26 נשיקות

1

קימבר

שמלת הכלה הנכונה תגרום לכל אישה להרגיש יפה יותר מנסיכה מהאגדות, ולא משנה אם היא שמנמנה, פשוטה או ענייה. ברגע זה אני חושבת לעצמי שסינדרלה יכולה לנשק את התחת המהמם שלי. בלב פועם בהתרגשות אני יוצאת מחדר ההלבשה, אפופה בענן מפואר של משי ושל תחרה שנדרשו לי שלושה חודשים ליצור, ומחכה לתגובתו של ג'נר.

תגובתו טובה יותר מכפי שקיוויתי.

"בחיי הביצים השעירות של וינסטון צ'רצ'יל!" הוא מזנק על רגליו מההדום המבריק והמכוער שעליו השתרע בזמן שהתכוננתי לטקס. הוא נראה מושלם בחליפת ה'ארמני' שנתפרה במיוחד למידותיו בעודו סוקר אותי באיטיות מכף רגל ועד ראש. "את פשוט מלאך! תאווה לעיניים! אלה מזוינת!"

זה גורם לי להסמיק. אני מרגישה נוח עם מחמאות בדיוק כמו שהייתי מרגישה נוח אם היו עושים לי חוקן. "תודה."

הוא מצמיד שפתיים זו לזו ומשלב את זרועותיו על החזה שלו. "זה יהיה נורא אם יעמוד לי עכשיו? העניינים מתחילים להיות קצת מעיקים שם למטה."

אני צוחקת בהתלהבות. "תמיד היית זונה כשמדובר בתחרה צרפתית."

הוא מנופף בידו במלכותיות כאילו היה מלכת אנגליה. "תסתובבי, יקירה. אנו צריכים לראות את השמלה בפעולה."

אני מרימה את שולי שמלתי ומסתובבת כמו בלרינה. ההינומה מתעופפת סביב כתפיי כהילה משובחת שנטוותה מעננים זכים. כשאני נעצרת ומסתובבת שוב בפניי אל ג'נר, הוא מעמיד פנים שהוא בוכה ומכסה את פיו באגרופו. "הילדה הקטנה שלי כבר גדולה."

אני נאנחת ומביטה בתקרה. "אלוהים אדירים. אתה מבוגר ממני בחודש אחד."

"אני מדבר במטאפורה!" בידיים מושטות, הוא צועד לעברי באלגנטיות ולוקח אותי בזרועותיו, נזהר שלא לקמט את השמלה שלי או למרוח את האיפור כשהוא מנשק את לחיי. "אני חייב להודות שלא תמיד האמנתי שבראד יתחתן איתך..."

"אמרת לי את זה בפנים!" אני אומרת, "ואני מצטטת, 'החרא הזה לעולם לא יתחתן איתך'."

הוא גונח. "מרי פופינס, מה אני אעשה איתך? יש לך זיכרון של פיל! כמו שאמרתי, לא תמיד האמנתי, אבל אני ממש שמח שטעיתי. למענך." הוא מתרחק ואוחז בעדינות בכתפיי. יש לו נטייה להילחץ כשדברים לא בדיוק כפי שהם צריכים להיות ולכן הוא דוחף אל מאחורי אוזני תלתל סורר שנמלט מהתסרוקת שלי. קולו מתקשח והמבטא הבריטי שלו נעשה עוד יותר קשה להבנה. "אבל אם הוא יעשה דבר אחד שיעציב אותך, אפילו יגרום לך להזעיף פנים, אסרס את החרא הזה בעזרת סכין חמאה חלודה."

אני מתבוננת בפניו הקשוחות ומחייכת, אומרת בעדינות, "גם אני אוהבת אותך."

"את סנטימנטלית בצורה מחרידה." הוא אומר זאת כלאחר יד, אך אני רואה את הרעד בשפתו התחתונה. "אזרוק לך את זה בפרצוף כשתבכי לתוך המטפחת שלך כשאני אתחתן, חברה שלי." הוא שותק לרגע, חושב, ואז מתחיל להתעסק עם שולי ההינומה. "מרגישה פחד של הרגע האחרון?"

