מבוא
"אינני רוצה להאשים איש," אמר מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר לראש ממשלת ישראל גולדה מאיר בשיחה שהתקיימה ביניהם לאחר מלחמת יום כיפור, "אבל במהלך שנת 1973 אפשר היה למנוע את המלחמה."1
קיסינג'ר כיוון בדבריו לכישלונם של מקבלי ההחלטות בישראל לנתח את ההתפתחויות המדיניות בשנת 1973. במלחמה שפרצה באוקטובר הוא ראה את "שיאו של כישלון הניתוח המדיני".2
מקבלי ההחלטות בישראל טעו לחשוב עד ערב המלחמה שעליונות והרתעה צבאית ותמיכה מדינית של ארצות הברית ימנעו תהליך מדיני, שבו לא רצו. ראש הממשלה ושר הביטחון של מדינת ישראל לא עמדו על כך שכדי להבטיח את ביטחון המדינה, לא די בעליונות צבאית ויש צורך גם בהסכם שלום. ב"שיאו של כישלון הניתוח המדיני", באוקטובר 1973, בימים שלפני המלחמה, הם שגו באשליה שסאדאת יימנע, משיקולים מדיניים, לפתוח במלחמה וימתין לתהליך שיתחיל חודש מאוחר יותר, לאחר הבחירות בישראל. נוח היה להם לבסס אשליה זו על קביעת ראשי צה"ל שאם תתרחש מתקפה, ניתן יהיה לבלום אותה באמצעות הכוח הסדיר, ושצה"ל יוכל, במאמץ לא רב, להעביר את הלחימה מעבר לתעלה או לעומק סוריה.
מזכיר המדינה האמריקני אולי לא רצה להאשים איש, אבל הזכיר לראש ממשלת ישראל את המאמץ שעשה בעצה אחת עם ישראל להתחמק במשך כל אותה שנה גורלית מדיון עם נשיא מצרים אנואר סאדאת על הסדר. או בלשונו של קיסינג'ר "להרוויח זמן ולדחות את השלב הרציני לעוד חודש, עוד שנה," "להרגיע את סאדאת כדי לתת לו סיבה לשבת בשקט."
לאחר שדחתה ראש ממשלת ישראל את תוכניתו לגבש את עקרונות הסכם השלום בין ישראל ומצרים לפני ספטמבר 1973, נענה קיסינג'ר ללחצה של ישראל והקפיד בכישרון דיפלומטי רב לשמר את הקיפאון. ארצות הברית, בתמרונו, התחמקה במתכוון מקידום יוזמת השלום של סאדאת. המהלך הצליח — והמלחמה פרצה.
בסופו של דבר, אחרי יותר מ־2,650 הרוגים ישראלים, שבה ונרתמה ארצות הברית ליוזמת השלום של נשיא מצרים, זו שממנה ברחה ממשלת גולדה כמו מאש. לאחר המלחמה נדרשו מלוא כישרונו, מעמדו, רצונו ומרצו של מדינאי כקיסינג'ר להנעת היוזמה הזו מחדש, והיא יושמה לבסוף במתווה דומה לזה שהציע סאדאת באמצעות שליחו לקיסינג'ר לפני המלחמה. אבל מי שחתם עליה לבסוף בצד הישראלי כבר לא היתה גולדה, אלא ראש ממשלת הליכוד, מנחם בגין.
"האם כדאי לי להיכנס כגורם מרכזי לטיפול במזרח התיכון?" נועץ קיסינג'ר בשגריר ישראל בארצות הברית, יצחק רבין, שמונה חודשים לפני המלחמה, לפני שפתח בשיחות בערוץ החשאי עם סאדאת.3 רבין, בהכירו את עמדת ראש הממשלה גולדה מאיר, לא היסס להשיב: לישראל אין עניין לקדם תהליך מדיני בשנת 1973, לכן "אסור לו, לקיסינג'ר, ליטול על עצמו האחריות להשגת פתרון מדיני. יחד עם זאת זה יהיה יותר מאשר חיוני ואולי אף גורלי לישראל," שיוביל את מדיניות ארצות הברית למזרח התיכון.4 כך יוכל לסייע לישראל דווקא לעכב את היוזמה של סאדאת, ובה בעת לפעול לחיזוקה הצבאי והכלכלי של ישראל, כצעד שירתיע את מצרים מנקיטת מהלך מלחמתי נגדה.
