מעולם לא הייתי מה שאולי הייתם קוראים לו גבר בוכה.
אשתי לשעבר אמרה ש"הטווח הרגשי האפסי" שלי הוא הסיבה העיקרית לכך שהיא עוזבת אותי (כאילו הבחור שהכירה בפגישות האלכוהוליסטים האנונימיים שלה כלל לא קשור). כריסטי אמרה שהיא מניחה שתוכל לסלוח לי על שלא בכיתי בהלוויה של אבא שלה. הכרתי אותו רק שש שנים ולא יכולתי להבין איזה גבר נפלא ונדיב הוא היה (מוסטנג עם גג נפתח כמתנה לסיום הלימודים בתיכון, למשל). אבל כשלא בכיתי בהלוויות של ההורים שלי – הם מתו בהפרש של שנתיים בלבד זה מזה, אבא מסרטן הקיבה ואמא מהתקף לב שהכריע אותה כשטיילה על החוף בפלורידה – היא התחילה לקלוט את הטווח האפסי הזה. לא הייתי מסוגל "להרגיש את הרגשות שלי", כמו שאומרים ב-AA.
"אף פעם לא ראיתי אותך מזיל דמעה," היא אמרה בנימה השטוחה שאנשים מאמצים כאשר הם מכריזים על הסיבה הגדולה והסופית שבגללה החליטו לשים קץ למערכת יחסים. "אפילו כשאמרת לי שאני צריכה להיכנס לגמילה או שאתה עוזב." השיחה הזאת התקיימה כשישה שבועות לפני שהיא ארזה את החפצים שלה, הסיעה אותם לצד האחר של העיר ועברה לגור עם מל תומפסון. "בחור פוגש בחורה בפגישות AA" – זה עוד משהו שהם אומרים בפגישות האלה.
לא בכיתי כשראיתי אותה מתרחקת. גם לא בכיתי כשנכנסתי חזרה לבית הקטן עם המשכנתא הענקית. הבית שאליו אף תינוק לא נולד, וכעת גם לא ייוולד. שכבתי על המיטה שכעת היתה שייכת רק לי, הנחתי את זרועי על עיניי, והתאבלתי.
בלי דמעות.
אבל אני לא חסום רגשית. כריסטי טעתה בעניין הזה. כשהייתי בן אחת־עשרה חזרתי יום אחד מבית־הספר ואמא שלי קיבלה את פניי בדלת. היא סיפרה לי שכלב הקולי שלי, טאג, נהרג מפגיעת מכונית שאפילו לא טרחה לעצור. לא בכיתי כשקברנו אותו, אף על פי שאבא שלי אמר שזה לא יפחית מערכי בעיני אף אחד, אבל בכיתי כשהיא סיפרה לי. גם משום שזאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם המוות. אבל בעיקר משום שהייתי אחראי לוודא שהוא קשור ומוגן בחצר האחורית שלנו.
ובכיתי כשהרופא של אמא התקשר אלי וסיפר לי מה קרה באותו יום בחוף הים. "אני מצטער, אבל לא היה שום סיכוי," הוא אמר. "לפעמים זה פתאומי מאוד. רופאים נוטים לראות בזה ברכה."
כריסטי לא היתה שם – היא נאלצה להישאר באותו יום עד מאוחר בבית־הספר ולפגוש אמא שהגיעה עם שאלות בנוגע לתעודה שבנה קיבל – אבל בכיתי, באמת. נכנסתי לחדר הכביסה הקטן שלנו, הוצאתי סדין מלוכלך מהסל ובכיתי לתוכו. לא זמן רב, אבל הדמעות הגיעו. הייתי יכול לספר לה על זה אחר כך, אבל לא ראיתי בכך טעם, גם משום שהיא היתה חושבת שאני מנסה לחפש רחמים (זה לא ביטוי של AA, אבל אולי הוא צריך להיות), וגם משום שאני לא חושב שהיכולת לפצוח ביללות בעיתוי הנכון אמורה להיות תנאי סף לנישואים מוצלחים.
כשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא ראיתי את אבי בוכה. הבעת הרגשות הגדולה ביותר שלו היתה באה לידי ביטוי באנחה כבדה או בכמה צחקוקים מהוססים – ויליאם אֵפּינג לא היה מכה על חזהו או צוחק מהבטן.
