4 מחזות

באוויר הדמויות

אדם 1

אדם 2

אישה (קול האישה)

שטן

שד

כארון

מוּחְרָמוֹן

קצין (קול הקצין)

מערכה 1 תמונה 1 {חדר קטן ללא חלונות, קירות אפורים. שולחן וכיסא. בזמן כניסת הקהל השטן יושב בעומק הבמה מול שולחן ועליו לפטופ ומקליד. מאחוריו מוקרנות תמונות של המוני אנשים. כשהאולם מוחשך נשמע מתוך הקהל צליל הודעת וואטסאפ. בקהל נעמדים אדם 1 ואדם 2, משמיעים קריאות שמחה, מתחבקים בהתרגשות ויורדים אל הבמה. חושך. אור נדלק. אדם 1 יושב מול השולחן, ואדם 2 תלוי כשראשו כלפי מטה בעודו קשור ברגלו. השטן נמצא על הבמה כל הזמן ומשקיף עליהם}

אדם 1: אני יושב וכותב את ההודעה הזאת לך ומקווה שתקבל אותה. הפסקתי לחכות לך. זה איבד כל משמעות בשבילי. אם לא תענה לי, זה אומר שאתה כבר אינך או שלא היית כלל, אך קיים סיכוי קלוש שפשוט כיבית את הטלפון. הרי אין לך מנוחה לא ביום ולא בלילה. יכול להיות שנגמרה הסוללה בטלפון שלך, וכשתטעין אותה תענה לי. יכול להיות שאין לך טלפון בכלל. ואני, אני מקווה שכן תקבל את ההודעה שלי ככה או אחרת. אינני מאבד תקווה אף פעם.

אדם 2: לחכות בעמידה, לחכות בישיבה, לחכות בשכיבה – כל הדרכים האלה קלות יותר. הרי ניסיתי את כולן, אבל אף אחת מהן לא הניבה פירות. אומרים שכאשר עומדים על הראש, הדם זורם לכיוון המוח ומגביר את פעילותו. אבל בשבילי זה מאוד לא קל לעמוד על הראש. אין כבר את הכוח בידיים, והקרחת מחליקה על פני הרצפה... אז, כפי שאתם רואים, אני תלוי. להיות תלוי זה עסק די משעמם. לכן רוב הזמן אני ישן.

תמונה 2 {השטן משיל מעליו בגדים וכעת הוא מגדת עתידות. הוא נעמד מול השולחן, מוציא נר, מדליק אותו ופורס חפיסת קלפים על פני השולחן. זהו החלום של אדם 2}

מגדת עתידות: מה תרצה לדעת? עתיד, הווה, עבר, או את מה שקורה במאדים או על שבעת כוכבי הלכת הנוספים, פרט לפלוטו? האחרון רחוק מדי, אין לי מספיק אנרגיה.

אדם 2: את העבר נראה לי שאני יודע. את ההווה אי אפשר לדעת כי הוא קורה כאן ועכשיו. להיות חלוץ במאדים אני לא מתכנן, ולא כל כך מעניין אותי מה קורה בחלל, אז עתיד.

מגדת עתידות: נפתח בקלפים. תבחר שלושה.

אדם 2: למה שלושה?

מגדת עתידות: אני נוצרייה.

אדם 2: אבל אני יהודי!

מגדת עתידות: אז מה אתה מציע, יהודי? לפתוח את כל החפיסה או שאפילו חפיסה אחת לא תספיק? תבחר שלושה קלפים כמו כולם ובלי שאלות.

אדם 2: אני כל חיי הייתי משוכנע שמגיע לי יותר. אפילו אבי היה אומר – איפה שאתה מקבל שלוש, תוכל לקבל גם חמישים ושלוש.

מגדת עתידות: אתה מוזמן ללכת לאבא שלך ולקבל כמה שמגיע לך.

אדם 2: לאבא שלי... כל מה שנשאר ממנו זה צל וגם הוא מטושטש.

מגדת עתידות: זאת לא בעיה שלי. אתה בוחר שלושה או לא? או שתשלם לי על הביקור ותסתלק. כאן זה לא שוק ואני לא סוחרת.

אדם 2: שד איתך. אחת, שתיים, שלוש.

מגדת עתידות: שד תמיד איתי, אל תדאג בעניין הזה. טוב. לדרך!

{שד מציץ מהווילון}

שדון: לדרך, לדרך, שדים מטוגנים! לא תגיע רחוק עם רגל אחת. השנייה אכולת תולעים היא!

אדם 2: על מה הוא מדבר, ג'יזס קרייסט?!

מגדת עתידות: אל תתייחס. משתעשע כמו תמיד. אמרת שאתה יהודי, מה? טוב, נצא לדרך.

אדם 2: לאיזו דרך?

מגדת עתידות: לאיזו דרך, לאיזו דרך, לעתיד, לאן שביקשת.

אדם 2: חשבתי אולי שתקפיצי אותי הביתה, כשנסיים, אם זה על הדרך.

מגדת עתידות: אני גרה פה. אין לי לאן לנסוע.

אדם 2: אולי את צריכה העירה אחר כך, לשוק או לעוד איזה מקום. אני גר ליד השוק.

מגדת עתידות: אני לא צריכה לשום מקום, יא עלוקה! בוא נתחיל כבר אם אתה לא מבין דימויים.

אדם 2: טוב, אם את לא צריכה לשום מקום... רק מקווה שיישארו לי כמה פרוטות לכרטיס חזרה. אולי תעשי לי הנחה כמו לאדם בעל אמצעים מועטים?

מגדת עתידות: תקשיב, אתה יושב אצלי כבר שעה שלמה ועדיין לא התחלנו. איזו הנחה לעזאזל?! אתה ראית איזה תור יש בחוץ {מעבירה את היד על הצופים באולם}, וכולם רוצים לדעת מה יהיה. אתה יודע כמה כוחות נפשיים אני מבזבזת על כל אחד מכם? תסתכל עליי. נראית אנורקטית לגמרי, למרות שאוכלת כמו ארבעה איכרים רוסים. מצצתם לי את כל הדם, מפלצות אדם!

אדם 2: אין לך מה להתלונן. את בחרת לעצמך את המקצוע הזה. אני, למשל, שומר על בריאות הנפש שלי. מעולם לא בחרתי לי שום מקצוע, ובאופן כללי מעדיף לעבוד כמה שפחות. אני מאמין שבן אדם נולד לחופש ולא בשביל לעבוד כל הזמן. ראשית, עצבים ועצבים עם העבודה הזאת. שנית, השגרה שואבת אותך כמו בִּיצה, ואילו אני לא איזה צפרדע, אני בן אדם! לחיות לפי נוסחה, "עבודה־פרנסה", כמו מכונה, זה לא בשבילי. אני לא רובוט, ובכלל נגד הקידמה הטכנולוגית!

מגדת עתידות: תקשיב, יא אנדרואיד לא ממומש. אם תמשיך לקשקש, לא יספיק לך שום כסף כדי לשלם לי.

אדם 2: טוב, תפתחי את הקלפים. יהיה אשר יהיה.

מגדת עתידות: הקלף הראשון – "דרך". תצא למסע בקרוב או שכבר יצאת. אפתח עוד קלף שיהיה ברור יותר. הקלף השני – "אין־סוף". דרך אין־סופית אל הלא נודע מצפה לך. מסע שלא ייגמר לעולם ביחד עם החברה האהובה, ואילו היא אוהבת לא רק אותך. כשתלך לאן שהוא בפעם הבאה, לא תחזור יותר. הקלף השלישי – "האיש התלוי". כופר אתה, מקוללת הדרך שלך לנצח נצחים.

{יוצאים שלושה שדים} מקהלת שדים

מקוללת, דרך, מקוללת

תחכה אתה כל חייך בלי לחיות

תחכה אתה נצח נצחים עם רגל אחת בקבר,

רגל אכולת תולעים, כמה טעים!

ולחֲבֵרָה, ולחברה – לא מספיק אחד לה,

אלא שניים צריכה.

בנפשך התאהבה, את גופו ביקשה,

לא מספיק לה, לא מספיק לה כלום.

נפשך תתפוגג ותישרף היא

מהַמְתָנָה נצחית

יִכבה האור הנצחי שלך, לתמיד,

לתמיד.

מגדת עתידות: מקוללת דרכך, כפי שכבר אמרתי. כאשר תהיה בדרך, תנוע עם הגב קדימה. אם תשב, אז רק בין שני כיסאות או על מקום רטוב. אם תעצור לנוח, יתחיל גשם או שציפור תתפנה עליך מלמעלה. אם תשכב לישון, אז אך ורק על האבנים ולא תדע שינה. כאשר תירדם, תהיה נסער בשנתך, שדים יסתובבו סביב מיטתך ויחוללו אימה בחלומותיך. רדוף פחד תהיה ולא תדע מנוחה. תהיה מודאג ומוטרד בשנתך ובערנותך. תתהלך באוויר בחלום ובערנות.

אדם 2: איך זה אפשרי?

מגדת עתידות: השד יודע. או שתצלע או שתעופף באוויר, למרות שהסיכוי לשני קלוש למדי בהתחשב ברמת הצלחתך בחיים. יכול להיות שתהיה תלוי באוויר עם ראש למטה ממש כמו פאגוד, ואילו החברה שלך תעמוד על הקרקע. כך יהיה: אתה תמיד באוויר, ואילו היא על הקרקע.

אדם 2: את... את בטוחה שזה עליי?

מגדת עתידות: אתה בחרת את הקלפים – זה הגורל שלך.

אדם 2: ו... אושר, אושר, מה איתו? הוא יגיע?

מגדת עתידות: תחשוב בעצמך: יש לך דרך נצחית באוויר עם חברה שאוהבת לא רק אותך, כאשר היא עומדת על הקרקע ואילו אתה לא מסוגל לא לעמוד, לא לשבת ולא לשכב כמו בן אדם. איך אתה מתאר לעצמך אושר שכזה?

אדם 2: אבל... לדעתך, אני לא אוכל להיות מאושר לבדי במרחב האווירי? אני מעופף ואילו אהובתי מחכה לי למטה ומתגעגעת, ובכל פעם שאני חוזר ארצה, זהו רגע משותף של אושר.

מגדת עתידות: יכול להיות שכן, אבל זה לא רגע משותף של אושר. הרי היא כבר מאושרת שם למטה.

אדם 2: ו... ומה לגבי ימים שמחים? את יכולה לחזות מתי יהיו לי כאלה?