שיחתם האינטימית של רבין וקיסינג'ר התקיימה ב־22 בפברואר 1973 ואינה נכללת בפרוטוקול המפגש ביניהם.5 את הקטע הזה של השיחה ביקש קיסינג'ר לקיים כשיחת חברים. רבין דיווח עליה בכתב לראש הממשלה, כמו על כל פרטי השיחות שקיים בטלפון או בארבע עיניים עם בכירי הממשל האמריקני. כך גם הקפיד לנהוג מחליפו בתפקיד שמחה דיניץ.
המחקרים ההיסטוריים המעטים והראשוניים בתחום המדיני של שנת 1973 נטו להטיל על קיסינג'ר את האשמה שלא מנע את המלחמה — כיוון שמיסמס את תוכנית השלום המצרית.6 למסקנה זו ניתן אמנם להגיע בטעות, מעיון בחלק מהמסמכים, אבל עיון מעמיק יותר ילמד שקיסינג'ר לא היה זה שהוביל את הקו הסרבני, אלא רק שימש כמסייע, לעתים תחת מחאה, למדיניות ממשלת ישראל שלא לקדם מהלכים מדיניים. לא הוא שקבע את מדיניות הסרבנות של גולדה, אבל הוא בהחלט שירת אותה, משהוצבה בפניו כעובדה.
ב־28 בפברואר 1973, יומיים לאחר ששמע, בערוץ השיחות החשאי שנפתח עם סאדאת, על יוזמתו פורצת הדרך של הנשיא המצרי, נפגש קיסינג'ר בחשאי גם עם גולדה מאיר.7 ראש ממשלת ישראל לא באה כדי לדבר שלום. היא דרשה ממנו לעמוד בהבטחתו שעד סוף שנת 1973 לא יופעל על ישראל לחץ להגיע להסכם שלום שיחייב את החזרת סיני לריבונות מצרית. בתגובה אמר לה קיסינג'ר: "בשיחות עם איסמעיל (שליחו של סאדאת) אני יכול ליישם את טקטיקת ההשהיה הרגילה שלי." ברוח זו סוכם ביקורה של מאיר בוושינגטון.
לקיסינג'ר היו סיבות טובות לא להתמסר לדרישה הישראלית לשטות במצרים, ולקדם את היוזמה המדינית. אחרי הכול, מהלך מדיני חשאי שתוביל ארצות הברית ישרת את מטרת־העל שלו להמשיך ולהחליש את ההשפעה הסובייטית בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. קידום יוזמה כזו גם ימנע עימות צבאי במזרח התיכון, שיפגע בהפשרת היחסים בין ארצות הברית לברית המועצות, שעליה שקד קיסינג'ר. גם במישור האישי תאפשר לו התנהלות מדינית כזו לדחוק את רגלה של מחלקת המדינה (לפני מינויו לעמוד בראשה) מניהול מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון. כך שבניגוד לטענות נגדו קשה להניח שקיסינג'ר היה דוחה ומעכב את יוזמת סאדאת אילו הגיבה אליה ההנהגה הישראלית בחיוב. ואכן, מיד לאחר שיחותיו עם שליחו של סאדאת ועם מאיר הוא עדכן את הנשיא על כוונותיו להגיע להסכם עקרונות לשלום בין ישראל ומצרים ולהצהיר עליהם עוד לפני הבחירות בישראל. ואם ישראל תקבל זאת, אמר: "יש לנו עסק." אנחנו צריכים להגיד להם שלא נלחץ עליהם, "אבל בבוא העת נלחץ עליהם," הנחה אותו הנשיא ניקסון.
אבל גולדה, ובהנחייתה רבין ואחריו דיניץ, הקפידו להבהיר לקיסינג'ר את עניינה של ישראל בשימור הקיפאון המדיני ולתאם איתו את המהלכים להבטחתו. הנציגים הישראלים בוושינגטון שמרו, בהוראת ראש הממשלה, את צעדיו של קיסינג'ר שמא הוא מנסה לחרוג מכך, ולא היססו להעיר לו אם נדמה היה להם שהפר את הקו המדיני הזה.
