פגישה
נפגשנו לשיחה, אבל רוב השאלות היו שלו. הן הוצגו בנימוס רב. "איך הגעת לרעיון הזה," שאל בנועם, כמו בחקירה בשלבים הראשונים שלה.
הוא היה עורך דין, שותף במשרד מכובד בלונדון. לבית אביו בירושלים חזר מקיימברידג' בשנות הארבעים. כתב אז שירים באנגלית, רצה להיות משורר, סיפרו לי, והמליצו לא להתקשר איתו ישירות אלא באמצעות גוף רשמי, וכך עשיתי. הפגישה בינינו נקבעה דרך השגרירות.
סיפרתי לו שבעקבות תסריט שכתבתי על אורד וינגייט שנכבש בציונות בשנות השלושים, נוכחתי שאני כמעט לא מכירה את הצד הערבי. התחלתי לקרוא ספרים, לדבר עם אנשים. מתוך המרחק, כל השנים שעברו, עלתה תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל.
"אבל למה את רוצה לכתוב ספר," הוא שאל. אמרתי שאין לי תשובה ברורה, רק הרגשה שעלי לכתוב משהו אחר, לא תסריט, משהו שעושים לבד.
לא עלה על דעתי שבכך קניתי את לבו. כעבור זמן נוכחתי שהוא אוהב שמשנים כיוון. "את בזמן טוב," ציין אז, ותהיתי אם התכוון לומר שאכן עברו הרבה שנים מאז המנדט, או שאיסוף חומר הוא תמיד זמן טוב, זמן ללכת בכל כיוון, לפי החוש, לפי מה שמזדמן, ואפשר אז להופיע בתפקיד נוח, כפי שהופעתי אצלו: מזוהה ועדיין אלמונית.
"רציתי לדבר איתך על ירושלים," אמרתי.
"ירושלים," חזר בנוסח העברי, מדגיש את ההברה האחרונה.
"איך היא היתה בימים ההם," שאלתי.
"הימים ההם," חזר בחיוך.
"איך נראתה לך ירושלים אחרי תקופה ארוכה באנגליה," שאלתי.
"עיר קטנה," אמר. "כל הזמן ראית אותם אנשים."
ירדה שתיקה. לא ידעתי אז כי כל דיבור על מה שהיה בארץ לפני 1948 מעורר בו התנגדות. השתיקה היתה מאוד מורגשת כי מלבדנו לא דיברו באולם הגדול של ה"רפורם קלאב". "אנחנו עוד כאן," אמר בחיוך קל, ודבריו נשמעו כהצהרה בעניין שהתחיל בין יהודים לערבים עם המנדט הבריטי בארץ ועדיין לא נגמר. קולו לא עודד אותי לשאול. הוא היה מונמך, נזהר, צל של היגוי זר הדגיש את האנגלית המושלמת שלו. זמן קצר לאחר מכן ליווה אותי אל הפתח. נראה שאין טעם בעוד פגישה, ובכל זאת אמרתי, "נוכל להיפגש שוב?"
ברכבת התחתית חשבתי על השיבה שלו לירושלים. כמעט לא דיבר על כך, ונראה כי השיבה הזאת טעונת גורל, כמו בתחילת סרט, כשלא ידוע דבר על הגיבור שירד בתחנת הרכבת, מלבד שהוא שב אל מקום שבו קרה בעבר משהו מכריע. אז זה התחיל, אמרתי לעצמי, למרות שלא היה לי ברור מה, בעצם, התחיל אז, כששב בשנות הארבעים לירושלים בתקופת הפריחה שלה, כך סיפרו לי אלה שפגשתי. "עיר קטנה," זה מה שמצא להגיד, וחשבתי איך היה מסתובב בעיר שבה נולד וגדל, רואה דברים אחרת, לא רק כבן־בית.
היינו נפגשים בכל שבוע-עשרה ימים ב"רפורם קלאב", שותים תה של אחר צהריים, יושבים כורסה מול כורסה, מדברים בלחש, לא להפריע לאדונים הספורים שישבו שם. היינו משוחחים על עניין זה או אחר שנגע לעבודת התחקיר שלי: איזה מסמך שהגיע לידי, אנגלי ששהה בפלסטיין כמה שנים ודיבר כמו שכתבו בספרים על האנגלים, שחיבבו את הערבים ולא אהבו את היהודים.