מגדת עתידות: תשמע, אני לא מרכיבה הורוסקופים, אבל יכולה להגיד לך בוודאות שהימים האלה משותפים לכולם. הימים האלה הם: יום הולדת, יום אהבה ראשונה ויום המוות. יום הולדת, הייתי אומרת, נמצא בספק גדול. הרי מי צריך את כל זה ואיזה בן אדם שפוי היה בוחר להיוולד. השני הוא חצי־חצי, כי הוא עלול לא להגיע כלל. ויום המוות הוא יום שמח במאת האחוזים. בקיצור, פעם בחיים בטוח תהיה מאושר.

אדם 2: אבל היום הזה הוא אפילו לא בחיים!

מגדת עתידות: היום האחרון בחיים משמעותו להיות עם רגל אחת בעולם הבא. לפי הקלף השלישי שלך, אתה כל החיים השד יודע איפה. זאת אומרת מאושר כל חייך. איזה יופי לך! בן אדם, אתה אדם מאושר. אתה מבין? אם אתה לא מבין, אז תנסה להפנים. אושר הוא דבר מה שלא נתפס בשכל. אושר הוא רגש. אתה מבין?

אדם 2: אני רואה שאת לא רק מגדת עתידות.

מגדת עתידות: כן, למדתי בפקולטה להנדסה עם מגמה פילוסופית.

אדם 2: הנה, קחי את שכרך ותודה על התחזית המבטיחה. אגב, את לא צריכה העירה במקרה?

תמונה 3 {חדר. השטן יושב על יד השולחן מול הלפטופ. אדם 1 עומד ליד השולחן. אדם 2 נכנס}

אדם 2: למה אתה עומד? הולך לאן שהוא?

אדם 1: אכן כן, הולך. למה אתה שואל?

אדם 2: כי אין לאן ללכת.

אדם 1: אז מה? זה אומר שאני לא יכול להתארגן לקראת יציאה?

אדם 2: יכול... למה לא. אני לפעמים נועל מגפי גומי הרבה לפני תחילת הגשמים ובודק באמבטיה כמה הם אטומים.

אדם 1: מה אתה רוצה להגיד בזה?

אדם 2: מה, מה, תמיד צריך להיות מוכן ליציאה.

אדם 1: אבל אין לאן ללכת.

אדם 2: אולי. אבל ההרגל הוא דבר חזק.

אדם 1: למה אתה עומד? אתה הרי בבית.

{אדם 2 מטפס על הכיסא, משחיל את הרגל אל תוך הלולאה, מהדק אותה ונתלה מעל הרצפה}

אדם 1: ככה הרבה יותר נוח. עכשיו נוכל לדבר כמו בני אדם.

אדם 2: לא התכוונת לצאת?

אדם 1: כן, אבל אתה חזרת, וליציאה אני תמיד מוכן. אני אוכל ללכת בכל רגע. אולי נשתה משהו כמו בימים ההם?

אדם 2: למה, יש מה לשתות?

אדם 1: אני אלך למטבח ואבדוק.

{אדם 1 קם מהשולחן והולך לכיוון התפאורה שמדמה את הכניסה למטבח. נשמע רעש של כלים נשברים, יללות חתול וקרקור תרנגולת. שני קולות: אדם 1 ואישה}

אדם 1: למה את לא יכולה לעשות פה סדר?!

אישה: אתה תעשה פה בלגן ואני אסדר? לא נראה לי.

אדם 1: טוב, טוב, תירגעי. איפה הוויסקי?

אישה: מאיפה לי לדעת? אני לא שותה אותו.

אדם 1: אבל את כל היום במטבח! כל היום כאן, ולא יודעת איפה כל דבר נמצא.

אישה: בדיוק! לא יודעת. הבנת?

אדם 1: כל היום את במטבח ואין מה לאכול בבית וגם אין לך מושג איפה כל דבר נמצא. אז מה את עושה שם לעזאזל, חידת־היקום־פלא־שמיני־של־כדור־הארץ?

אישה: ואתה כל היום על הספה, לכן זאת ממש לא חידה למה אין אוכל בבית, ובנוגע לוויסקי – גמרת אותו כבר לפני שבוע. בקבוקים ללא תחתית תמצא אולי באגדות, יא חזיר ויסקי שכמותך.

אדם 1: בטח את גמרת הבקבוק, כלבה!

אישה: תתבייש לך! הקדשתי לך את השנים הכי יפות של חיי, חזיר חסר כבוד!

אדם 1: טוב, טוב, תירגעי ותכיני כבר משהו לאכול.

{אדם 1 חוזר מחוץ־במה אל השולחן שעל הבמה}

אדם 1: אין ויסקי, נגמר כנראה.

אדם 2: תגיד, מתי בפעם האחרונה נתקלת באלכוהול כאן בבית הזה?

אדם 1: מה זאת אומרת מתי? תמיד היה ברשותי בקבוק ויסקי, כל חיי. כשהייתי חוזר הביתה מהעבודה היה מחכה לי בקבוק חדש. תמיד, אני אומר לך, תמיד! אתה רוצה להתווכח איתי על זה?! לא ממליץ לך. בנוגע לוויכוחים – אין לי מתחרים, אי אפשר להתווכח איתי, אני תמיד צודק, תמיד! רוצה לנסות את כוחך? עזוב, לא כדאי לך, אתה תפסיד בכל מקרה. אין טעם, אבל אם כל כך בא לך אז תנסה. למה לא, תנסה אותי, אבל תדע – אני תמיד צודק.

אדם 2: אני מבין שנגמר הוויסקי... אולי כוס מים? מה רע בכוס מים?

אדם 1: כוס מים?! אתה השתגעת? בחיים לא נגעתי במים, בחיים! אך ורק ויסקי. כאשר הייתי מנהל בחברה, אתה זוכר, חותם הסכמים עם כל העולם, פה היה לי ושם היה לי. בישיבות – ויסקי, בארוחות ברור שוויסקי, בסאונה עם עמיתיי ויסקי. חתולים אצלי בבית שתו ויסקי במקום חלב... והכלבים גם. כאשר התולע הזה נולד, אתה היית הסנדק שלו בטקס, אתה זוכר, אז בכנסייה טבלו אותו בוויסקי, לא באיזה מים, אתה מבין?

אדם 2: מבין, מה מסובך. אני זוכר, זוכר שהבן שלך שחה בוויסקי וצרח, איך שהוא צרח. אף אחד לא היה יכול להרגיע אותו. ומה הוא צעק, משפט אחד צעק – קר גן טיו א, קר גן טיו א!1 פשוט ילד פלא.

אדם 1: בקיצור, אתה כבר מבין בעצמך שלא ישתו פה מים בבית הזה.

אדם 2: ואחר כך שטפו אותו קצת במים כי הסריח כמו אלכוהוליסט. לא יאה לחזור ככה הביתה אחרי טקס דתי.

אדם 1: זה רק בסוף. השפריצו עליו כמה טיפות מים, יותר נכון ניגבו עם סמרטוט רטוב, יותר בשביל הסולידיוּת. אני בהתחלה התנגדתי ואמרתי – "היי, היי, זה הבן שלי ולא איזה אהיל שינגבו אותו עם סמרטוט". בדיוק ככה אמרתי.

אדם 2: אתה יודע, לא הייתי מתנגד עכשיו לשתי טיפות מים, לא יותר.

אדם 1: שתי טיפות מים לא יזיקו לאף אחד. למה לא בעצם? אנחנו אנשים מתורבתים, בסופו של דבר.

אדם 2: בטח, תביא כוס מים, שתי טיפות, לא יותר, וגם לך תמזוג. תוסיף קצת קרח.

אדם 1: קרח! רעיון לא רע בכלל. אתה חכם, המוח עוד עובד, הא? נראה לך שזה קשור לזה שאתה תלוי רוב הזמן עם הראש למטה?

אדם 2: יכול להיות. לפני זה לא גיליתי על עצמי יכולות מיוחדות מדי.

אדם 1: אולי גם אני אנסה, עם הראש למטה. מה דעתך? אגב, מישהו ביקר אצלנו בזמן שלא הייתי כאן?

אדם 2: למה, יצאת לאן שהוא? חשבתי שרק תכננת ללכת.

אדם 1: מה זאת אומרת, בטח שיצאתי. הייתי בפגישה.

אדם 2: מה אתה אומר... לא, לא היה אף אחד, נראה לי. אולי בעצם בזמן שנמנמתי בא מישהו. לא יודע, לא יכול להגיד בוודאות.

אדם 1: נראה לך שהוא השאיר פתק או סימן כלשהו או כסף במעטפה?

אדם 2: תבדוק, אולי יש משהו על השולחן או על הכיסא.

אדם 1: על הכיסא בספק, אבל על השולחן זה רעיון. {בודק את השולחן, מתחת למשטח שלו וכו'}

אדם 2: יש משהו?

אדם 1: שום דבר...

אדם 2: ולמה זה לא מפתיע אותי? מי בכלל יבוא לפה, אלינו?

אדם 1: מה זאת אומרת מי?! למה, אתה לא יודע על מי אני מדבר? יום ולילה אני טוחן לך את השכל עליו. מי יבוא. הצחקת אותי עכשיו.

אדם 2: האאא, אתה מתכוון אליו. בטח שלא שכחתי. למה, הוא הבטיח לבוא היום?

אדם 1: לא, לא הבטיח... אבל איתו אי אפשר לדעת. אולי יבוא מחר, אולי עוד שנה, ואולי עוד רגע נשמע דפיקות בדלת.

אדם 2: הוא חייב לך כסף או משהו?

אדם 1: לא, מה פתאום! אם כבר, אני חייב לו. בכל פעם שהוא מגיע אז זורק משהו. בשבילו זה גרושים והנאה גדולה, ובשבילנו זה אוצר שלם. פעם הוא אמר לי שעלינו הוא לא מוכן לחסוך. בשבילנו הוא מוכן להכול או כמעט להכול. מדובר כמובן על כל הדברים שביכולתו.

אדם 2: ומה ביכולתו?

אדם 1: לא יודע בדיוק, אבל אני מרגיש שהרבה מאוד.

אדם 2: ואני, אני לא מרגיש... אני מרגיש מעט מאוד בנוגע אליו. אני לא מאמין שמישהו מעוניין בטובתי. כל חיי סמכתי רק על עצמי, על כוחותיי בלבד. אין טעם לתלות תקווה במישהו אחר. זה חסר כל משמעות. אך התקווה קיימת, אי שם, כשלעצמה.

{יוצאים שלושה שדונים/מקהלה} מקהלת שדונים

תמשיכו! תמשיכו לשבת פה ולקוות.

לקוות לטוב, לקוות שמשהו יקרה

לקוות שתפוחי זהב ייפלו מן השמיים

תמשיכו להירקב פה ולחכות שהברק

יפגע בגבעה הסמוכה ואז

תתעוררו, חכו עד המבול הגדול

ללא מעש.