קיסינג'ר מצדו גיבש מתווה כללי לתהליך מדיני על בסיס יוזמת סאדאת, הציג אותה לנשיא ניקסון ובהמשך גם לישראל. הוא ניסה כמה פעמים בחודשים הבאים לשנות את גישתה של ישראל לתוכניתו ולשכנעה לקבל אותה ונתקל בסירוב. כך יכול היה השגריר דיניץ לדווח לגולדה מאיר בהמשך:8 "שאול (כינויו של קיסינג'ר בתכתובת הסודית) בטוח שיבקשו (המצרים) הפגישה (הנוספת) והוא יסכים, אך בינתיים יעברו עוד כמה שבועות והפסגה (ארצות הברית-ברית המועצות) תתקרב, וכך ייתכן שנעבור את הקיץ ללא לחצים מיותרים."
מאוחר יותר, ב־11 באפריל, לאחר שנפגש עם קיסינג'ר, דיווח דיניץ למאיר: "כל מה שהוא (קיסינג'ר) מבקש, שניתן לו תחמושת כדי שיוכל להמשיך ולמשוך את העניין כפי שעשה עד כה."9 הפיקוח הישראלי על היועץ האמריקני לביטחון לאומי היה עקבי, רצוף והדוק. ב־4 ביולי 1973, לאחר שיחה נוספת עם קיסינג'ר, דיווח דיניץ לגולדה מאיר: "כל מה שנתכוון (קיסינג'ר) לעשות בתשובתו (למצרים) הוא להציע פגישה נוספת. לא יכול להיות לפני ספטמבר. זה שוב יקל עליו במגעיו עם הרוסים, מפני שיוכל לשחק אחד כנגד השני ויוכל להרוויח זמן."10
בתחילת ספטמבר, מיד כשקיבל את ההצעה לכהן גם כמזכיר המדינה, החל קיסינג'ר להכין את ישראל לכך שבכוונתו להתחיל לקדם את היוזמה המדינית ולהוציאה מההקפאה. בתגובה לכך הנחתה מאיר את דיניץ ב־25 בספטמבר, שבועיים לפני המלחמה, לומר לו:11 "איננו סבורים שהמצב הנוכחי הוא אידיאלי, אך זמן בחירות איננו נוח לדיון רציני. לאחר הבחירות נבוא איתו בדברים כבעבר ונתייעץ מה אפשר לעשות." את תגובת קיסינג'ר העביר דיניץ בנוסח הבא:12 "פה הזכיר נפתלי (כינויו החדש של קיסינג'ר בתכתובת הסודית) כי כאשר עיבד איתנו אסטרטגיה משותפת לפני כשנתיים, הוא דבק בה עד המילה האחרונה ואף אחד מאיתנו לא הפסיד כתוצאה מכך, אך הסוס הזה נגמר וחשוב עכשיו לעבד אסטרטגיה משותפת חדשה."
דיווח זה עבר לראש הממשלה ב־30 בספטמבר, שבוע לפני מלחמת יום כיפור.
סאדאת לא הכיר מן הסתם את פרטי התיאום בין קיסינג'ר ומאיר, אבל הכיר היטב את תוצאותיו — דחייה חוזרת ונשנית של הדיון ביוזמתו. בחודש יוני 1973, לאחר שגם פגישת הפסגה בין מנהיג ברית המועצות ליאוניד ברז'נייב ונשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שהתקיימה בסן קלמנטה שבקליפורניה לא הניבה מהלכים מדיניים, הוא החל למתן את איומי המלחמה הפומביים שלו והאיץ את ההכנות המעשיות — והחשאיות — אליה, כחלופה היחידה שנותרה לו להניע את התהליך המדיני. בשישה באוקטובר, שישה ימים אחרי שקיבלה מאיר את המסר מקיסינג'ר ש"הסוס הזה נגמר", ניתנה הפקודה לכוחות מצרים וסוריה לפתוח במלחמה.
ב־7 בנובמבר, מיד עם תום המלחמה, הגיע קיסינג'ר למצרים ופגש לראשונה את סאדאת (עד אז קיים את המגעים איתו רק דרך שליחו חאפז איסמעיל). ארבע שעות נועדו השניים ביחידות. פרק זמן חריג במפגשים מדיניים. לימים הגדיר קיסינג'ר את הפגישה כהיסטורית. מזכיר המדינה האמריקני אמר שסאדאת הבין את המצב טוב יותר ממנו, והיטיב ממנו להגדיר את מטרותיו. את הצמרת המדינית הישראלית, לעומת זאת, הגדיר קיסינג'ר באותה עת כבעלת יכולת נמוכה לנתח מצבים מורכבים ולהוביל למדיניות ארוכת טווח. "לישראל אין את סאדאת," סיכם.