"לא." חיכיתי לרגע הזה שלוש שנים. ברגע שעיניי נחו על בראדלי המילטון וינגייט השלישי, התאהבתי בו בטירוף. זה היום המאושר בחיי. הדבר היחיד שיכול היה להפוך אותו למושלם יותר היה לו אבי היה מלווה אותי לחופה, אך בגלל הקלסטרופוביה הקיצונית שממנה הוא סובל, הוא אינו מסוגל לטוס למרחקים. ג'נר האלגנטי והחתיך שלי ימלא את מקומו היטב, וזה יהיה כמעט כאילו אבא נמצא איתי.

כשהוא עדיין מהורהר ומתעסק עם ההינומה שלי, ג'נר אומר, "היגואר שלי בחוץ, את יודעת. נוכל להיות בארץ היין ולקבל עיסוי בעודנו מזילים ריר על המצילים במדו־וודס1 תוך פחות משעתיים."

אני מעניקה לו מבט נוקב. "אני יודעת שבראד הוא לא האדם הכי חביב עלייך, אבל אם תהרוס את יום החתונה שלי בכך שתלכלך על בעלי, אצית באש את אוסף צעיפי ה'גוצ'י' שלך."

הוא מעוות את שפתיו. "אל תתלהבי, בריידזילה2. שפתיי חתומות מרגע זה." הוא מחווה באצבעותיו על שפתיו כאילו הוא מסובב מנעול וזורק את המפתח ואז משתהה. "אבל אני רוצה להגיד באופן רשמי שהיית יכולה למצוא לעצמך גבר הרבה יותר טוב – "

"ג'נר!"

הוא מביט בפנים מתוחות בשרירי לסתי הקמוצים ובכפות ידיי המאוגרפות ובוחן את עיניי הבולטות. "את צודקת," הוא אומר בעדינות, "טעות שלי. אני רק רוצה את הכי טוב בשבילך, זה הכול." הוא לא מזכיר את כל אותן פעמים שבכיתי על כתפו לאחר אחת המריבות שלי עם בראד בגלל חוסר היכולת שלו להיפתח רגשית, או את כל שיחות הטלפון שבהן בכיתי והתייסרתי כשלא הבנתי למה הוא עדיין לא מוכן להתחייב ולא קונה לי טבעת, או את כל החפירות שחפרתי לו כשהורדתי קוקטיילים בלי הכרה ותהיתי מה חסר לי בחיים.

אבל כל זה נגמר. עברנו את מה שהיינו צריכים לעבור כדי להשיג את ה'באושר ובעושר עד עצם היום הזה' שלנו, ששם היינו אמורים להיות מלכתחילה. הכול יהיה אחרת לאחר שנתחתן.

אני בדיוק עומדת להגיד את זה לג'נר כשמארגנת החתונות מתפרצת לחדר בנשימות קטועות ומנופפת בידיה, שערה השחור מקורזל מהלחות של אוגוסט. "הגיע הזמן! הגיע הזמן! כולם מוכנים?" היא נעצרת בפתאומיות כשהיא רואה אותנו ומניחה את ידה על גרונה. "אלוהים אדירים, איזה משגע."

"תודה, מירנדה."

היא ממצמצת. "אוי, אה... גם את!"

אני מבינה שהיא התכוונה לג'נר.

הוא מצחקק כשהוא קולט את הבעתי החמוצה. "אל תדאגי, דרלינג, אלך בצעד מרושל ואחמיץ פנים כשאלווה אותך לחופה וכך תיראי עוד יותר מדהימה בהשוואה אליי."

"כן, רק שהליכה מרושלת ופנים חמוצות רק גורמות לך להיות יפה יותר, לא פחות," אני אומרת בעצב מעושה, "אני לא מאמינה שהייתי מטומטמת מספיק לבקש מדוגמן להיות השושבין שלי. אני מקללת את היום שבו פגשתי אותך."