עד אז תירקבו פה ותסריחו

המבול יגיע וישטוף את

השרידים הרקובים שלכם.

תמונה 4 {בוקר. אדם 2 ישן תלוי באוויר. רעש מחוץ לבמה מעיר אותו. כלים נופלים ונשברים}

קול האישה: בני זונות, אלכוהוליסטים, נבלות! את השנים הכי יפות שלי הקדשתי להם. למה זה מגיע לי, למה!

אדם 2: מה הרעש הזה, לעזאזל?

אדם 1: {מפהק, מתעורר. כשהוא יושב מול השולחן, בידו כוס מים, הוא נראה בהנגאובר} אם היה כרצוני, את כל השכנים הייתי שולח למחנות. בני כלבה, רוצים במותי.

אדם 2: מה אתה שח, איזה שכנים?

אדם 1: שכנים שלנו. איזה עוד שכנים?

אדם 2: תתעורר כבר. אנחנו חיים בבית נטוש מחוץ לעיר, שני קילומטרים מציביליזציה.

אדם 1: אז מי הרעיש, נראה לך? מי עוד מסוגל להרעיש ככה פרט לשכנים?

אדם 2: מאיפה לי לדעת? אף פעם לא הייתי שכן של מישהו. לך למטבח ותבדוק. אולי עכברוש.

אדם 1: אם זה עכברוש, אז אהרוג את הבהמה ואוכל אותו. אם זה לא עכברוש – אהרוג בכל זאת.

אדם 2: אני אלך לבדוק בעצמי. אני נגד אלימות וגם בא לי לחלץ קצת את העצמות. {משתחרר מהחבל, נעמד ונופל ארצה}

אדם 1: לעזור לך לקום?

אדם 2: אני אסתדר, לא נראה לי ששכחתי איך ללכת. כל החיים הלכתי איך שהוא. {קם על רגליו ושוב נופל} טוב, תעזור לי כבר, יש לי סחרחורת.

אדם 1: הייתי עוזר לך, אבל מי יעזור לי לקום מהכיסא? {מנסה להזדקף} אחח, הגב, הגב.

אדם 2: אז למה אתה מציע לי עזרה?

אדם 1: לי יותר קל לעזור לך מאשר לעצמי.

אדם 2: אז בוא תעזור לי לקום ואני אעזור לך.

{אדם 1 זוחל מהכיסא ארצה לכיוון אדם 2. הם מנסים להרים זה את זה כשני שיכורים. אדם 1 על ברכיו, אדם 2 על רגליו, נשען על אדם 1. אדם 2 מתנדנד כלוליין על חבל, מאבד איזון ונופל על אדם 1. שניהם נופלים ארצה בפוזות קומיות}

אדם 1: אולי תרד ממני? אני לא איזה שק קש.

אדם 2: מצטער... {יורד מאדם 1 ונשכב לידו} זה לא קל. אני תמיד חשבתי שבשביל טנגו שניים זה לא מספיק.

אדם 1: לפעמים אני מרגיש שבשביל הריקוד הזה דרושים שבעה אנשים לפחות ועוד זוג קביים.

אדם 2: איך הגב, יותר טוב? אם כן, קום ותעזור לי לקום.

{אדם 1 מתהפך על הצד ומתיישב על הרצפה. מנסה לקום על רגליו כשהוא נעזר בידיו ובראשו התקועים ברצפה}

אדם 1: הנה... ומה עכשיו?

אדם 2: עכשיו תעזור לי.

{אדם 1 לוקח את הידיים של אדם 2 ומושך מעלה. אדם 2 נעמד אך מתנדנד כאילו עוד רגע ייפול שוב. אדם 1 תופס אותו בחיבוק. עומדים מחובקים}

אדם 1: כן... קביים היו עוזרים פה. מרגיש משונה בתפקיד הזה. אתה יכול לעמוד לבד?

אדם 2: יכול, אני יכול. נדמה לי שהתכוונתי ללכת לאן שהוא, לא?

אדם 1: למטבח, לבדוק מי עשה את הרעש.

אדם 2: בדיוק. טוב, הלכתי.

אדם 1: טוב, לך.

{אדם 2 הולך לכיוון המטבח, צולע במקצת}

אדם 2: מה שלומך, יקירתי, קוראת?

קול האישה: קוראת.

אדם 2: מה קוראת?

קול האישה: את סלין, אתה יודע.

אדם 2: אני רואה שאת לא סוטה מהמסורת שלך: סלין בבוקר, פאביץ' בערב, ג'ויס לפני השינה.

קול האישה: אגב, מה לגבי ארוחת הבוקר? אולי תכין, יקירי.

אדם 2: בטח, יקירתי, בטח.

{אדם 2 יוצא חזרה אל הבמה}

אדם 1: אז מה, מי זה היה?

אדם 2: המטבח ריק ושקט כמו קבר.

אדם 1: קבר לא תמיד ריק, אלא אם כן מדובר בתעלומה.

אדם 2: אני מתכוון לזה שהוא ריק מהכלים, מעכברושים, ובמקרר חוץ מקרח ואספירין – כ־ל־ו־ם.

אדם 1: מי הרעיש אז? שדים מטוגנים?

אדם 2: אולי, אכן השדים הרעישו.

תמונה 5 {אדם 2 תלוי כרגיל, אדם 1 יושב מול השולחן כרגיל}

אדם 2: אז מה אתה חושב, מה היה חסר לה בחיים, למה עזבה?

אדם 1: תמיד חסר משהו. כשיש כבר את הכול אז מחפשים מה חסר ומוצאים. כנראה זה הטבע שלנו. חוסר סיפוק יקומי.

אדם 2: אבל, הכול היה לה, כל מה שרק יכלה לדמיין וגם מה שלא.

אדם 1: אנחנו יצורים סופיים, זה מין פגם שכזה. בעקבות זאת אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. יותר נכון, אנחנו יודעים מה אנחנו לא רוצים – למות. ריבוי הרצונות המבלבל הזה יוצר מין קיר לבנים אין־סופי שנקרא נצח.

{השטן נעמד ביניהם}

שטן: כולכם תמותו במוקדם או במאוחר. על הנפשות שלכם המוות מטיל קללה כמו על חזרזירים בבית מטבחיים. נצח! נצח! רוצים שאאיית לכם את המילה הזאת? מה אתם יודעים על הנצח, ממזרים עלובים שכמוכם?! זהו צליל ריק בשבילכם, ריק כמו חור בבייגלה. נצח, נצח, חוזרים ואומרים כאילו זה מקרב אתכם אליו. נצח – שרים, צועקים, כותבים, מציירים, משחקים, ואלו עומדים עם רגל אחת בנצח שנקרא גיהינום. אז מה, רוצים חתיכת נצח אל תוך המקום הרך? חייגו *666.

אדם 2: שד ארור! אולי נתחיל לגבות ממנו מיסים?

אדם 1: אנחנו בעצמנו לא משלמים אגורה.

אדם 2: אנחנו לא, אבל הוא שישלם, בעל הקרניים. חסר לנו שנתחיל לשלם למנקה. כל הבית מלא בפרווה.

אדם 1: לדרוש כסף מהשטן זה כמו לחלוב חמור. אתה בכלל בטוח שהוא קיים?

אדם 2: היום בטוח, מחר לא בטוח. אתה מכיר את זה, לא? אותו סיפור עם ה"לא שטן".

אדם 1: מה זאת אומרת "לא שטן"?

אדם 2: אתה יודע, ישנו שטן ויש את ה"לא שטן", כמו "פלוס" ו"מינוס", כמו "כיסא" ו"ללא כיסא" וכך הלאה.

אדם 1: א־הא, אתה מתכוון שלכל סיר יש מכסה?

אדם 2: כן, משהו כזה. מצד שני, בנוגע לשטן נדמה לי שהוא היחיד שקיים, ואילו ה"לא שטן" בכלל לא בנמצא.

אדם 1: אני חושב שזה תלוי במצב רוח. ישנם ימי חושך וימי אור. כאשר אתה בתקופה של חושך נדמה לך שכל החיים חשוכים. כאשר הימים שמחים ומוארים – לא נדמה לך כלום, הרי זה נתון, כך זה אמור להיות, ברור מאליו. עד שהחושך חוזר. בקיצור, החיים הם גיהינום וגן עדן הוא אשליה. אנחנו שמים לב ל"חרא" בלבד כאשר הוא קורה, וה"טוב" הוא טאוטולוגיה. הייתי אומר שתודעת האדם פועלת לגילוי ה"חרא", וכל הדברים הטובים שקורים לו מסתננים ונדחים הצידה כלא רלוונטיים, הופכים לרוּדִימֶנְט.

אדם 2: מסתמן שהם טעו ובגדול.

אדם 1: מי טעה?

אדם 2: כל אלה שהתחילו להשתעמם או לפחד או הכול יחד. אלה שהמציאו את ה"לא שטן".

אדם 1: תשמע, הם לא חסכו במחשבה כשהמציאו אותו. 10 נקודות על הדמיון העשיר ועל הבנה עמוקה של הפסיכולוגיה האנושית.

אדם 2: כן... והעניין של הניסים היה חסר תקדים – כולם האמינו כאחד, והספק התפוגג כאילו לא היה קיים כלל. גאוני!

אדם 1: שרלטנות בקנה מידה יקומי, והתוצאה – כוכב לכת שלם של פראיירים.

אדם 2: להופיע במקום הנכון בזמן הנכון, להגיד מה שהלקוח מעוניין לשמוע, להוסיף לזה כמה הבטחות – וההצלחה אצלך בכיס.

אדם 1: הקמפיין הפרסומי הכי גדול מתחילת הספירה ועלון המידע הכי נמכר בעולם.

אדם 2: הייתי אומר שאגדות האחים גרים פי כמה יותר מעניינות, אבל לא זכו להצלחה כזאת. למה?

{יוצאים שלושה שדים. אחד מחופש ליוסף הנגר, השני לרוח הקודש והשלישי למריה הקדושה. נעמדים בסדר הבא: מריה, רוח הקודש ויוסף, עושים תנועות של זיון תוך כדי ששרים. לאחר שגומרים שלושתם יוצאים מהבמה, ולאחר מכן יוסף ומריה חוזרים, ומריה עם בטן הריונית. יורדים לה המים והיא מוציאה בובה של תינוק מתחת לשמלה}

מריה: בן או בת, בן או בת.

יוסף: בטח שבן, ברור שבן, את לא רואה?

מריה: איך אבין זאת, בחיים לא ראיתי איבר מין גברי.

יוסף: לפי ניסיוני, זה בן. איך נקרא לו?

מריה: אבל כל כך רציתי בת.

