הקדמה
בבוקר אחד של חודש אוגוסט 1983, נכנס ראש הממשלה מנחם בגין ללשכתו. "קראת את הדברים שכתב יואל מרקוס?" שאל את מזכיר הממשלה דן מרידור, שכרגיל קיבל את פניו. בגין התייחס לדברים שפרסם מרקוס ובהם טען כי ראש הממשלה אינו יודע איך לסיים את הלחימה חסרת התכלית בלבנון. "יואל מרקוס צודק", אמר בגין אחרי שמרידור השיב בחיוב.
בגין הקפיד לקרוא את מאמריו של מרקוס ב"הארץ". ביום שישי 26 באוגוסט, תחת הכותרת "הממשלה הזאת לא תיפול — היא תוסיף לא להתקיים עד שתימוג", הוטחה בו ובממשלתו ביקורת קשה. מרקוס חזר על ההבחנות "ממשלה בלי בעל בית" ו"ממשלה בלי ראש" וסיים באמירה: "תארו לכם עד כמה הם לא ידעו ולא הבינו כשהכריעו במהלכים במלחמת לבנון".
יומיים אחר כך הגיע בגין ללשכתו כדי לקיים את ישיבת הממשלה השבועית. "יחיאל, היום זה נגמר", אמר לראש לשכתו יחיאל קדישאי קודם שהתכנסה הממשלה. הישיבה התנהלה על פי סדר היום שנקבע מראש, אך בסופה הפתיע בגין את השרים: "מבקש אני למסור הודעה... הסיבה אשר בשלה אני מוסרה היא אישית לחלוטין, אך איני יכול עוד לחכות עם הודעה זו, ולכן אני מוסרה כחוק. אמנם מלכתחילה מבקש אני סליחה, מחילה וכפרה. אם יינתנו לי — איני יודע. ידידים יקרים, אני מודיע בזה לממשלה על כוונתי להתפטר מתפקידי כראש הממשלה. אני לא יכול למלא את התפקיד הזה".
למחרת התייחס, כמובן, מרקוס להתפטרות. "יש לדעתי תאריך מדויק לתחילת הסוף", כתב. "זה החל ב־6 ביוני 1982 עם פרוץ מלחמת לבנון. משבוע לשבוע הורגשה הידרדרותו עד שזו הגיעה להבשלה מלאה".
הוא הוסיף כי "בשלב מסוים — לצערנו מאוחר מדי — קלטו רוב השרים איך תחת מסווה הסיסמה 'לא יהיה מהלך שלא יובא לאישור הממשלה', הלכו כסומים בארובה. יש לשער שבגין הבין עוד לפניהם שהוא נפל בפח שהרי רק הוא יודע באמת מה דובר בארבע עיניים בשיחותיו עם שר הביטחון, ומה זה נתן לו להבין בדבר הצורך במלחמה ותוצאותיה האפשריות. התסריט [של המלחמה] כפי שהתפתח לא היה ודאי התסריט שבגין פותה להאמין לו".
האומנם פותה בגין? מה ידע ומה לא ידע? שאלות אלה עלו כבר בזמן המלחמה שכונתה "מבצע שלום הגליל", התפתחה ל"מלחמת לבנון" ואחר כך הפכה ל"מלחמת לבנון הראשונה". הן המשיכו להישאל ולהיבחן במשך שנים אחריה. בתוך כך עמדה מערכת היחסים בין בגין לשר הביטחון אריאל שרון למבחן משפטי והוכרעה. "אמת דיברתי", יכול היה העיתונאי עוזי בנזימן להצהיר לאחר שבית המשפט פסק כי נכונה הייתה טענתו ש"בגין יודע ששרון רימה אותו במלחמת לבנון". אבל אמת היסטורית מורכבת הרבה יותר מזו שנדונה בהליך משפטי. 1982 — לבנון, הדרך למלחמה מגולל אותה.
"הספר שלכם הוא דוגמה נדירה לכתיבה שמתבצעת זמן קצר לאחר התרחשות האירועים ומתבססת על מידע אמין ומקיף, האם יש מקום להעמיק את המחקר בנושא?" שאלתי את אהוד יערי, שכתב עם זאב שיף את "מלחמת שולל" כבר באמצע שנות ה־80. "יש ועוד איך", השיב יערי ללא היסוס.
