4321

1.0

האגדה המשפחתית מספרת כי סבו של פרגוסון יצא ברגל מעיר הולדתו מינסק, ומאה רובלים תפורים לבטנת מעילו, נסע מערבה עד המבורג דרך ורשה וברלין, ואז קנה כרטיס הפלגה בספינה ושמה "קיסרית סין", אשר חצתה את האוקיינוס האטלנטי בסופות חורף עזות ונכנסה לנמל ניו יורק ביום הראשון של המאה העשרים. בשעה שהמתין לריאיון עם פקיד ההגירה באליס איילנד, פתח בשיחה עם יהודי רוסי אחר. האיש אמר: שכח מהשם רזניקוף. כאן לא תצמח לך שום טובה ממנו. בשביל החיים החדשים שלך באמריקה אתה צריך שם אמריקאי, משהו עם צליל אמריקאי טוב. מכיוון שבשנת 1900 עדיין הייתה האנגלית זרה לאוזנו של אייזק רזניקוף, הוא ביקש מבן ארצו המבוגר והמנוסה יותר להציע לו שם. תגיד להם שאתה רוקפלר, אמר האיש. עם שם כזה אי אפשר לטעות. עוד שעה חלפה, ועוד אחת, ועד שהתיישב רזניקוף בן התשע עשרה לענות על שאלותיו של פקיד ההגירה, כבר שכח את השם שאמר לו האיש. שמך? שאל הפקיד. המהגר היגע חבט במצחו ופלט ביידיש, אִיךְ האָֹבּ פֿאַרגעסן (שכחתי)! וכך קרה שאייזק רזניקוף התחיל את חייו החדשים באמריקה בשם איכבוד פרגוסון.

לא קלה הייתה דרכו, בעיקר בהתחלה, אבל גם אחרי שכבר לא הייתה זו ההתחלה, שום דבר בארצו המאומצת לא הלך כפי שדמיין. נכון שהצליח לקחת לו אישה מיד אחרי יום הולדתו העשרים ושישה, ונכון שאשתו פאני, ששם נעוריה גרוסמן, ילדה לו שלושה בנים חסונים ובריאים, אבל בשביל סבו של פרגוסון המשיכו החיים באמריקה להיות מאבק למן יום רדתו מהאונייה ועד ליל 7 במארס 1923, אז מת מוות מוקדם ובלתי צפוי בגיל ארבעים ושתיים — כשנורה במהלך שוד מחסן מוצרי עור בשיקגו, ששם הועסק בתור שומר לילה.

לא נותרו תצלומים שלו, אבל לפי כל הסיפורים הוא היה גבר מגודל בעל גב חסון וכפות ידיים עצומות, חסר השכלה, חסר כישורים, התגלמות של מהגר חסר־כל־מושג. באחר הצהריים הראשון שלו בניו יורק נתקל ברוכל שמכר את התפוחים האדומים, העגולים והמושלמים ביותר שראה מעודו. הוא לא עמד בפיתוי וקנה אחד מהם ונגס בו בתאווה. במקום המתיקות שציפה לה, היה הטעם מר ומוזר. וגרוע מזה, התפוח היה רך עד בחילה, ומרגע שניקבו שיניו את הקליפה, זלג התוך על חזית מעילו והמטיר נוזל אדום חיוור מנוקד בעשרות זרעים דמויי כדוריות רובה ציד. זאת הייתה הטעימה הראשונה שלו מהעולם החדש, המפגש הראשון שלו, שלא יישכח לעולם, עם עגבנייה מזן ג'רזי.

רוקפלר הוא לא היה, אם כך, אלא שכיר יום רחב כתפיים, ענק עברי בעל שם מגוחך וזוג רגליים חסרות מנוחה, שניסה את מזלו במנהטן ובברוקלין, בבולטימור ובצ'רלסטון, בדולות' ובשיקגו, שעבד בעבודות מגוונות בתור פועל נמל, ימאי פשוט על מכלית באגמים הגדולים, מטפל בחיות של קרקס נודד, פועל קו ייצור במפעל שימורים, נהג משאית, חופר תעלות ושומר לילה. למרות כל מאמציו, מעולם לא השתכר אלא פרוטות, ולכן הדברים היחידים שהוריש אייק פרגוסון העני לאשתו ולשלושת בניו היו הסיפורים שסיפר להם על הרפתקאות הנדודים של ימי צעירותו. לטווח ארוך, סיפורים שווים כנראה לא פחות מכסף, אבל בטווח הקצר ערכם מוגבל עד מאוד.

חברת מוצרי העור הגיעה עם פאני להסדר צנוע כדי לפצותה על אובדנה. ולאחר מכן עזבה פאני את שיקגו עם הבנים ועברה לניוארק, ניו ג'רזי, לשם הזמינו אותה קרובי משפחתו של בעלה, שנתנו לה דירה בקומה העליונה בביתם במרכז העיר תמורת שכר דירה סמלי. בניה היו בני ארבע עשרה, שתים עשרה ותשע. לואי, הבכור, התפתח זה מכבר ונהיה לוּ. ארון, הילד האמצעי, החליט לקרוא לעצמו ארנולד אחרי יותר מדי מכות שספג בחצר בית הספר בשיקגו, וסטנלי בן התשע נודע ברבים בשם סאני. אימם כיבסה והטליאה בגדים למחייתם, אך עד מהרה תרמו גם הבנים לכלכלת המשפחה, לכל אחד מהם הייתה עבודה אחרי הלימודים וכל אחד מהם מסר לאימם כל סנט שהשׂתכר. הזמנים היו קשים, ואיום הדלות מילא את חדרי הדירה כמו ערפל סמיך ומסנוור. לא היה מפלט מהפחד, והבנים ספגו אט־אט את מסקנותיה האונטולוגיות הקודרות של אימם על משמעות החיים. לעבוד או לרעוב. לעבוד או לאבד את קורת הגג. לעבוד או למות. אצל הפרגוסונים לא היה קיום לתפיסה רפת הרוח של כולם־בשביל־אחד־ואחד־בשביל־כולם. בעולמם הקטן שלטה התפיסה של כולם־בשביל־כולם — או לא כלום.