הוא היה הטיפוס החזק והשתקן, ואמא שלי בדרך כלל התנהגה כמוהו. אז אולי כל הקטע של לא־בוכה־בקלות הוא בכלל גנטי. אבל חסום? לא מסוגל להרגיש את הרגשות שלי? לא, מעולם לא הייתי כזה.
חוץ מהרגע שקיבלתי את הבשורה על אמא, אני זוכר רק עוד פעם אחת בחיי הבוגרים שבכיתי, כאשר קראתי את הסיפור על אביו של השרת. ישבתי לבד בחדר המורים בבית־הספר התיכון ליסבון ועברתי על ערימת חיבורים שכתבו התלמידים בכיתת המבוגרים שבה לימדתי ספרות. יכולתי לשמוע מקצה המסדרון את חבטות הכדורסל, את הצופר שמכריז על פסק־זמן ואת שאגות הצופים בעת היאבקות חיות הספורט: ליסבון גרייהאונדס נגד ג'יי טייגרס.
מי יכול לדעת מתי חיים מוטלים על הכף, או למה?
הנושא שנתתי לכיתה היה "היום ששינה את חיי". רוב החיבורים נכתבו מעומק הלב, אבל היו איומים: סיפורים סנטימנטליים על דודה טובת לב שלקחה תחת חסותה נערה בהיריון, חייל שהדגים מהו אומץ אמיתי, פגישה מקרית עם אדם מפורסם (המנחה של גֵ'פֶּרדִי! אלכס טרֵבֶּק, נדמה לי, אבל אולי זה היה קארל מַלדֶן). המורים מביניכם שמרוויחים עוד שלושת אלפים או ארבעת אלפים בשנה מלימוד כיתות מבוגרים לבחינות הבגרות יודעים איזו עבודה מדכדכת יכולה להיות קריאת החיבורים הללו. התהליך הרגיל של מתן ציונים לא מתאים כאן, או כך לפחות אני הרגשתי. העברתי את כולם, כי מעולם לא פגשתי תלמיד מבוגר שלא קרע את התחת. אם הגשת עבודה עם מילים כלשהן, היית יכול להיות בטוח שתקבל גלגל הצלה מג'ייק אפינג ממחלקת הספרות של תיכון ליסבון, ואם החיבור שלך היה מאורגן בפסקאות של ממש, קיבלת לפחות "כמעט טוב".
העבודה היתה קשה משום שהעט האדום שלי הפך לכלי ההוראה הראשי במקום הפה שלי, והוא נשחק מאוד. העבודה היתה מייאשת משום שידעתי כמה מעט השפעה יש להוראת העט האדום. אם הגעתם לגיל עשרים וחמש או שלושים בלי לדעת לאיית מילים, או לפתוח את המילה הנכונה באות גדולה, או לכתוב משפט שמכיל שם עצם וגם פועל, כנראה לעולם כבר לא תדעו. אבל המשכתי לצעוד בנחישות הלאה והקפתי בגבורה את המילים הלא־נכונות במשפטים כמו "הבעל שלי התזרז לשפוט אותי," או למחוק את המילה "סחיתי" ולהחליף אותה ב"שחיתי" במשפט "סחיתי למצוף ישר אחרי זה."
העבודה שלי באותו ערב היתה ארוכה וחסרת תוחלת, ואילו לא רחוק ממני הלך ודעך עוד משחק כדורסל של התיכון לעבר עוד שריקת סיום, עַד־עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אָמֵן. זה היה זמן קצר אחרי שכריסטי יצאה מהגמילה, ואני מניח שאם חשבתי על משהו באותו רגע, אז קרוב לוודאי שקיוויתי לחזור הביתה ולמצוא אותה פיכחת (כך אכן קרה, היא הצליחה להישאר יותר זמן פיכחת מאשר נשואה). אני זוכר שהרגשתי כאב ראש קטן ושיפשפתי את הרקות כמו שעושים כשרוצים למנוע מכאב מציק להפוך למיגרנה. אני זוכר שחשבתי, עוד שלושה כאלה, רק שלושה, ואני יכול לעוף מפה. אני יכול ללכת הביתה, להכין לעצמי ספל גדול של שוקו נמס, ולצלול לרומן החדש של ג'ון אירווינג בלי שהדברים הכנים אך העלובים האלה יושבים לי על הראש.