יוסף: זה מה יש ועם זה ננצח.

אדם 2: אתה מבין, הגיעו אפילו למצב שהתחילו להאמין בשילוש הקדוש. אבא, בן ורוח הקודש, וכל זה נקרא מונותיאיזם. אבא עיבר את אימא באמצעות רוח, מואח או זנואח, ונולד להם בן האלוהים.

אדם 1: ניסים ונפלאות.

אדם 2: הסיפור הזה מזכיר את התיאטרון. כל עוד אנחנו צופים בהצגה כאן ועכשיו, אנחנו מאמינים למה שאנחנו רואים, וברגע שההצגה נגמרת ועוזבים את האולם, מפסיקים להאמין.

אדם 1: ככל הנראה בשביל ה"כבשים" שלנו2 ההצגה שהם רואים לא תיגמר לעולם, אלא אם כן יסלקו אותם מהאולם בכוח.

אדם 2: לא נראה לי שאפשר להוציא מישהו החוצה אל האור כאשר הוא בטוח שהוא כבר נמצא באור. זה כמו לנסות לגרום לו לפקפק בדבר שהוא הכי בטוח בו. כאשר "הרגו" את הספק, והתליין של הספק עומד מעל גופתו ומדור לדור מבצע לו "וידוא הריגה". "חומר אפור" שורץ אי שם בבור הזבל שנחפר על ידי בנו של אלוהים שמדי פעם עושה עליו את צרכיו ובכך מונע ממנו כל סיכוי להשתקם.

{דפיקה בדלת}

אתה מצפה למישהו?

אדם 1: ל־לא... בעצם, בטח שכן! לאותו בן אדם שאתה מצפה לו.

אדם 2: ה־א־א, כן, כן... ו... למי אנחנו מצפים בדיוק?

אדם 1: מה זאת אומרת למי? חבר, מה קורה עם הזיכרון שלך? אתה מזדקן. טוב, אני אלך לפתוח לו.

{אדם 1 הולך לכיוון דלת הכניסה, ניגש, מתעסק במנעול}

אדם 2: {בקול רם} אתה בטוח שהוא אמור להיכנס דרך הדלת?

אדם 1: מאיפה אז, דרך הארובה?

אדם 2: מאיפה לי לדעת? הוא חבר שלך, לא שלי.

{1 ממשיך להתעסק במנעול, מפיל את המפתחות לרצפה}

אדם 1: אתה בטוח שדפקו בכלל?

אדם 2: כן, זאת אומרת, לא ממש.

אדם 1: אז למי אני מנסה לפתוח?

אדם 2: מה זה משנה? תפתח כבר!

{1 מרים את המפתחות מהרצפה, פותח את הדלת. בפתח, על הרצפה, מונחת מעטפה}

אדם 1: שומע? קיבלנו מכתב. {סוגר את הדלת, חוזר למקומו}

אדם 2: תפתח מהר. מה יש בפנים?

אדם 1: היא כבר פתוחה...

אדם 2: איך פתוחה?! מישהו מתעסק בדואר שלנו? עוקבים אחרינו?

אדם 1: יכול להיות...

אדם 2: איך זה יכול להיות? אנחנו פה לבד ובלי שכנים.

אדם 1: אז לא יכול להיות...

אדם 2: טוב, תקרא כבר!

אדם 1: זאת הזמנה לארוחה חגיגית ממר "נ", ארוחה לכבוד חג המולד. 19:00 עם חליפה. חליפה, הבנת?

אדם 2: יש תאריך?

אדם 1: 24.12.2006.

אדם 2: זה לפני שבע שנים!

אדם 1: כנראה פספסנו את המסיבה....

מערכה 2 תמונה 1 {מטבח, השטן עומד מול הכיריים ומבשל קפה}

שטן: איך הטבע הצליח ליצור הומו סאפיינס כל כך מטומטמים? זה פשוט לא נתפס. אגב, מה אתם חושבים? מאיפה בא המין האנושי? איך נוצר? אני חושב שלא בלי התערבותם של חייזרים. הבעיה היא שהחייזרים נכשלו, היו להם חרא של גנים, או לקופים או לשניהם, לא ברור מי פישל פה. חבל שהם באו. אם קוף היה מנהל את העולם הייתי הרבה יותר מורווח מזה. הרי הוא בחיים לא היה מעלה על הדעת שאני או היריב שלי קיימים באמת. זאת אומרת שאנחנו לא רק קונסטרוקטים מחשבתיים. איזה ייאוש... לפעמים בא לי לצעוק – "אנשים, אני רק במחשבות שלכם, אני אידיאה!" ואילו הם, שוטים, עושים את כל המאמצים על מנת שהאידיאה הזאת תגדל פרווה, תרכוש פרסות וזוג קרניים, ומה שעוד יותר מפגר שתתחיל גם לנהל את העולם. ואחר כך כל המעשים הרעים שהם עושים מיוחסים אליי. זהו, נמאס לי, אי אפשר להמשיך ככה יותר. אני חייב להחזיר את הצדק לעולם הזה.

הנה, הקפה מוכן. ארומה מדהימה של קפה טורקי. אני כל כך נהנה מקפה עם סיגריה. כן, לכולנו יש חולשות. אגב, חולשות של בני אדם גם הן מיוחסות לי. לדוגמה, אדם הלך, נתקל במשהו ונפל – אני אשם, נזכר בי. או, לדוגמה, איבד מפתחות – אשמתי, הפסיד כסף בקזינו – מקלל אותי. אני מודה לסדר העולם המופלא לפחות על זה שקיימים ארגונים כמו אל־קאעדה, סי־איי־אי, אף־אס־בי, בנקים, ביטוח לאומי וכדומה, אחרת היו רושמים כל כך הרבה גופות על חשבוני, ששום גיהינום לא היה מספיק כדי לאכסן שם את כולן. האדמה מתייקרת מיום ליום, והחוטאים לא מפסיקים להגיע. הם בטח חושבים שהגיהינום עשוי גומי והשטן יחפור עוד מעגל אחד. אין לאן לחפור יותר, אין! יתרה מזאת, לאף אחד לא אכפת שהגיהינום זאת חברה נטולת רווח. כלום אני לא מרוויח מזה, ואילו קשת השירותים שלי היא הכי רחבה ביקום. אף אחד עוד לא הציע לי מימון, לא חשב על תרומה קטנה. הרי חושבים שהגיהינום מגיע להם עבור ה"הישגים" שלהם, אז לא צריך לשלם. לא בסדר, לא בסדר בכלל. במאה הבאה אני הולך לערוך רפורמה כללית. אתחיל מזה שבכניסה לפורגטוריום אציב שלט: "תרום כפי יכולתך לעסק המשותף. חשוב על עצמך ועל צאצאיך".

{בזמן המונולוג השטן מתנהג כמו בן אדם רגיל. אין שום דבר גרוטסקי או מיסטי בהתנהגותו. ניגש שדון}

שדון: אבא, אבא, אני רוצה להשתין וגלידה.

שטן: למי אתה קורא אבא, יא קונסטרוקט־מחשבתי־פרי־דמיון שכמוך? כמה פעמים אני צריך לחזור ולהגיד לך לא לקרוא לי אבא, שד ארור. איך לימדתי אותך, זוכר? אתה עולה על הגג, מכוון למישהו על הראש ומשתין. לגבי הגלידה, גלידה זה לא בריא בשבילך. עדיף שתשתה כוס וודקה.

שדון: ו... ומתי חוזרים הביתה?

שטן: למה, מה לא טוב לך כאן? החדרים פה מרווחים מאוד והרבה בני אדם מסביב. תתאמן במעשים רעים כאוות כנפשך. אומנם קריר פה, אבל תשתה וודקה ותתחמם. לא מבין איך שני אלה שותים מים ועדיין בחיים.

תמונה 2 {אדם 1 ישן ליד השולחן, אדם 2 תלוי על החבל, מעט מתנדנד. דפיקות בדלת}

אדם 2: היי, תתעורר, דופקים בדלת. דופקים, תתעורר! {מתנדנד ומנסה להושיט יד ולגעת באדם 1. צועק} דופקים בדלת, שדים מטוגנים! זה הוא, הוא הגיע! {אדם 1 לא מגיב} מה יהיה, איך זה {מנסה להיחלץ מהלולאה אבל לא מצליח. מתנדנד, נאבק בחבל} כל חיינו חיכינו לרגע הזה, אולי הרגע הכי חשוב בחיים. תתעורר, אידיוט!!!

אדם 1: {מתוך שינה} מה קרה, שוב מלחמה?

אדם 2: איזה מלחמה לכל הרוחות. דופקים בדלת, הוא הגיע, תפתח כבר!

אדם 1: טוב, טוב, אני קם. {אדם 1 קם, ניגש לדלת הכניסה, פותח ורואה את השטן בפתח} שד!

שטן: שד בעצמך. אני פרי דמיונך.

אדם 1: אנחנו... אנחנו לא ציפינו לך...

שטן: לא מצפים לי אף פעם, אבל אני מגיע בכל זאת. אז למי ציפיתם?

אדם 1: לא לך...

שטן: גדולת האדם כגודלו של הדבר לו הוא מצפה. אחד הפך לגדול כי ציפה לאפשרי, השני – כי ציפה לנצחי, אך מי שציפה לבלתי אפשרי הפך לגדול מכולם. לא זוכר מי אמר את זה, אבל נראה לי מתאים למקרה.

אדם 2: מי זה שם? הוא הגיע?

אדם 1: לא, זה השטן, אבל הוא טוען שהוא פרי דמיוני, למרות שאני רואה אותו בבירור. {לשטן} תקשיב, אולי אתה לוקה בביטחון עצמי נמוך?

שטן: היה אחד שניצח את כולם בעזרת כוחותיו העצומים והיה זה שניצח את אלוהים באמצעות חולשתו. היה זה שסמך רק על עצמו וכבש את כולם, והיה אחר הבטוח בכוחותיו שהקריב את הכול. אבל זה שסמך על אלוהים היה לגדול מכולם.

אדם 1: {לאדם 2} או שהוא שיכור לגמרי או שהפסקתי להבין שפה אנושית. {לשטן} תשמע, אתה האחרון שציפינו לו, אבל אם באת, אז תיכנס ותשב. אין אמת ברגליים.3

שטן: האמת היא לא ברגליים, אלא בפרסות. {נכנס} תרשו לי לעמוד. יותר קל לי לחשוב בעמידה.

אדם 2: סוף־סוף באת והראית את פניך ואתה לא מתגנב כמו תמיד. {לאדם 1} תציע לאורח שלנו משהו לשתות.

אדם 1: אין לנו כלום להציע, אתה יודע את זה.

