שיש בהם משמעות. הם כמהים לחיים שאותם יוכלו לחיות לפי טבעם ומצפונם, חיים שיאפשרו להם להטביע חותם על העולם ועל האופן שבו הוא מתקיים ומתנהל.

בסעיף משמעות החיים, אין לאינטלקטואל הימני יתרון יחסי על האינטלקטואל מן השמאל — בסעיף זה, היתרון שלו מוחלט ומוחץ.

ראשית, לאיש מילים ימני יש זכות להיות מקורי. ציבור הקוראים שלו מצפה ממנו לנאמנות בסיסית לרעיון קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל — אך כאן נגמרות הדרישות, פחות או יותר ומעבר להן — כל דעה כמעט נחשבת לגיטימית.

הליברליות הזו נובעת מהיסוד הבסיסי בתפישת העולם השמרנית, הגורס כי המצוי קודם לרצוי. לכן, כל מידע או זווית ראייה חדשה העשויים לקדם את הבנתנו לגבי טבעה של המציאות יתקבלו בברכה. כל דיון וכל ניסיון לחקור נושא יחשבו ראויים. הציבור הימני יקבל בברכה על במותיו ובמוספיו כל מחשבה וכל דעה, כל עוד הם נאמנים לרעיונות השמרניים הבסיסיים: ההבנה כי בכל נושא יש דעות שונות; וענווה, זהירות ומתינות הנובעות מהידיעה כי דעתך עשויה להיות נכונה, אך היא לא בהכרח נכונה ובוודאי לא נכונה באופן מוחלט.

השמאל הישראלי הוא תמונת מראה של תפישת העולם השמרנית. ראיית השמאל דוחה את הרעיון של זהירות ומתינות ודבקה ברעיון הטוטליטרי, היהיר והבטוח בצדקתו, לפיו השמאל והוא לבדו מחזיק באמת הצרופה, אמת שהיא נכונה בהכרח ונכונה באופן מוחלט. המציאות שבה אתם חיים, גורס השמאל, פגומה מיסודה, וסיבת הפגם הזה היא שהחברה הישראלית אוחזת בערכים ובאידאלים מרושעים ומושחתים. הפתרון לכל הפגמים האלה הוא הגיונו ושכלו הנעלים של השמאלן עצמו, שבאדיבות זרועה של המדינה יתכנן מציאות חדשה ויכפה אותה על הציבור.

דוגמה פרוורטית במיוחד לדרך החשיבה הזו מספקת מרב מיכאלי. "המשפחה הגרעינית היא המקום הכי פחות בטוח לילדים", אמרה מיכאלי בספטמבר 2017, במסגרת פאנל בתוכנית טלוויזיה באוסטרליה. הקהל והמשתתפים היו המומים. אפילו ביבשת החמישית המרוחקת אין מטורללים כאלה. מיכאלי, בניתוק אספרגרי מהמצב המלחיץ שיצרה באולפן, המשיכה להשתפך: "אני מציעה שבמקום נישואים המדינה תציע שני סוגים של הסכמי ברירת מחדל: הראשון, הסכמי משמורת שבהם לילד יכולים להיות יותר משני הורים, שלא חייבים בהכרח להיות ההורים הביולוגיים שלה או שלו. האדם שמקבל אחריות לילד צריך לעמוד בקריטריונים מסוימים שעליהם תחליט המדינה."

הפמיניזם הרדיקלי, הסוציאליזם והפוסט-ציונות אינם דוגלים במציאות משוללת מגדר, רכוש או לאום יעד ראוי, רצוי, מבוקש או כדאי — הם רואים במציאות כזו יעד חיוני, מוצדק באופן מוחלט וצודק באופן מוחלט — עד כדי כך שכל ערך, כולל האמת עצמה, צריך להיות כפוף להשגתו.

וכך, כשאתה חש שהמציאות מקולקלת באופן מוחלט ושהצדק שלך מוחלט, אז כפתור הווליום שלך מסובב תמיד לעוצמה מרבית של צווחה היסטרית ומשוללת היגיון: הנאצים באים. כשההיסטוריון דניאל בלטמן פוסק מעל דפי הארץ כי "המהפכה הלאומנית־הדתית העוברת על ישראל הולכת ומזכירה את ימי ראשיתו של המשטר החדש שהגיע לשלטון בגרמניה ב–1933" או כשהוא מנגב את הרוק משפתיו לרגע כדי לתקוף את "הבריונים היהודים הניאו־נאצים בשטחים, רבני תורת הגזע היהודית במכינות דוגמת 'בני דוד' בעלי" הוא אינו מספר על פניה של ישראל היום — הוא מעיד רק על נפשו הרעועה וגדושת השנאה של מהפכן רדיקלי מתוסכל.