סרבנותם של גולדה מאיר ושרי מטבחה בשנת 1973 ורתיעתם מקידום כל יוזמת הידברות, נשענו על הלך הרוח בציבור הישראלי והושפעו מהבחירות שעמדו להיערך בישראל באוקטובר. אמרתו המוכרת של משה דיין, ש"טוב שארם א־שייח' ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א־שייח'", התבססה על (או שביססה את) עמדתו של הציבור בישראל. ממצאי סקר דעת קהל שנערך בתחילת אותה שנה על ידי המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית העלו ש־96% מהציבור לא היו מוכנים אז לוותר על נקודה אסטרטגית ואקזוטית זו בדרום חצי האי סיני גם בתמורה לשלום מלא.
שנים ספורות מאוחר יותר הצטרפו רוב אזרחי ישראל אל ארבעת האחוזים האחרים, כדי לתמוך תמיכה רחבה בהסכם השלום בין ישראל ומצרים, הסכם שכלל כמובן נסיגה משארם א־שייח', כמו גם מכל סיני. דיין עצמו, שהיה שר הביטחון והדמות הדומיננטית בממשלת גולדה, שימש בתפקידו כשר החוץ בממשלת בגין הראשונה כדמות מרכזית בהנעתו ובגיבושו של הסכם זה. מי שהיה שותף פעיל למדיניות הסירוב של ישראל, שינה לאחר המלחמה את טעמו והוביל את מהלכי השלום בצד הישראלי — דבר שהוליד לימים תיאוריית קונספירציה של ממש, ולפיה דיין רצה במלחמה שתגבה מחיר מישראל, כדי להכשיר את לבבות הישראלים לנסיגה הנדרשת. עד כדי כך התקשתה הדעת לקבל את ליקוי המאורות המדיני, את המפלה הצבאית — ואת התפנית שבעקבותיהם.
קונספירציה לא היתה. דיין לא רצה בקורבנות ישראלים, וגולדה מאיר ודאי שלא. אבל ישראל נאלצה לשלם מחיר תמורת ה"אסטרטגיה המשותפת" שמאיר התעקשה לרתום אליה את קיסינג'ר, ושתכליתה לדחות, לפחות עד לאחר הבחירות בישראל, את גישושי השלום המצריים. בתמורה לגרירת הרגליים האמריקנית, נדרשה ישראל שלא להקדים התקפת מנע ולא להסלים מתיחות, אם מצרים תיצור אותה, על ידי גיוס מילואים רחב. הימנעותם של מאיר ודיין מהתקפת מנע ומגיוס המילואים בימים שקדמו למלחמה, שעליה קוננו ותמהו רבים לאחריה, היתה ביטוי למחויבות הסודית הזו.
השתלשלות העניינים החשאית בערוץ המדיני, בין סאדאת ואיש הקשר שלו לבין קיסינג'ר, ובין קיסינג'ר לראש ממשלת ישראל ולאנשי סודה, שלא נחקרה ביסודיות עד היום, זורעת אור חדש לגמרי על מלחמת יום כיפור וסיבותיה, על מהלכי ישראל לפניה, ועל ההפתעה וההלם בצד הישראלי בעקבות פריצתה. העובדות שייפרשו כאן מוכיחות כי "הקונספציה המדינית" של דיין ומאיר היא שהכתיבה את מהלכי ישראל בימים שקדמו למלחמה, היא זו שכשלה, ולכן נמנעה ישראל מהיערכות ראויה להתקפה עליה. קריסת "הקונספציה המדינית" הביאה לכך ולא כישלון המודיעין.
כישלון "הקונספציה המודיעינית" שהוביל את ראשי אמ"ן להערכת "הסבירות הנמוכה" למלחמה, קלונו במקומו מונח, אבל הוא כמעט שלא השפיע על קבלת ההחלטות. השאלה אינה מה ידעו או העריכו ראשי מערכת המודיעין ערב המלחמה, אלא מה החליט הדרג המדיני על סמך המתרחש בערוץ החשאי — ומה הסתיר אפילו מהרמטכ"ל ומראש אמ"ן.
