4000 שבועות

1. התמסרות לגבולות כדרך חיים

הבעיה האמיתית היא לא הזמן המוגבל שלנו. הבעיה האמיתית — כך לפחות אני מקווה לשכנע אתכם — היא שמבלי ששמנו לב, ירשנו מקבץ מטריד של רעיונות בנוגע לשימוש בזמננו המוגבל, וכעת אנחנו מרגישים לחץ לפעול לאורם; וכל זה מבטיח, פחות או יותר, שהמצב רק יחמיר. כדי להבין איך הגענו הנה, ואיך נוכל לברוח אל מערכת יחסים טובה יותר עם הזמן, אנחנו צריכים להחזיר את השעון לאחור — אל הימים שבהם לא היו שעונים.

באופן כללי, אנו יכולים לשמוח על כך שלא נולדנו למשפחת איכרים באנגליה של ראשית ימי הביניים. קודם כול, הסיכוי שלנו להגיע לגיל בגרות היה קטן הרבה יותר; ואפילו אם היינו צולחים את תקופת הילדות, החיים שהיו נפרשים בפנינו היו חיי שעבוד. היינו עובדים בפרך ימים שלמים כדי לעבד אדמה שהאדון המקומי הרשה לנו לגור בה, בתמורה לכך שנמסור לידיו אחוז בלתי סביר מן התוצרת שלנו או מההכנסה שיכולנו לייצר ממנה. גם הכנסייה היתה תובעת תרומות קבועות משלה, והפחד מחיי נצח בגיהנום היה מאלץ אותנו לציית. בלילה, היינו פורשים אל הצריף הקטנטן שלנו, שבו היינו גרים בחלל אחד לא רק עם בני משפחתנו (שגם הם, כמונו, מיעטו מאוד להתרחץ או לצחצח שיניים) אלא גם עם החזירים והתרנגולות שלנו, שהיינו מכניסים הביתה בלילה; ביערות עדיין הסתובבו אז דובים וזאבים, והם היו זוללים בשמחה כל חיה שנותרה בחוץ אחרי השקיעה. גם למחלות היתה נוכחות קבועה בחיינו, והן נעו בדרך כלל בין חצבת ושפעת לבין דֶבֶר ו"האש של אנתוני הקדוש" — הרעלת מזון שנגרמה מדגנים עבשים ולוותה בהזיות ובתחושה המדומה שהעור עולה באש או ננשך על ידי שיניים בלתי נראות.16

הזמנים שלפני לוחות הזמנים

אבל יש סוג אחד של בעיות שכמעט בוודאות לא היינו חווים: בעיות של זמן. אפילו בימים המתישים ביותר, סביר להניח שכלל לא היתה עולה בדעתנו המחשבה שיש לנו "יותר מדי מה לעשות", שאנחנו צריכים להזדרז, או שהחיים עוברים מהר מדי — ובוודאי לא היינו חווים חוסר איזון בין החיים לעבודה. ומצד שני, בימים שקטים יותר, לא היינו מרגישים שעמום. וגם אם למוות היתה נוכחות קבועה בחיינו, וחיי אדם היו נגדעים באבם לעתים תכופות בהרבה מבימינו, לא היתה לנו תחושה של מלאי זמן מוגבל. לא היינו מרגישים שום לחץ "לחסוך" זמן. ולא היינו מרגישים אשמה על כך שבזבזנו אותו: אם באמצע היום היינו עושים הפסקה של כמה שעות מדישת דגנים כדי לצפות בקרב תרנגולים בכיכר הכפר, אף אחד לא היה מרגיש שאנחנו משתמטים מ"זמן עבודה". וזה היה כך לא מפני שאז הדברים זזו לאט יותר, או מפני שהאיכרים של ימי הביניים היו נינוחים יותר או כי הם השלימו עם גורלם. זה היה כך מפני שככל הידוע לנו, באופן כללי, הם כלל לא חוו את הזמן כישות מופשטת — כדָבָר.

אם זה נשמע מבלבל, הרי זה מפני שדרך החשיבה המודרנית שלנו על הזמן טבועה בנו עד כדי כך שאנחנו שוכחים לגמרי שמדובר בדרך חשיבה; כמו במשל ההוא על הדג, שאין לו מושג מה הם מים, כי הם מקיפים אותו מכל עבר. אבל נסו לתפוס קצת מרחק מחשבתי, ונקודת המבט שלכם תתחיל להיראות משונה למדי. אנחנו מדמיינים את הזמן בתור משהו נפרד מאיתנו ומהעולם שסביבנו, "עולם בלתי תלוי של רצפים הניתנים למדידה מתמטית", במילותיו של מבקר התרבות האמריקני לואיס מַמפורד.17 כדי להבין למה הוא מתכוון, בואו נחשוב לרגע על שאלה כלשהי הקשורה לזמן — איך אנחנו מתכננים לבלות את אחר הצהריים מחר, למשל, או מה השגנו בשנה האחרונה; ואז, בלי שנהיה ממש מודעים לכך, כנראה נמצא את עצמנו מדמיינים לוח שנה, מוט מדידה, סרט מדידה, מספרים על שעון, או איזושהי צורה מעורפלת של ציר זמן מופשט. לאחר מכן נמדוד ונשפוט את חיינו האמיתיים לפי המדד הדמיוני הזה, ונסדר את הפעילויות שלנו לפי הציר שבראשנו. לכך התכוון אדוארד הול כשדימה את הזמן למסוע שחולף על פנינו ללא הפסקה. כל שעה או שבוע או שנה הם כמו קופסה שעוברת על המסוע, ואנחנו חייבים למלא אותה לפני שתמשיך הלאה, אם אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו מנצלים את הזמן כהלכה. כשיש יותר מדי פעילויות והקופסאות עולות על גדותיהן, אנחנו מרגישים עומס לא נעים; כשיש פחות מדי, אנחנו מרגישים משועממים. אם אנחנו עומדים בקצב תנועתן של הקופסאות החולפות, אנחנו טופחים לעצמנו על השכם כי הצלחנו להשתלט על העניינים, ואנחנו מרגישים שהצדקנו את קיומנו; אם אנחנו נותנים ליותר מדי קופסאות לחלוף על פנינו מבלי שמולאו, אנחנו מרגישים שבזבזנו אותן. אם אנחנו משתמשים בקופסאות המסומנות כ"זמן עבודה" למטרות פנאי, המעסיק שלנו עלול להתעצבן. (הוא שילם על הקופסאות האלה, הן שייכות לו!)