פרגוסון היה בן פחות משנתיים כשהלכה סבתו לעולמה, ולכן לא היו לו שום זיכרונות מודעים ממנה, אבל האגדה המשפחתית סיפרה כי פאני הייתה אישה קשה ובלתי יציבה, נתונה להתקפי צרחות פרא ולפרצי בכי שיגעוניים ובלתי נשלטים, שהכתה את בניה במטאטאים בכל פעם שהתנהגו לא יפה, ושנאסר עליה להיכנס לחנויות מסוימות בגלל מנהגה להתמקח על מחירים בצעקות רמות. איש לא ידע היכן נולדה, אבל השמועה אמרה כי הגיעה לניו יורק בתור יתומה בת ארבע עשרה וכמה שנים ייצרה כובעים בלופט חסר חלונות בלואר־איסט־סייד. אביו של פרגוסון, סטנלי, מיעט לדבר עם בנו על אודות הוריו, וענה לשאלות בנו רק בתשובות קצרות, מעורפלות וזהירות, ומעט המידע שהצליח פרגוסון הצעיר לאסוף על סביו מצד אביו הגיע רוב רובו מאימו רוז, הצעירה — בשנים רבות — מבין שלוש גיסות הדור השני במשפחת פרגוסון, והיא בתורה קיבלה את רוב המידע מפי מילי, אשתו של לוּ, אישה חובבת רכילות שהייתה נשואה לגבר נחבא אל הכלים הרבה פחות מסטנלי או מארנולד ודברן הרבה יותר מהם. כשמלאו לפרגוסון שמונה עשרה העבירה לו אימו בירושה את אחד מסיפוריה של מילי, שהוצג בפיה כלא יותר משמועה, שייתכן שהיא נכונה וייתכן שלא. על פי מה שסיפר לוּ למילי, או מה שאמרה מילי שסיפר לה, היה עוד צאצא במשפחה, ילדה רביעית שנולדה שלוש או ארבע שנים אחרי סטנלי, כאשר התגוררה המשפחה בדולות' ואייק חיפש עבודה בתור מלח פשוט על ספינה באגמים הגדולים. בחודשים ארוכים אלה חייתה המשפחה בעוני מחפיר, ומכיוון שאייק לא היה בבית כשפאני ילדה ומכיוון שזה היה במינסוטה ובחורף, חורף מקפיא במיוחד במקום קר במיוחד, ומכיוון שאת הבית שגרו בו חיממה רק אח אחת שהוסקה בעצים, ומכיוון שדווקא אז היה הכסף מועט כל כך שפאני ובניה נאלצו להסתפק בארוחה אחת ביום, המחשבה שתיאלץ לטפל בעוד ילדה הבעיתה אותה והיא הטביעה באמבט את הבת שאך נולדה.

סטנלי, שמיעט לספר לבנו על אודות הוריו, לא הרבה לספר גם על עצמו. על כן התקשה פרגוסון לצייר לו תמונה ברורה של אביו בתור ילד או נער או גבר צעיר או כל דבר אחר, עד שנשא לאישה את רוז, חודשיים אחרי שמלאו לו שלושים. מהערות מקריות שיצאו מפעם לפעם מבין שפתי אביו הצליח בכל זאת פרגוסון להבין את הדברים הבאים: שאחיו הגדולים של סטנלי הקניטו אותו והציקו לו לעיתים קרובות, שבתור צעיר הבנים — ולכן זה שבילה הכי מעט מילדותו במחיצת אביהם כשעוד חי — היה הוא קשור לפאני יותר מכולם, שהוא היה תלמיד מהיר תפיסה וספורטאי טוב לאין ערוך משני אחיו, שהוא שיחק בתפקיד חלוץ בנבחרת הפוטבול ורץ 400 מטר בנבחרת האתלטיקה בתיכון סנטרל היי, שכישוריו באלקטרוניקה הובילו אותו לפתוח חנות קטנה לתיקון מקלטי רדיו בקיץ שלאחר סיום לימודיו בתיכון בשנת 1932 (גומחה בקיר ברחוב אקדמי במרכז ניוארק, כפי שניסח זאת, לא גדולה הרבה יותר מדוכן לצחצוח נעליים), שעינו הימנית נפגעה באחד מפרצי חבטות המטאטא של אימו כשהיה בן אחת עשרה (הוא התעוור למחצה ולכן סווג כבעל כושר לקוי במלחמת העולם השנייה), שהוא סלד מהכינוי סאני ונפטר ממנו מיד בתום חוק לימודיו, שאהב לרקוד ולשחק טניס, שלא אמר מעולם מילה רעה על אחיו ולא משנה בכמה טמטום או בוז הם התייחסו אליו, שעבד בילדותו לאחר שעות הלימודים בחלוקת עיתונים, ששקל ברצינות ללמוד משפטים אבל נטש את הרעיון בשל מחסור בכסף, שנודע בשנות העשרים לחייו כחביב הנשים ויצא עם עשרות צעירות יהודיות בלי שום כוונה לשאת לאישה אף אחת מהן, שקפץ כמה פעמים לקובה בשנות השלושים, כשהוואנה הייתה בירת החטאים של חצי הכדור המערבי, ששאיפתו הגדולה בחיים הייתה להיות מיליונר, עשיר כמו רוקפלר.

לוּ וארנולד התחתנו שניהם בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, נחושים שניהם להימלט כמה שיותר מהר מביתה הלא שפוי של פאני, לברוח מהמלכה המצווחת שהשליטה את מרותה על הפרגוסונים מאז מות אביהם בשנת 1923, אבל לסטנלי, שהיה עדיין בשנות העשרה לחייו כשערקו אחיו מהמערכה, לא הייתה ברירה אלא להישאר. הוא הרי גמר ללמוד רק זמן קצר קודם לכן, אבל השנים נקפו. שנה ועוד שנה, כך אחת עשרה שנה, והוא המשיך ונשאר שם, ללא שום הסבר, חולק עם פאני אותה דירה בקומה העליונה בכל שנות השפל הגדול ובמחצית הראשונה של מלחמת העולם השנייה, אולי נתקע שם מכוח האינרציה או העצלות, אולי הניעה אותו תחושת חובה או אשמה כלפי אימו, או שאולי דחפו אותו כל הדברים הללו גם יחד, ומנעו ממנו לדמיין את עצמו גר במקום אחר. לוּ וארנולד היו שניהם לאבות, אבל דומה שלסטנלי עדיין לא היה שום צורך להסתפק באחת והיחידה, והוא הוציא את רוב מרצו על בניית העסק הקטן שלו ועל הפיכתו לעסק גדול יותר, ומכיוון שגם כשכבר התקדם בצעדי ריקוד מאמצע שנות העשרים לחייו אל סף גיל שלושים לא גילה כל נטייה להתחתן, כמעט לא היה ספק שיישאר רווק לשארית חייו. ואז, באוקטובר 1943, פחות משבוע אחרי שהארמייה החמישית האמריקנית שחררה את נפולי מידי הגרמנים, בעיצומה של אותה תקופה הרת תקווה שבה החלה כף המלחמה נוטה סוף־סוף לטובת בעלות הברית, פגש סטנלי את רוז אדלר בת העשרים ואחת בפגישה עיוורת בניו יורק, וקסם הרווקות לכל החיים התפוגג באחת, ולתמיד.

היא הייתה כה יפה, אימו של פרגוסון, כה שובת לב בעיניה האפורות־ירוקות ובשערה הארוך והחום, כה ספונטנית וערנית וחייכנית, 167 הסנטימטרים שהוקצו לה בנויים לתלפיות, עד כי סטנלי, כשלחץ את ידה לראשונה, אותו סטנלי מרוחק ואדיש בדרך כלל, סטנלי בן העשרים ותשע אשר מעולם לא נכווה באש האהבה, הרגיש שהוא מתפרק לגורמים בנוכחותה, כאילו נשאב האוויר כולו מריאותיו והוא לעולם לא יצליח לשוב ולנשום.