לא נשמעו כינורות או פעמוני אזעקה כשלקחתי את החיבור של השרת מראש הערימה והנחתי אותו לפנַי, שום סימן לכך שהחיים הקטנים שלי עומדים להשתנות. אבל אנחנו אף פעם לא יודעים, נכון? חיים משתנים ברגע.
הוא כתב בעט כדורי זול שנזל במקומות רבים על פני חמשת העמודים. כתב היד שלו היה מסולסל אבל קריא, והוא בוודאי התאמץ מאוד משום שהמילים היו חקוקות בתוך דפי המחברת הזולה. לו הייתי עוצם עיניים ומעביר את אצבעותיי על גב הדפים הקרועים, בוודאי הייתי חש שאני קורא ברייל. לתחתית כל y הוא הוסיף שרבוט קטן, מעין סלסול. אני זוכר זאת בצלילות רבה.
אני זוכר גם את תחילת החיבור שלו. אני זוכר אותה מילה במילה.
זה לא היה יום. זה היה לילה. הלילה ששינה את חיי היה הלילה שאבא שלי רצח את אמא שלי ואת שני האחים שלי ופצא אותי קשה. הוא גם פצא את אחותי, כל כך קשה שהיא נכנסה לתרדמת. אחרי שלוש שנים היא מתה בלי להתעורר. קראו לה אלן ואהבתי אותה מאוד. היא אהבה לקתוף פרחים ולשים אותם באגרתל.
באמצע העמוד הראשון העיניים שלי התחילו לעקצץ והנחתי את העט הנאמן שלי על השולחן. כשהגעתי לחלק שבו הוא זחל מתחת למיטה כשדם זורם על עיניו (הוא גם זרם במורד הגרון שלי, הטעם שלו היה נורא) התחלתי לבכות – כריסטי היתה יכולה להתגאות בי כל כך. קראתי את כל החיבור עד סופו בלי להעיר הערה אחת, וניגבתי את עיניי כדי שהדמעות לא ירטיבו את הדפים שעליהם טרח רבות. האם חשבתי שהוא איטי מהשאר, אולי חצי מדרגה מעל מה שנהוג לקרוא לו "פיגור חינוכי"? ובכן, היה לכך הסבר, לא? וגם לצליעה. נס שהוא בכלל חי. אבל הוא אכן חי. איש נחמד שתמיד חייך ומעולם לא הרים את קולו על הילדים. איש נחמד שעבר גיהינום, ועמל – בענווה ומתוך תקווה, כמו רובם – כדי להשיג תעודת בגרות. אף על פי שיהיה שרת כל חייו, סתם בחור במדים ירוקים או חומים שהולך עם מטאטא או מקלף מסטיק מהרצפה בעזרת האולר שתמיד החזיק בכיס האחורי. אולי פעם הוא היה יכול להיות משהו אחר, אבל לילה אחד החיים שלו השתנו ברגע, ועכשיו הוא סתם בחור בבגדי עבודה שהילדים קראו לו הארי הופ־הופ בגלל ההליכה שלו.
אז בכיתי. דמעות אמיתיות, כאלה שבאות עמוק מבפנים. בקצה המסדרון יכולתי לשמוע את תזמורת ליסבון מתחילה לנגן את שיר הניצחון שלהם – מתברר שקבוצת הבית ניצחה, וכל הכבוד להם. מאוחר יותר, הארי ועוד כמה עובדים יקפלו את ספסלי הצופים ויטאטאו את כל הזבל שנפל מתחתם.
שירבטתי "טוב מאוד" אדום גדול בראש החיבור שלו. הבטתי בו רגע או שניים ואז מתחתי קו וכתבתי "מצוין" אדום גדול. כי זה היה טוב, וכי הכאב שלו עורר בי, בקורא שלו, תגובה רגשית. והאין זה מה שכתיבה ששווה "מצוין" אמורה לעשות? לעורר תגובה?