לאיכר מימי הביניים פשוט לא היתה סיבה לאמץ רעיונות מוזרים כאלה מלכתחילה. אנשים עובדים קמו עם זריחת החמה והלכו לישון כששקעה, ואורך ימיהם השתנה לפי העונות. לא היה שום צורך לחשוב על הזמן כעל דבר מופשט ונפרד מהחיים: חולבים את הפרות כשהן זקוקות לחליבה וקוצרים את התבואה כשמגיע זמן הקציר, וכל מי שהיה מנסה לכפות לוח זמנים חיצוני על הדברים האלה — למשל, לחלוב מכסה חודשית ביום אחד רק כדי לגמור עם זה, או לנסות להקדים את הקציר — היה נחשב למטורף, ובצדק. נוסף על כך, לא היה כל לחץ "להשלים את כל המשימות", כי עבודתו של האיכר היא אינסופית: תמיד יהיו עוד חליבה ועוד קציר, לנצח, ולכן אין טעם לרוץ לקראת איזה רגע היפותטי של השלמה. ההיסטוריונים קוראים לאורח החיים הזה "מוכוונוּת־משימה", מפני שמקצבי החיים נובעים באופן אורגני מן המשימות עצמן, ולא מסודרים על פי ציר זמן מופשט, כפי שמכתיבה הגישה שהיום כבר הפכה לטבע שני עבורנו. (מפתה לחשוב כי החיים בימי הביניים נעו לאט, אבל מדויק יותר לומר שהרעיון שלפיו החיים "נעים לאט" היה נשמע לרוב האנשים חסר משמעות. לאט בהשוואה למה?) באותם ימים שלפני השעונים, כשכבר נדרשתם להסביר כמה זמן יימשך משהו, כל מה שיכולתם לעשות הוא להשוות את הדבר עם פעילות קונקרטית כלשהי. אנשים בימי הביניים דיברו, למשל, על משימה שנמשכה Miserere whyle — פרק הזמן המוערך שנדרש לקריאת פרק נ"א בתהילים, המכונה "מיזֵרֵרֶה", ולא נדרש כל הסבר נוסף.18

בחיים כאלה, אפשר לדמיין כי חוויית הקיום נראתה כמו דבר ענקי ואלסטי, רווי במשהו שלא יהיה זה מוגזם לקרוא לו קסם. חרף המחסור בחייו, שהתבטא בדרכים רבות וממשיות, האיכר ודאי חש כי לעולם שסביבו יש מעין ממד מואר ומעורר יראה. הוא לא הוטרד ממחשבות על "תקתוקו" של הזמן, ולכן אולי היה מודע הרבה יותר לחַיוּתם של הדברים, מין תחושת היעדר זמן כזו, שריצ'רד רוֹהר, כומר וסופר פרנסיסקני בן תקופתנו, קורא לה "לחיות בתוך זמן עמוק".19 ייתכן שעם שקיעת השמש, הכפרי בן ימי הביניים הרגיש כי הרוחות לוחשות ביער, לצד הדובים והזאבים; כשחרש את השדות, אולי חש כמו טיפה קטנה באוקיינוס ההיסטוריה, שבו אבות אבותיו הרחוקים היו חיים עבורו כמעט כמו ילדיו שלו. אנחנו יכולים לשער את כל זה בביטחון מסוים, מפני שגם היום, מעת לעת, אנחנו עדיין נתקלים באיים של זמן עמוק — באותם רגעים שבהם, לדברי הסופר גארי אֶבֶּרלֶה, אנו גולשים "אל תוך מרחב שיש בו די מהכול, שבו איננו מנסים למלא ריק בעצמנו או בעולם."20 הגבול המפריד בין העצמי לבין שאר המציאות מיטשטש, והזמן עומד מלכת. "השעון לא עוצר, כמובן," כותב אברלה, "אבל אנו לא שומעים את תקתוקיו."21

אצל אנשים מסוימים זה קורה בתפילה, או במדיטציה, או מול נופים מרהיבים; אני די בטוח שבני הפעוט בילה את כל שנותיו הראשונות בתוך מצב תודעה כזה, ורק עכשיו מתחיל לצאת ממנו. (עד שאנחנו קובעים להם סדרי יום, תינוקות הם יצורים "מוכווני־משימה" בהתגלמותם — וזה, בשילוב החסך בשינה, עשוי להסביר את תחושת העולם האחר שאופפת הורים במהלך החודשים הראשונים עם התינוק: כאילו נגררנו מ"זמן השעון" אל תוך הזמן העמוק, מרצוננו או שלא מרצוננו.) הפסיכולוג השווייצי קרל יונג ביקר בקניה ב־1925, ובשעה שהתכונן לצאת לטיול רגלי עם עלות השחר, גם הוא נזרק פתאום אל תוך היעדר הזמן:

ממרומי גבעה בסוואנה הנרחבת נפרש לפנינו מראה מרהיב. ראינו עדרי חיות ענקיים שרעו עד לקצה האופק: איילות, אנטילופות, גנו, זברות, חזירים ועוד. רועים באחו, מנידים בראשיהם התנועעו העדרים קדימה כזרמי נהר שקטים. כמעט לא נשמע קול, זולת קריאה מלנכולית של עוף טרף. היה זה השקט של ההתחלה הנצחית, העולם כפי שהיה מעולם, במצב של קדם הוויה... התרחקתי מחברַי למסע עד אשר נעלמו מעיני, וחשתי את תחושת היות לבד לגמרי.22

קץ הנצח

עם זאת, יש חיסרון אחד עצום להתרחקות מהרעיון המופשט של הזמן — היא מצמצמת לאין שיעור את מגוון הדברים שאנו יכולים להשיג. אנו יכולים להיות איכרים פשוטים, שהעונות קובעות את סדר היום שלהם, אבל לא יכולים להיות כמעט שום דבר פרט לאיכרים פשוטים (או תינוקות). ברגע שנרצה לתאם בין פעולות של יותר מקומץ אנשים, נזדקק לשיטה אמינה ומוסכמת למדידת זמן. הסברה הרווחת היא שזה היה הרקע להמצאתם של השעונים המכניים הראשונים. ככל הנראה הם הומצאו על ידי נזירים בימי הביניים, שנאלצו להתחיל את תפילות הבוקר שלהם כשעדיין היה חשוך, והיו צריכים לוודא איכשהו שהמנזר כולו יתעורר באותו הזמן. (אחת האסטרטגיות המוקדמות שלהם היתה למנות נזיר אחד שיישאר ער כל הלילה ויצפה בתנועות הכוכבים — אך השיטה הזאת עבדה רק כשלא היה מעונן, וכשהנזיר במשמרת הלילה לא נרדם). כשהופכים את הזמן לדָבר מתוקנן ונראה לעין, באופן בלתי נמנע אנשים מתחילים לראות בו משהו מופשט שקיומו בלתי תלוי ומובחן מן הפעולות הספציפיות שעשויות למלא אותו; "זמן" הוא הדבר שמתקתק ככל שהמחוגים נעים על פני השעון. את המהפכה התעשייתית נהוג לייחס להמצאתו של מנוע הקיטור; אך כפי שממפורד הראה בחיבורו המכונן, Technics and Civilization, היא כנראה לא יכלה להתרחש ללא השעון. בשלהי המאה השמונה־עשרה, איכרים כפריים כבר זרמו אל ערי אנגליה והחלו לעבוד, לא פעם שישה ימים בשבוע, במפעלים ובבתי חרושת שבהם נדרש תיאום בין מאות אנשים העובדים בשעות קבועות כדי להפעיל את המכונות.

כשמתחילים לחשוב על הזמן בצורה מופשטת, אך טבעי להתחיל להתייחס אליו כאל משאב, דבר שאפשר לקנות ולמכור ולהשתמש בו ביעילות מרבית, כמו פחם או ברזל או כל חומר גלם אחר. בעבר, פועלים קיבלו שכר עבור "יום עבודה" שהוגדר במעומעם, או על בסיס משימות בודדות — סכום נתון לכל ערימת חציר או חזיר שחוט. אבל עם השנים רווח בהדרגה הנוהג לשלם לפי שעה — ובעל מפעל שעשה שימוש יעיל בשעות של עובדיו, וסחט כמה שיותר תפוקה מכל עובד ועובד, גרף רווח גדול יותר ממי שלא עשה זאת. למעשה, היו כמה תעשיינים חמומי מוח שסברו כי אם עובד אינו משקיע מספיק בעבודתו אפשר ממש להאשים אותו בגניבה. "אני רומיתי ונבגדתי עמוקות בידי אנשים שונים ומשונים", רתח איל תעשיות הברזל אמברוז קראולי ממחוז דרהם שבאנגליה, במזכר שכתב בשלהי המאה התשע־עשרה, ובו הכריז על מדיניות חדשה: הוא ניכה משכר עובדיו את הזמן שהוקדש ל"עישון, שירה, קריאת חדשות, ויכוחים, התנצחויות, כל דבר שזר לעסקַי [או] התבטלות מכל סוג שהיא."23 מנקודת מבטו של קראולי, עובדיו העצלים היו גזלנים, שגנבו ללא רשות מתוך הקופסאות שעל מסוע הזמן.