גם היא הייתה בת מהגרים, אב יליד ורשה ואם ילידת אודסה, ושניהם הגיעו לאמריקה בטרם מלאו להם שלוש. משום כך היו האדלרים מעורים באמריקה הרבה יותר מן הפרגוסונים, ובקולותיהם של הוריה לא נשמע ולו שמץ מבטא זר. הם גדלו בדטרויט ובהדסון שבמדינת ניו יורק, והיידיש, הפולנית והרוסית של הוריהם פינו את מקומן לאנגלית שוטפת ועשירה, בעוד אביו של סטנלי נאבק עד יום מותו לשלוט בשפתו השנייה, וגם עתה, ב־1943, במרחק מחצית המאה כמעט משורשיה המזרח־אירופיים, עדיין קראה אימו את הג'ואיש דיילי פורוורד ולא את העיתונים האמריקניים והתבטאה בלשון מוזרה ומשובשת שבניה קראו לה יינגליש, עגה בלתי מובנת כמעט ששילבה יידיש ואנגלית כמעט בכל משפט שיצא מפיה. זה היה הבדל עיקרי אחד בין אבות אבותיהם של רוז ושל סטנלי, אבל חשובה יותר מן השאלה באיזו מידה הסתגלו הוריהם לחיים באמריקה הייתה סוגיית המזל. הוריה וסביה של רוז הצליחו להימלט ממכות הגורל האכזריות שניחתו על הפרגוסונים האומללים, ותולדות משפחתם לא כללו מקרי רצח במהלך שוד במחסנים, לא עוני עד רעב וייאוש ולא תינוקות שטובעו באמבט. הסבא מדטרויט היה חייט, הסבא מהדסון היה ספּר, ואף כי גזירת בדים וגזיזת שיער לא היו מקצועות שהעלו אותך על דרך המלך אל העושר וההצלחה החומרית, הם סיפקו הכנסה קבועה דייה כדי לזון את המשפחה ולהלביש את הילדים.

אביה של רוז, בנג'מין, שנודע פעם בשם בן ופעם בשם בנג'י, עזב את דטרויט יום לאחר סיום לימודיו בתיכון בשנת 1911 ושם פעמיו לניו יורק, שם מצא לו קרוב משפחה רחוק מִשרת זבן בחנות בגדים בדרום העיר, אבל אדלר הצעיר ויתר עליה מקץ שבועיים, מתוך הכרה כי גורלו לא ייעד אותו לבזבז את ימיו הקצרים על פני האדמה במכירת גרביים ותחתונים לגברים, וכעבור שלושים ושתיים שנה, אחרי שהיה סוכן מכירות מדלת לדלת למוצרי ניקיון, מפיץ תקליטים, חייל במלחמת העולם הראשונה, מוכר מכוניות ואחד מבעליו של מגרש מכוניות משומשות בברוקלין, הוא היה כעת אחד משלושה שותפים ובעלי מניות חיצוניים בסוכנות נדל"ן במנהטן, והכנסתו הייתה גדולה דייה כדי להעביר את משפחתו מקראון הייטס בברוקלין לבניין חדש ברחוב 58 מערב בשנת 1941, חצי שנה לפני שנכנסה אמריקה למלחמה.

לפי המורשת המשפחתית שנמסרה לרוז, נפגשו הוריה בפיקניק של יום ראשון בצפון מדינת ניו יורק, לא הרחק מבית אימהּ בהדסון, ונישאו מקץ חצי שנה (בנובמבר 1919). כפי שהתוודתה רוז באוזני בנה, הנישואים האלה התמיהו אותה מאז ומעולם, מפני שכמעט לא פגשה זוג אנשים מתאימים פחות זה לזה, והעובדה שהנישואים החזיקו מעמד יותר מארבעה עשורים הייתה ללא ספק אחת התעלומות הגדולות בדברי ימי הזוגיות האנושית. בנג'י אדלר היה חכמולוג מהיר לשון, תחבולן נמרץ שבכיסיו מאה תוכניות לעתיד, אדם שאהב לספר בדיחות, כוכב עולה שתמיד גונב את תשומת הלב, וכך מצא את עצמו בנג'י באותו פיקניק באחר צהריים של יום ראשון בצפון מדינת ניו יורק והנה התאהב בפרח קיר ביישני, אישה ושמה אֵמה בורמוביץ, בחורה עגלגלה וגדולת חזה בת עשרים ושלוש, עור צח וחיוור לה ושערה — כתר אדום שופע, כה בתולית, כה חסרת ניסיון, כה ויקטוריאנית בחזותה, עד כי די היה במבט אחד בה כדי להסיק ששפתי גבר לא נגעו מעולם בשפתיה. לא היה כל היגיון בכך שיתחתנו, כל הסימנים הצביעו שהם נידונו לחיי מאבקים ואי־הבנות, אבל הם נשוא־נישאו, ואף כי בנג'י התקשה להישאר נאמן לאמה לאחר הולדת בנותיהם (מילדרד ב־1920, רוז ב־1922), בליבו הוא דבק בה והיא, אף שחטא לה שוב ושוב, לא הצליחה מעולם לנטור לו טינה.

רוז העריצה את אחותה הגדולה, אבל קשה לומר שהדבר היה הדדי, שכן מילדרד הבכורה קיבלה בטבעיות את מעמדה כנסיכת הבית, מעמד שניתן לה כמתת אל, והיה צריך ללמד את היריבה הקטנה שהופיעה לה בזירה — ללמד שוב ושוב אם צריך — כי בדירת משפחת אדלר בשדרות פרנקלין יש רק כס מלכות אחד, כס אחד ונסיכה אחת, וכל ניסיון לתפוס את השלטון ייענה בהכרזת מלחמה. אין זה אומר כי מילדרד הייתה עוינת כלפי רוז בגלוי, אבל יחס טוב היא העניקה לאחותה במשורה, לא יותר מכך וכך חביבות לדקה או שעה או חודש, מלווה תמיד בקורטוב של התנשאות יהירה, כיאה לאדם בעל ייחוס מלכותי כמוה. מילדרד הקרה והזהירה. רוז הלבבית והמרושלת. כשהיו הבנות בנות שתים עשרה ועשר כבר היה ברור כי מילדרד ניחנה בשכל יוצא דופן, שהצלחתה בלימודים אינה רק תוצאה של עבודה קשה, אלא גם של כישרונות אינטלקטואליים עילאיים, ואף שרוז הייתה פיקחית למדי וציוניה מכובדים בהחלט, לעומת אחותה היא לא הייתה יותר מעוד מתמודדת שנותרה מאחור. בלי להבין את מניעיה שלה, בלי לחשוב על כך במודע או לרקום תוכנית, חדלה רוז בהדרגה להתחרות לפי תנאיה של מילדרד, מפני שהבינה בחוש שניסיון להשתוות לאחותה נידון אך ורק לכישלון, ומשום כך, אם היא רוצה מעט אושר לעצמה, עליה לפלס לעצמה מסלול שונה.