שטן: נו, זאת לא בעיה בכלל. {מוציא בקבוק ויסקי מתחת לבית השחי} אני אף פעם לא בא בידיים ריקות. תתכבדו, אדונים.

אדם 1: וואלה, בעל הקרניים, שיחקת אותה. המשקה גם יחמם וגם יתרום לשיח.

שטן: אני מבקש לפנות אליי כראוי, אנחנו אנשים מתורבתים.

אדם 1: אני ממש מתנצל. איך תרצה שנפנה אליך?

שטן: מר שטן, לשירותכם.

אדם 1: אני עדיין המום מהעובדה שבאת... מר שטן, רק לצורך הבהרת הסיטואציה, האם תרשה לשאול אותך שאלה קטנה אך רגישה?

שטן: תלוי ברמת הרגישות שלה. טוב, תשאלו.

אדם 1: אתה תשאל או שאני?

אדם 2: תשאל אתה.

אדם 1: טוב. מר שטן, האם במקרה ישנה ברשותך מעטפה בשבילנו? מעטפה עם סכום מסוים.

שטן: אפשר להתעניין במטרת השאלה הנ"ל?

אדם 1: רק לצורך הבהרת הסיטואציה. האם, במקרה, אתה זה שציפינו לו?

שטן: אתם יודעים, כסף בשבילי זה דבר מה כזה שעכשיו הוא איננו, ואילו בעוד רגע הוא ישנו. אתם מבינים?

אדם 2: השאלה היא אם כרגע הוא עליך. כרגע.

שטן: כרגע לא עליי.

אדם 2: {לאדם 1} זה לא הוא, לא הוא.

אדם 1: {לאדם 2} כן, זה לא הוא... מצד שני, מה זה משנה, הרי אומרים לך שכרגע זה לא עליו, אבל רגע אחרי הוא ישנו. מה אכפת לנו?

אדם 2: אבל זה לא הוא!

אדם 1: כסף הוא גם באפריקה כסף. הבן אדם שלנו עוד יגיע.

אדם 2: טוב, מר שטן. כפי שהתברר זה לא עקרוני לנו. {לאדם 1} תמזוג, חבר!

אדם 1: {מוזג לכוסות} לכבוד מה שותים?

שטן: הברכה הראשונה היא לכבוד ההורים.

אדם 1, אדם 2: {ביחד} בטח, בטח, שיהיו בריאים ההורים.

שטן: לכבודכם, אדונים!

אדם 2: איזה יופי מחליק.

אדם 1: כמו בימים הטובים. החתולים שלי היו שותים ויסקי.

שטן: מה אתה אומר? גם אצלי. חתול שחור, ענק כזה, היה לוגם וודקה כאילו זה חלב. איזה טיפוס הוא היה. משתכר ואז יורד מהפסים, נהיה תוקפני. עכברים לא היו בשבילו, לא ברמה שלו. אבל בני אדם דווקא כן. איך הוא היה משחק איתם! איזה סגנון, איזה גרציה. היה גומר איתם, ובסוף – שום ראיה במקום, לא שערה אחת ולא שריטה על הפרקט. מקצוען אמיתי.

אדם 1: במה הוא עוסק עכשיו?

שטן: סידרתי לו עבודה במעגל השביעי. שם תמיד יהיה ביקוש לציפורניים שלו.

אדם 1: ותגיד, מר שטן, חלוקת הגיהינום למעגלים על פי דנטה. עד כמה היא קרובה למציאות?

שטן: אין שום חלוקה למעגלים, לא קיימת, זה רק פרי דמיונו העשיר של המשורר.

אדם 1: שינית לנו את כל התפיסה. אז מה הוא לא פרי דמיון?

שטן: אדונים, תבינו דבר אחד פשוט: כל מה שקשור לחיים אחרי המוות, על פי המסורת הנוצרית, זאת תעלומה אחת גדולה שהמאמינים יצרו כדי לנצר את הלא מאמינים ולחזק את האמונה של המאמינים. ניסים גם הם חלק מהתעלומה הזאת. לשאר הדתות ישנם כלים דומים לצורך העניין.

אדם 2: אני לא מבין...

שטן: אני אסביר. בני אדם הם יצורים חלשים, קטנים ואומללים ולא מסוגלים לציית לעקרונות המוסר באופן עצמאי ולא אמצעי. לדוגמה, אם מציגים לפניהם איום ממשי הצפוי להם עקב ההתנהגות הבלתי מוסרית שלהם ומתארים בעזרת מילים צבעוניות כל מיני עונשים הצפויים להם כתוצאה מההתנהגות הנבזית שלהם, אז הפחד מן העונשים האלה יגרום להם לציית לחוקי המוסר הבדיוניים האלה, חוקים של הדוקטרינה הדתית. כתוצאה מהתהליך הזה עדר דתי מציית כל חייו לחוקי מוסר בדויים בלי להעלות על הדעת את קיומו של המוסר כשלעצמו, מוסר שקיים מחוץ לכל דוקטרינה דתית.

אדם 1: ומה בנוגע לעדים של ישו?

שטן: אתה מכיר מישהו שהיה נותן עדות שגויה אם היה יודע ששום דבר לא מאיים עליו? שום עונש?

אדם 1: לא מכיר כזה...

אדם 2: גם אני לא פגשתי. ואם העדות היא אמיתית, איך אפשר להוכיח שהיא לא אמיתית?

שטן: לא יודע איך להוכיח, אבל אני כן יודע שלדברים יש היגיון פנימי. לפני אלפיים שנים קרה נס אחד, שניים, עשרה, בנוכחות עדים. מאז, משום מה, הניסים הפסיקו לקרות. ומה השתנה בסדר העולם והטבע מאז? כלום, חוץ מדבר אחד – מאז קיימת דוקטרינה דתית ממשית שנתמכת על ידי מיליוני מאמינים וכוללת אלפי בתי מקדש עם שרידי קדושים בתוכם. אין יותר צורך בניסים, הרי אנשים כבר מאמינים, כבר מגויסים. ה"נס" היחיד שקורה גם היום, נס שמחזק ומתחזק את הדת, זה כסף. אם הכנסייה פושטת רגל ומתפרקת, הדת תקרוס ביחד איתה.

אדם 1: וכך אנחנו חיים לאורך כל הדרך. מאמינים בשקר מוחלט.

שטן: כמו שאומרים – אם אני לא הייתי קיים, מישהו היה ממציא אותי.

מקהלה/שדונים

האמינו כל החיים במה שאתם מאמינים.

אל תטילו ספק, זה לא בריא לכם.

תאמינו בשדים ורוחות

כי בזה אתם הכי טובים.

כל מה שידעתם אי פעם זו האמת.

אל תחשבו אחרת,

זה לא בריא לכם.

תמונה 3

אדם 2: מר שטן, כפי שהתברר, אתה לא זה שציפינו לו, לכן רצינו להתעניין במטרת ביקורך.

אדם 1: כן, למה באת?

שטן: אני אסביר. אני כאן בגלל עניין מאוד חשוב בשבילי ובשביל העסק שלי. אני מחפש חוטאים אשר יוכלו לעזור לי במלאכה שלי.

אדם 1: אני לא מבין למה בחרת בנו.

אדם 2: כן, במה אנחנו טובים?

שטן: אתם, בואו נגיד, החוטאים האולטימטיביים. אתם עברתם הרבה בחיים, חטאתם על ימין ועל שמאל ומבינים עניין בחטא.

אדם 1: ומה בנוגע לווסאלים שלך, מה רע בהם?

אדם 2: כן, מה רע בהם? הרי הם עובדים איתך שנים ארוכות וקרוב לבית.

שטן: קודם כול, לא אמרתי שלא תעבדו קרוב לבית. זה כרטיס לכיוון אחד. כמו שאומרים: "תשכח מן התקווה כל אשר נכנס לכאן".4 אני לא סומך על הווסאלים שלי יותר, הם לא כשירים יותר לעבודה. העולם לא עומד במקום, הקידמה לא מרחמת על אף אחד. הם בעלי דעות מיושנות ולא מצליחים לעמוד בקצב המסחרר של העולם המודרני. הגיהינום עובר זמנים קשים מאוד, כאוס השתלט עליו. ההוצאות גוברות על ההכנסות, ולי אין יותר אישור לקבל הלוואות. נדרשת כאן רפורמה דחופה, ובשביל זה אני צריך מוחות טריים וחדים, אנשים שיוכלו לעמוד בקצב החדש של העולם, אנשים שאוכל לסמוך עליהם. והמוחות האלה זה אתם.

אדם 1: אבל, אבל, אני לא מוכן!

אדם 2: גם אני! אני רוצה לחיות!

שטן: ראשית, אל תחשבו שהחיים הנוכחיים שלכם שונים בהרבה מאלה שבגיהינום. שנית, אתם מחכים לרגע הזה כל החיים, ואילו אני נותן לכם הזדמנות להפסיק לחכות, וכבר היום להצטרף אליי ולהיכנס לשורות של ה"כול־יכולים".

אדם 1: מר שטן, מאיפה יש לך את הביטחון לחשוב שאנחנו מחכים דווקא לזה?

אדם 2: כן, מאיפה? אז מה אם אני עם רגל אחת בקבר. זה לא אומר שום דבר. שום דבר! יתרה מזאת, אנחנו לא יכולים לעזוב כאן לפני שהבן אדם שלנו מגיע. אין לו כתובת אחרת חוץ מזאת.

שטן: שזאת ממש לא בעיה. אני לוקח אתכם ומשאיר לו כתובת חדשה למקרה שיגיע. בנוסף לזה, משהו אומר לי שאם תבואו איתי, אתם תפגשו את הבן אדם שלכם הרבה יותר מהר. טוב, בואו נעבור לפרטי החוזה.

אדם 1: אבל אנחנו עדיין לא הסכמנו!

שטן: אני לא צריך את הסכמתכם. זוהי הצעה מחייבת. אתם לא יכולים להעלות על הדעת על מה אתם מוותרים, לכן אני כופה עליכם להצטרף אליי. אתם לא צריכים להחליט על שום דבר, אני זה שמחליט כאן.

אדם 1: אני מתנגד!

אדם 2: גם אני! אנחנו אנשים חופשיים!

שטן: כבר לא. אתם לא מבינים דבר אחד פשוט: האופן שבו אתם מנהלים את חייכם לא שונה מהגיהינום. אתם כבר בחרתם בגיהינום. מבינים? אתם בגיהינום. נשאר רק להחליף את התפאורה.