אנחנו לא חייבים להאמין — כפי שממפורד מנסה לרמוז לפעמים — כי המצאת השעון היא האשמה היחידה בכל צרותנו עם הזמן כיום. (ולי אין שום כוונה לעודד חזרה לאורח החיים של איכרי ימי הביניים.) ובכל זאת, נחצה כאן איזה סף. לפניו, הזמן היה פשוט התווך שבו התנהלו החיים, החומר שממנו היו החיים עשויים. אחריו, ברגע ש"הזמן" ו"החיים" הופרדו במוחם של רוב האנשים, הזמן הפך לדבר שעושים בו שימוש — והשינוי הזה הוא אבן היסוד של כל הדרכים הכל־כך מודרניות שבהן אנו נאבקים עם הזמן כיום. ברגע שהזמן נעשה משאב שיש להשתמש בו, אנו מתחילים להרגיש לחץ — אם מגורמים חיצוניים ואם מעצמנו — לעשות בו שימוש טוב, ולנזוף בעצמנו כשאנו מרגישים שבזבזנו אותו. כשאנו ניצבים מול יותר מדי דרישות, קל להניח שהפתרון היחיד למצב הוא ניצול טוב יותר של הזמן, באמצעות התייעלות, דרבון עצמי, או הארכת זמן העבודה — כאילו היינו מכונות במהפכה התעשייתית — במקום לעצור ולתהות אם אולי הדרישות עצמן אינן הגיוניות. כך גובר הפיתוי לנסות לבצע כמה משימות במקביל — כלומר, להשתמש באותו פרק זמן עבור שני דברים בבת אחת, תופעה שהפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה היה הראשון להבחין בה: "אדם חושב ועיניו בשעונו," הוא קבל בטקסט שכתב ב־1887, "כשם שהוא אוכל בצהריים ועיניו בעיתון הבורסה."24 בסופו של דבר, הלחץ למצות את הזמן גורם לנו להשליך את מחשבותינו על החיים אל עתיד מדומיין, ולא נותר לנו אלא לתהות בחרדה אם הדברים יתפתחו כפי שרצינו. עד מהרה, אנו תולים את כל תחושת הערך העצמי שלנו באופן השימוש שלנו בזמן: כעת הוא כבר לא רק המים שבהם אנו שוחים — הוא הופך להיות משהו שאנו חשים צורך למשול בו, אם אנחנו רוצים להימנע מתחושות של אשמה, פאניקה או הצפה חושית. לפני כמה ימים נחת על שולחני ספר ששמו מסכם יפה את העניין: לשלוט בזמן, לשלוט בחיים.25

הבעיה הבסיסית היא שגישה כזאת כלפי הזמן מייצרת משחק מכור שבו לא נוכל אף פעם להרגיש כאילו אנחנו טובים מספיק. במקום פשוט לחיות את חיינו המתפתחים עם הזמן — או לחלופין, במקום פשוט להיות הזמן — אנחנו אומדים כל רגע בראש ובראשונה על פי תרומתו הפוטנציאלית למען איזו מטרה עתידית, או למען איזה אי עתידי של שלווה שאנחנו מקווים להגיע אליו ברגע שנצליח "לגמור סוף–סוף" את המטלות שלנו. בראייה שטחית, נדמה כי זוהי דרך הגיונית לחיות, במיוחד באקלים כלכלי היפר־תחרותי, שבו שוררת התחושה שאנחנו חייבים כל הזמן לעשות את השימוש המושכל ביותר בזמן שלנו אם אנחנו רוצים להחזיק את הראש מעל למים. (זה משקף גם את החינוך שרובנו קיבלנו: לתת עדיפות לרווחים עתידיים על פני הנאות ההווה.) אך בסופו של דבר, התוצאה הפוכה. התפיסה הזאת חוטפת אותנו מתוך ההווה וזורקת אותנו אל חיים שבהם אנו כל הזמן נשענים על העתיד, מוטרדים מהשאלה אם דברים יסתדרו, חווים הכול מתוך הסתכלות על איזו תועלת עתידית מיוחלת, וכך השקט הנפשי לא מגיע לעולם. במצב כזה כמעט אין שום דרך לחוות "זמן עמוק", אותה תחושה של זמן נטול זמן, אשר תלויה בכך שנשכח את מוט המדידה המופשט ונצלול בחזרה אל המציאות החיה והנושמת.

עם השתלטותו של הלך החשיבה המודרני הזה, כך כתב ממפורד, "הנצח חדל בהדרגה לשמש כקנה המידה ונקודת המוקד של מעשי האדם."26 במקומו הופיעו הדיקטטורה של השעון, של סדר היום, ושל ההתראות מיומן גוגל; "הבהילות המאמללת" של מרילין רובינסון; והתחושה המתמדת שאנחנו חייבים לעשות יותר. זה מה שקורה, מתברר, כשאנו מנסים לשלוט בזמן שלנו — בסופו של דבר הוא שולט בנו.

מווידוייו של גיק פרודוקטיביות

שאר הספר הזה הוא ניסיון לחקור ולגלות דרך שפויה יותר להתחבר לזמן, ולגבש ארגז כלים של רעיונות מעשיים למטרה זו, בהשראתם של הוגים, פסיכולוגים ומורים רוחניים שהתנגדו כולם למאמץ לשלוט בזמן או להשתלט עליו. אני מאמין שאצליח לשרטט כאן דרך חיים רגועה ומשמעותית יותר — ובעת ובעונה אחת, גם כזו שתתגלה כפרודוקטיבית יותר לאורך זמן. אבל אל תבינו אותי לא נכון: שנים ניסיתי, לשווא, להשיג שליטה על הזמן שלי. למעשה, הייתי "גיק פרודוקטיביות". מכירים את האנשים האלה שמתלהבים מפיתוח גוף, או אופנה, או קירות טיפוס, או שירה? אז גיקים של פרודוקטיביות מתלהבים כשהם מוחקים סעיפים מרשימת המטלות שלהם. כלומר, זה קצת דומה, רק עצוב פי מיליון.