ואכן, הזמן שחלף, כמעט 40 שנה, אִפשר לבסס את המחקר שמוצג בספר על שפע של מסמכים שהיו אצורים בארכיונים בישראל ובארצות הברית, לשלב את התיעוד הרב הזה עם מקורות אחרים ולהתבונן בתמונה שעולה מהם ממרחק הזמן. לא רק שחזור האירועים מלא ומדויק יותר, גם המשתמע ממנו מחדש ומעדכן נרטיבים. עולה ממנו מקומו המרכזי של בגין בקבלת ההחלטות בדרך אל המלחמה ובמהלכה. כך מתקבלת תשתית רחבה לבחינה של קבלת החלטות לאומיות ושל יחסי הגומלין בין מקבלי ההחלטות ובין המערכת המקצועית, הצבאית והמודיעינית ולבחינתם הממוקדת של נושאים אלה במלחמת לבנון ובמערכת היחסים בין בגין, שרון והרמטכ"ל. את הדיון החשוב המשתמע מכך מוזמן הקורא לקיים בינו ובין עצמו ולהרחיב אותו, על בסיס ממצאי הספר, לדיון הציבורי.
***
ביום שישי 4 ביוני 1982, לפני הצהריים, נקראו כמה צוותי אוויר להתייצב לתדריך לקראת משימת תקיפה שגרתית בלבנון. הם לא ידעו כי הפצצות הכבדות שישחררו ב־15:15 על יציעי האצטדיון בדרום ביירות יבשרו את בואה של מלחמה יומיים אחר כך. במשך יותר משנה תכננה ישראל את המלחמה הזאת, תחת השם תוכנית "אורנים". הצבא על כל שדרת הפיקוד, הלוחמים והחיילים, נערך לקראתה, ובחודשים שקדמו לה היה דרוך עד כדי שחיקה לצאת אליה.
תסריט היציאה למלחמה היה מוכן מראש. מאז הסכם הפסקת האש ב־24 ביולי 1981, שנחתם רשמית בין ישראל ולבנון אך מעשית היה בין ישראל ואש"ף, נמנע אש"ף מלירות אל עבר יישובי הצפון. בישראל חשבו שתקיפת מטרות בביירות תגרום לערפאת להפר את מדיניות ההבלגה, ובכך יספק לישראל עילה להוציא לפועל את תוכנית המלחמה שלה. לכן כבר כחצי שנה לפני שהותקף סומן האצטדיון בביירות כמטרה שהפגיעה בה תניע את המהלך.
חברי הממשלה היו מודעים לתסריט של פתיחת המלחמה. כאשר התכנסו בבוקר של אותו יום שישי, הוסבר להם מה המהות של החלטתם לאשר את תקיפת המטרות בלבנון. אלה מהם שהתנגדו למהלך החורג ממבצע שיכה בעוצמה בכוחות אש"ף בדרום לבנון, ידעו שהם מנהלים קרב מאסף נגד בגין, שרון, שר החוץ יצחק שמיר והרמטכ"ל רפאל (רפול) איתן.
הרמטכ"ל ושר הביטחון רצו לפתוח במלחמה הרבה לפני כן, וקודם להשלמת פינוי היישובים מסיני. עד סוף אפריל 1982 ידע בגין לעמוד מול הלחץ שהפעילו השניים. הוא רצה למנוע פגיעה בהסכם השלום עם מצרים, שעיגן את מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית. הוא גם ידע שהממשל האמריקאי יתנגד למהלך מלחמתי נרחב של ישראל בלבנון, בוודאי באותה עת של יישום הסכם השלום. משהושלם הפינוי הוסרו המכשולים, ונותר רק לחכות לעילה. אמצע קיץ 1982 נקבע כמועד האחרון לפתיחה המלחמה. זאת בשל מועד הבחירות לנשיאות בלבנון — הצבעה שבתיאום עם ישראל ובעזרתה תביא לבחירתו של בשיר ג'ומייל לתפקיד.
בגין דאג לעדכן את הממשל האמריקאי. "איננו רוצים להפתיעכם", כתב לנשיא רייגן כשבועיים לפני היציאה למלחמה... איננו רוצים שארצות הברית תהיה מעורבת בהחלטתנו בדבר מבצע צבאי העלול להיות בלתי נמנע לחלוטין, פן תואשמו על ידי כמה ארצות במה שהן מכנות 'קנוניה' עם ישראל". הוא גם לא הסתיר מהם, גם אם עשה זאת בלשון פתלתלה, שהדבר יקרה בימים הקרובים. המכתב הגיע לידי הנשיא ב־25 במאי. שרון שהה אז בוושינגטון ובאותו יום הציג למזכיר המדינה את הפעולה המתוכננת.