{שדון צץ מאחורי הכיסא של אדם 1, תופס אותו בידיים ומוביל אותו בכוח מחוץ לבמה. שדון נוסף נכנס לבמה עם סולם, מוריד את אדם 2 ומוציא גם אותו בכוח אל מחוץ לבמה} מערכה 3 תמונה 1 {שערי גיהינום מוכנסים לבמה. מכניסים עוד שולחן אחד. אדם 1 ואדם 2 מתיישבים כל אחד מול שולחנו. התאורה משתנה בהתאם לאווירת הגיהינום}

אדם 1: תקשיב, זה לא כזה גרוע פה לעומת מה שחשבנו. חם פה, הכול כלול ואנחנו אדונים לעצמנו.

אדם 2: לא כל כך נוח לי במצב הזה. גם בישיבה וגם יש לי מעמד רציני בחברה.

אדם 1: אני כבר רגיל לזה. תמיד היה לי מעמד מכובד בחברה. טוב, מה על הפרק? בוא נראה... לארגן מחדש את המעגל הראשון, בשאיפה לבטל אותו כליל.

אדם 2: אם נצליח להביא לביטולו של המעגל הראשון, נצליח לחסוך תשיעית מההוצאות השנתיות. זה הישג משמעותי.

אדם 1: הבעיה היא שאנחנו לא יכולים להחליט על ביטול של מעגל שלם באופן שרירותי שכזה. זה כמו לבטל שכבת חברה שלמה, ואילו אנחנו מתיימרים להיקרא דמוקרטיה.

אדם 2: כיום, אפילו במסגרת משטר דמוקרטי, לשכבות החברה ישנו מעמד פורמלי בלבד ומה שנשאר זה רק השם שלהן. קח לדוגמה את המדינה המפותחת ביותר במזרח התיכון. אתה חושב שקיים בה מעמד ביניים? לא, אין. זהו מעמד פורמלי לחלוטין ונותר ממנו רק השם.

אדם 1: למה הכוונה ב"נשאר רק השם"?

אדם 2: לכל דמוקרטיה יש אופי ייחודי משלה. בכל מדינה דמוקרטית ישנה דמוקרטיה משלה, שכוללת מאפיינים שמשתנים במסגרת המשטר. במילים אחרות, ישנן דמוקרטיות יותר סוציאליסטיות, יותר לאומניות, יותר ליברליות, יותר קפיטליסטיות.

אדם 1: אתה רוצה להגיד שדמוקרטיה זה משטר גמיש מאוד?

אדם 2: בדיוק! גמיש עד כדי כך שישנן דמוקרטיות חסרות חופש ביטוי או כאלה שמשלבות חוקי דת עם חוקי המדינה ועדיין נקראות דמוקרטיות. כאן לא מדובר בגמישות המשטר אלא במניפולציה.

אדם 1: זה אומר שנשב קצת, נחשוב, נבנה מודל חדש של החברה במסגרת המודל הקיים, נמשיך לקרוא לו דמוקרטיה וההצלחה בידינו.

אדם 2: בדיוק כך, אבל צריך להתייעץ עם הבוס. {לשד} שומע, מכוער אחד, קרא לשטן. אנחנו צריכים להתייעץ.

{נכנס השטן}

שטן: איך אתם מתקדמים? הכול בסדר?

אדם 1: מר שטן, חשבנו על נושא ההוצאות והגענו למסקנה שצריך לבטל את המעגל הראשון.

שטן: טוב, זה עסק לא פשוט בכלל. חשבתי על זה בעבר אבל לא הגעתי לשום פתרון. קודם כול, בואו ננמיך את האש בתנורים. נחסוך בהוצאות הגז.

אדם 2: אבל מר שטן, אנחנו מציעים חיסכון משמעותי ומציאותי הרבה יותר. חבל להתעסק בדברים שוליים. זקנים ופעוטות לא נוצריים יעברו למעגל השני על בסיס תנאים משופרים, ואילו את המעגל הראשון נתכנן מחדש ונהפוך אותו לרצועת תיירות משובחת עם בתי מלון ברמה בינלאומית ואטרקציות הכוללות חופי ים, בתי קזינו ושירותים נוספים ברמה הכי גבוהה. המהלך הזה יוציא אותנו מהאוברדראפט ויביא לנו הכנסות אמיתיות.

שטן: הרעיון שלכם לא רע בכלל, אבל אתם מתארים לעצמכם מהי המשמעות של ביטול מעגל שלם בחברה שלנו, עוד לפני שהזכרנו את הגלקסיה? אנחנו לא יכולים פשוט להחליט ולהעביר את חברי המעגל הראשון למעגל השני. זה כמו לערבב בין שתי שכבות חברה. מה שכן אנחנו יכולים לעשות, זה לפזר אותם בין שאר המעגלים ואז התהליך הזה יורגש הרבה פחות ויעבור חלק יותר. הזקנים לא מגיעים למעגל הראשון, כפי שאנחנו כבר יודעים, ובאשר לפעוטות, העניין פשוט מאוד. כל המתגייסים החדשים יתפזרו בין שאר המעגלים באופן רנדומלי. המקרה הוא שיקבע את גורלו של כל אחד מהם: מי יסבול יותר ומי פחות. כל אחד יקבל את חלקו.

תמונה 2 {אדם 1, אדם 2, יושבים כל אחד מול שולחנו. רגלו של אדם 2 חבושה בתחבושת}

אדם 1: כמה מטומטם אתה יכול להיות? למה נכנסת לשם? למה?

אדם 2: אני לא ידעתי! חשבתי שזה ג'קוזי. אני ממש אוהב ג'קוזי.

אדם 1: כן, ג'קוזי. עם חום של אלף מעלות. אידיוט! זוהי לבת הגיהינום!

אדם 2: היה חשוך... ואז ראיתי בחורה יפהפייה ששחתה שם בפנים, אז חשבתי עצמי, למה שלא אצטרף אליה?

אדם 1: היה חשוך, הא? חשוך, אבל בבחורה הבחנת. הבחורה הזאת, כפי שאתה קורא לה, בחורים כמוך היא אוכלת לארוחת בוקר. לא חשוב, הכול היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. מזל שבאתי בזמן. צריך לבקש מהשטן שיערוך לנו סיור, שנדע לאן אפשר להיכנס ולאן לא. אגב, איך אתה מרגיש בלי החבל?

אדם 2: ההרגשה היא כאילו חזרתי כמה שנים אחורה. התרגלתי אליו ממש. החבל היה לחידוש, לדבר מה טרי וצח שהכניס צבע לחיי. הרגשתי שהתחלתי בחיים חדשים, שאני מתקדם לאן שהוא. החיים התמלאו משמעות מסוימת. ועכשיו? עכשיו הכול כמו שהיה פעם.

אדם 1: כל הדברים החדשים הם הדברים הישנים שנשכחו מזמן.

אדם 2: יפה. אני מתגעגע ליפה. ואתה?

אדם 1: למה אתה מתכוון?

אדם 2: אני בחסך אסתטי. העין דורשת מזון, מזון נצחי. זה שגורם לנפש לרקוד ולשמוח.

אדם 1: אתה קיבלת את הנצח כולו, מה עוד אתה צריך? אני לא מבין.

אדם 2: אתה זוכר מה זה יפה? אתה חייב לזכור מה זה.

אדם 1: זוכר, לא זוכר, מה זה משנה. אנחנו פה לתמיד. תיזכר בהכול, תשכח מהכול, אין הבדל, זה לא ישנה כלום.

אדם 2: אני מקווה שאתה לא צודק.

אדם 1: גם לזה אין משמעות, אם אני צודק או לא.

אדם 2: אז למה יש משמעות?

אדם 1: עדיין לא הבנת איפה אתה נמצא?

אדם 2: למה? יש אפשרות להבין?

אדם 1: אם תרצה, תבין. זה לא משנה איפה אתה נמצא, מה שמשנה זה מהי הסיטואציה. ברגע שהבנת באיזו סיטואציה אתה נמצא, כל מה שנשאר לעשות זה לקבל אותה. אחרי שקיבלת אותה, אתה מתחיל לעצב אותה, לחיות אותה. אין הבדל בין נצח שאורכו כחיי אדם לבין זה שאין לו סוף.

אדם 2: נגיד שקיבלתי את הסיטואציה, השלמתי עם המצב. מה הלאה? מה לעשות?

אדם 1: מה לעשות... שאלה נצחית. זה עניין של המאפיינים האותנטיים שלך.

אדם 2: זאת לא תשובה, זה ברור מאליו.

אדם 1: אין תשובות, אין! מה לא ברור פה?!

אדם 2: אנחנו בגיהינום, אפילו כאן לא נקבל תשובות? אם לא כאן אז איפה?

אדם 1: אחרי המוות כל השאלות הופכות לא רלוונטיות. אין בהן טעם יותר.

אדם 2: אבל בשבילי כן יש בהן משמעות. השאלות הנצחיות נשארות נצחיות במיוחד בגיהינום.

אדם 1: אם כך, תמשיך לחפש את התשובות, אני לא אעצור בעדך. אתה יכול להמשיך לדפוק את הראש בקיר לנצח. ברור כאור יום איפה תעשה חור.

אדם 2: בשבילך הכול ברור, ואילו בשבילי אף פעם לא היה ברור כלום.

אדם 1: גם לי לא ברור. פשוט עזבתי עיסוקים חסרי תועלת כגון אלה, כולל חיפוש אחר תשובות לשאלות נצחיות.

אדם 2: אתה חושב שאפשר להגיע להחלטה כזאת? להחליט שאתה מפסיק לחפש? אני לא מאמין בזה.

אדם 1: אני לא חשבתי על קבלת ההחלטה. אני החלטתי וקיימתי.

אדם 2: זה לא ייתכן, זה בלתי אפשרי! אנחנו עשויים מאותו החומר, יש לנו את אותו הטבע. אם גורלנו הוא חיפוש בלתי פוסק, אז גם אתה לא יוצא מן הכלל.

אדם 1: אין שום כללים, ואם ישנם כללים כלשהם, גם אותם אנחנו המצאנו.

אדם 2: אני לא מדבר על הכללים האלה, אלא על דברים אוניברסאליים, שפועלים ללא תלות בשום דבר, לא מותנים בכלום – סדר עולמי.

אדם 1: אין כללים כאלה!!! יש רק את אלה שאנחנו המצאנו, כמו את המציאות. אתה צודק בדבר אחד – "התודעות שלנו" פועלות באותה צורה.

אדם 2: כן, אבל מה שאנחנו לא מסוגלים לקלוט, לא אומר שהוא לא קיים.

אדם 1: גם זה לא חשוב. אתה מסתכל על הפרח ומגדיר אותו כפרח על פי תכונותיו: צורה, צבע, ריח. באותו הזמן, אם היית בממד אחר, לדוגמה, היית רואה אותו כפירמידה קטנה, שקופה וללא ריח, ועדיין היית קורא לה פרח. אז יש הבדל בין איך שאתה רואה אותו לבין איך שהיית יכול לראות? ניתן לנו מה שניתן לנו.