ההרפתקאות שלי בעולם ה"אפס הודעות נכנסות" היו רק קצה הקרחון. זרקתי אינספור שעות — וסכומים לא קטנים של כסף, במיוחד על מחברות מהודרות ועטים נובעים — לטובת האמונה שאם רק אצליח למצוא את השיטה הנכונה לניהול זמן, לייצר את ההרגלים הנכונים ולאמץ מספיק משמעת עצמית, אולי אוכל ממש לנצֵחַ במאבק עם הזמן, אחת ולתמיד. (את האשליה הזו סיפקה לי כתיבתו של טור שבועי בעיתון על פרודוקטיביות, שנתן לי תירוץ להתנסות בטכניקות חדשות "למטרות עבודה"; הייתי כמו אלכוהוליסט בר־מזל שהועסק כמומחה ליינות). פעם ניסיתי לחלק את כל לוח הזמנים היומי שלי ל"בלוקים" של חמש־עשרה דקות; במקרה אחר, השתמשתי בטיימר שבמטבח כדי לעבוד אך ורק בפרקי זמן של 25 דקות, עם הפסקות של חמש דקות בין לבין. (לגישה הזו יש שם רשמי, "שיטת פומודורו", וכת שלמה של מאמינים ברשת.) חילקתי את הרשימות שלי לרמות עדיפות א', ב' וג'. (נחשו כמה משימות בעדיפות ב' וג' הצלחתי להשלים.) ניסיתי להתאים את הפעילויות היומיומיות שלי ליעדים שהצבתי לעצמי, ואת היעדים לערכי הליבה שלי. השימוש בטכניקות האלה נסך בי לעתים קרובות את התחושה שאני עומד על סף כניסה אל עידן נפלא של רוגע, של פרודוקטיביות נטולת הסחות ושל עשייה רבת־משמעות. אבל העידן הזה מעולם לא הגיע. במקומו הגיעו רק עוד לחץ ועוד אומללות.

אני זוכר את הרגע שבו ישבתי על ספסל בפארק ליד ביתי בברוקלין, בבוקר חורפי אחד ב־2014, בחרדה גדולה עוד יותר מהרגיל לנוכח היקף המשימות שלא ביצעתי, ולפתע קלטתי שכל העניין הזה לעולם לא יעבוד. אני אף פעם לא אצליח לגייס מספיק יעילות, משמעת עצמית ומאמץ כדי לייצר בכוח את התחושה שאני בשליטה על הכול, שאני ממלא את כל המחויבויות שלי ושאין לי שום צורך לדאוג ממה שיקרה בעתיד. ולמרבה האירוניה, דווקא ההכרה בכך שזוהי אסטרטגיה חסרת תוחלת להשגת שקט נפשי — הביאה לי מיד קצת שקט נפשי. (הרי ברגע שאנחנו משתכנעים כי משהו שניסינו להשיג הוא בלתי אפשרי, קשה הרבה יותר להמשיך להתייסר על הכישלון.) הדבר שבנקודת הזמן ההיא עדיין לא הבנתי הוא למה כל השיטות האלה נועדו לכישלון, והתשובה הפשוטה היא שהשתמשתי בהן כדי להשיג תחושת שליטה על חיי, שלעד תישאר לא מושגת.

רוב הזמן לא הייתי מודע לכך, אבל האובססיה שלי לפרודוקטיביות שירתה מטרה רגשית סמויה. קודם כול, היא עזרה לי להילחם בתחושת האי–יציבות, שהיא חלק בלתי נפרד מעולם העבודה המודרני: אם אצליח לעמוד בכל הדרישות של כל עורך שאעבוד איתו, תוך כדי עיסוק בשלל פרויקטים צדדיים משלי, אולי יום אחד ארגיש סוף–סוף ביטחון בקריירה שלי ובמצבי הפיננסי. ומצד שני, היא עזרה לי להדחיק כמה שאלות מפחידות כמו מה אני עושה עם החיים שלי, והאם לא כדאי שאבצע כמה שינויים משמעותיים. התת־מודע שלי הגיע כנראה למסקנה שאם אצליח להשלים מספיק משימות בעבודה, לא אצטרך לשאול את עצמי עד כמה זה בכלל בריא לשאוב חלק גדול כל כך מתחושת הערך העצמי שלי מהעבודה. וכל עוד הייתי על סף שליטה בזמן שלי, יכולתי להימנע מהמחשבה שבעצם, החיים דורשים ממני כנראה לוותר על תאוות השליטה שלי ולצלול אל הלא־נודע. במקרה שלי, בדיעבד, המשמעות היתה התחייבות למערכת יחסים ארוכת טווח, ובהמשך החלטה משותפת, עם אשתי, להקים גם משפחה — שני דברים שנכשלתי בהם בבירור כשדבקתי בשיטות שאמורות "לגרום לדברים לקרות". היה לי הרבה יותר נוח ונעים לדמיין שאולי בשלב מסוים אגיע לרמת "מיטוב" עצמי ואהפוך לאדם שמסוגל להתעמת עם החלטות כאלה בלי פחד, בתחושה של שליטה מוחלטת על התהליך. לא רציתי להשלים עם העובדה שזה לא יקרה לעולם — שפחד הוא חלק מהעסק, ושאם אחווה אותו, זה לא ימוטט אותי.