המלחמה שפרצה לבסוף הובילה בישראל ליותר מ־2,650 הרוגים, למאות שבויים ונעדרים, לאלפים רבים של פצועים ולסבל אישי רב למאות אלפים של קרובי משפחה וחברים. מחירה הכספי היה עצום, אך חשוב מכך: במישור הלאומי איבדה ישראל את כוח ההרתעה שלה. אבדו גם האמון בהנהגה והאשראי שניתן לה, הנהגה באשר היא.
הספר הזה מסתיים עם שמיעת צופרי האזעקה שקטעה את ישיבת הממשלה בצהרי יום הכיפורים 1973. הוא אינו עוסק במלחמה אלא בשורשיה. לראשונה מוצג בו לקורא סיפורם של מכלול אירועי 1973 שהובילו למלחמת יום הכיפורים. פרק נוסף ונפרד, כעין נספח, דן בעניינו של אשרף מרואן, סוכן המוסד השנוי במחלוקת שפעל בצמרת המצרית.
הספר נולד לאחר שבמסגרת עבודות המחקר שלי לתואר השני והשלישי, שעסקו בגיאוגרפיה ההיסטורית ובהיסטוריה המדינית של הגולן, נחשפתי למסמכי התקופה, בעיקר בארכיונים בארצות הברית. המסמכים שהתייחסו לשנת 1973 היו המרתקים ביותר ומדירי שינה. לצורך זה חזרתי ונסעתי מספר פעמים לוושינגטון. ביום, בארכיון, צילמתי במצלמה מסמכים רבים ככל האפשר ובלילה תייקתי אותם במחשב. כמעט שלא הספקתי לעיין בהם, אולם די היה במה שקראתי בחטף כדי להיות נרעש. מקצת מהדברים כבר היו ידועים, רובם עדיין לא. המסמכים הגלויים כיום בגנזך מדינת ישראל השלימו את התמונה. על פניו עלה שמנהיגי ישראל באותם הימים — נבחרי הציבור שהתכוונו לטוב, כשלו בהבנת המציאות, נהגו ביוהרה, בביטחון עצמי מופרז, בעיוורון מדיני. הרהב שלקו בו היה הרעב לסיפוח. דרשו כשליש מסיני וגרמו לנו לאבד הרבה יותר משטח.
המסמכים מלמדים שבניגוד להנחה הרווחת לא כישלון המודיעין הוא שגרם למלחמה להתרחש. המודיעין לא אשם בכך שמדינת ישראל, שצבאה המצויד והמאומן היטב ישב על גדות התעלה ובקו אסטרטגי בגולן, שנתמכה מדינית וצבאית על ידי ארצות הברית, נקלעה ללא יכולת שליטה על האירועים למצב הקשה של מלחמת יום הכיפורים. ועדת החקירה בראשות השופט אגרנט חקרה את אחריות המערכת הצבאית לתוצאות הקשות של המלחמה, אבל החומר המדיני לא היה מונח לפניה, ולכן היתה מוגבלת ביכולתה לחקור חקירה מלאה אפילו את האירועים המודיעיניים והצבאיים, לפחות את אלה המצריכים ראייה המשלבת את ההיבט הצבאי והמדיני. קל וחומר שהוועדה לא היתה מסוגלת לחקור ולהפיק לקחים על התנהלות המערכת המדינית, וגם לא יכולה היתה לשפוט כראוי את חלוקת האחריות בין הגורמים הצבאיים והמדיניים.
הטלת עיקר האחריות על המודיעין והצבא נתמכה בהמשך בכתיבה ההיסטורית הראשונית, שהיא מטבעה חלקית ומוטה. הטלת אשמה אישית לאירועים הטעונים של מלחמת יום הכיפורים היא מעמסה כבדה לאדם, משא שהכריע את רמטכ"ל המלחמה דוד ("דדו") אלעזר. האחרים שעליהם הטילה ועדת אגרנט אחריות לאירועים המשיכו להתמודד עם הקושי כל אחד בדרכו. נוח היה לרבים, בעיקר לראשי המערכת המדינית, להגביל את המסקנות האישיות לאנשי הצבא. אולם גולדה מאיר ומשה דיין, שהתפטרו מהממשלה שנבחרה מיד לאחר המלחמה, ידעו על כישלונם יותר מאשר ידע על כך הציבור עד היום.