אדם 2: אם אין משמעות בשום דבר, אז למה להמשיך?

אדם 1: אל תמשיך אם אתה לא יכול או אם זה חסר משמעות בשבילך. אף אחד לא מכריח אותך לחיות, ואתה לא אשם בזה שנולדת.

אדם 2: לא אשם...

אדם 1: אני עייייייף מהשיחות האלה וממך.

מקהלה

נולדת, נולדת, ואומרים זו מתנה.

הערכת, לא הערכת,

אומרים זו מתנה.

אכלת אותה בקיצור,

עכשיו תתמודד.

תמונה 3

אדם 1: אתה שומע? אני לא ממש מבין את המקורנן שלנו. הוא לא מסופק מהעבודה שלנו ובאותו הזמן לא מוכן לשחרר אותנו.

אדם 2: גם לי לא ברור למה הוא מחזיק אותנו פה.

אדם 1: אנחנו חייבים לעשות איזשהו צעד. אני חשבתי על זה לאחרונה. {לוחש משהו באוזנו של השני בחיוך ערמומי ואומר לשד} שומע, מכוערי, תקרא לבוס, אנחנו צריכים לדבר איתו.

{נכנס השטן}

שטן: כן, ילדיי, אני מקשיב. מה רציתם ממני? אתם נהנים פה אצלי, מרוצים מהכול?

אדם 1: מוזר שאתה שואל את השאלה הזאת. חשבנו שאתה יודע לקרוא מחשבות. התשובה היא לא, לא מרוצים.

אדם 2: אנחנו דורשים תנאים יותר טובים, כולל הגדלת מספר הבתולות לחודש.

אדם 1: בנוסף: ביטוח בריאות, פנסיה אחרי 55 ו־60 ימי חופשה בשנה על חשבונך.

שטן: {פאוזה ארוכה. מוציא בקבוק מבית השחי. אומר לאדם 2} תמזוג לנו שלוש כוסיות. נהיה קצת קר.

{אדם 2 מוזג. שותים}

שטן: נו, עכשיו אפשר לדבר. כמו שאני כבר אמרתי פעם, אתם נמצאים כאן מתוך רצוני ולפי פקודתי. אתם הניתנים שלי ואני זה שמציב תנאים כאן, אני! ישנו חוזה בינינו, אפילו שהוא בעל פה.

אדם 1: מר שטן, בואו נהיה ריאליים לרגע. אנחנו מבינים איפה אנחנו נמצאים, ושכל מי שנכנס הנה נשאר כאן לנצח או איך שלא אומרים את זה, אבל...

אדם 2: אבל הזמנים משתנים, כמו ששמת לב פעם, גם אתה, ומתברר שהכוח אצל העשירים. ואם אנחנו נפנה לחשבון הבנק שלך אז נגלה שהכוח ממש לא איתך.

אדם 1: יתרה מזאת, המעסיק העתידי שלנו יכול לפתור לפחות חלק מהבעיות הכלכליות שלך, אם תשחרר אותנו בשלום.

שטן: ומי זה המעסיק הזה שלכם, אם אפשר להתעניין?

אדם 2: זה... זה אחד האויבים הישרים שלך.

שטן: מישהו קונקרטי? אני אמור להכיר אותו? מי זה, לכל הרוחות?!

אדם 1: בטח שאתה מכיר אותו, מר שטן, אך כרגע שמו לא חשוב.

אדם 2: מה שחשוב הוא שהקפיטל שלו גבוה משלך כמו שהשמיים גבוהים מהארץ.

שטן: השמיים לא קיימים, אימבצילים! {מתחיל לדאוג} כל זה נראה כמו בלוף אחד גדול. אף אחד לא ירצה לקנות אתכם. מי בכלל צריך אתכם! אנשים קטנים חסרי תועלת שכמותכם. {לשד} היי, מכוערי, לך תעבוד קצת, תלקט מידע על כל האויבים שלי ותזדרז.

שד: בטח, אבא, אני כבר בדרך.

שטן: אבא! ... אידיוטים, מסביבי רק אידיוטים, אלוהייייייים!

אדם 1: מר שטן, אתה עדיין לא ניחשת על מי אנחנו מדברים? מזדקן, מקורנן, מזדקן אתה.

שטן: ברור שניחשתי, אני לא מפגר. דבר אחד אני לא מבין. מה הטעם בשבילו לקחת אתכם לעבוד אצלו? הרי אתם אתיאיסטים מוחלטים ובנוסף גם חוטאים. אתם מלוכלכים עד כדי כך שאלף מלאכים לא יצליחו לנקות אתכם.

אדם 2: זה ממש לא חשוב בשבילו מי אנחנו ומאיזה בור ביוב יצאנו. המטרה שלו היא להגדיל את שורותיו ולהשתלט על כמה שיותר שטחים.

שטן: רגע, רגע, רגע. יש לי תחושה שאנחנו מדברים על שתי פרסונות שונות לגמרי.

אדם 1: ועל מי אתה חשבת, מר שטן?

שטן: אני מתכוון לאויב הכי גדול שלי. יש לי רק אחד כזה, והשאר בכלל לא רציניים. אפילו חלק מהם יותר חברים מאשר אויבים. אני מתכוון לסכיזופרן תלת ראשי.

אדם 2: {לאדם 1} נראה לך שהוא סכיזופרן?

אדם 1: אני חושב שהם כולם עם פיצול קל, שילוש או יותר מזה. המעסיק שלנו לא כזה. אולי הוא לא הכי שפוי ומציב מטרות לא הכי ריאליות, אבל בגדול...

שטן: נו, אם לא סכיזופרן אז זה משנה את הכול. זה אומר שהוא לא אויב שלי אלא חבר.

אדם 1: חבר?!

אדם 2: מה זאת אומרת חבר?

שטן: כפי שאתם, אני בטוח, שמעתם, מספר הרציחות שמיוחס לו לא מפסיק לגדול. לעומת זאת, אני כמעט נקי. תשומת הלב של העולם מופנית אליו, אותי כבר בקושי מזכירים. כל זה באופן אוטומטי הופך אותו לחברי. מבינים?

אדם 1: חמורמיר... חמורמיר חבר שלך... זה משנה הכול.

אדם 2: מה אכפת לנו אם הם חברים או לא. תנאים יותר טובים ומשכורת גבוהה, זה מה שחיפשנו.

אדם 1: כנראה אתה צודק. מי שמשלם יותר – הוא הבוס.

שטן: תגידו, על מה לכל השדים אתם מדברים?! אני זורק לו מילה אחת והוא שוכח מקיומכם.

אדם 1: מר שטן, אתה כנראה לא מספיק בקיא בפוליטיקה של חבר שלך. יש לו מטרות מאוד גבוהות ואמביציוזיות והוא מעוניין בכל אחד ואחד ומוכן לשלם מחיר גבוה כדי להגדיל את שורותיו.

אדם 2: אם הוא ירצה, אפילו אותך הוא יכול לקנות!

שטן: {לעצמו} אני מתחיל לאבד סבלנות עם שני הדגנרטים האלה. {להם} אפשר לקנות הרבה דברים: אתכם, אותם ואת אלה, אבל לא אותי, כי אי אפשר לקנות רעיון שנולד בראש של מישהו!

אדם 1: שוב אתה מדבר על רעיונות, אפלטון לא ממומש שכמותך? אתה – הפרסונה המציאותית ביותר שאנחנו מכירים. נשאל אותך בפעם האחרונה. האם אתה מוכן לשפר את תנאי העבודה שלנו?

שטן: התשובה היא – לא.

אדם 1: טוב, פה הדרכים שלנו נפרדות.

תמונה 4 {השטן מטייל על שפת נהר סטיקס ומבחין בכארון שט בספינתו. הוא קורא לו לגשת אליו. כארון מתקרב}

שטן: איך העניינים, איך העסקים?

כארון: אין תלונות, מר שטן, אין תלונות.

שטן: אם כך, אפשר לקנא בך. אצלי רק תלונות, לא אליך כמובן, אל תדאג. אתה אחד הנתינים היותר אחראים ולויאליים שיש לי. תגיד, כארון, האם מישהו הזמין אותך להסיע שני חוטאים לצד השני בזמן האחרון?

כארון: אם אתה מתכוון לשניים שעובדים אצלך, אז כן.

שטן: אם תסרב לעבודה הזאת, אני אשלם לך כפול.

כארון: מר שטן, אתה אומר שאין לך תלונות אליי, אז תדע לך שלאף אחד אין, ואני לא רוצה שיהיו. חוץ מזה, ההצעה שלך לא אתית.

שטן: כמה אתה רוצה? תן מחיר.

כארון: מר שטן, אתה מכיר אותי כבר נצח. אני תמיד הייתי לויאלי אליך וישר והוגן עם הלקוחות. אני מתחנן אליך, תשכח מהבקשה שלך.

שטן: אני מבין, כארון... טוב. לך לדרכך.

כארון: תודה, מר שטן, תודה לך.

שטן: {לעצמו} לא מבין איך המטומטם הזה עובד פה כבר נצח ולא חסך לחברת מוניות.

תמונה 5

אדם 1: והנה, היום הגדול קרב, היום שבו ניכנס לשורות של חמורמיר הגדול.

אדם 2: כן, חבר, והשטן שיישרף מקנאה בגיהינום שלו.

אדם 1: תגיד, איך אתה מרגיש על הרגליים, מחוץ ללולאה?

אדם 2: לא הכי טוב, אבל מתחיל להתרגל. בן אדם יודע להסתגל, כנראה.

אדם 1: כן, שמעתי משהו על זה, אבל כל כך קשה לשנות הרגלים, כמעט בלתי אפשרי, ובכל זאת אנחנו די טובים בזה. אתה יודע מי הכי טוב בזה?

אדם 2: מי זה?

אדם 1: עכברושים. הם מסוגלים לחיות בכל התנאים, במיוחד באלה שמזיקים לאנשים. קשה להאמין כמה מהר הם מסתגלים לתנאים חדשים. מי אנחנו לידם? אפסים.

אדם 2: מה שהכי מבייש, המוח הענק שלנו לא עוזר לנו בכך. יתרה מזאת, הוא מוביל להרס, הרס עצמי.

אדם 1: נראה לי שזה הזמן לרדת לנהר סטיקס.

אדם 2: באיזו שעה אנחנו צריכים להיות שם?

אדם 1: מאיפה אני יודע? אתה קבעת איתו.

אדם 2: אני לא קבעתי איתו, חשבתי שאתה.