את הפתרון מצאה בעבודה, בניסיון לבסס לעצמה מקום על ידי כך שתרוויח כסף משלה, וביום שמלאו לה ארבע עשרה והייתה בוגרת דייה לבקש אישור עבודה רשמי, מצאה את משרתה הראשונה, שהובילה עד מהרה לסדרת משרות אחרות, וכשהגיעה לגיל שש עשרה עבדה במשרה מלאה בשעות היום ולמדה בתיכון ערב. שתסתגר לה מילדרד בראשה הספון ספרים, שתרחף לה לקולג' ותקרא כל ספר שנכתב באלפיים השנים האחרונות, אבל הדבר שרוז רצתה בו, הדבר שרוז השתייכה אליו, היה העולם האמיתי, השאון והחיפזון ברחובות ניו יורק, התחושה שהיא עומדת על שלה ומפלסת לה את דרכה שלה. כמו הגיבורות האמיצות ומהירות המחשבה בסרטים שראתה פעמיים–שלוש בשבוע, חטיבות אין־סופיות של סרטי אולפנים בכיכובן של קלודט קולבר, ברברה סטנוויק, ג'ינג'ר רוג'רס, ג'ואן בלונדל, רוזלינד ראסל וג'ין ארתור, היא נטלה לה את תפקיד נערת הקריירה הצעירה והנחושה ואימצה אותו כאילו חיה בסרט משלה, "סיפורה של רוז אדלר", אותו סרט ארוך ומורכב שרק הגלגל הראשון שלו היה על המקרן, אבל הוא הבטיח גדולות ונצורות בשנים שיבואו.

כשפגשה את סטנלי באוקטובר 1943, כבר עבדה זה שנתיים אצל צלם דיוקנאות ושמו עמנואל שניידרמן, בסטודיו שלו ברחוב 27 מערב ליד השדרה השישית. רוז התחילה את עבודתה שם כפקידת־קבלה־מזכירה־מנהלת־חשבונות, אבל כשעוזר הצלם של שניידרמן התגייס לצבא ביוני 1942, היא החליפה אותו. שניידרמן הזקן היה אז באמצע שנות השישים לחייו, מהגר יהודי־גרמני שבא לניו יורק עם אשתו ושני בניו אחרי מלחמת העולם הראשונה, גבר מדוכדך בעל נטייה להתקפי רגזנות ולשון בוטה ומעליבה, אבל עם הזמן הוא פיתח חיבה מהולה בטינה כלפי רוז היפה, ומכיוון שהיה מודע לתשומת הלב שבה עקבה אחר עבודתו למן היום הראשון שלה בסטודיו, החליט לקבל אותה לתפקיד עוזרת־מתלמדת וללמד אותה כל מה שהוא יודע על אודות מצלמות, תאורה ופיתוח סרט — את כל האמנות והאומנות שבמשלח ידו. רוז, שעד אז לא באמת הבינה לאן פניה מועדות ועבדה בתפקידים משרדיים כמעט אך ורק בגלל המשכורת שהרוויחה, כלומר בלי שום תקווה לסיפוק פנימי, הרגישה כאילו נתקלה בייעודה באקראי — לא עוד סתם משרה, אלא דרך חדשה להיות נוכחת בעולם: להביט בפניהם של אחרים, פנים שונות כל יום, עוד פנים כל בוקר וכל אחר צהריים, ולכל אדם פנים אחרות, ועד מהרה הבינה רוז שהיא אוהבת את העבודה הזאת שבה היא מביטה באחרים, וכי לעולם לא תתעייף ממנה, גם אם תרצה.

סטנלי עבד עכשיו בשיתוף פעולה עם אֶחיו, שקיבלו גם הם פטור משירות צבאי (פלטפוס וליקוי ראייה), ולאחר כמה וכמה שיפוצים והרחבות נהייתה החנות הקטנה לתיקון מקלטי רדיו שנפתחה ב־1932 לחנות רהיטים ומכשירי חשמל גדולה למדי בשדרות ספרינגפילד, שהציעה את כל הפיתויים והגימיקים של הקמעונות האמריקנית באותם ימים: פרישת תשלומים לתקופות ארוכות, מבצעי קנה־שניים־קבל־את־השלישי־חינם, מבצעי חיסול חצי־שנתיים, שירות ייעוץ לזוגות טריים ומבצעים מיוחדים ליום הדגל. ארנולד היה הראשון להצטרף אליו, האח האמצעי הכושל והלא חכם במיוחד שפוטר מכמה משרות בתור איש מכירות והתקשה לפרנס את אשתו ג'ואן ואת שלושת ילדיהם, וכעבור שנתיים הצטרף לוּ לחבורה, לא מפני שהיה לו עניין כלשהו בריהוט או במכשירי חשמל, אלא משום שסטנלי שילם זה עתה במקומו את חובות ההימורים שלו זו הפעם השנייה בחמש שנים ואילץ אותו להצטרף לעסק לאות רצון טוב וחרטה, ומתוך הבנה כי סירוב כלשהו מצידו של לוּ יביא לכך שלעולם לא יקבל עוד פרוטה ממנו עד סוף חייו. כך נולד העסק שנודע בשם "עולם הבית של שלושת האחים" ונוהל למעשה בידי אח אחד בלבד, סטנלי, הצעיר והשאפתני מבין בניה של פאני, שמתוקף איזו אמונה מעוותת אך לא ניתנת לערעור שלפיה נאמנות למשפחה עדיפה על כל תכונות האנוש האחרות, נטל על עצמו לתמוך בשני אחיו הכושלים, ואלה הביעו את תודתם בכך שאיחרו לעבודה פעם אחר פעם, בכך שסחבו שטרות של עשרה ועשרים מהקופה בכל פעם שהתרוקנו כיסיהם, ובכך שבחודשים החמים הסתלקו לשחק גולף אחרי ארוחת הצהריים. אם הרגיזו מעשיהם את סטנלי, הוא לא התלונן אף פעם, כי חוקי היקום אסרו עליך להתלונן על אחיך, וגם אם רווחי "עולם הבית של שלושת האחים" היו נמוכים מעט מכפי שהיו בלי ההוצאה על משכורותיהם של לוּ וארנולד, היה העסק רווחי למדי וברגע שתיגמר המלחמה, בתוך שנה–שנתיים, תהיה התמונה ורודה אף יותר, כי אז יגיעו מקלטי הטלוויזיה, והאחים יהיו הראשונים בשכונה שימכרו אותם. לא, סטנלי לא היה עשיר עדיין, אבל זה זמן־מה שהכנסתו גדלה בהתמדה, וכשפגש את רוז באותו ערב של אוקטובר ב־1943, הוא היה בטוח שהימים הטובים עוד לפניו.