"יש לך מזל שפגשת אותי. אם לא הייתי מעמיד פנים לפני עשר שנים שאני החבר שלך כדי להציל אותך מאיש המערות שרייר עלייך ב'ניימן מרקוס'3, יש סיכוי שעדיין היית שם, מנסה לסרב בנימוס לניסיונות שלו לגעת בך בידיו הגדולות והשעירות."

"תהיה בשקט ותעביר לי את הזר הארור."

הוא מוציא אותו מהאגרטל שעל השולחן מתחת לחלון ושפתיו מתעגלות כשהוא בוחן אותו. "קאלות לבנות? אלוהים ישמור. זה פרח שמתאים להלוויות."

"אם תגיד משהו שמתקרב בכלל לביטוי 'כמה הולם את המאורע'," אני מזהירה, "אוציא לך את הקרביים."

הוא מביט בי בהבעת בוז קרירה, שהיא הגרסה הבריטית להבעת חיבה. "אוה, עוד איומים באלימות. ועוד ביום החתונה שלך, לא פחות. כמה דון קורליאונה4 מצידך. נראה שזה בגלל הדם האיטלקי הזה שלך."

"ועוד איך. ועכשיו בוא נלך ונשתלט על החופה." אני מסתובבת בחדר ההלבשה וצועקת, "בנות!"

מחדרי ההלבשה יוצאות ג'יני, אחותו של בראד, שיכלה להיות הכפילה של גרייס קלי, וחברתי מימי התיכון, דניאל, שטסה מאוהיו במיוחד לחתונה.

שתיהן נראות מהממות בשמלות השיפון בצבע השמפניה שעוצבו במיוחד עבורן, למרות שהשדיים של דניאל עושים כמיטב יכולתם להימלט מהשמלה. "היית צריכה להתקין פיגומים כדי לתמוך בדברים האלה," ג'נר אומר כשהוא מסתכל בדאגה על השדיים של דניאל.

דניאל מניעה את החזה הענק שלה ושולחת לג'נר נשיקה באוויר. "המעצבת בהחלט ניסתה, אבל הבנות רוצות להיות חופשיות. הכרחתי אותה לשחרר את כל המעצורים."

ג'נר נראה מוטרד. "אני לא מבין, זו חתונה או קברט?"

"זו לא רק חתונה," אומרת ג'יני ומורחת נגיעה אחרונה של שפתון, "זו החתונה, בה' הידיעה." היא סוגרת את השפופרת ומניחה אותה על שולחן הצד ואז מסתובבת לג'נר בחיוך. "כל המי ומי של סן פרנסיסקו נמצאים פה. אני מתה כבר לראות את הסיקור התקשורתי!"

אני נחרדת. "העיתונות. אלוהים, אל תזכירי לי."

"אני יודעת שהדבילים מהצהובונים עקבו אחרייך לכל מקום, אבל האנשים שאבא שכר כדי לסקר את החתונה הם חבר'ה רציניים לגמרי. זה יהיה מעולה עבור החברה שלך, קימבר." ג'יני מעבירה יד במורד שמלתה. "השמלות האלה משגעות ואת נראית כמו נסיכה. ברגע שהתמונות יתפרסמו, חנות הבגדים הקטנה שלך תהיה מפורסמת."

"בלי עין הרע."

"כולם! בבקשה, בואו נזוז!" צועקת מירנדה ומתנשפת.

אני לוקחת את הזר מידיו של ג'נר ונושמת עמוק כדי להרגיע את עצביי המתוחים. לא שזה עוזר, אבל הייתי חייבת לנסות משהו. הדיאודורנט שלי כבר הפסיק לפעול, הבטן שלי מתהפכת וידיי רועדות חזק כל־כך שהפרחים נראים מעוותים.

דניאל וג'יני לוקחות את הזרים שלהן והולכות לפנינו, ואז ג'נר ואני יוצאים מהחדר בזרועות משולבות. "ההצגה מתחילה, מתוקה," ג'נר ממלמל כשצלמים נוהרים לעברנו ומקיפים אותנו והמצלמות מתחילות לתקתק. "סנטר מעלה. גב זקוף. להבליט ציצים."