עם שובו של שרון לארץ הפיץ אגף המבצעים מברק בהול על שינוי שם הקוד של "אורנים" ל"שלום הגליל" וצה"ל עמד בכוננות של 72 שעות ליציאה למלחמה. הרמטכ"ל קיים הערכת מצב ועדכן על הכוונה לבצע סדרת פעולות "שקטות וחשאיות", שיובילו את אש"ף להגיב, וכתגובה לתגובה "תהיה הפעלה מסיבית של חיל האוויר, לא נגד אזרחים ולא בביירות. בהמשך — 'אורנים'".
ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב בלונדון ביטלה את הצורך בפעולות השקטות והחשאיות. לישראל הייתה עילה. אך העיתוי שבו הופיעה הקדים ביומיים את לוח הזמנים שתוכנן למלחמה. לכן ישראל פתחה בה בהתנהלות מאולתרת. "עשינו 'אורנים' עשרה חודשים והגענו למסקנה איך לעשות את זה, ובסוף עושים אחרת", אמר בתסכול אורי שגיא, ראש מחלקת מבצעים, בבוקר 5 ביוני 1982. תפקידו היה לתרגם את מטרות המלחמה לתוכנית הלחימה.
***
בגין לא פותה. ארבע מטרות המלחמה נגזרו מתפיסת עולמו. "שלום הגליל", או המענה לאיום הביטחוני של אש"ף על יישובי הצפון, היה רק מרכיב אחד במניעיו. כדי שלא "תהיה טרבלינקה", הוא חתר לחסל את התשתית הצבאית של אש"ף ואת מפקדותיו בלבנון, ובעיקר בביירות, ששימשו בסיס לפעולות טרור נגד ישראל ונגד מטרות יהודיות בעולם. כדי להסיר את האיום על שליטה ישראלית בכל שטחי הגדה המערבית, הוא רצה למגר את הפעילות המדינית של אש"ף, שתכליתה הקמת מדינה פלסטינית. "נגיע לביירות ונתפוס את המזוקן ודינו יהיה כדין אייכמן", הבהיר בגין את כוונותיו לגבי ערפאת. שתי המטרות הנוספות היו שלובות זו בזו: את המטרה של בחירתו של בשיר כנשיא ידידותי, שיחתום הסכם שלום עם ישראל, לא היה אפשר להשיג כל עוד הסורים נוכחים בלבנון, וכדי להרחיק את כוחותיהם היה על צה"ל להגיע לביירות ולכביש ביירות־דמשק.
בגין ושרון ראו את מטרות המלחמה עין בעין. בגין היה מודע היטב לחסרונותיו של עמיתו כמו למעלותיו. הוא לא מינה את שרון לשר ביטחון עם התפטרותו של עזר ויצמן מהתפקיד במאי 1980, בעת שמועד היישום של הסכם השלום מצרים היה עדיין רחוק, אבל לא היסס לעשות זאת כשנה מאוחר יותר, כשהיה ברור לכל שישראל נערכת למלחמה. ביומן הפגישות שלו בולטות החל מיולי 1981, פגישותיו האישיות הרבות עם שרון. כמה ימים לפני שמינה אותו לתפקיד שמע בישיבת ממשלה את עמדתו: "המטרה שלנו צריכה להיות חיסול הטרור מלבנון כבסיס לפעילותו בישראל וחיסול ארגוני הטרור בלבנון, או חיסולו כבסיס מדיני".
המטרות שלהם היו מרחיקות לכת הרבה יותר מאלה שהממשלה הייתה מוכנה לאשר כשבגין הביא אותן בפניה, וגם מאלה שהאופוזיציה בראשות שמעון פרס, יצחק רבין וחיים בר־לב הייתה מוכנה לתמוך בהן. בגין הופתע מריבוי ההסתייגויות כאשר תוכנית "אורנים" הוצגה לשרים ב־20 בדצמבר 1981. חצי שנה אחר כך, ב־5 ביוני, בישיבת הממשלה המיוחדת שכינס בביתו, אמר: "מלחמה — יודעים תמיד איך היא מתחילה אך לא יודעים כיצד היא מסתיימת, אך אני מודיע ששום דבר לא ייעשה בלי החלטת ממשלה". הוא עמד בכך. אפשר שבגין קיווה שהמלחמה תהיה מוגבלת ותסתיים כעבור יומיים, ושמטרותיה יושגו בתהליך מדיני שיתנהל אחריה. עם זאת, גם נראה שהביא בחשבון שמעשה שראשיתו הצבת יעדים משותפים לו ולשרון סופו מהלכי מלחמה מתגלגלים שאותם יביא לאישור הממשלה ושלהם יתקשו חברי הממשלה להתנגד. עליכם "להיות מוכנים למקסימום", אמר להם ערב המלחמה.
