גשם זלעפות תופף על גג מכוניתי. שמיים שחורים, ברקים, רעמים, הכביש מוצף. נהג צפצף מאחוריי, אך בראשי התמקם לו שקט רוגע. שלווה שלא ידעתי מעולם. אלף צפירות של מאה נהגים לא יגרמו לי להאיץ; למהר לאותו שומקום, שכמו כולם, גם אני נהגתי למהר אליו. עד עכשיו. עכשיו כבר לא. אותתי, ופניתי שמאלה, וירדתי אל החניון של אבנר, רואה החשבון שלי.
"בוקר טוב, אבנר."
"בוקר טוב, אוהד. קפה?"
"קפה שחור, תודה," עניתי, ופתחתי את תיק המסמכים.
"מה הלחץ? למה הפגישה הדחופה?" שאל בזמן שהגיש לי את הספל החם.
"נפרדנו. אנה ואני. אנחנו מתגרשים."
"מה? איך?... מה קרה?" הוא הביע פליאה, "אני... מצטער לשמוע..."
"אני סוגר הכל. מוכר הכל."
"על מה אתה מדבר?"
"עסקים, בית, הכל," השבתי בהחלטיות. "לא רוצה שום מחויבות."
"אוהד, תירגע. שב, שתה כוס מים. רק לפני שנייה החלמת ממחלה נוראית, ועכשיו אתה בא לפה ומספר לי שאתה מתגרש... וואו, לאט לך. תירגע. אתה נמצא בתוך סערת רגשות, תן לדברים לשקוע, תחשוב בצורה שקולה. בוא נדבר קצת לפני שאתה מחליט לעשות משהו נמהר."
"חשבתי על הכל," הבהרתי לו. "הכל, מכל כיוון ומכל זווית אפשרית. בחודש הקרוב אעביר לך את יתרת הניירת, חוזים וחשבוניות. אתה יכול להתחיל להכין טפסים ולדווח לשלטונות המס על סגירת העסקים שלי."
"אוהד, אתה לא מדבר לעניין," אבנר התעקש. "העסקים שלך רווחיים מאוד. מה אתה עושה?!"
"אבנר, זה סופי. אני רוצה שקט. שקט מוחלט. לא רוצה שום עסק."
שבוע מאוחר יותר נפגשתי עם אנה. עמית, בני היחיד, היה בצבא, ומשום מה התיישבנו לדבר דווקא בחדר שלו.
אחרי חיים שלמים ביחד, אני נפרד מהאישה שאני כל כך אוהב. עשרים שנה שבהן כל כך אהבנו וכל כך לא התאמנו. תקופה ארוכה כבר ידענו שזה נגמר, אבל משכנו עוד קצת. עכשיו הכל הפך למוחשי יותר. הגעתי מוכן עם רשימות של פרוצדורות כיצד להיפרד בפועל ואיך לחלק את הרכוש. לפני הפגישה ערכתי סימולציות והכנות לפי תסריטים — מה אומר אם היא תגיד כך, מה אומר אם היא תגיד אחרת.
התחלתי לדבר, ואנה עצרה אותי.
"אוהד, אוהד, עצור. אני סומכת עליך. נעשה כל מה שתגיד. אני בכלל לא רוצה לשכור עורך דין, ולא רוצה לקרוא רשימות. מה שתרצה — זה מה שיהיה."
אחרי המחלה הקשה שצלחתי נהפכתי לאדם רגשן במיוחד. לכן, עוד בטרם הפגישה עבדתי על עצמי גם על איסוף רגשות, והכנתי את עצמי לא לבכות בפניה. אלא שברגע שהיא אמרה את מה שאמרה, איבדתי שליטה על הדמעות. הן זרמו והטביעו את לחיי במלח. איזו אישה! איזו אצילות נפש! לא הצלחתי להוציא משפט שלם עד סוף הפגישה. היא התקרבה אליי וחיבקה אותי. מִנַּיִן היא שואבת את הכוחות האלה?