מרגע שסומנה המטרה, העובדות חשובות פחות. רוגל אלפר — כותב בהארץ שהתבטאויותיו גורמות לבלטמן להיראות כמו לורד אנגלי מעודן — קרא ב-2017 להחרים את המכביה ה-20: "התנאי להשתתפות באולימפיאדת היהודים הוא גזעני. במכביה משתתפים רק יהודים," טען אלפר וקינח בפסיקה חגיגית כי ישראל "גורמת לאולימפיאדת ברלין 1936 להיראות כמו אירוע ליברלי".

אלפר, שהוא מהמדקדקים שבמהדרין בין השמאלנים הטוטליטריים, לא השווה את הישראלים לנאצים: הוא עבר לשלב הבא וביקש לטעון כי הם גרועים מהנאצים. באופן כמעט מתבקש, ההאשמה של אלפר היא לא רק מטופשת ומרושעת, היא גם מבוססת על עובדה שקרית: סעיף 2 בתקנון המכביה קובע כי ההשתתפות בה מותרת לכל אזרח ישראלי. למעשה, במכביות האחרונות היו כמה וכמה זוכים ערבים-ישראלים.

חשיפת העובדות האלה לא הפריעה להארץ להמשיך ולהעסיק את אלפר. לא הפריעה לעיתון גם העובדה שאת עמדותיו בכל נושא ונושא אפשר לחזות מראש בוודאות של מאה אחוז.

• • •

וזו בעיה קשה נוספת של אנשי המילים משמאל. רובם אינם שקועים בקדרה של שנאה מבעבעת כמו בלטמן או אלפר, אך אסור להם לשבור שורות, לבקר או לנסח מסר מורכב יותר וחד־משמעי פחות. לאיש שמאל מותר להיות אדם כותב, אבל אסור לו בדרך כלל להיות אדם חושב.

ככה זה במלחמה טוטלית. אם המלחמה היא תמיד בהיטלר חדש, והשעון מראה מדי בוקר את התאריך 30 בינואר 1933, יום מינויו של היטלר לקנצלר גרמניה, אין מקום לפשרות, לניואנסים או לדיונים. אתה איתנו או שאתה נגדנו. אתה יכול לכתוב, אתה יכול להרצות, ואם תתנהג יפה, תוכל גם לקבל מיקרופון ולדבר בפאנל בטלוויזיה — אבל אסור לך בשום פנים ואופן לחשוב אחרת. אתה חייל — לא אינטלקטואל. את הדעות שלך שמור לעצמך עד שעולם ישן עדי יסוד נחרימה.

למלחמה הטוטלית הזו יש תוצאות. היא דוחקת ימינה, חוצה למחנה, את האנשים שמבקשים לבטא או רוצים לצרוך מסר מורכב, ומתקשים להשתחל למיטת סדום הפרוגרסיבית הזו, הנכפית בכל מחיר — מתיחת אברים או קיצוצם — על כל מדינה, אומה או תרבות (שאינה מוסלמית או פלסטינית).

• • •

בימין, לעומת זאת, מתקיימים חופש דעה וגם חדוות היצירה. איש המילים מימין מבין כי למדינה היהודית הראשונה זה למעלה מאלפיים שנה, אסור לשעתק בלי מחשבה רעיונות של פילוסופים קונטיננטליים, שיצרו יבשת רצחנית ואובדנית. כמו רוב הציבור הישראלי, הוא שותף לתחושה האינסטינקטיבית כי כאן הוא צריך לקבל על עצמו את הזכות והמשימה הכבירה של ניסוח מחדש של רעיונות, של אידאות, של מוסר לאומי ושל חלומות לעם הנצח ששב לארצו.

איש המילים מן הימין צועד בארץ לא זרועה וזוכה לעסוק באופן מקורי בשלל שאלות מרתקות, חשובות ולא פתורות: מהם היחסים הראויים שבין המדינה היהודית לבין מורשתה? מה צריכה להיות דמותה של מדיניות רווחה מוסרית במדינה כזו? כיצד צריכים להיראות ולהיבנות יחסי החוץ של ישראל? מהם המתחים וכיצד אפשר להתירם בין אזרחות לבין תושבות ובין אלה לחוק השבות?

לכאורה, גם איש המילים מן השמאל עוסק בשאלות אלה. בפועל, העיסוק שלו בהן הרבה פחות מעניין, לא כל כך רלוונטי — וכמעט תמיד, הרבה יותר דוֹגמטי. אם להשתמש בהכללה, לאיש השמאל הישראלי יש אידאל פרוגרסיבי המשמש תשובת מחץ אחידה לכל שאלה. האינטלקטואל מן הימין מנסה ליצור סינתזה בין תפישות עולם מוכרות, ומציאות ישראלית ייחודית וחדשה. איש השמאל מציג אמת שטוחה, שטחית, משמימה וחדגונית, ריקה מתוכן ממש כמו משפטי המחץ שברק אובמה נהג לקרוא מהטלפרומפטר.

• • •

אם זה המצב, השאלה המתבקשת היא: מדוע, בעצם, איננו רואים יותר אינטלקטואלים מן הימין? מדוע כשאנחנו מסתכלים ימין ושמאל אנחנו רואים רק שמאל ושמאל?