היו לו עיניים בהירות, עיני תכלת, שיער לבן ופנים שכבדו. לא ראיתי תמונות שלו כאיש צעיר. לא עלה על דעתי לחפש. היתה בי איזו רתיעה מגילוי דמותו מן הימים ההם, להפוך גם אותו לאחד מאלה ששוחחו איתי על אותה תקופה והראו לי תצלומים ישנים. מבחינתי הוא היה מי שבא לפגישות, איש על סף הזִקנה.
ומה שאמר היה שונה מאוד מדברי האחרים. כעבור איזה זמן הם היו נסחפים בסיפורים על העבר, לפחות בהרהורים עליו, ואילו הוא, נראה שמזמן קיבל החלטה שלא לגעת במה שהיה. הוא לא דיבר על כך, והאי־דיבור שלו היה חלק מאותה החלטה, חלק מקרב בלתי פוסק שניהל נגד עיסוק בשנים ההן בפלסטיין, שמועד רק לקלקל את מה שאיננו עוד. חשבתי אז שרק מפנַי, זאת שבאה משם, הוא מגן על מה שחדל להתקיים עם עזיבת האנגלים את הארץ. אחר כך הבנתי שבעיקר מפני המילים הוא שומר בקנאות על מה שהיה לפני 1948.
הזהירו אותי מפניו. הוא מסוכן, אמרו, הוא מחשב מהלכים מבלי שתרגישי. שאלתי אֵילו מהלכים יש לו לחשב בשיחה איתי. אמרו שהוא מאוד ערמומי. חשבתי על הדיבור השקט, העצור, על כך שלא הסכים שאקליט אותו.
"מה שיוקלט זה בדיוק מה שתאמר, מה שאכתוב זה מה שאני זוכרת," טענתי.
"חשוב מה שאת זוכרת," צחק מבלי להגיד שהוא חושש לתת לי שלטון על המילים.
לא היה צורך להקליט. כמו בפגישה הראשונה, רוב הדיבור שלו הצטמצם לשאלות. למעשה, החליף איתי תפקיד שהכרתי היטב, ושהיה לי כמין יתרון בשאר השיחות שקיימתי באותם חודשים בלונדון. בפגישות שלנו היתרון היה שלו, וכשדיבר הגביל את עצמו להערות קצרות. מה שאמר היה מבוקר. תמיד. לא זוכרת רגע שבו לא פעל מנגנון פיקוח.
הפגישות התקיימו בחורף, העונה הארוכה, אבל לי זו היתה עונה קצרה. הזמן עבר מבלי שאחוש בו. בין פגישה לפגישה הייתי מתכוננת, מה אשאל, מה אלבש. לפעמים הייתי חושבת על הרחוב הריק שאליו אגיע, רק מכוניות היו עוברות בין הבניינים החיוורים, האימפריאליים, שאין עליהם שום שלט. נהגי מוניות ותיקים ידעו היכן שוכנים ה"קלאבים", וכשהייתי אומרת, "פול־מול 104," היו אומרים, "רפורם קלאב." מנורות עמומות דלקו שם באפלולית, חלונות צרים וארוכים. מעבר לדלתות הסגורות ניצב השוער שהוביל אל פינת האולם שבה חיכה לי. היה מובן מאליו שהוא מחכה שם. לעתים קרובות הייתי מספרת לו על הארץ. מבלי לשאול שאלות ישירות, היה מביא אותי לסַפֵּר. לא מידע ביקש, היה קורא כל מה שנכתב על ישראל בעיתונות, בספרים. הוא רצה לשמוע אותי, שבאה מהמקום, על מה שהולך ומשתנה שם, מה שקורה מתחת לפני השטח.
פעם שאל מה נשאר מהאינטנסיביות העצומה, הבלתי אפשרית, שהיתה בחיי היישוב בארץ, זאת שאיימה על כל מי שלא היה חלק ממנה. אמרתי, "זה כמו הדבשת של הגמל, חיים מהדבשת שלו, אבל כמה זמן אפשר לחיות ממנה."
"הדבשת של הגמל," חזר בחיוך, ועלה על דעתי שאני מספרת לו על מה שהוא רוצה לשמוע, על שינויים לרעה.
אבל כשאמרתי שאני לא אוהבת את ירושלים ושלא הייתי חיה בה, לא הגיב. אכל את העוגה שהגישו עם התה ושבדרך כלל לא נגע בה, כילה אותה במהירות. חשבתי אז שבמקום חליפה שמרנית כהה שמסתירה אזורים שהתעבו בגופו, היה לבוש פעם בדומה לשני נערים שראיתי ב־1967, באחד מביקורי הראשונים בירושלים המזרחית. הם היו בכותונות לבנות, החפתים היו רכוסים, והלכו שלובי אצבעות, נערים צעירים, מפרקי הידיים דקים. משהו תם היה בשניים שנראו כמו זוג נאהבים.