כמה חודשים מאוחר יותר נפגשנו ברבנות בתל אביב. אחרי שעברנו את השלב הראשון של האירוע באותו היום — דיון שבו בני הזוג ושני עדים נשאלים שאלות — ועוד לפני שלב הטקס הרשמי של הגירושים, בזמן שסופר הסתם כתב את כתב הכריתות, ישבנו לאכול יחד ארוחת צהריים במסעדת בראסרי שברחוב אבן גבירול הסמוך. אנה נראתה מאושרת. פניה זהרו. היא השילה ממשקלה כמה קילוגרמים ולבשה בגדים שלא הכרתי. הבנתי ממנה שיש לה זוגיות חדשה. שמחתי בשבילה. ובה בעת חשתי מעין אגרוף שנכנס בי בבטן התחתונה.
חזרנו לבניין הרבנות ולטקס הגירושים. עמדתי מולה, מגיש לה את כתב הכריתות וחוזר אחר דברי הרב. התמונות התרוצצו בראשי. חתונה, היריון, לידה, בר מצווה. הגרון נחנק. הפה התקשה לשחרר מילים. התגרשנו.
מחוץ לבניין הרבנות חיבקתי אותה חיבוק חזק. "אדאג לך עד יום מותי," הבטחתי לה בקול רועד, ונפרדנו.
בסערת רגשות חזרתי מהטקס אל הדירה ששכרתי על חוף ימה של הרצליה. הכנתי כוס תה והתיישבתי במרפסת, משקיף אל הים. ואז החלטתי: אני הולך "לחיות את הרגע". הודעתי לעצמי, שבזמן שנשאר לי לחיות אשתדל לנצל את כל מה שיש לעולם הזה להציע לי. מדי יום אצא לבלות, לטייל ולהכיר עולמות חדשים. להתנסות בתחומי עניין שטרם נחשפתי אליהם. כן, אמרתי לעצמי בהחלטיות, עכשיו אני רוצה לצאת לדרך חדשה, ולפרגן לעצמי להכיר הכל ולהרגיש הכל. לחיות את הרגע, עם האמצעים שיש ברשותי.
אבל כדי לצאת לדרך חדשה, ידעתי, עליי לטפל במשקעים כבדים מנשוא מעברי. פניתי אל ענבל, פסיכולוגית צעירה ששמה הלך לפניה.
בפגישה הראשונה לקח לי זמן להשתחרר. יותר הסתרתי מאשר נפתחתי. היא הייתה הפסיכולוגית הראשונה בחיי. ערכתי בפניה מין בריף כזה, תקציר הפרקים של חיי, וסיפרתי לה, בתיאור יבש שלא נכנס לנפתולי הרגש, על הגירושים שלי מאנה, ועל ההתאהבות האדירה בקארן, ועל הפרידה ממנה, ועל המחלה, שתקפה אותי פעמיים, ועל ההחלמה, פעמיים, ועל סגירת העסקים שלי, למעט חברת הקייטרינג הקטנה והביתית שהקמתי והשארתי לי — שמספקת לי הכנסה אבל מתנהלת בלעדיי, ועל ההחלטה שלי לחיות רק עם מה שיש לי — מהכסף שכבר עשיתי בעשר אצבעותיי לאורך השנים, ועל הרצון להפסיק לדאוג כל הזמן ולהתחיל לחיות את הרגע.
"ועל מה מכל מה שסיפרת לי בשבוע שעבר תרצה לדבר היום?" היא שאלה אותי בפגישה השנייה, שבוע אחרי, כשעיניה מרפרפות ביני לבין הכרטסת הרשומה על שמי שבה כתבה את עיקרי דבריי.
התרווחתי בכיסא, ממלא ריאותיי באוויר חם מהחדר ופולט אותו באנחה קולנית. "פפפפ... נראה לי ש... בעיקר על הבעיה שבאי מציאת בת זוג."
"בוא לא נקרא לדברים בעיות, אלא אתגרים," היא ביקשה לדייק.
"או-קיי. האתגר שבלמצוא זוגיות בגילי המתקדם," זיקקתי את עצמי.
"כמה זה מתקדם, אם יורשה לי?" היא הרשתה לעצמה לשאול.
"ארבעים ושש בערך."
"אתה רוצה לנסות לתאר מה אתה מרגיש עם האתגר הזה?"