אבל (אל דאגה!) אנחנו לא נדוש כאן בתסביכים האישיים שלי. בבסיסן של הבעיות הייחודיות שלי יש אמת אוניברסלית, והיא שרובנו משקיעים המון אנרגיה, בדרך כזו או אחרת, בניסיון להימנע לגמרי מלחוות את המציאות שאליה נקלענו. אנחנו לא רוצים לחוש את החרדה שעלולה להתעורר אם נשאל את עצמנו שאלות כמו האם אנחנו על המסלול הנכון, או על אילו תפיסות בנוגע לעצמנו הגיע הזמן לוותר. אנחנו לא רוצים להסתכן במערכות יחסים שיפגעו בנו או בכישלונות מקצועיים; אנחנו לא רוצים להשלים עם העובדה שאולי לעולם לא נצליח לרַצות את הורינו או לשנות דברים מסוימים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו — ואנחנו בהחלט לא רוצים לחלות ולמות. אנחנו מתכווצים לנוכח המחשבה שזהו זה — שהחיים האלה, עם כל הפגמים וכל נקודות התורפה שאי אפשר להימנע מהן, החיים הכל־כך קצרים האלה שיש לנו מעט מאוד השפעה עליהם, הם הניסיון היחיד שהוקצב לנו. כמו שאמר הפסיכותרפיסט ברוס טיפְט, המוח שלנו נלחם ללא הפסקה נגד המצב הקיים ״כדי שלא נצטרך להשתתף במודע בחוויה שלנו, כדי שלא נרגיש כל כך כלואים, חסרי אונים ומוגבלים על ידי המציאות."27 המאבק הזה במגבלותיה המעיקות של המציאות נקרא פעם "נוירוזה" בפי הפסיכואנליטיקאים, והוא מתבטא באינספור דרכים — מוורקוהוליזם ופחד ממחויבות ועד תלות הדדית וביישנות כרונית.

מערכת היחסים הבעייתית שלנו עם הזמן נובעת בעיקר מאותו מאמץ להימנע מהמגבלות המכאיבות של המציאות. ורוב האסטרטגיות שלנו להגברת הפרודוקטיביות רק מחמירות את המצב, מפני שלמעשה, הן רק מעצימות את ההימנעות. אחרי הכול, לא קל להתמודד עם המחשבה שזמננו מוגבל כל כך, כי זה אומר שאין לנו מנוס מהחלטות קשות ושאין לנו זמן לכל הדברים שפעם חלמנו עליהם. קשה גם להשלים עם השליטה המוגבלת שלנו בזמן שכן יש לנו: אולי פשוט לא התברכנו בסבולת, בכישרון או בשאר המשאבים הנחוצים כדי למלא היטב את התפקידים שנדרשים מאיתנו, לתחושתנו. אנחנו דוחקים בעצמנו להתאמץ יותר, רודפים אחרי פנטזיות על איזון מושלם בין עבודה לחיים; או מיישמים שיטות לניהול זמן שמבטיחות לפנות לנו זמן להכול, כך שלא נידרש להחלטות קשות. או שאנחנו בורחים לדחיינות: עוד דרך לשמר את תחושת השליטה המוחלטת על חיינו — הרי, מן הסתם, אין כל סכנה שנחווה כישלון מבאס בפרויקט מאיים אם לא נתחיל אותו. אנחנו ממלאים את ראשנו בעיסוקים ובהסחות דעת כדי לאלחש את רגשותינו. ("אנו טורחים בעמל יומנו בלהט וללא מחשבה יתרה, יותר משנחוץ למחייתנו," כך כתב ניטשה, "מפני שעבורנו נחוץ אף יותר להימנע מפנאי שיאפשר לנו לעצור ולחשוב. חיפזון הוא דבר אוניברסלי משום שכולם נמלטים מעצמם."28) או לחלופין: עסוקים בתכנון כפייתי, מפני שאחרת ניאלץ להתעמת עם המחשבה על מעט השליטה האמיתית שיש לנו על עתידנו. וחוץ מזה, רובנו מחפשים סוג מאוד מסוים של שליטה בזמן — בתרבות שלנו, האידיאל הוא שרק אנחנו נשלוט בסדר היום שלנו, ושנעשה את מה שאנחנו מעדיפים, מתי שאנחנו רוצים. והסיבה לכך היא שמפחיד להתעמת עם האמת: שכמעט כל דבר שראוי לעשות אותו, מנישואים והורות ועד עסקים או פוליטיקה, תלוי בתיאום עם אחרים, ולפיכך כרוך בהיחשפות לאי־ודאות הרגשית הגלומה במערכות יחסים.

אבל ההתכחשות למציאות אף פעם לא עובדת. היא אולי מספקת איזו הקלה מיידית, כי היא מאפשרת לנו להמשיך לחשוב שבשלב מסוים בעתיד אולי נרגיש, סוף–סוף, בשליטה מוחלטת. אבל ההתכחשות אף פעם לא תביא את התחושה שאנחנו עושים מספיק — שאנחנו מספיקים — כי ההגדרה ל"מספיק" שגלומה בהתכחשות היא מעין שליטה בלתי מוגבלת שאף בן אנוש לא יכול להשיג. במקום להישיר מבט אל המציאות אנחנו שוקעים במאבק אינסופי שיוצר עוד חרדה ומוביל לחיים פחות מספקים. למשל, ככל שאנחנו מאמינים שנצליח "להכניס הכול ללו"ז", כך, מטבע הדברים, אנחנו לוקחים על עצמנו יותר התחייבויות, וחשים פחות צורך לשאול את עצמנו אם כל התחייבות חדשה ראויה באמת לנתח מהזמן שלנו — ובאופן בלתי נמנע, הימים שלנו מתמלאים ביותר פעילויות שהן חסרות ערך עבורנו. ככל שנמהר, כך נרגיש תסכול רב יותר כשנמצא את עצמנו מול משימות (או ילדים קטנים) שאי אפשר לזרז; ככל שנתכונן בכפייתיות לעתיד, כך נחוש יותר חרדה לנוכח כל פיסת אי ודאות — ויהיו הרבה כאלה. וככל שתגדל הריבונות הפרטית שלנו על חיינו, כך נהיה בודדים יותר. כל אלה ממחישים תופעה שאפשר לקרוא לה פרדוקס ההגבלה: ככל שאנחנו מנסים לנהל את הזמן שלנו ביעילות רבה יותר, מתוך מטרה להשיג תחושת שליטה מוחלטת ושחרור מהמגבלות הבלתי נמנעות של החוויה האנושית, כך החיים נעשים מלחיצים, ריקים ומתסכלים יותר. לעומת זאת, ככל שאנו מתעמתים עם סופיותה של המציאות — עובדים איתה ולא נגדה — כך החיים נעשים פרודוקטיביים, משמעותיים ומאושרים יותר. אני חושב שתחושת החרדה אף פעם לא נעלמת לגמרי; מתברר שאנחנו מוגבלים אפילו ביכולת להתמסר למגבלות שלנו. אבל אני לא מכיר אף שיטה אחרת לניהול זמן שמתקרבת לאפקטיביות של השיטה הזאת: להכיר בָּאמת כפי שהיא.