"מקום בלי אופטימיות, ירושלים," הוא אמר אז.
"זה מה שהרגשת בשנות הארבעים, כשחזרת לשם," שאלתי.
"באתי לביקור ונשארתי בגלל 'המשרד הערבי'," אמר. "היו שם צעירים משכילים, בני טובים כמובן, היינו אמורים להיות התשובה לסוכנות היהודית, תארי לעצמך." וסיפר על השכונות היהודיות בירושלים, איך היה הולך שם ברחובות כשחזר מאנגליה. היהודים עניינו אותו. גם באנגליה פגש בהם, אבל בארץ הם היו שונים. בלתי ניתנים לפענוח. "נראה שהם עסוקים במשהו גדול," אמר, וראיתי אותו מסתובב בשכונות היהודיות בירושלים, רואה חלונות סגורים, מנורות דולקות, אנשים בבית. מי מהאנשים האלה שאין בהם סימנים מיוחדים, מי מהם היה נכנס ויוצא בסוכנות היהודית בקינג ג'ורג' פינת רחוב קרן קיימת. השמות הסתומים האלה, קרן קיימת, כופר היישוב, צלילים שנושאים הבטחות לא טובות.
"עסוקים במשהו גדול," אמר, ולא שאלתי מה, שלא להפסיק את הדיבור על יהודים שהגיעו מאירופה, עוד ועוד, והוא לא פגש אותם, לא דיבר איתם, רק הסתובב שם. "היתה לי הרגשה שהיהודים מכינים משהו שיתפוצץ," אמר. לא שאלתי אם באמת הבחין בכך אז, משהו עצר בי. אולי קיוויתי שימשיך ויספר איך עבר בִּרחובות היהודים.
"מה רצית להגיד," שאל.
"חיכיתי שתמשיך," אמרתי, "שתגיד למה היהודים האלה נראו לך מעין קושרי קשר."
"רק אל תיתני לאף אחד להפריע לך," אמר. "גם לי אל תיתני."
"אתה רק יועץ." "יועץ סתרים," הוספתי בעברית, ולאחר שתירגמתי לו, ביקש שאומר שוב.
"זה נשמע טוב," אמר, וסיפרתי שהזהירו אותי מפניו, אמרו שירצה להשפיע על מה שאכתוב.
"יכול להיות שהם צודקים," צחק, "לא חשבתי על כך, אבל יכול להיות שזאת באמת המטרה שלי, שאת תכתבי במקומי." ואז אמר, "תלכי רחוק, אל תפחדי לסטות מהעניין. כשסוטים, מגיעים רחוק. אם הייתי כותב ספר על וייטנאם, לא הייתי נכנס ישר למלחמה עם ארצות הברית. ללא ספק הייתי מספר על הנסיעה בנהר אל טיאן מו פגודה. לא בגלל הפגודה המפורסמת לקחו אותנו לשם. היינו שלושה ג'נטלמנים שהגיעו בעניין זכויות אדם, והושיבו אותנו בסירת תיירים שבראשה דרקון צבוע. היא הקימה רעש עצום בנהר, 'פרפיום ריבר'. עברנו בין סירות דיג, סירות עם קוער דק מורם גבוה מעל למים, ואיש מתעסק שם ברשת, לפעמים אישה.
"אחר כך הסירה שלנו נעצרה," אמר. "היה שקט. חם. חום כבד שלפני גשם. עברנו בבוץ אל מדרגות תלולות, אל הפגודה. כבר עלינו הרבה מדרגות אל המכונית שבה הוא נסע לסייגון. היא חנתה ממש מעלינו בתוך סככה, אוסטין משנות החמישים והחרטום כולו ניקל ישן. זו היתה האוסטין שהובילה ביוני 1963 את הנזיר קואנג דוק אל צומת הרחובות בסייגון, לא רחוק מהשגרירות האמריקאית. שם הוא יצא, התיישב בשיכול רגליים על המדרכה, שפך בנזין, הדליק גפרור, עלה באש."
כשהגשתי לו מכתב שנשלח אלי מפריז, מעיתונאי פלסטיני שסירב לפגישה והזהיר לא לפנות אליו שוב בשום דרך, הוא קרא בשתיקה.