ניהול המלחמה כמהלך מתגלגל נדרש לבגין גם מסיבה מדינית. כך היה אפשר להציג זאת כמבצע מוגבל בפני הממשל האמריקאי ודעת הקהל העולמית ולהדוף את הלחצים נגד המשך הלחימה. כך אפשר היה להסוות את ההיערכות לעימות עם סוריה וגם להפגין מראית עין של תגובה מידתית לעילה שבגינה יצאה ישראל למלחמה. התנהלות זו יצרה כבר מתחילת הלחימה פער גלוי בין ההחלטות לבין המטרות והתוכניות להשגתן והמהלכים למימושן. התרעומת והביקורת על כך חרגו מהמערכת הפוליטית.
אפשר להסכים עם בגין על המטרות שרצה להשיג במלחמה ואפשר לבקר אותו על כך. גם התנהלותו בתקופות שונות ראויה לבחינה ולביקורת. אולם מהתיעוד הארכיוני החדש והמרתק עולה שבגין תמרן בין עקרונותיו ונאמנותו להליך תקין של קבלת החלטות ובין מידת העורמה והתחכום הנדרשת ממנהיג המוביל אומה ללחימה צבאית ומדינית. הוא התגבר על המכשולים והמכשילים שעמדו בדרך ליישם את הסכם השלום עם מצרים, ולעשות זאת קודם שתפנה ישראל למלחמה בלבנון. בגין היה קשוב לאחרים, אבל יחיד בראיית התמונה הכוללת והמכריעה. הוא העריך את ראשי הצבא, אבל לא היסס לפעול בניגוד לעמדתם או עצתם. הוא הפעיל "מטבח החלטות" ושיתף בו את שרון, את שמיר ואת הרמטכ"ל, אבל קיבל את ההחלטות לבד, וידע איך לקבל מממשלתו את האישור להן.
בהחלטה על מבצע "שלום הגליל" הטילה ממשלת ישראל על צה"ל "להוציא את כל יישובי הגליל מטווח האש של הטרוריסטים, המרוכזים הם, מפקדותיהם ובסיסיהם, בלבנון". החלטה זו הובילה בתוך זמן קצר לאשר גם את "ההחלטה הנוספת" — המהלכים שנדרשו כדי למלא החלטה זו של הממשלה, ובתוך כך לאפשר להשיג גם את המטרות הנוספות. הממשלה היא שאישרה לצה"ל להמשיך ולהתקדם לכיוון כביש ביירות־דמשק, להילחם בסורים ולתקוף את סוללות הטילים שלהם בבקעא. היא שאישרה להכריז ב־11 ביוני על הפסקת האש ואחר כך את המשך הלחימה — השלמת "הזחילה" אל כביש ביירות־דמשק, הגעה לביירות, כיתור מערב העיר וכתישת החלק שהיה בשליטת אש"ף. היא שאישרה לאחר הרצח של בשיר, גם אם בדיעבד, את ההוראה של בגין ושרון לכבוש את כל ביירות, ואף את כניסת המיליציה הנוצרית למחנות הפליטים סברה ושתילה.
בגין גם היטיב לתמרן את מהלכיו מול הממשל האמריקאי. כך הצליח לספק לצה"ל את הזמן הנדרש להשגת היעדים הצבאיים: שליטה על כביש ביירות־דמשק, הרחקת הסורים אל מעבר לטווח "40 הקילומטרים" מגבול ישראל, כיבוש מזרח ביירות וכיתור מערבה, ובהמשך — סילוק אש"ף מלבנון.