אני מרימה את הסנטר, מיישרת את הכתפיים ומנסה לא לבלוע אוויר כמו דג כשאנו מסתובבים ונכנסים לאכסדרה של הכנסייה דרך דלתות העץ הכבדות. צלילי היצירה של פאכלבל, 'קנון ב־די', ממלאים את אוזניי. מירנדה מסמנת לנו בלחץ להתקדם. ג'נר לוחץ על זרועי הרועדת. אנו פוסעים עוד כמה צעדים ונכנסים לחלל המרכזי של הכנסייה. הכול נראה משגע כל־כך שלרגע אחד אני המומה. הפרחים. הנרות. המון האורחים העצום, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, עומדים לכבודי.

ובראד, שמחכה לי תחת החופה, גבוה ורחב כתפיים, לבוש בטוקסידו ונראה כה נינוח, כאילו נולד בו.

כשמבטינו נפגשים מעל למרחק בינינו, ליבי מתמלא שמחה. הוא מושלם כפשטידת תפוחים אמריקאית. לסתו המרובעת, עורו השזוף, הזהוב, שערו הבלונדיני הגלי שבוהק מתחת לאורות. עמידתו הגאה ויופיו המשגע. נסיך החלומות שלי. הוא יפהפה יותר מכל דבר אחר, מושלם יותר מהחלומות הכי פרועים שלי.

הכול מושלם מלבד הפאניקה הטהורה שמביעות פניו, הבעה שלא תואמת כלל וכלל את המעמד או את הטוקסידו שלו.

אני מועדת. ג'נר לוחץ את זרועי שוב. "לאט, יקירה."

אנו מתחילים את המסע במורד המעבר בקצב של זחל, באופן שבו מירנדה הצליפה בנו להפנים בחזרות איתה. צעד אחד, עצירה. צעד נוסף, עצירה. זה מעצים את הדרמה, היא אמרה. היא צדקה לגמרי כי עם כל צעד שמקרב אותי אליו, הדם מפניו של בראד אוזל עד שהוא נראה ממש כמו גווייה. מתחת לעצם החזה שלי, ליבי משתולל כמו דג גוסס, משתנק לאוויר.

ג'נר מחייך חיוך מזויף ומסנן בזהירות, "ילד האחווה הקטנטן והמפונק שלך נראה עוד יותר הזוי מהרגיל."

החיוך שלי רחב כל־כך שעוד רגע הפנים שלי ייסדקו. שני צלמים אורבים בקצה המעבר ומצלמים תמונות, אז אני מנסה לא להזיז את השפתיים כשאני עונה. "הוא נראה כאילו הוא עומד מול כיתת יורים. זה נורמלי?"

"אולי נפלה טיפה של מים קדושים על עורו של השטן הזה והוא מנסה לא להפוך לאפר מול כל הבוחרים של אבא שלו."

אני אהרוג את ג'נר, אבל זה יצטרך לחכות. ברגע זה אני עושה מאמצים עילאיים להתרכז ולהשאיר את החיוך על שפתיי.

כשאנו מגיעים לסוף המעבר, אני יכולה לראות בבירור את הזיעה נוטפת מרקותיו של בראד, את הפאניקה בעיניו כאילו היה חיה לכודה ואת החיוורון הקטלני של פניו. טרנט, השושבין שלו שעומד לידו, מחייך כמו טיפש בעודו נועץ עיניים בחזה של דניאל.

הכומר מכריז בקול רם כל־כך עד שאני נבהלת, "מי מוסר את האישה הזאת לגבר הזה?"

"היא מוסרת את עצמה," עונה ג'נר בצורה חלקה, ומחריב את התשובה 'אני' שמירנדה אישרה. הוא מעביר אותי לבראד, שנאבק להישאר בהכרה.

אני מתקרבת אליו בחיוך רועד ולוחשת, "בייבי? אתה בסדר?"

