13 דקות

אופליה.

היא הייתה צעירה. בת לא יותר משמונה-עשרה. בטח פחות. שערה היה עשוי להיות בלונדיני או חום. היה קשה לומר כשהוא ספוג מים באפלה. היא הייתה לבושה לבן, אשר הבהיק כנגד הנהר הכהה, כעין חיזוק לשלג הטרי שנח בכבדות על האדמה. פניה החיוורות עם השפתיים הכחולות, הסדוקות מעט, פנו כלפי מעלה לעבר שמי הדיו. היא הייתה מעורסלת בין הזרדים, כאילו הענפים השפופים והעירומים ששבר החורף נרתמו להציל אותה, לשמור עליה צפה.

נשימתו העלתה אדי ערפל סמיך.

הוא יכול לשמוע את אוושות חזהו הקולניות, אם כי נדמה היה שהנביחות הקדחתניות של ביסקֶט, שהזעיקו אותו מהשביל לגדת הנהר, הגיעו הרחק משם. הוא לא יכול לזוז. השעה הייתה חמש ארבעים וחמש בבוקר והייתה בנהר נערה מתה.

אני קלישאה, זו הייתה המחשבה ההגיונית הבאה שלו. אני הבחור שמטייל בבוקר עם הכלב ומוצא גופה.

ביסקט רץ בזינוקים קטנים מעלה ומטה בשלג המלוכלך על גבול המים, בזעם ובלהט, מוטרד מהשינוי בשגרת היומיום שלהם, מהרוע הזה. הכלב פנה וייבב אל בעליו, אבל האיש לא היה מסוגל להפסיק לבהות. אצבעותיו אחזו בטלפון, עמוק בכיס המעיל העבה שלו.

ואז הוא ראה את זה. עווית קלה שבקלות של ידה. ואז, כעבור רגעים בודדים, עווית נוספת.

הוא יצא לטייל עם ביסקט מוקדם לא מתוך צורך, אלא בגלל השקט. בגלל תנועתו האיטית של הזמן באותן שעות לפני שהעולם מתעורר. זה היה נינוח להפליא. בלאו הכי מעולם לא התיידד עם השינה.

טיולים מאוחרים יותר נועדו לפטפוטים עם בעלי כלבים אחרים, בזמן שהכלבים התרוצצו ביערות ובגנים. הבקרים היו שלו. זו הייתה השגרה שלו, השעון הפנימי שלו, שלא נשברה בגלל מזג האוויר, אלא רק לעיתים רחוקות בגלל מחלה. השכמה בחמש, גם אם סיים להקליט רק בשתיים אחרי חצות. קפה. יציאה בחמש ועשרים בדיוק. אך הבוקר, באופן בלתי שגרתי, הם איחרו בחמש דקות. ביסקט החביא את הקולר שלו, שנמצא לבסוף מתחת לספה. אז הם חצו את האחו אל מעבר לנהר המתפתל, במשך כשעה בתוך היער. לאחר מכן הוא אסף בדרך הביתה את העיתון כדי לקרוא אותו בארוחת הבוקר. לעיתים היה קונה גם קרואסונים חמים במאפייה, אם הם היו מוכנים. הזמן הזה היה מקודש, שייך רק לו ולביסקט, שעות נוספות של חיים יקרים. לפעמים התקשר לאחותו הקטנה בניו-יורק - הוא היה תופס אותה לפני שהלכה לישון ובודק שהעולם שלה עדיין מסתובב בכיוון הנכון - כך היה להם רגע מר-מתוק לפני שנהר חייה תבע אותה לעצמו וסחף אותה ממנו. בחלק מהבקרים היא הפתיעה אותו והתקשרה בעצמה. אלה היו הבקרים הכי טובים.

היד המתאבנת התעוותה שוב ופתאום הוא הרגיש את הקור על עורו ואת ליבו הולם בגופו, ויכול לשמוע בבירור את נביחתו הרמה של ביסקט. ואז, הטלפון היה צמוד לאוזנו וקולו שלו הוסיף להמולה. כשסיים, הוא השליך את הטלפון והסיר את המעיל. הנהר לא יתבע את הנערה בטרם עת.

***

השאר היטשטש. האוויר נכלא בריאותיו עם הלם המים הקרים על רגליו. מחליק. כמעט שוקע. מתנשף. אצבעות חסרות תחושה מושות אותה אל גדת הנהר. הכובד של בגדיה הספוגים והכבדוּת הבלתי צפויה של בגדיו שלו. הוא עוטף את גופה הרפה במעיל שלו. תלתלי השיער הספוג שלה. שום נשימה חמה מפיה. הוא מדבר אליה דרך שיניו הנוקשות. ביסקט מלקק את פניה הקפואות. הסירנות. השמיכה העוטפת אותו. "בוא איתי, בבקשה, מר מֶקְמָהוֹן, כן, כן, אני אעזור לך. זה בסדר. אנחנו נטפל בזה עכשיו." מושכים אותו על רגליים שלא ממש מתפקדות ומובילים אותו לאמבולנס. אבל לא לפני שראה את הפרצופים הקודרים. את נענועי הראש. את הדֶּפִיבְּרִילָטוֹר.

"להתרחק!"

השקט המחריד כשהם עבדו. הוא, העולם, הטבע: הכול קפוא. אבל לא הזמן. הזמן המשיך לתקתק. כמה דקות? כמה זמן ישבו על גדת הנהר כשהיא לא נושמת? כמה זמן עד שהגיע האמבולנס? עשר דקות? יותר? פחות?

"יש דופק! יש דופק!"

ואז הדמעות שלו, חמות ופתאומיות, פורצות ממעמקים.

ביסקט לצידו, דוחף קרוב יותר את פרוותו הטחובה והמסריחה, כפותיו שורטות את פניו, לשונו על לחייו, מלקק, מאנפף ומייבב. הוא כרך את ידו סביב הכלב, משך אותו אל מתחת לשמיכה ואז הביט למעלה בשמי החורף, שהיו לא ממש לילה ולא ממש בוקר, וחשב שמעולם לא אהב אותם יותר.