***
"הסיפור של לבנון זה לא המוסד. מי שדחף זה רפול ואני. לטוב או לרע". אמר לי אביגדור (ינוש) בן גל, אלוף פיקוד הצפון בשנים 1981-1978. הוא ביקש בכך לבטל את הטענה שהמוסד הוא זה שגרר את ישראל למלחמה בלבנון. ינוש צדק. המוסד לא דחף לקשר עם הנוצרים.
"הרמטכ"ל ובן גל ראו במהלך צבאי רחב היקף נגד אש"ף בלבנון את המענה לבעיית הביטחון שאותו נדרשו לתת. בנוצרים הם ראו "נכס", כהגדרתו של ינוש. יותר משרצו לסייע להם הם רצו לנצל סיוע זה כתירוץ להניע מהלך מלחמתי שיאפשר לצה"ל לפעול.
כמו ראש אמ"ן יהושע שגיא, גם ראש המוסד יצחק (חקה) חופי התנגד לכך באופן עקבי. סגנו, נחום אדמוני, תמך בקשר. כך גם נחלקו העמדות בדרגים שמתחתיהם. בעיקר מילא המוסד תפקיד של מקיים הקשר. נראה שבמידה רבה הנרטיב ש"הסיפור של לבנון זה המוסד" התקבע בגלל עמדתו ופעילותו של דוד (דייב) קמחי, ראש אגף "תבל" במוסד שהיה דמות מרכזית בהקמת הקשר בין ישראל והנוצרים ובקיומו. בגלל התנהלותו בקשר זה הרחיק חופי את דייב מהמוסד, כשנתיים לפני המלחמה. קמחי "אומץ" מיד על ידי שר החוץ שמיר שמינה אותו כמנכ"ל משרדו, והוא המשיך להשפיע על קשרי ישראל עם הנוצרים. ואילו בגין וחקה היו ערים לכך שלעיתים מסרים לנוצרים עברו שלא כפי שבגין ביקש שיעברו, אלא "באנגלית של המוסד" כהגדרתו של בגין.
***
לבגין היו גם רגעי שקיעה. האמריקאים היו ערים לתנודות במצב רוחו, והשגריר סם לואיס, שהרבה להיפגש ולשוחח עם ראש הממשלה, נהג להתייחס לכך בדיווחיו. לואיס עדכן אם בגין מדוכדך ואפתי, או לחלופין נהנה מ"בריאות פסיכוסומטית", ואז "הוא עובד 19 שעות ביום, ללא הפסקה... מציג את כל כישרונו הישן של ההומור הסרקסטי והתיאטרון הפוליטי", או במילים אחרות, הוא "ללא מתחרים בפולמוס פוליטי".
הדרך שבגין ניהל את האירועים באביב 1981 — "משבר זחלה" ו"משבר הטילים" — מאשרת וממחישה את התרשמותו של לואיס. בגין, אז גם שר הביטחון, תחילה נדרש להחליט אם לעמוד בהבטחתו לסייע לנוצרים ולהפעיל את חיל האוויר בזחלה נגד הסורים, ובהמשך — אם לתקוף את סוללות הטילים שהציבו הסורים בבקעא. גם כאן תמרן, הפעם בין קריאות הנוצרים לעזרה ותמיכת ינוש ורפול בהם לבין עמדות ראשי אמ"ן והמוסד המנוגדות לעמדת הרמטכ"ל. אף שהביע אמפתיה לזעקות השבר של בעלי בריתה של ישראל, בחר בגין לנהוג באיפוק. שמירה על הסכם השלום עם מצרים הייתה רק סיבה אחת לכך. הסיבה האחרת הייתה חשובה יותר וחשאית: הוא חשש שתקיפת הסורים בלבנון לא תאפשר את הוצאתו לפועל של המבצע המתהווה להשמדת הכור הגרעיני בעיראק. בהשמדת הכור ראה שליחות היסטורית והיה נחוש למלאה.
הלחצים שהפעיל הממשל האמריקאי כדי למנוע הסלמה סייעו לבגין. הוא יכול היה להציג את איפוקו כמחווה כלפי ארצות הברית ודאג למקסם את הקרדיט שזכה לו. כאשר אזלו תירוציו למדיניות ההבלגה הוא יזם שיגור שליח אמריקאי לטפל במשבר. וכך, בשליחותו של פיליפ חביב יכול היה לנמק את המשך ההבלגה מול הסורים, ראשית עד השמדת הכור ב־7 ביוני 1981, ואחר כך עד מועד יישום הסכם השלום עם מצרים.