שאלתי אם הוא מכיר את האיש.
"רק בשם," השיב.
דיברתי על הפחד של הפלסטינים הגולים מהישראלים שמדהים בכל פעם מחדש. הוא שב והביט במעטפה. קרא בעליזות את שמי ושם משפחתי. דיבר על חברים חדשים.
זה היה יום חורף גשום. היה קר באולם הגדול. כמה ג'נטלמנים ישבו מול האח. הוא אמר שעם השנים אנשים נשארים בדרך כלל עם חברים ישנים. לא הוא. כשיצאנו מה"רפורם קלאב" ירד גשם שוטף. הוא הציע להביא אותי לדירה. אמרתי שאני עדיין לא חוזרת. עצרתי מתחת לגנוֹגֶנת זכוכית. הגשם נמשך. עדיין שרר אור יום, הימים כבר נעשו ארוכים יותר, אמצע החורף עבר, זמן לונדון עובר.
ויום אחד ביקשתי ממנו שיקשר אותי עם אחד האישים הפלסטינים, היסטוריון בעל שם. הוא אמר שעדיף שאפנה אליו בעצמי. מספר הטלפון שמסר לי היה שגוי. במודיעין אמרו שהמספר חסוי, כפי שהיו רוב מספרי הטלפון של הערבים בלונדון. זאת היתה הדרך שלו לומר שאינו רוצה או אינו יכול למסור לי את המספר הנכון.
זמן לא רב לאחר מכן הביא אותי אל ביתה של אישה בת קהיר, שהכיר עם שובו לירושלים בזמן מלחמת העולם השנייה. "כדאי שתדברי איתה," אמר.
בחדר שבו קיבלה את פנינו היה תלוי תצלום שלה, דמות יפה בשמלת קיץ קלה נוסח שנות הארבעים של המאה העשרים. שאלתי אם זה צולם בירושלים. "יכול להיות," אמרה, לוקחת שאיפה עמוקה מהסיגריה. בפגישות הבאות דיברה איתי ברצון על אותם ימים בירושלים, סיפרה כבדרך אגב שידידנו המשותף, כך קראה לו, היה מאוהב בה באותה תקופה. היא, לבה היה נתון אז למישהו אחר, אך הידידות ביניהם העמיקה עם השנים. ופעם, לאחר כמה גביעי יין, אמרה, "מאוד הופתעתי שבאתם אלי. מעולם לא בא עם מישהו מכם." אמרתי שכנראה רצה שתספר לי על הימים שלפני 1948. היא צחקה, ושאלתי למה הוא לא מדבר על הימים ההם. עיניה עברו עלי, כבודקות איזו תשובה לתת, ואמרה, "ודאי לא חשב אז שיהיה לו כאן משרד עורכי דין."
ייתכן שהיה גר בלונדון, אמרתי בלבי, חושבת על הפגישות שלנו ב"רפורם קלאב" עם תה של אחר הצהריים ודיבורים זהירים שבבת אחת משנים כיוון. פתאום סיפר על רוכבי אופניים, "אני אוהב לראות אותם בצד הכביש, כפופים על האופניים, אין להם הרבה מקום, רצועה צרה לצד המכוניות שעוברות, ומביטים קדימה, קדימה."
לא היו לנו עוד עילות לפגישה. פשוט נפגשנו. מבלי לחשוב על כך ידעתי מה אלבש, איזה אוכל אכין לילדים שישובו בהיעדרי מבית הספר. יום אחד הקדמתי לבוא. הוא היה בפינת האולם, אבל עדיין לא חיכה לבואי ולא הבחין בי. לרגע ראיתי אותו נתון במשהו שהיה חבָל להָפֵר. כאילו פעל אצלו אז שעון פנימי שלפיו עדיין היה רק כפי שהוא לעצמו. הוא קם לקראתי. עיניו עברו עלי, לא מתעכבות. מעולם לא העיר על בגד שלבשתי, אבל ידעתי ששם לב לחולצה חדשה, לצללים כהים מתחת לעיניים. הוא שאל אם כבר ראיתי מישהו שהציע לי לפגוש. אמרתי שהאיש ניסה להוכיח עד כמה הקפידו אז האנגלים לשמור על חוקי ה"פיירפליי" שלהם. "הם השתדלו," אמר. "לפעמים קיימו אותם בפרט זה או אחר. התעקשו יותר ויותר על הפרטים," העיר בחיוך, כמי שמכיר היטב את הפרטים הנושנים ההם ועדיין לא מקבל אותם.