מנה קפואה של מציאות — ישר לפרצוף

ברמה המעשית, הגישה הזו לזמן — גישת ההכרה בגבולות — דורשת מאיתנו לארגן את ימינו מתוך הבנה שבוודאות לא יהיה לנו זמן לכל דבר שנרצה לעשות, או שאנשים אחרים ירצו שנעשה — ולכן אנו יכולים לכל הפחות להפסיק להתייסר על כך שנכשלנו. אי אפשר להימנע מהחלטות קשות, ולכן מה שחשוב הוא ללמוד לקבל אותן בצורה מודעת, להחליט במה להתמקד וממה להתעלם, במקום לאפשר להחלטות להתקבל מתוך ברירת מחדל — או לרמות את עצמנו ולחשוב שדי בעבודה קשה ובתעלולים נכונים של ניהול זמן כדי לבטל כליל את הצורך בהחלטות. זה אומר גם לעמוד בפיתוי ולא "לשמור את כל האופציות פתוחות" — זו בעצם רק עוד דרך לנסות להרגיש בשליטה — אלא לקחת על עצמנו בכוונה מחויבויות גדולות, כבדות, בלתי הפיכות, שאי אפשר לדעת מראש אם יניבו דברים טובים, אך סביר להניח שבסופו של דבר הן יתבררו כמספקות יותר. וזה אומר גם לעמוד נחושים אל מול ה־FOMO, "חרדת ההחמצה", לאור ההבנה שאנחנו יכולים להיות די בטוחים שנחמיץ משהו — כמעט הכול, למעשה. וזו ממילא לא ממש בעיה, מתברר, כי ה"החמצה" היא מה שנותן לבחירות שלנו משמעות מלכתחילה. כל החלטה להשתמש בנתח מסוים מהזמן לטובת משהו, כל דבר, היא למעשה הקרבה של כל יתר הדרכים שבהן יכולנו להעביר את הזמן הזה אבל לא עשינו זאת — וכשאנחנו מקריבים את הקורבן הזה מרצוננו החופשי אנחנו בעצם נוקטים עמדה בלתי מסויגת בנוגע לשאלה מה הכי חשוב לנו. אולי כדאי שאבהיר כי עדיין לא הגעתי לדרגת שלמות באף אחת מהגישות הללו; כתבתי את הספר הזה לעצמי יותר מאשר לכל אדם אחר, מתוך אמונה במילותיו של הסופר ריצ'רד באך: "אתה מיטיב להטיף לאחרים את שעליך ללמוד בעצמך."29

כשאנחנו מתעמתים עם המגבלה, נחשפת גם אמת חשובה: לפעמים, נמצא את החופש לא בהגדלת הריבונות על סדר היום שלנו, אלא בכך שנאפשר לעצמנו להיות מוגבלים למקצביה של הקהילה — ולהיות חלק מחיים חברתיים שבהם אנחנו לא זוכים להחליט בדיוק מה לעשות או מתי לעשות זאת. ומכאן צומחת תובנה נוספת, והיא שפרודוקטיביות משמעותית נובעת לפעמים לא מתוך זירוז תהליכים אלא מן הנכונות לתת להם להימשך כמה זמן שנדרש, ולהתמסר למה שהגרמנים מכנים Eigenzeit ("זמן עצמי"), כלומר הזמן הטבוע בתהליך עצמו.30 ויותר מכך, ההשלמה עם השליטה המוגבלת שיש לנו על הזמן שלנו עשויה להביא אותנו למהלך רדיקלי אף יותר: לקרוא תיגר על עצם הרעיון שזמן הוא דבר שמשתמשים בו, ולהבין שיש לכך חלופה: התפיסה החשובה, גם אם הלא־אופנתית, שאפשר לתת לזמן להשתמש בנו, ולהתייחס לחיים לא כאל הזדמנות לממש את התוכניות להצלחה שקבענו לעצמנו מראש, אלא כדרך להגיב לצורכיהם של המקום ושל הרגע בהיסטוריה שבהם אנחנו נמצאים.