ומה באשר אלי? אני רק חושב שחבל שכריסטי, גברת אפינג לשעבר, לא טעתה. חבל שלא הייתי באמת חסום רגשית. כי כל הדברים שקרו לאחר מכן – כל אחד ואחד מהדברים האיומים שקרו לאחר מכן – נבעו מן הדמעות הללו.
יעל –
מומלץ מאוד
לו יכולנו לחזור אחורה בזמן ולמנוע, למשל, את רצח יצחק רבין? האם היה כבר שלום עם הפלסטינים? האם היתה נמנעת מלחמת לבנון השנייה או מבצע “צוק איתן”?
אל טמפלטון עומד למות מסרטן ריאות. הוא יודע שימיו ספורים בעוד משימת חייו לא הושלמה. הוא מזמין אליו את המורה לספרות ולקוחו הנאמן ג’ק אפינג ומגלה לו כי במחסן שמאחורי בר ההמבורגרים שלו יש “שער” דרכו ניתן לחזור בזמן. אם עוברים דרכו מגיעים תמיד לאותו המקום באותו התאריך ובאותה השעה בשנת 1958. לא משנה כמה זמן מבלים בעבר, כשחוזרים חזרה להווה עברו רק 2 דקות אבל אם שיניתם משהו בעבר ההווה שתחזרו אליו יהיה שונה במידה כזו או אחרת מההווה שהיכרתם. אל טמפלטון עבר בשער הזה פעמים רבות אבל את המשימה החשובה שהציב לעצמו לא הספיק לבצע – למנוע את רצח הנשיא קנדי שהתרחש ב 22 לנובמבר 1963. אל מבקש מג’ק לבצע את המשימה במקומו. עיקר תקוותו למנוע בכך את מלחמת ווייטנאם שגבתה אבדות קשות.
ג’ק נענה לאתגר ויוצא לדרך, אל העבר. עד 1963 יש לו כחמש שנים בהן הוא מונע עוד כמה אירועים כואבים ופוגש אנשים שמשנים אותו כבן אדם. האם יצליח למנוע את רצח קנדי? זה לא פשוט בכלל. העבר מתנגד מאוד לכל שינוי ומציב בפניו של ג’ק מכשולים קשים. ואם יצליח למנוע את הרצח? כיצד זה ישפיע על העתיד? איזה הווה ימצא ג’ק כשיחזור?
הספר ארוך. אולי מעט ארוך מידי. אבל אין ספק שסטיבן קינג יודע לכתוב. זהו אינו ספר אימה, כמו רבים מספריו, אבל בהחלט ספר מתח טוב. אני נהניתי.
Aviva –
22/11/63
מה היה קורה לו הייתם מגלים שיש לכם אפשרות לחזור אחורה בזמן ולהשפיע על המציאות? האם הייתם נמנעים מן האפשרות לשנות משהו בעולם כפי שאתם מכירים אותו? האם הייתם מבקשים לתקן משהו מסוים? האם הייתם נותנים להשלכות האפשריות של הפגיעה במרקם הזמן להפריע לכם מלפעול? האם המציאות תאפשר לכם לחולל שינויים שיפגעו במרקם הזמן?
את כל זה חווה על בשרו ג’ייק אפינג, מורה לספרות המלמד גם כיתת מבוגרים. נישואיו לכריסטי, מכורה לאלכוהול שתהליך השיקום שלה כלל התאהבות באחד מעמיתיה למפגשי ה AA, הסתיימו לפני כשנה ומאז הוא עסוק בבחינה עצמית לאור הערותיה של כריסטי במהלך פרידתם. מפגש שלו עם חיבורו של שרת בית הספר הארי דנניג הלומד בכיתת המבוגרים, מתחיל שורת מאורעות שתשנה את חייו ואת ההיסטוריה כולה.