שלא כמו סטנלי, רוז כבר נכוותה באש האהבה והתשוקה. לולא המלחמה, שלקחה ממנה את האהבה הזאת, לא היו השניים נפגשים, כי היא הייתה נישאת למישהו אחר זמן רב לפני אותו ערב באוקטובר, אבל אותו בחור שהייתה מאורסת לו, דייויד רסקין, בן ברוקלין ורופא לעתיד אשר נכנס לחייה כשהייתה בת שבע עשרה, נהרג בהתפוצצות מוזרה במהלך הטירונות בפורט בנינג שבג'ורג'יה. הידיעה הגיעה באוגוסט 1942, ורוז התאבלה חודשים רבים לאחר מכן והייתה לסירוגין אדישה וזועמת, מרוקנת, מיואשת, או מטורפת למחצה מרוב צער. היא קיללה את המלחמה כשהיא צווחת לתוך הכרית שלה בלילות, מתקשה להשלים עם העובדה שדייויד לא ייגע בה עוד. הדבר היחיד ששמר עליה באותם חודשים היה עבודתה אצל שניידרמן, שסיפקה נחמה כלשהי, עונג כלשהו, סיבה כלשהי לצאת מהמיטה בבוקר, אבל לא היה לה עוד חשק להתרועע ולא היו לה כוונות להכיר גברים אחרים, והיא צמצמה את חייה לשגרה מדולדלת של עבודה, בית ויציאה לסרט עם חברתה ננסי פַיין. ואף על פי כן, אט־אט, בעיקר בחודשיים–שלושה האחרונים, החלה רוז לחזור לעצמה בהדרגה, לגלות שוב, למשל, כי לאוכל יש טעם כשאת מכניסה אותו לפיך, שכאשר יורד גשם על העיר, הוא לא יורד רק עליה, ושכל גבר, אישה וילד נאלצים לקפץ מעל אותן שלוליות שמעליהן היא מקפצת. לא, היא לא תתאושש לעולם ממותו של דייויד, הוא תמיד יהיה רוח הרפאים הסודית שתהלך לצידה כשתדדה לעבר העתיד, אבל בגיל עשרים ואחת את צעירה מכדי להפנות את גבך אל העולם, והיא הבינה שאם לא תעשה מאמץ לשוב אל העולם, היא תתמוטט ותמות.

ננסי פיין היא שזממה את הפגישה העיוורת בינה ובין סטנלי. ננסי השנונה בעלת השיניים הגדולות והזרועות הרזות, חברתה הטובה ביותר של רוז מאז ילדותן המשותפת בקראון הייטס. ננסי פגשה את סטנלי בנשף ריקודים בסוף שבוע בהרי הקטסקיל, אחת מאותן מסיבות צפופות במלון בראונ'ס שנועדו לצעירות וצעירים יהודים פנויים מהעיר, כאלה המחפשים בן זוג באופן פעיל, שוק הבשר הכשר, כפי שניסחה זאת ננסי, ואף כי ננסי עצמה לא חיפשה באופן פעיל (היא הייתה מאורסת לחייל שהוצב בחזית האוקיינוס השקט והידיעה האחרונה ממנו הייתה שהוא עדיין חי), היא באה לאחת המסיבות עם חברה סתם בשביל הכיף ורקדה פעמיים עם בחור מניוארק שקוראים לו סטנלי. ננסי אמרה שהוא רצה לפגוש אותה שוב, אבל כשסיפרה לו כי כבר הבטיחה את בתוליה למישהו אחר, הוא חייך, קד קידה קטנה ומצחיקה, ועמד ללכת, ואז היא התחילה לספר לו על חברתה רוז, רוז אדלר, הבחורה הכי יפה בצד הזה של נהר הדנובה והבן אדם הכי נחמד בצד הזה של איפה שאתה רוצה. כך חשה ננסי באמת ובתמים כלפי רוז, וכשהבין סטנלי שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת, הודיע לה שירצה לפגוש את החברה שלה. ננסי התנצלה בפני רוז על שהזכירה את שמה בפניו, אבל רוז רק משכה בכתפיה כי ידעה שכוונותיה של ננסי טובות, ואז שאלה: נו, אז איך הוא? במילותיה של ננסי, גובהו של סטנלי פרגוסון הוא קצת יותר ממטר שמונים, הוא נאה, קצת מבוגר — כי כמעט בן שלושים זה מבוגר בעיני בנות עשרים ואחת — יש לו עסק משלו שכנראה מצליח, והוא מקסים, מנומס ורקדן מצוין. אחרי שעיכלה רוז את המידע, היא עצרה להרהר אם אתגר של פגישה עיוורת הוא כפי כוחותיה, וכשהרהרה עלה על דעתה לפתע שדייויד מת זה יותר משנה. וגם אם לא מתחשק לה, הגיע הזמן לנסות משהו חדש. היא הביטה בננסי ואמרה: נראה שכדאי לי לפגוש את סטנלי פרגוסון הזה, לא?

כעבור שנים, כשסיפרה רוז לבנה על אירועי אותו הלילה, השמיטה את שם המסעדה שבה נפגשו היא וסטנלי לארוחת ערב. אף על פי כן, אם לא בגד בו זיכרונו, חשב פרגוסון שזה היה איפשהו במידטאון מנהטן, לא ברור אם באיסט סייד או בווסט סייד, אבל זה היה מקום אלגנטי שהיו בו מפות לבנות ומלצרים בעניבות פרפר וז'קטים שחורים קצרים, ופירוש הדבר שסטנלי היה נחוש לעשות עליה רושם, להוכיח לה שהוא יכול להרשות לעצמו פזרנות שכזו מתי שמתחשק לו, ואכן הוא נראה לה מושך, היא התפעלה מקלילות רגליו, מהחן והזרימה של גופו בתנועה, אבל גם מכפות ידיו, היא הבחינה מיד בגודלן ובחוזקן, ובעיניים הרוגעות שאין בהן תוקפנות, שלא משו ממנה לרגע, עיניים חומות, לא גדולות ולא קטנות, ובגבות השחורות העבותות מעליהן. כיוון שלא הייתה מודעת לרושם המוחץ שהותירה על בן זוגה לארוחה שנותר המום, ולכך שלחיצת היד שלה פוררה את כל קיומו הפנימי, היא הופתעה מעט מכך שמיעט לדבר בחלק הראשון של הארוחה, ולכן חשבה שהוא ביישן באופן יוצא דופן, וזה לא היה כל כך נכון. מכיוון שהייתה לחוצה בעצמה, ומשום שסטנלי המשיך לשבת ובעיקר לשתוק, בסופו של דבר היא דיברה בשביל שניהם, הווה אומר, דיברה יותר מדי, וככל שנקפו הדקות הלכה והזדעזעה מעצמה על שהיא מקשקשת בלי הרף כמו פטפטנית מטומטמת, מתפארת באחותה, למשל, ומספרת לו איזו סטודנטית מבריקה היא מילדרד, שסיימה ביוני האחרון בהצטיינות יתרה את לימודיה בהאנטר קולג' וכעת נרשמה לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, האישה היחידה בחוג לספרות אנגלית, אחת משלושה יהודים בלבד, תאר לעצמך כמה המשפחה גאה בה, ואך הזכירה את המשפחה וכבר סיפרה לו על הדוד שלה ארצ'י, אחיו הצעיר של אביה, ארצ'י אדלר, הפסנתרן בחמישיית דאון־טאון, שמנגנת עכשיו במועדון מוֹאוּ'ס היידאאוּט ברחוב 52, וכמה השראה יש במוזיקאי שהוא חלק מהמשפחה, אמן, אחד שלא הולך בתלם ולא חושב רק איך להרוויח כסף, כן, היא אוהבת את דוד ארצ'י, הוא בהחלט קרוב המשפחה החביב עליה, ואחר כך, באורח בלתי נמנע, היא עברה לדבר על עבודתה אצל שניידרמן, ומנתה את כל הדברים שלימד אותה שניידרמן הזועף ובעל הפה המלוכלך בשנה וחצי האחרונות, שלקח אותה איתו לשכונת בּאוֵרִי בימי ראשון אחרי הצהריים בחיפוש אחר שיכורים וקבצנים, בריות רצוצות בעלות ראשים מפוארים, זקָנים לבנים ושיער לבן ארוך, ראשים של נביאים ומלכים עתיקי יומין, ושניידרמן היה נותן לגברים האלה כסף כדי שיבואו לסטודיו וידגמנו מול מצלמתו, מחופשים לרוב, גברים זקנים בטורבנים ובגלימות קטיפה, כמו החלכאים והנדכאים של אמסטרדם שרמברנדט הלביש במאה השבע עשרה. והם האירו את הגברים האלה באותו אור, האור של רמברנדט, אור וחושך גם יחד, צללים עמוקים, הכול צללים פרט לנגיעה של אור, ועכשיו שניידרמן כבר נתן בה מספיק אמון כדי להרשות לה להציב במו ידיה את התאורה, והיא יצרה כמה עשרות דיוקנאות כאלה בעצמה, ואז היא אמרה כּיארוֹסְקוּרוֹ, והבינה שאין לסטנלי מושג על מה היא מדברת, ושזה נשמע לו כמו יפנית, ואף על פי כן הוא המשיך להביט בה, להקשיב לה, מרוכז ודומם, הלום רעם.