חשוב לי להבהיר דבר נוסף: אני לא טוען שכל הבעיות שלנו עם הזמן נמצאות בתוך הראש שלנו, או ששינוי פשוט בנקודת המבט יגרום להן להיעלם. לחץ הזמן מגיע בדרך כלל מכוחות חיצוניים לנו: מכלכלה אכזרית; מאובדן רשתות ביטחון חברתיות ומשפחתיות, שפעם סייעו לאנשים לשאת בנטל העבודה וגידול הילדים; ומן הציפייה הסקסיסטית מנשים לטפח קריירה ולהצטיין בעבודתן, ועדיין לשאת ברוב האחריות בבית. שום דבר מכל אלה לא ייפתר בעזרה עצמית בלבד. כפי שכתבה העיתונאית אן הלן פיטרסן בטקסט ויראלי שעסק בשחיקה בקרב דור המילניאלז, בעיות כאלה אי אפשר לתקן "בעזרת חופשה, חוברת צביעה למבוגרים, 'אפייה להפחתת חרדה', שיטת פומודורו או איזו דייסה מזוינת משיבולת שועל."31 מה שאני מנסה לומר הוא שלא משנה עד כמה מצבנו האישי מוצלח או אומלל — התמודדות אמיתית ומלאה עם המציאות יכולה רק לעזור. כל עוד אנחנו ממשיכים לספוג את הדרישות הבלתי אפשריות מהזמן שלנו ומנסים לשכנע את עצמנו שיום אחד אולי נמצא דרך לעשות את הבלתי אפשרי, אנחנו בעצם משתפים פעולה עם הדרישות האלה. לעומת זאת, אם נצליח להבין ברמה העמוקה ביותר שהדרישות הללו באמת בלתי אפשריות, ההבנה תנסוך בנו כוחות מחודשים שיאפשרו לנו להתנגד לדרישות, ולהתמקד במקומן בהגשמת החיים המשמעותיים ביותר שאנחנו יכולים ליצור, במצב שבו אנו מצויים.

הרעיון הזה, שלפיו מימוש עצמי טמון בהתמסרות למגבלותינו הגשמיות ולא בהתכחשות אליהן, לא היה מפתיע את הפילוסופים של יוון העתיקה ושל רומא. הם הבינו כי קיום ללא גבולות הוא נחלתם הבלעדית של האלים; המטרה האנושית הנאצלת ביותר לא היתה להידמות לאלים, אלא להיות אנושיים בכל מאודם. בכל מקרה, כך בדיוק נראית המציאות, וההתעמתות איתה יכולה להיות חוויה ממריצה להפתיע. בשנות החמישים של המאה שעברה, כתב צ'רלס גארפילד לוֹט דוּ קאן, סופר בריטי בעל חוש הומור נפלא, ספר קצר בשם למדו את עצמכם לחיות, ובו המליץ לחיות את החיים מתוך התמסרות למגבלותיהם, והשיב בעוקצנות לטענה שהעצה שלו מדכאת. "מדכאת? אפילו לא קצת. ודאי לא יותר מדכאת מ[מקלחת] קרה... כעת אתם כבר לא שרויים באשליה כוזבת שממלאת את חייכם בערפל ובבלבול — כמו רוב האנשים."32 זה בדיוק המצב הנפשי שבו צריך להתעמת עם האתגר שנקרא שימוש נכון בזמן. אף אחד מאיתנו לא יכול לנצח במו ידיו חברה שהקדישה את עצמה לפרודוקטיביות חסרת גבולות, להסחות דעת ולחיפזון. אבל אלה בדיוק המקום והרגע שבהם אנחנו יכולים להפסיק להאמין לאשליה שאפשר לשאוב סיפוק מהדברים האלה. אנחנו יכולים להכיר בעובדות. אנחנו יכולים לפתוח את הברז במקלחת, להכין את עצמנו לזרם של מים קפואים ומעוררים, ולהיכנס פנימה.

16. האש של אנתוני הקדוש: ראו Ángel Sánchez-Crespo, “Killer in the Rye: St. Anthony’s Fire”, National Geographic, November 27, 2018, זמין בכתובת www.nationalgeographic.com/history/magazine/2018/11-12/ergotism-infections-medival-europe

17. Lewis Mumford, Technics and Civilization (Chicago: University of Chicago Press, 2010), 15

18. E.P. Thompson, “Time, Work-Discipline, and Industrial Capitalism”, Past and Present 38 (1967): 81

19. Richard Rohr, “Living in Deep Time,” On Being podcast, זמין בכתובת www.wnyc.org/story/richard-rohr—living-in-deep-time/

20. Gary Eberle, Sacred Time and the Search for Meaning (Boston: Shambhala, 2002), 7

21. שם, עמ׳ 8.

22. קרל יונג, זכרונות, חלומות, מחשבות, תרגום: מיכה אנקורי, תל אביב: רמות, 1993, עמ' 239-240.

23. Thompson, “Time, Work-Discipline, and Industrial Capitalism”, 81

24. פרידריך ניטשה, הולדתה של הטרגדיה: המדע העליז, תרגום: ישראל אלדד, ירושלים: שוקן, 1985, עמ' 341.

25. Brian Tracy, Master Your Time, Master Your Life: The Breakthrough System to Get More Results, Faster, in Every Area of Your Life (New York: TarcherPerigee, 2016)

26. Mumford, Technics and Civilization, 14

27. Bruce Tift, Already Free: Buddhism Meets Psychotherapy on the Path of Liberation (Boulder: Sounds True, 2015), 152

28. Friedrich Nietzsche, Untimely Meditations (Cambridge: Cambridge University Press, 1997), 158

29. ריצ'רד באך, תעתועים — הרפתקאותיו של משיח בעל־כורחו, תרגום: נורית יהודאי, תל־אביב: כנרת, 1997, עמ' 40.

30. Morten Svenstrup, Towards a New Time Culture, trans. Peter Holm-Jensen (Copenhagen: Author, 2013), 8

31. Anne Helen Petersen, “How Millennials Became the Burnout Generation”, BuzzFeed, January 5, 2019, זמין בכתובת www.buzzfeednews.com/article/annehelenpetersen/millennials-burnout-generation-debt-work

32. Charles Garfield Lott Du Cann, Teach Yourself to Live (London: Teach Yourself, 2017), loc. 107 of 2101, Kindle