הארי דנניג משלים את בחינות הבגרות שלו בגיל שבו רוב חבריו כבר סבים, ביום חלוקת התעודות מגיע ג’ייק אפינג, המורה שלו לספרות בכיתת הערב כדי לברכו. כדי לחגוג את המאורע הם סועדים בדיינר של אל ומצטלמים למזכרת שנתלת על קיר המפורסמים בדיינר. הארי גילה את האמונה ביכולותיו בזכות המפגש עם ג’ייק אפינג, אשר החיבור שכתב דנניג על חייו שינה משהו בדרך בה הוא מרגיש כלפי העולם. המילים של דנניג גרמו לג’ק אפינג לבכות לראשונה אחרי שנים רבות (אם לא מביאים בחשבון את הפרידה מכריסטי) פעולה אשר הובילה אותה להאמין בכך שלהארי יש יכולות שפשוט לא באו לידי ביטוי עד כה בגלל הילדות הקשה שעבר.
המפגש בין שלושת הדמויות הוא נקודת הפתיחה, המניעה את הסיפור כולו ומביאה לביקוריו החוזרים של ג’ייק אפינג בנקודת זמן אחת בעבר: 22/11/63. אפינג רוצה להציל אדם אחד: הארי דנניג, אבל אל המגלה לג’ייק את הדרך אל העבר מבקש ממנו לעשות משהו מעט יותר גדול: למנוע את מותו של נשיא ארצות הברית ג’ון פיצ’גרלד קנדי בשנת 1968.
הרצחו של נשיא ארצות הברית ג’ון קנדי בשנת 1968, היה קו פרשת מים בחברה האמריקאית. לרצח היו השלכות רבות מן הבחינה הפוליטית והתרבותית על אזרחי ארצות הברית. האמונה כי לא ייתכן שאת נשיא ארצות הברית רצח מפגע בודד הולידה שורה של תיאוריות קונספירציה שונות, שעד היום לא נמצא להן ביסוס. על בסיס מאורע זה, יוצר סטיבן קינג סיפור מציאות חלופית המנסה להתחקות אחר סיפורו של רוצח הנשיא: לי הארווי אוסוולד.
כמי שמכירה את ספרי האימה של קינג שועשעתי פעמים רבות מן העובדה שקינג התקשה להתאפק והתחושה כי משהו אפל קיים מתחת לפני השטח מלווה את הקוראים לכל אורך הספר. עלילת הספר נשארת נאמנה למציאות המוכרת לנו מחיי היום יום אבל קוראיו הנאמנים של קינג המכירים את הקרעים שהוא יוצר במרקם המציאות בספריו מבחינים ברגעים השונים בהם הוא מרמז על סדקים במציאות הזו בספרו הנוכחי, מרמז אך אינו עושה דבר על מנת לבדוק אם יש בהם ממש.
לטובת מי שמעדיפים את הספרות שלהם הרבה יותר נאמנה למציאות, סטיבן קינג מבסס את הספר שלו על מחקרים רבים שנעשו אודות רוצחו של ג’ון קנדי, הארווי לי אוסוולד. באחרית הדבר לספר הוא מפרט את המקורות השונים עליהם נשען בבואו לכתוב את הספר ומציין את הנקודות בהן לקח לעצמו חירות ספרותית ההכרחית ליצירת עלילה ספרותית קולחת.
אם קראתם מספריו של קינג בעבר, לא תרצו לוותר על הספר הנוכחי.
Anya –
22/11/63 סטיבן קינג
סיפור מעורר השראה ותהיות רבות. זהו לא סיפור ‘סטיבן קינגי’ רגיל, אבל כזה שמכיל בו את כל הכשרונות שהופכות אותו לסופר דגול. כל הסיפור סובב סביב הרצח של הנשיא קנדי בצורה מרתקת, אף פעם לא ממש התעניינתי בכל הפרטים של הסיפור וזה ממש גרם לי לעשות מחקר קטן.
אני מאוד אוהבת את הכתיבה של קינג בגלל המסרים הפילוסופים שהוא אוהב להעביר בספרים שלו, וגם הפעם הוא מעורר בקורא מחשבות. האם אפשר לשנות את ההסטוריה? ואיך זה ישפיע על העתיד?. ספוילר קטן – השורה התחתונה היא שכל מה שקורה כנראה קורה לטובה. שינוי דבר אחד לטובה לאו דווקא משנה את התמונה הגדולה לטובה.
ויש גם סיפור אהבה שובר ושובה לב
סאם –
22/11/63
ספר מדהים! עוד אחד מספריו המוצלחים של סטיבן קינג האגדי שהצליח כמו תמיד לשאוב אותי ולגרום לי לרצות עוד!