"אני רוצה מאוד... אני ממש משתדל..." המילים מעט כשלו בפי, "אני... באמת שאני מנסה לעשות מאמצים גדולים כדי למצוא בת זוג מתאימה, אבל אני לא מצליח."
"מה זאת מתאימה?" ענבל ביקשה שאחדד, "תוכל להסביר לי מה בדיוק אתה רוצה?"
"אהבה. אני רוצה... שותפה לחיים. אחת שאתן לה את כל-כולי ואחיה איתה בשלווה. בלי מתחים, בלי מחשבה על מה יהיה."
היא השתתקה לרגע, ואז יצאה מתפקיד השואלת והמקשיבה ואמרה בנחרצות של יועצת נישואים: "אוהד, זה יבוא! תן לזה זמן. אתה בתקופת אבלות על עשרים שנות נישואים. הנפש שלך צריכה את הזמן הזה. אני ממליצה לך להניח לזה, ולעסוק בלמידה וביצירה."
אימצתי את המלצתה. עסקתי ביצירה. זה אכן שיפר את תחושותיי. ניגנתי, ציירתי, כתבתי, וגם למדתי וחקרתי תחומי עניין חדשים. בחלוף שבועות ספורים הרגשתי שכל העולם פתוח בפניי. אז החלטתי לטוס כמה שאפשר. טיסות עושות לי טוב. יעדים אחרים בעולם פותחים לי את הלב. מאווררים לי את הראש. לרוב זה קרה בהחלטה של רגע, מהיום למחר או מהיום להיום. מונית לשדה התעופה, המראה ליעד חדש, מלון, טיול, חוויות שנערמות והצטברותן מתעצמת, ימים שמתחברים לשבועות שהופכים לחודשים שכבר נעשים כמעט הרגל. אבל מההרגל נותרה שגרה, ומהשגרה — תסכול, שרק הלך וגבר. וכבר התחלתי להאמין שנועדתי לחיות לבד. שאגמור את חיי ללא בת זוג ואהבת אמת.
"אתה תמות לבד," נהג ערן, בעלה של ליבנת אחותי, לומר לי ספק בצחוק ספק ברצינות בכל פעם שעדכנתי אותו בעוד אכזבה רומנטית שלי.
פרט לערן, כל אדם שפגש בי שיער בנפשו, כנראה, שאני המאושר באדם. פטור מעבודה, מחזיק בית חלומי סמוך לחוף הים, עוסק בפעילות ספורטיבית ענפה, טס מסביב לעולם, יוצר, מנגן, אדם שנראה צעיר, בריא ופורח. ובטח יש לו גם אהבה פורחת, אהבת אמת. אף אחד לא תיאר לעצמו שאני עצוב. שנטוע בי מין עצב קבוע, תמידי. אמנם עצב נסבל, מונוטוני כזה שאפשר לחיות איתו, וגם לחייך אם מוהלים אותו ביין, אבל בהחלט עצב. אימא אומרת שהעצב הזה נחת עליי מאז שאלון מת.
רק בפגישה השמינית או התשיעית שלי עם ענבל הפסיכולוגית נפתחתי בפניה לגמרי. הפשטתי את עצמי עד העצם. במיומנות מקצועית היא הצליחה לחדור אל נבכי נשמתי, ואל אותו בונקר שביצרתי שם עשרות שנים. היא החזירה אותי אל אותו לילה שבו אלון נהרג ממש לידי, בין צור לצידון. על ספת הטיפולים אצלה בחדר יכולתי ממש להריח את אבק השריפה, את מלח הים, את מטעי הבננות, את מקשות האבטיחים והמלונים, ואת ריח הדם הניגר של אלון. נשמתי טולטלה, נחבטה, נמתחה והתכווצה, והכל נפתח. האוויר, הנשימות, הלב, ותעלת הדמעות. הייתי כמו שיבר ישן וחלוד, שנפתח בצליל צורמני ומזרים תחילה זרזיף מים חלודים, ואחר כך מים שהם רק עכורים, ואחר כך מים נקיים יותר, ואחר כך מים זכים וצלולים וטהורים להפליא.
"אוהד, למה בעצם הסתרת את הכאב העצום הזה כל כך הרבה שנים?" ענבל שאלה בקול רך.