אדם 1: טוב, לא חשוב, בוא נרד לנהר ונחכה עד שהוא יופיע.

אדם 2: אין ברירה, בוא נלך. אבל איך אנחנו נזהה אותו?

אדם 1: הכול בסדר איתך? נראה לך שאנחנו על נהר יניסיי? כארון הוא היחיד פה עם ספינה.

אדם 2: חשבתי שיש להם פה נמל, עוסקים במסחר.

אדם 1: במה יש להם לסחור כאן? גופות, נשמות, מה?

אדם 2: לדוגמה.

אדם 1: בעמידה אתה באמת מתפגר. נגיע לחמורמיר, נחזיר אותך ללולאה.

אדם 2: וכארון עדיין לא מופיע...

אדם 1: הוא יגיע, אנחנו קבענו. שמעתי שהוא בן אדם אחראי.

אדם 2: אז כן קבעת איתו? הבנתי... מה עוד שמעת?

אדם 1: שמעת שלקֶרְבֶּרוּס יש סרטן ואין מי שיחליף אותו.

אדם 2: קרברוסים גם חולים? לא ידעתי...

אדם 1: הנה הוא! {צועק} כארון, כארון, לכאן!

{כארון מבחין בהם, שט לכיוון, אוסף אותם והם שטים הלאה} תמונה 6 {כארון מביא אותם לצד השני. מוּחְרָמוֹן, נתין של חמורמיר, כבר מחכה להם שם}

מוחרמון: ומה אתם מחייכים כמו שני דגנרטים?

אדם 1: למה לא? החיים יפים ומלאי אפשרויות.

אדם 2: היום סוף־סוף נעבור לידיים טובות. חיכינו לרגע הזה כל חיינו.

מוחרמון: נו, אם אין לכם סיבות לבכות, אז יהיו. אם חשבתם שאתם מגיעים לארץ זבת חלב ודבש, אז אתם טועים בגדול. אתם תצטרכו לעבוד קשה מאוד, הרבה יותר קשה מאשר אצל השטן.

אדם 1: אנחנו לא מפחדים מעבודה קשה. העיקר שמשלמים בהתאם ומספקים תנאים אנושיים.

מוחרמון: ידאגו לכם כמו שצריך, תהיו בטוחים, כמובן, בתנאי שתצייתו לכל הכללים והחוקים של חמורמיר. אז גם תרוויחו את המקום שלכם בגן עדן.

אדם 2: מקום בגן עדן?!

מוחרמון: כן, כולם הרי בסופו של דבר שואפים להגיע לגן עדן. זאת מטרת חיינו.

אדם 1: אנחנו הרגע באנו מהגיהינום ולא כל כך מתעניינים בחיים שאחרי המוות.

אדם 2: נכון, אנחנו רוצים לחיות וליהנות מהחיים סוף כל סוף.

מוחרמון: אתם הולכים ליהנות עד מאוד. תקבלו את התנאים הכי טובים, כמובן, אם תעמדו בסטנדרטים שלנו.

אדם 1: סליחה, לאילו בדיוק סטנדרטים אתה מתכוון?

אדם 2: כן, תכין אותנו בבקשה. כל אחד רוצה לדעת מה מחכה לו בעתיד.

מוחרמון: ראשית, אתם חייבים להאמין בדרכו של חמורמיר, בתיאוריית החיים שלו. שנית, אתם צריכים להגיע לרמת כושר פיזי מתאים דרך אימונים ותרגילים. לבסוף, לציית לחוקים שלו דרך למידה של כתבי הקודש. כשתגיעו למחנה, תדעו יותר.

אדם 1: מחנה? איזה מין מחנה?

אדם 2: למה, המשרדים שלכם לא נמצאים במרכז העיר בגורד שחקים יוקרתי?

מוחרמון: אתם תגיעו אלינו ותראו בעצמכם. טוב, נצא לדרך.

תמונה 7 {מחנה אימונים של חמורמיר. אוהלים, שירותים כימיים וכו'}

אדם 1: המקום הזה לא ממש דומה למשרדים במנהטן.

אדם 2: מנהטן?! אתה לא זוכר מה קרה שם לאחרונה?

אדם 1: זוכר, אז מה? למה, חסרים שם גורדי שחקים נוספים?

אדם 2: בטח שלא חסר.

אדם 1: אז מה אנחנו עושים פה, לכל השדים?!

{נכנס מוחרמון}

מוחרמון: מה שלומכם, חברים? חסר לכם משהו?

אדם 1: חסר לנו... אההה... איפה המשרד שלנו?

אדם 2: אתה יודע, חדר ממוזג, שולחן עבודה, מחשב, מזכירה...

מוחרמון: {מחייך, החיוך גדל, מתחיל להתפקע מצחוק. אדם 1 ואדם 2 מסתכלים זה בזה בלי להבין מה קורה} אתם נמצאים במחנה אימונים של חמורמיר. יחי חמורמיר! תחזרו אחריי כשאני אומר את זה.

אדם 1: מה?

אדם 2: על מה אתה מדבר?

מוחרמון: אני אומר, תחזרו אחריי כשאני אומר "יחי חמורמיר!"

אדם 1: יחי...

אדם 2: חמורמיר...

מוחרמון: אם אתם לא תצליחו להגיד את הביטוי הבסיסי הזה, לא תחזיקו פה מעמד הרבה זמן. תגידו שוב!

אדם 1: יחי חמורמיר!

אדם 2: יחי חמורמיר!

מוחרמון: זה כבר יותר טוב. תתאמנו על זה בזמן הפנוי. נראה שיש לכם עוד הרבה מה ללמוד. אחר הצהריים יש לכם אימון קבוצתי שנועד לשפר יכולות ירי במטרות נעות. תהיו מוכנים. קיבלתם את המדים כבר?

אדם 1: מדים?

אדם 2: איזה מדים?

מוחרמון: אם לא, אני אורה שיחלקו לכם מדים לפי מידה, נשק ותחמושת. בהצלחה.

תמונה 8 {מטווח}

קצין: להגיע לעמדות, לתפוס מחסה! אש!

{אדם 1, אדם 2, לא זזים, מחזיקים את הנשקים בצורה מגוחכת, זורקים מבטים זה אל זה}

אדם 1: נראה לך שהוא מדבר אלינו?

אדם 2: לא בטוח. יש פה עוד אנשים חוץ מאיתנו.

אדם 1: מה נעשה?

אדם 2: בצד של מי אנחנו?

אדם 1: לא יודע. בצד שלנו, איזה עוד?

אדם 2: מניח שכן, איזה עוד צדדים יש לנו.

אדם 1: תגיד, איך אתה מרגיש על מדים?

אדם 2: הנעליים קצת לוחצות לי.

אדם 1: אני לא מדבר על זה, אלא בכלל.

אדם 2: לא מרגיש שום דבר מיוחד. אתה?

אדם 1: מזכיר לי איזושהי תקופה מהעבר, אבל לא בטוח, אולי זה רק בדמיון שלי. אולי זה לא קרה בכלל.

אדם 2: אתה מדבר על התקופה ההיא, כאשר...

אדם 1: כן, עליה.

קצין: קדימה להסתער! לצאת מהמחסה ולעבור לתקיפה!

{אדם 1 ואדם 2 רצים מחוץ לבמה ונעלמים} תמונה 9

מוחרמון: חברים! תקופה קשה ומאתגרת של אימונים מגיעה לסופה. עבדתם קשה מאוד והוכחתם את עצמכם על הצד הטוב ביותר. הגיע הזמן למשימה אמיתית. {אדם 1 ואדם 2 מסתכלים זה בזה בלי להבין במה מדובר} אתם נבחרתם לבצע משימה חשובה, יתרה מזאת – קדושה. בתום המשימה, אם היא תושלם, מצפים לכם חיי נצח בגן עדן, כפי שהובטח לכם.

אדם 1: {לאדם 2} על מה הוא מדבר?

אדם 2: השד יודע.

אדם 1: אנחנו מבקשים להיפגש עם חמורמיר.

אדם 2: כן! רוצים לראות את הגדול מכולם!

מוחרמון: הייתי אומר שאתם לא פראיירים. אף אחד לא ראה אותו עד כה, כולל אותי.

אדם 1: אנחנו חייבים לראות את זה שאנחנו סוגדים לו, אחרת אתה יכול לשכוח מהמשימה.

אדם 2: תיקח אותנו אל הגדול מכולם, מייד!

מוחרמון: אתם קשי הבנה או מה? לא חשוב. אף אחד לא שואל אתכם. אתם בחרתם להתגייס אלינו, אתם תצאו למשימה הזאת. נקודה.

אדם 1: אני דורש את עורך הדין שלי!

אדם 2: אני דורש את רואה החשבון שלי!

מוחרמון: הטיסה שלכם בחצות. תתגלחו, תתקלחו, החליפות יחכו לכם בחדר במלון. נשק, כסף וכל השאר גם כן שם. בהצלחה. יחי חמורמיר!

אדם 2: יחי!

אדם 1: שתוק, אידיוט.

{שדה תעופה. אדם 1, אדם 2, בחליפות, מסודרים}

אדם 2: לאן טסים בכלל?

אדם 1: לאן שלוקחים...

אדם 2: לוקחים את מי?

אדם 1: אנשים כמונו.

אדם 2: אנחנו כבר לא מי שהיינו.

אדם 1: אז מי אנחנו עכשיו?

אדם 2: שאלה טובה... אנחנו בשר, בשר שיטוגן בקרוב ועצמות, עצמות שיישברו לרסיסים קטנים ויהפכו לאבק... אבק של רצונות לא ממומשים, של תקוות שבורות, של מטרות שלא הושגו.

תמונה 10 {אדם 1 ואדם 2 יושבים על הרצפה בחדרם. שולחן, כיסא, לולאה תלויה מלמעלה}

אדם 2: זכרת לקחת את החבילה?

אדם 1: איזו חבילה?

אדם 2: מכל טוב שקיצצנו/קנינו לפני הטיסה?

אדם 1: ברור שכן. {מוציא צנצנת של אפר}

{השדים יוצאים, לוקחים מאדם 1 את צנצנת האפר ומפזרים באוויר}

1 בצרפתית קדומה או דיאלקט: "אני רוצה לשתות", מילותיו הראשונות של גרגנטואה מתוך "גרגנטואה ופנטגרואל" מאת פרנסואה רבלה.

2 מתוך פרנסואה רבלה: "נחזור לכבשים שלנו", משמע: נחזור לענייננו.

3 ברוסית: מי שבא להתארח ונשאר לעמוד, אינו דובר אמת.

4 לקוח מתוך פתיחת "הקומדיה האלוהית" של דנטה.