ענה –
631122
ספר קריא מאוד, מאוד מעניין לקרוא על התקופה
קינג תמיד יודע לסחוף אותי
הסיפור קולח ומרתק
Lihi –
22/11/63
אהבתי מאוד. אחת התכונות של סטיבן קינג כסופר היא היכולת הרחבה שלו ליצור כל פעם זאנר אחר. אף פעם אי אפשר לדעת מה מחכה לך.
אבל, בכל זאנר שהוא, תמיד מזהים את הכתיבה הקינגית, שלי גורמת לדפיקות לב של התרגשות. החל מהמילה הראשונה, מזהים מיד את היכולת הכתיבתית שהפכה אותו לאחד הסופרים הגדולים בעולם.
גם כאן הופתעתי למצוא יצירה שונה כמעט לגמרי. הפרישה ההיסטורית על מאורעות אותה התקופה, הספקולציות של מה היה קורה אילו לא, מי באמת היו האשמים, האם אסוולד פעל לבד, האם הוא היה בובה על חוטים של כוחות הרבה יותר חזקים ממנו. כל אותן שאלות וספקולציות מוכרות העלה גם קינג בסיפרו זה.
באיזה שלב התלבטתי עם עצמי באם מדובר בספר אישי על דמות מסויימת שעוברת משהו על טיבעי כמו לחזור בזמן, האם מדובר בעלילה שמנסה להבין באמת מה היה קורה אילו לא היה קנדי נרצח. לא ידעתי איך לקטלג את הספר. בסוף החלטתי שאני נהנית יותר מהחלק האישי וסיפורו של ג’ייק, למרות שזה לא הכי משנה.
מאוד אהבתי, כמו בכל ספריו של קינג, את הקריצה לספרים אחרים ואיזכור של מאורעות שרק קוראיו מכירים. כאן זה היה “זה”. קינג פוגש בטיוליו, בדרי מיין כמובן, את שני הילדים שהיו גיבוריו של אותו סיפור. אנו מבינים מהשיחה בינו לבין שני הילדים, שנשמעת מאוד באנלית למי שלא קרא את “זה”, שמאורעות הספר ההוא כבר מאחוריהם. שיחה זו היתה ממש מרנינה בשבילי.
ממליצה.
יפעת (verified owner) –
22/11/63
ספר מעניין, עלילה מרתקת וזורמת, מותח , אי אפשר להניח מהיד, אפקט הפרפר במיטבו, למרות שלכל אורך הספר חשבתי שתהיה יותר משמעות לסיכול ההתנקשות ברמה המדינית.
מומלץ בחום !
NATAN (verified owner) –
22/11/263
הספר הזה שונה משאר ספרי קינג, ולטעמי הוא המוצל מכולם. סוף סוף עלילה לשלם עלילה ולא סתם מתח שחור ואפל.
התיאורים של הספר הזה מוצלחים כל כך, קינג מצליח לתאר בצורה מדהימה את החיים בשנת 1963 ופשוט מפתיע אותנו כבונוס עם כל העניין הזה של החזרה בזמן.
ספר מומלץ בחום גם למי שאיננו אוהד מתח שחור:/
לימור –
22/11/63
ספר מעולה מהטובים ביותר שקראתי, סטיבן קינג לדעתי מצליח להתעלות הפעם על כל ספריו הקודמים. פשוט מומלץ.
דן –
22/11/63
ספר לא רגיל של סטיבן קינג שעוסק בנושא שכנראה מאד כואב לו כי ניכר בטקסט שהושקע בו מאמץ מחקרי רב. למרות שלא ידעתי על הנושא הרבה נכנסתי לספר ושקעתי בעלילה ומיסטר קינג בהחלט יודע לכתוב, זה ברור
מיקי –
22/11/63
את סטיבן קינג אני אוהב מאד אבל הספר הזה שונה מספריו האחרים והוא עומד בפני עצמו, מחייה את שנת 1963 ואת האירוע שזעזע את אמריקה וכנראה את קינג עצמו. ספר משובח
טלילה ליכטר (verified owner) –
מצוין
טלילה ליכטר (verified owner) –
מצוין