"אין לי מושג. אולי בושה? אולי חשש מפגיעה בדימוי שלי כלוחם אמיץ?"
"אתה הלום קרב?"
"לא, אני לא חושב שאני כזה. זו סתם עצבות מתמשכת ותמונות קשות שלא עוזבות."
"סיפרת לי שאתה מתעורר כבר המון שנים באמצע הלילה עם אותם חלומות. למה לא טיפלת בזה? למה לא דיברת כבר אז עם המפקדים שלך?"
"זה לא היה נראה לי נכון לבוא ולהתלונן על בעיות שינה כשחברים שוכבים בבתי חולים ובבתי קברות."
"אני לא מבינה איך משכת את הכאב העצום הזה כל כך הרבה שנים. איך הצלחת לקום לעבודה? איך הצלחת לעשות עסקים? לנהל חיים?"
"התרגלתי לחיות עם מעט שעות שינה."
אחרי שלוש שנים של פגישות החלטנו שמספיק, ובפגישה האחרונה היא אמרה לי: "נפלא, אוהד. אני שמחה לשמוע שיש שיפור גם בנושא השינה. אני מרגישה עכשיו שאתה נמצא במקום אחר."
"כן, לגמרי אחר," עניתי לפסיכולוגית שלי בנימה שלא החליטה אם היא רצינית או אירונית, "אבל את יודעת — רק דבר קטן אחד חסר לי."
"האהבה תבוא, אוהד," היא המשיכה להרגיע בטון של אחת שיודעת. "היא תגיע, זה ממש קרוב."
למחרת הפגישה הנועלת את יחסי המטפל-מטופל שבנינו, טסתי לבדי למדריד, לצפות בדרבי הכדורגל של העיר. בצהריים נחתי בבירת ספרד, בערב ישבתי בקהל הצופה במשחק. הכרטיס שלי לטיסה החוזרת לארץ יועד לשעת בוקר למחרת. עם עלות השחר התעוררתי בבית המלון במדריד והתקשרתי לסוכנת הנסיעות שלי.
"בוקר טוב, יעל," אמרתי לה בקול מנומנם, "אני רוצה לשנות את טיסת החזרה שלי לארץ. אני ממשיך ממדריד לבורדו."
"אוהד, על מה אתה מדבר? יש לך טיסה לבן-גוריון בעוד שלוש שעות."
"אני יודע," עניתי מפוהק, "אבל אני רוצה לשנות את הכרטיס. לחזור רק בעוד ארבעה ימים, ביום שלישי. אני... חייב ללמוד על היין של בורדו."
"יין? נו, באמת, אוהד. ברור לך שזה..."
"כן, כן, אני יודע, זה עולה כסף, הכל בסדר," הבהרתי למען הסר ספק, "אני רוצה לבדוק אפשרויות של ענייני יין לעסק שלי, איך אני יכול לפתח את תחום היין בחברת הקייטרינג הקטנה שלי. חייבי את כרטיס האשראי שלי ועדכני אותי בפרטי הטיסה חזרה."
"אז להזמין לך כרטיס טיסה מדריד-בורדו — בורדו-תל אביב?"
"לא, לא," עניתי מותש, "אשכור פה מכונית, אנהג לבורדו הלוך-חזור, ואחזור לארץ ממדריד."
אחרי עוד כמה שעות שינה וערות שכרתי מכונית ספורטיבית עם גג נפתח והזמנתי חדר בגראנד הוטל של בורדו.
המנוע הגדול ניעור לחיים. פתחתי בנסיעה, גולש אל מחוץ למדריד, עולה על האוטוסטרדה צפונה, דוהר לעבר רכס הפירנאים, נכנס עמוק לתוך ארץ הבאסקים. במשך שמונה שעות המכונית טסה לצלילי הג'יפסי קינג, שתובלה במעט מוזיקה לטינית קצבית, חוצה עמקים, תופרת גבעות, חולפת על פני עיירות, בתוך כפרים ובין הרים מושלגים. וכשחציתי את הגבול המפריד בין ספרד לצרפת, החלקתי אל הכבישים המובילים אל עיר היין בורדו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.