מחקר וכתיבה של היסטוריה מדינית ניתן לעשות רק לאחר כמה עשרות שנים. עד אז הזיכרון וההבנה שלנו את שהתרחש מתבססים על מידע חלקי, שבמקרים רבים הוא חסר, מתמקד בזווית צרה של האירועים ובנרטיב אחד שלהם. מקרה שכיח הוא שמידע זה הוא גם מוטה ושגוי. זו הסיבה המרכזית לכך שכמעט ארבעים שנה לאחר 1973 עדיין אין הציבור הישראלי יודע הרבה על הנסיבות האמיתיות שהובילו למלחמה. גם המחקר בנושא התקשה עד כה לבסס את הערכות לכך.
האירועים הדרמטיים של אותה השנה הובילו באופן טבעי לכך שהעיסוק בהם לא פסק, אבל המחקר, הכתיבה והוויכוח התמקדו בהיבטים המודיעיניים והצבאיים. בכישלון ההערכה של המודיעין, בקרבות עם המצרים והסורים ובמלחמות הגנרלים. אם היתה נגיעה בכתיבה בהיבטים המדיניים, נעשה הדבר בשולי העיסוק של התחום המודיעיני והצבאי ולא היה בה די כדי ללמד על אירועי התקופה.
אולם במרכזה של שנת 1973 עמדה ההתנהלות במישור המדיני. המהלכים המדיניים שהתרחשו — ואלה שנמנע מהם מלהתרחש קודם למלחמה. ככל שנקפו החודשים מבלי שאירע דבר, המשיך סאדאת להתנהל במקביל בשתי החלופות: הדיפלומטית והצבאית. שתיהן נועדו להניע תהליך מדיני. בחודש יוני, בעקבות המדיניות המתואמת של ישראל וקיסינג'ר להנציח את הקיפאון ובלבד שלא להיענות ליוזמתו, נותר סאדאת עם החלופה השנייה בלבד — המלחמה.
הדרג המדיני הישראלי, שדחק את סאדאת לפינה הזו, לא נערך כדי לקדם את סכנותיה, לא שיתף את הדרג המבצעי והמודיעיני בפרטי ההתנהלות החשאית, ואף כבל את ידי צה"ל בתמורה לשיתוף הפעולה האמריקני בדיפלומטיית הסרק שכל תכליתה לסכל את התהליך.
המחקר והכתיבה ההיסטורית על ההיבטים המדיניים של 1973 נמצאים לפתחנו. הגיע הזמן לבחון לראשונה ביסודיות את התנהלות המערכת המדינית הישראלית בתקופה שקדמה למלחמת יום כיפור. המקורות למחקר העדכני ברובם כבר זמינים, והצורך בכך חורג מהחשיבות של הכרת העבר.
למרות שהספר דן באירועי 1973, אפשר שמחשבות רבים מהקוראים יופנו אל ימינו. ההיסטוריה כידוע לא בהכרח חוזרת על עצמה, אולם חשוב להכיר אותה שכן היכרות כזו מסייעת לנו לבחון טוב יותר את אירועי היום והשעה. התנהלות ראש הממשלה ושר הביטחון שהובילה למלחמת יום הכיפורים מעלה הרהורים על תפקידו של מנהיג לאומי, על מערכת היחסים שבין מקבלי ההחלטות וגורמי ההערכה, על מחיר שתיקתה של תקשורת מגויסת או מושתקת, על מחיר "השיכרון הלאומי" שאפיין את החברה הישראלית ב"תקופת האופוריה" שבין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, ובפרט על מחיר התחושה שהזמן עובד לטובתנו.
כשספר זה התפרסם לראשונה, התעוררה סערה גדולה בקרב הציבור וכן בקרב חוקרי המלחמה שהציעו תזות משלהם לגבי הגורמים שהביאו להפתעה ולכישלון הישראלי במלחמה. כמה מהם התקשו להתמודד עם המידע החדש שנחשף כאן לגבי אחריות המדינאים לנסיבות שהובילו למלחמה, ולגבי עמדת הנחיתות הטקטית והאסטרטגית שישראל נקלעה אליה בעת שפרצה. ביקורת מצד עמיתים, יהיו מניעיה אשר יהיו, היא כלי חשוב במחקר ההיסטורי. בפרק המסכם של מהדורה זו אציג את הביקורות העיקריות שהועלו בעקבות פרסום הספר ואתמודד איתן, תוך הצגת תיעוד חדש שטרם קיבל ביטוי בכתיבה ובשיח. אני סבור שהמסקנות ההיסטוריות בספר זה נכונות ותקפות גם היום, ושהתיעוד המוצג בו מדבר בעד עצמו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.