הבחנתי אז בספר שהיה מונח על השולחן. הוא הגיש לי אותו: אסופת שירים של בורחס. "יש כאן שיר אחד," אמר, "כתב יד שנמצא בספר של ג'וזף קונראד."
"תקרא לי," אמרתי, והוא קרא כמה שורות והפסיק. "יש עוד שני בתים," אמר, "אבל בשבילי זה צריך להיגמר כאן:
And in the drifting canoes,
face inclined to the stars
a man marks the limp
time with a cigar."
"ככה רצית לכתוב," שאלתי.
"לא," צחק, "הייתי כותב אז על עלי גפן שליבלבו בסוף העונה: חיוורים, חדשים, לא בזמן. לא יתכהו. לא יחלידו."
"מתי הפסקת," שאלתי.
"יש לי כמה תשובות," אמר, "והתשובות שיש לי כולן טובות."
בקיץ חזרתי לארץ. מפעם לפעם היינו מחליפים מכתבים. לאחר פיגוע קטלני כתב, "מיותר לומר, המחשבה על כל ידידינו באזור לא מרפה מאיתנו בזמן הזה". חזרתי לעצמי על המילים שוב ושוב. אילו היה כותב מילים מרות, צועקות.
המכתבים שלו היו מודפסים. אין ספק ששמר לעצמו העתקים. כנראה גם מאותו מכתב על וייטנאם שנכתב כתשובה על מכתב שלי, ובו שאלות שעלו כשכתבתי את הפרק על הפלסטינים שלא חזרו. הוא ענה לי מיד, ורק על סוף המכתב שבו שאלתי איך זה היה בווייטנאם.
"רחוק, מאוד רחוק", כתב בלי פנייה בראש הדף, כאילו זה לא מכתב כלל, אלא דיבור, וסיפר על ארוחת הבוקר הראשונה בסייגון באולם המפואר והמוזנח של המלון הישן מימי הצרפתים, ועל מנגינות לריקודים שפרטו בהתמכרות על הפסנתר. הוא ניגש לראות מי מנגן בשעה כזו וגילה וייטנאמית יפה. "גבוהה ויפה, וניגנה את הקומפרסיטה כאילו רוקדים שם באולם האוכל, כאילו זה לא שבע בבוקר וכל הריקשות והאופניים והאופנועים כבר מזמן בכבישים", כתב בלי לחשוב על המילים, בלי מד־הזהירות של פלסטיין, הסכסוך, הספר שאכתוב. פשוט סיפר על המנגנת בפסנתר ששבתה את לבו.
כעבור כשנה, בסוף האביב, באתי ללונדון לפגישות נוספות. לא ידעתי אז איך להמשיך בכתיבת הספר. "נראה לי שגם לא אדע," אמרתי לו.
"את תדעי," אמר, יושב מולי במרפסת המלון. לא עוד אולם רם תקרה עם אדונים שותקים בכורסאות, אלא שמים, רוח בעצים. "את תחכי ותדעי," אמר, "תחכי כמו שמחכים בסוף נובמבר, כשהגשם עוד לא בא, וכבר לא אומרים שירד גשם. אומרים רק שיהיה חורף, ומחכים. זה מה שאנחנו. מחכים."
"אנחנו," חזרתי.
"כן, אנחנו," אמר. "דיברנו כל כך הרבה על מה תכתבי, ואני מרגיש שזה גם הספר שלי."
"אני מחכה שתבוא לארץ," אמרתי. הוא הביט בי בשתיקה.
"תבוא," אמרתי, "תראה מהחלון אצלי את תל אביב ואת הים, ותשאל מה היה על הגבעה לפני שהקימו את הבניין, איזה כפר ערבי עמד שם או בית שייח'."
"כן," אמר, עיני התכלת בהירות באור היום היפה.
על מותו סיפרו לי. בלונדון באתי אל האישה שאהב בירושלים. על השולחן היה בקבוק יין אדום, פתוח. היא מזגה לי, מילאה את הגביע שלה. הביאה ספר שכתב אביו, זיכרונות מירושלים שהתפרסמו בלונדון. אמרתי שמעולם לא דיבר על כך. "כמובן," מילמלה, עיניה לא ממוקדות, "הוא נזהר בך, חשב שאת שבירה. זה מה שהיה אומר, מאוד שבירה."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.