היא הרגישה שזו הייתה הופעה עלובה, בושה וחרפה. למרבה המזל נקטע המונולוג עם בוא המנה העיקרית, וכך היו לה כמה רגעים להתעשת, ומרגע שהתחילו לאכול (התפריט לא ידוע), הייתה רגועה דייה כדי להבין כי הפטפטת הבלתי אופיינית שלה הייתה מסך שנועד לשמור עליה שלא תדבר על דייויד, כי זה הנושא היחיד שעליו לא רצתה לדבר, סירבה לדבר, ולכן עשתה מאמצים כבירים ומגוחכים כדי להימנע מלחשוף את הפצע שלה. לסטנלי פרגוסון לא היה שום קשר לכך. הוא נראה לה אדם ישר, ולא אשמתו שהצבא דחה אותו, שהוא יושב במסעדה הזאת בבגדים אזרחיים של חייט עילית במקום לבוסס בבוץ באיזה שדה קרב אי־שם או להתפוצץ לרסיסים במהלך תרגיל בטירונות. לא, זאת לא אשמתו, ואם תאשים אותו בכך שזה נחסך ממנו, היא תהיה חסרת לב, ועם זאת איך אפשר שלא להשוות, איך אפשר שלא לתהות למה הגבר הזה חי ואילו דייויד מת?

עם כל זאת, הארוחה התקדמה טוב למדי. ברגע שהתאושש סטנלי מן ההלם הראשוני שלו והצליח שוב לנשום, התברר כי הוא טיפוס ידידותי, לא מלא בעצמו כמו רבים מהגברים, אלא קשוב ומנומס, אולי לא שנון במיוחד, אבל בעל חוש הומור, שצחק גם כשאמרה משהו בקושי משעשע, וכשדיבר על עבודתו ועל תוכניותיו לעתיד, היה ברור לרוז כי יש בו משהו חזק ומוצק, אדם שאפשר לסמוך עליו. חבל שהוא איש עסקים שאין לו שום עניין ברמברנדט או בצילום, אבל לפחות הוא תומך ברוזוולט (תנאי הכרחי) ונראה הגון מספיק להודות שהוא לא מבין כמעט או בכלל בהרבה דברים, ובהם ציור במאה השבע עשרה או אמנות הצילום. הוא מצא חן בעיניה. היא גילתה שנעים להיות בחברתו, ואף שניחן בכל או ברוב המעלות של "מציאה", היא הבינה כי לעולם לא תוכל להתאהב בו כפי שננסי קיוותה שיקרה. אחרי הארוחה במסעדה הם טיילו להם במשך חצי שעה על מדרכות מיד־טאון, עצרו לשתות במועדון מוֹאוּ'ס היידאאוט, שם נופפו אל הדוד ארצ'י שפרט על קלידי פסנתרו (הוא ענה בחיוך ענקי וקריצה), ואחר כך ליווה אותה סטנלי לדירת הוריה ברחוב 52 מערב. הוא עלה איתה במעלית, אבל היא לא הזמינה אותו להיכנס. היא הושיטה יד ללחיצת־לילה־טוב (מונעת במיומנות כל ניסיון לנשיקה), הודתה לו על ערב מקסים ואז פנתה, פתחה את הדלת ונכנסה לדירה, די משוכנעת שלא תראה אותו שוב.

מבחינת סטנלי הכול היה שונה לגמרי, כמובן, הכול היה שונה לגמרי למן הרגע הראשון בדייט הראשון הזה, ומכיוון שלא ידע דבר על דייויד רסקין ועל ליבה האבל של רוז, הניח כי יהיה עליו לפעול בזריזות, כי בחורה כמו רוז לא תישאר זמן רב ללא בן זוג, אין ספק כי נחילי גברים סובבים אותה, לא היה אפשר לעמוד בקסמיה, כל חלקיק בגופה שידר חן ויופי וטוב לב, ולראשונה בחייו היה סטנלי נחוש לעשות את הבלתי אפשרי, להביס את אספסוף המחזרים של רוז, ערב רב הגדל ללא הרף, ולזכות בה, כי היא האישה שהחליט שעליו לשאת, ואם לא יתחתן איתה, לא יתחתן עם אף אחת.