***
סיפור הדרך למלחמה בלבנון נועד להסתיים ביום פתיחתה. אולם התיעוד לגבי ההתנהלות המדינית וקבלת ההחלטות לאחר מכן סיפק תשובות ברורות לשאלות שנשארו לא לגמרי פתורות. לכך נועד החלק השלישי של הספר, הדן באירועים המדיניים ובהחלטות בתקופה שמתחילת המלחמה ועד לאמצע ספטמבר 1982, עם השלמת כיבושה של ביירות.
שרון ובגין הובילו את צה"ל לביירות לחסל את ערפאת, לפגוע קשה בתשתית הצבאית של אש"ף, להרחיק את הסורים מלבנון ולהכתיר את בשיר כנשיא משתף פעולה. אחרי 11 שבועות של לחימה אנשי אש"ף ובראשם ערפאת פונו מביירות על פי ההסכם שהצליח לגבש השליח חביב.
ב־23 באוגוסט 1982, שבוע קודם להשלמת הפינוי, ובחסות חיילי צה"ל, נבחר בשיר לנשיא לבנון. הוא עמד להתחיל את כהונתו חודש לאחר מכן. בגין ושרון הועידו לו שתי משימות לביצוע מיידי: חתימת הסכם שלום עם ישראל והשלמת המהלך המלחמתי של ישראל בהשתלטות על מערב ביירות. את המשימה הראשונה, שבגין דרש בתוקף, בשיר דחה תחילה באופן מוחלט. למשימה השנייה נענה לאחר ששרון, באישורו של בגין ובגיבויו של שמיר, הבטיח לו להרחיב את פעולת צה"ל נגד הסורים ולאפשר לממשל החדש לשלוט בכל חלקי המדינה, כולל דרום לבנון והאזור שבשליטת הסורים. אז גם סוכם למנות צוות משותף שידון בהסכם שלום.
ב־14 בספטמבר, פחות מ־48 שעות לאחר הסיכום, בשיר נרצח בידי הסורים. בגין ושרון נותרו ללא השותף להבנות והורו לצה"ל מיד, וכאמור ללא אישור הממשלה, להשתלט גם על מערב ביירות. למחרת עדכן בגין את האמריקאים על כך. "מעולם לא אמרנו שלא ניכנס [למערב ביירות] אם בשיר יירצח והמצב בלבנון ישתנה", השיב השגריר ארנס לטענת הממשל שישראל הוליכה אותם שולל, כך על פי פרוטוקול השיחה שרשם הציר בנימין נתניהו.
את הכניסה למחנות הפליטים סברה ושתילה הותיר צה"ל, באישורו של שר הביטחון, לפלנגות. הממשלה דווחה על כך ולא מצאה לנכון לעצור את הפעולה. הטבח בתושבי המחנות, ברובם נשים וילדים, זעזע את העולם ואת החברה הישראלית, וועדת חקירה ממלכתית נדרשה לבדוק את נסיבותיו. שרון הודח מתפקידו בעקבות המלצותיה. בגין נשאר במקומו. ועדת חקירה ממלכתית להתנהלותה של ישראל בדרך אל מלחמת לבנון ובמהלכה לא קמה.
בגין מלכתחילה לא התעלם מפניה של המלחמה. "ברור לי שיהיו אבדות בנפש", אמר לשרים ערב הפלישה ללבנון, ואף הפגין מודעות למחיר ולסיבה שיש לשלמו: "עוד בתים חלילה יהיו באבל. עם זאת אנו שייכים לדור שהוכיח נכונות גם למסירות נפש. כאשר צריך להגן על עם ישראל אין שום דרך אחרת". אחר כך הוסיף: "אני משער שאינני צריך ללמד את הרמטכ"ל שאנו צריכים לשאוף שהן יהיו מינימליות". מצד שני, נראה שלא הביא בחשבון עד כמה ישפיעו אירועי המלחמה ומראותיה עליו, על החברה הישראלית ועל דעת הקהל העולמית.
למלחמה הזאת לא היה סיום. 18 שנה נשארו חיילי צה"ל בלבנון להמשיך לשמור על שלום הגליל. שהות זו הפכה במרוצת הזמן ללחימה נגד השיעים תחת ארגון חיזבאללה שפעל בתמיכת סוריה ותוך מעורבות גוברת והולכת של איראן. את מחיר המלחמה שילמו רבים. גם מנהיגיה.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.