התשובה המתבקשת היא: כי זה קשה. קשה להיות מקורי, וקשה עוד יותר להיות מקורי תחת אש. איש המילים מהשמאל מתקבל בתשואות חן ובמלגות בכל פעם שבה הוא מיישר קו עם המקהלה העולמית, אך התעריף התקשורתי המקובל לאמיתות של איש המילים מן הימין הוא אש, גופרית, גידופים ולפעמים גם סיכון חברתי וכספי.

ובכל זאת, יש תמורה. יש מסלול מכשולים לא קל הניצב בפני איש המילים מן הימין וכדי לצלוח אותו הוא יידרש להיות בעל אופי קשיח, נכונות להקרבה, הרבה כישרון וטיפת מזל. בסוף המסלול, וגם לצד הדרך, מצפה לאיש המילים מן הימין ציבור לאומי עצום שצמא לאלטרנטיבה — ציבור עצום, שאינו רואה באיש המילים שלו עוד רמקול המהדהד אותה תיבת מסרים מקולקלת, אלא איש בשורה.

• • •

בשנים האחרונות זכיתי להוציא את ספריהם של טוביה טננבום, ג'ורדן פיטרסון, קרולין גליק, ארז תדמור, משה פייגלין (בשבתו ככותב), בן הכט ודגלאס מאריי. אגב כך, זכיתי לראות גלי אהדה ואפילו הערצה, שכותבי ספרי עיון מן השמאל הישראלי היו רק יכולים לחלום עליהם.

אז נכון.

צריכים להתמודד עם התקפות שלוחות רסן של הגמוניה תקשורתית ואקדמית שמנאצת ומכתירה אותך כנאצי או פשיסט חשוך. אך מצד השני, אתה צודק, אתה משפיע ולראייה: אתה מנצח. בלייקים ובשיתופים ברשתות החברתיות, במכירות ספרים וגם בבחירות בקלפי. כי בסופו של דבר האמת צועקת יותר חזק: שגשוגה הגובר של ישראל אל מול האידיאלים הרעילים של השמאל הקיצוני מעידים כי צווחותיו הן שירת הברבור של תפישת עולם שהולכת ומאבדת את אחיזתה בציבור.

כי כל מילה, כל טיעון ולא פחות מכך כל קללה ונאצה לא מבוססת מהצד שמנגד, מאיצים את התעוררות הציבור הישראלי מהפוסט ציונות ומהסוציאליזם המפא"יניקי, אל דגם חדש, חופשי וגאה של חיים לאומיים.

אנשי הרעיונות מהימין הם אמנם לא חלק מסידור עבודה נוח, מפנק ומחבק, אך מאידך, הם זוכים לבנות פה מדינה.

• • •

ולא רק בישראל. השיח החדש שנוצר כאן ניצב על רקע עולם מערבי שהולך ומאבד את שפיות דעתו. אנשי המילים של הימין מניחים את היסודות למעצמה ישראלית חדשה, שתהיה מגדלור לעולם לא רק בהיי-טק, אלא גם — וקודם לכל — ביצירה ובניהול של חיים לאומיים וקהילתיים עמוקים ובעלי משמעות, על בסיס המורשת הייחודית של ישראל.

• • •

איך להתווכח עם שמאלנים — 11 דרכים לנצח בוויכוח של בן שפירו הוא הספר הראשון בספריית פנס כיס. לספר מטרה פשוטה: הוא מבקש להעניק לאנשי המילים מן הימין את הכלים להבין כיצד בנויים טיעוני השמאל, כיצד הוא מצליח לנצח בוויכוחים בדרך כלל, מתי כדאי בכלל להתווכח עם שמאלני וחשוב מכל — איך לענות לו.

בן שפירו הוא איש שיודע לחשוב, יודע לכתוב, יודע לדבר — ומעל לכל, יודע לענות. בשורת הכללים שלו, שהם פשוטים מאוד וקלים להבנה, מציג בפנינו שפירו מקצת מהלקחים המעשיים שהפיק משנים ארוכות של לוחמה בחפירות המאמרים, הראיונות, הוויכוחים והפאנלים שבהם השתתף. הוא אינו מתכחש למציאות: את המאבק הזה מנהלים מעמדת נחיתות מובהקת, מול יריב רעיוני עתיר משאבים וכוחני.

לפי שפירו, כדי לנצח בקרבות, ובסופו של דבר במלחמה, צריך איש המילים מן הימין להבין כי מדובר במלחמה, כי הצד השני משחק כדי לנצח ואינו בוחל באמצעים — ולהתנהל באופן שיאפשר לו לנטרל במילים את היריב, ולהכות אותו במילים — וכל זאת, בלי לוותר על יושרה ועל הדבקות באמת.

כולי תקווה כי ספר זה יסייע לכם — קוראים, כותבים וסתם ישראלים חושבים — לקחת חלק קונסטרוקטיבי בטיפוח שיח חדש ונכון יותר.

קריאה נעימה.