בארבעת החודשים הבאים התקשר אליה לעיתים קרובות, לא קרובות מספיק כדי להיות למטרד, אבל בקביעות, בעיקשות, מתוך מיקוד ונחישות שלא התרופפו, מאגף את יריביו הדמיוניים במה שנדמה היה לו כתחבולות אסטרטגיות, אבל האמת היא שלא היו בתמונה יריבים רציניים, רק שניים–שלושה גברים שננסי שידכה לה אחרי שפגשה את סטנלי באוקטובר, אבל רוז מצאה בהם ליקויים זה אחר זה, דחתה הזמנות נוספות מצידם והמשיכה לשבת בחיבוק ידיים, ופירוש הדבר שסטנלי היה אביר שהסתער בשדה נטוש, גם אם ראה אויבי רפאים בכל מקום סביבו. רגשותיה של רוז כלפי סטנלי לא השתנו, אבל היא העדיפה את חברתו על פני הבדידות שבחדרה ועל פני האזנה לרדיו בחברת הוריה אחרי ארוחת הערב, ולכן רק לעיתים רחוקות סירבה כשהציע לה לצאת בערב, ונענתה להצעותיו להחליק על הקרח, לשחק באולינג, לרקוד (כן, הוא היה רקדן משגע), לשמוע קונצרט של בטהובן בקרנגי הול ולצפות בשני מחזות זמר בברודוויי ובכמה סרטים. עד מהרה למדה כי אין לדרמות שום השפעה על סטנלי (הוא נרדם במהלך "שירה של ברנדט" ו"למי צלצלו הפעמונים"), אבל בקומדיות נותרו עיניו פקוחות תמיד, "כל המרבה הרי זה משובח", למשל, קומדיה מתוקה וקלילה על מצוקת הדיור בוושינגטון בימי המלחמה שהצחיקה את שניהם, בכיכובם של ג'ואל מקריי (כמה שהוא נאה) וג'ין ארתור (אחת השחקניות האהובות על רוז), אבל דווקא משפט של אחד השחקנים האחרים הותיר בה את הרושם החזק ביותר, משפט שאמר צ'רלס קובורן, ששיחק דמות של מעין קופידון במסווה של זקן אמריקני שמן, משפט שעליו חזר בסרט שוב ושוב: בחור צעיר ונחמד, מהוגן, משכמו ומעלה — כאילו זהו מין לחש־נחש המהלל את תכונותיו של הבעל שמגיע לכל אישה לקבל. סטנלי פרגוסון היה נחמד ומהוגן, ועדיין צעיר יחסית, ואם משכמו ומעלה פירושו ישר, אדיב ושומר חוק, אז הוא כל הדברים האלה גם יחד, אבל רוז בכלל לא הייתה בטוחה שאלה התכונות שהיא מחפשת, לא אחרי האהבה שחלקה עם דייויד רסקין הסוער וההפכפך, אהבה שהייתה לפעמים מתישה, אבל תמיד מלאת חיים ובלתי צפויה בצורותיה המשתנות תדיר, ואילו סטנלי נראה נוח ומתון וכה צפוי, וכה לא מסוכן, והיא שאלה את עצמה אם אופי יציב כל כך הוא בסופו של דבר מעלה או פגם.

ועם זאת, הוא לא שלח ידיים ולא דרש ממנה נשיקות שידע שהיא לא רוצה לתת, אף כי כבר היה ברור בעליל שהוא מאוהב בה ושבכל פעם שהם מבלים יחד עליו להיאבק בעצמו כדי לא לגעת בה, לא לנשק אותה, לא למעוך אותה.

ועם זאת, כשאמרה לו כמה אינגריד ברגמן יפה בעיניה, הוא הגיב בצחוק של ביטול, הביט בעיניה ואמר, בביטחון ובשלווה שאין כמותם, שאינגריד ברגמן לא מגיעה לקרסוליה.

ועם זאת, באותו יום קר של סוף נובמבר הוא הופיע בלי להודיע מראש בסטודיו של שניידרמן וביקש שיצלמו תצלום דיוקן שלו — ושהיא תצלם אותו, לא שניידרמן.

ועם זאת, הוריה היו בעדו, שניידרמן היה בעדו, ואפילו מילדרד, מלכת הסנוביות, הביעה את דעתה החיובית עליו כשהכריזה כי רוז הייתה עלולה למצוא לה מישהו הרבה יותר גרוע.

ועם זאת, היו לו רגעי השראה, פרצי פראיות בלתי מוסברים כשמשהו בו פרק עול לרגע והוא נהיה פרחח בדחן וקונדסי, כמו למשל בערב שבו השוויץ מולה במטבח של הוריה וליהטט בשלוש ביצים טריות, סחרר אותן באוויר שתי דקות שלמות במפגן מסנוור של מהירות ושל דיוק עד שאחת מהן נפלה ונמרחה על הרצפה, ואז גרם בכוונה לשתי הביצים האחרות להימרח על הרצפה, והתנצל על הבלגן במשיכת כתפיים דוממת של קומיקאי ובמילה אחת: אוּפְּס.

באותם ארבעה חודשים הם התראו פעם-פעמיים בשבוע, וגם אם ליבה של רוז לא הלך שבי אחרי סטנלי באותה מידה שבה הלך ליבו שבי אחריה, היא הייתה אסירת תודה על שהקים אותה מעפר והעמיד אותה שוב על הרגליים. במצב עניינים אחר היא הייתה שמחה להמשיך באותו אופן עוד זמן־מה, אבל בדיוק כשהתחילה להרגיש נינוחה במחיצתו, ליהנות מן המשחק המשותף, שינה סטנלי את הכללים לפתע פתאום.

זה היה בסוף ינואר 1944. ברוסיה תם זה עתה המצור בן תשע מאות הימים על לנינגרד; באיטליה ריתקו הגרמנים את בעלות הברית במונטה קסינו; באוקיינוס השקט עמדו כוחות אמריקניים לפתוח במתקפה על איי מרשל; ובעורף, בשולי סנטרל פארק בניו יורק, הציע סטנלי נישואים לרוז. שמש חורף בהירה בערה מעליהם, השמיים הנקיים מענן היו בגוון כחול זוהר, הכחול הגבישי שאופף את ניו יורק רק בימים מסוימים בינואר, ובאותו אחר צהריים שטוף שמש, מרחק אלפי קילומטרים ממרחץ הדמים והטבח במלחמה שאין לה סוף, אמר לה סטנלי, שאו חתונה או שום דבר, שהוא סוגד לה, שמעולם לא הרגיש כך כלפי אף אחת, שכל צורה שילבש עתידו תלויה בה, ושאם תדחה את הצעתו הוא לעולם לא יראה אותה שוב, שעצם המחשבה שיראה אותה שוב תהיה מעל לכוחותיו, ולכן ייעלם מחייה לנצח.

היא ביקשה שייתן לה שבוע. זה פתאומי כל כך, היא אמרה, כל כך בלתי צפוי, שאני צריכה קצת זמן למחשבה. ברור, אמר סטנלי, קחי לך שבוע למחשבה, אתקשר אלייך ביום ראשון הבא, שבוע מהיום, ואז, רגע לפני שנפרדו, עומדים בשער הפארק ברחוב 59, התנשקו לראשונה, ולראשונה מאז נפגשו, ראתה רוז דמעות נוצצות בעיניו של סטנלי.