בראד ממצמץ כמו גוזל ובולע את הרוק בכבדות. הוא פולט צליל מקרקר שלא נשמע בכלל קרוב ל'כן'. ראיתי ניצולים מתאונות דרכים שהיו במצב טוב יותר ממנו. אני יורה מבט מיואש לעבר הוריו, היושבים בשורה הקדמית. הסנטור והגברת וינגייט לבושים באלגנטיות כמו כולם, אך שלא כמו יתר האנשים, הם נראים לחוצים כמעט כמו הבן שלהם.

משהו ממש לא בסדר.

ליבי מתכווץ בפחד.

הכומר אומר משהו שאני לא מצליחה לשמוע מעבר לצלילי ליבי המתרסק. זה הכול מילים, מילים, מילים, פס קול מגוחך שמדגיש את תחושת האבדון המחניקה שמחלחלת אליי כשאני בוהה באימה מתגברת במיועד שלי, שנמצא על סף הקאה או עילפון.

או שניהם.

הכומר מסיים לדבר ומסתובב אל עבר בראד. "בראדלי המילטון וינגייט, האם אתה לוקח אישה זו להיות אשתך החוקית? לשמור ולהוקיר מיום זה והלאה, בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות, עד שהמוות יפריד ביניכם?"

שתיקה קודרת משתררת בעקבות דבריו של הכומר ובראד בוהה בי בעיניים פקוחות לרווחה, הווריד בצווארו פועם בהיסטריה. שקט כל־כך עד שרעש המצלמות המקליקות נשמע כמו יריות.

כשהשתיקה נמשכת ונעשית מביכה, הכומר מכחכח בגרונו. "בני?"

פיו של בראד מתנועע אך לא יוצאות ממנו מילים. האוויר הופך מחושמל. לחישות ורשרושים נשמעים בין האורחים. זיעה קרה נוטפת בין השכמות שלי. אני יורה מבט מיואש לאחור אל ג'נר, שמביט בבראד במבט קשוח ומסוכן.

סנטור וינגייט, הלבוש בטוקסידו, רוכן קדימה ממקומו בשורה הראשונה, הבעתו קשוחה ופניו אדומות, ולוחש בכעס, "בראדלי!"

זה כנראה מבטל את הכישוף שבראד היה נתון תחתיו כי הוא מתחיל לדבר. "אני... אני..."

אני מהנהנת בטירוף, ראשי מתנועע כראש בובה. הייאוש מקנה לקולי נימה היסטרית. "כן, בייבי?"

הוא נושם עמוק, מוציא את האוויר בלחץ, וכמו סכר שנפרץ, מתחיל לברבר. "אני לא יכול לעשות את זה, אני פשוט לא יכול. אני מצטער, זה לא הולך לקרות, אבא..." הוא מסתובב אל עבר אביו שמתחיל לקום. "אני לא יכול לעשות את זה! אין שום סיכוי שאתחתן איתה!"

אביו של בראד מסתער ונוחת עליו בשאגה של שור זועם. הם נופלים ופוגעים ברצפת השיש תחת החופה בסבך של ידיים ושל רגליים בחבטה שממוטטת את מנורת הקנים הכסופה וגורמת לקהל להשתנק בתדהמה.

שלוש מאות איש מזנקים ממקומם.

אימו של בראד מפטירה יללה מיוסרת.

מצלמות מקליקות, מצלמות בתאווה.

מישהו מגחך ולוחש, "הנה הלכה הירושה של בראד."

צרחה נוקבת ומתייסרת מהדהדת בכאב ופוגעת בקירות מכל עבר, מתפצלת לאלפי צרחות קטנות יותר המהדהדות מעל משטחי השיש הקשים פעם אחר פעם ופורחות גבוה אל קורות הכנסייה כמו להקת ציפורים מצווחת שנבהלה והתעופפה.

אלה צלילים נוראיים. מעולם לא שמעתי צלילים כאלה גרועים בכל ימי חיי. רק לאחר שג'נר תופס וגורר אותי במורד המדרגות והרחק מהחופה, אני קולטת שהצרחה הנוראית הזאת בקעה ממני.

1 אתר נופש באורלנדו, פלורידה.

2 כינוי לכלה מהגיהינום.

3 רשת חנויות יוקרתית בארה"ב.

4 דמות מהסרט 'הסנדק'.