תולדת הרגע הזה, כמובן, נרשמה זה מכבר, והיא מופיעה כערך במהדורה המוסמכת והמקיפה של ספר החיים עלי אדמות, וכמו כן אפשר למוצאה בארכיון רובע מנהטן, שיומן הרשומות שלו מספר כי רוז אדלר וסטנלי פרגוסון נישאו ב־6 באפריל 1944, חודשיים בדיוק לפני פלישת בעלות הברית לנורמנדי. ידוע לנו, אם כך, מה החליטה רוז, אבל כיצד ומדוע הגיעה להחלטתה, זה היה עניין מורכב. רכיבים רבים מספור היו מעורבים בכך, כל אחד מהם פועל בהתאמה מלאה ובניגוד גמור לאחרים, ומכיוון שהיו לה דעות לכאן ולכאן לגבי כל הרכיבים כולם, היה אותו שבוע עינוי שהעמיד בניסיון את אימו־לעתיד של פרגוסון. אחת: כיוון שידעה כי סטנלי הוא גבר שעומד בדיבורו, החרידה אותה המחשבה שלא תראה אותו שוב לעולם. בטוב וברע, חוץ מננסי, הוא היה עכשיו החבר הכי טוב שלה. שתיים: היא כבר בת עשרים ואחת, צעירה מספיק כדי להיחשב עדיין צעירה, אך לא צעירה כפי שהיו אז רוב הרעיות הצעירות, כי נערות בנות שמונה עשרה או תשע עשרה לבושות שמלת כלה היו אז מראה נפוץ, והדבר האחרון שאיחלה רוז לעצמה היה להישאר רווקה. שלוש: לא, היא לא אוהבת את סטנלי, אבל ידוע ומוכח שגם כשאהבה היא הסיבה לנישואים זאת לא בהכרח ערובה להצלחתם, ולפי מה שקראה באיזה מקום, נישואי שידוך שהיו נפוצים בתרבויות מסורתיות בנֵכר אינם מאושרים יותר או מאושרים פחות מהנישואים במערב. ארבע: לא, היא לא אוהבת את סטנלי, אבל האמת היא שהיא לא יכולה לאהוב אף אחד, לא אחרי האהבה הגדולה שאהבה את דייויד, כי אהבה גדולה מופיעה רק פעם אחת בחיי אדם, ולכן יהיה עליה להסכין עם משהו לא אידיאלי אם אינה רוצה להיות לבדה עד סוף ימיה. חמש: אין בסטנלי שום דבר שמעצבן אותה או מגעיל אותה. המחשבה לקיים איתו יחסי מין לא דוחה אותה. שש: הוא אוהב אותה בטירוף ומתייחס אליה יפה ובכבוד. שבע: רק שבועיים קודם לכן, בדיון היפותטי על חתונה איתו, הוא אמר לה שאישה צריכה להיות חופשייה לקדם את תחומי העניין שלה, שאין סיבה שחייה ייסובו רק סביב בעלה. אתה מתכוון לעבודה? שאלה. כן, לעבודה, הוא ענה — בין השאר. כלומר אם תתחתן עם סטנלי היא לא תיאלץ לוותר על שניידרמן, היא תוכל להמשיך לעבוד אצלו וללמוד להיות צלמת. שמונה: לא, היא לא אוהבת את סטנלי. תשע: יש בו דברים רבים שהיא מתפעלת מהם מאוד, החלקים הטובים שבו עולים ללא ספק על החלקים הלא־כל־כך־טובים, אבל למה הוא תמיד נרדם בסרטים? האם הוא עייף משעות העבודה הארוכות בחנותו, או שאולי העפעפיים השמוטים האלה שלו רומזים על איזה חוסר קשר עם עולם הרגשות? עשר: ניוארק! האם אפשר לחיות שם? אחת עשרה: אין ספק שניוארק זאת בעיה. שתים עשרה: הגיעה שעתה לעזוב את בית הוריה. היא מבוגרת מכדי להמשיך לגור בדירה ההיא, וכל כמה שהיא אוהבת את אימהּ ואת אביה, היא בזה לשניהם על צביעותם — לאביה על רדיפת השמלות חסרת הבושה שלו, לאימהּ על שהיא מעמידה פנים כאילו היא מתעלמת מכך. רק לפני כמה ימים, לגמרי במקרה, בדרכה לאכול צהריים במכונות האוטומטיות ליד הסטודיו של שניידרמן, הבחינה באביה הולך שלוב זרוע עם אישה שלא ראתה מעולם, צעירה ממנו בחמש עשרה או עשרים שנה, והיא נתקפה בחילה וזעם כאלה שהיא רצתה לרוץ אל אביה ולהכניס לו אגרוף בפרצוף. שלוש עשרה: אם תתחתן עם סטנלי, היא סוף־סוף תשיג את מילדרד במשהו, אף שלא ברור אם מילדרד בכלל מתכוונת להתחתן אי־פעם. בינתיים עושה רושם שאחותה מסתפקת בקפיצות מפרשיית אהבים קצרה אחת לאחרת. שיהיה למילדרד לבריאות, אבל לרוז אין שום כוונה לחיות כך. ארבע עשרה: סטנלי עושה כסף, ולפי איך שזה נראה כרגע, עם הזמן הוא יעשה עוד יותר כסף. יש משהו מנחם במחשבה הזאת, אבל גם משהו מלחיץ. כדי לעשות כסף, צריך לחשוב כל הזמן על כסף. האם אפשר יהיה לחיות לצד גבר שיהיה עסוק אך ורק בחשבון הבנק שלו? חמש עשרה: סטנלי חושב שהיא האישה היפה ביותר בניו יורק. היא יודעת שזה לא נכון, אבל אין לה ספק שסטנלי מאמין בכך בכל ליבו. שש עשרה: אין אף אחד אחר באופק. גם אם סטנלי לעולם לא ימלא את מקומו של דייויד, הוא נעלה בהרבה על כל הבכיינים והיבבנים שננסי שלחה לה. סטנלי בוגר לפחות. הוא לפחות לא מתלונן אף פעם. שבע עשרה: סטנלי יהודי באותה מידה שהיא יהודייה, חבר נאמן בשבט אבל בלי שום עניין להיות דתי באופן פעיל או להישבע אמונים לאלוהים, כלומר חייהם לא יהיו משועבדים לטקסים ולאמונות טפלות, מלבד מתנות בחנוכה, מצות וארבע קושיות פעם בשנה באביב, וברית מילה לבן אם ייוולד להם אי־פעם בן, אבל לא יהיו בהם תפילות, בתי כנסת והעמדת פנים שהיא מאמינה במשהו שאינה מאמינה בו, ששניהם אינם מאמינים בו. שמונה עשרה: לא, היא לא אוהבת את סטנלי, אבל סטנלי אוהב אותה. אולי די בכך כדי להתחיל, שלב ראשון. ואחר כך, מי חכם וידע?

הם בילו את ירח הדבש שלהם באתר נופש לשפת אגם בהרי אדירונדק, שבוע של חניכה בסודות חיי האישות, שבוע קצר אבל אין־סופי, כי כל דקה נראתה ארוכה כמו שעה או יום מעצם החידושים שעברו עליהם, פרק זמן של עצבים והסתגלות והתאמות והשתובבות, של ניצחונות קטנים ותגליות אינטימיות, שבמהלכו נתן סטנלי לרוז את שיעורי הנהיגה הראשונים שלה ולימד אותה את יסודות הטניס, והם חזרו לניוארק והשתקעו בדירה שבה יעברו עליהם שנות הנישואים הראשונות שלהם, דירת שני חדרי שינה בכיכר וָן וֶלסוֹר באזור של העיר שנקרא וִיקוואהִיק. מתנת החתונה של שניידרמן הייתה חופשה בתשלום בת חודש, ובשלושת השבועות לפני שחזרה לעבודתה לימדה רוז את עצמה לבשל, ועשתה זאת כאחוזת טירוף, תוך כדי שהיא מסתמכת אך ורק על המדריך האמריקני הישן ועב הכרס למדעי המטבח שנתנה לה אימהּ ליום הולדתה, ספר הבישול של הסְפר, שנשא את כותרת המשנה הדרך אל ליבו של גבר, כרך בן שש מאות עשרים ושלושה עמודים שליקטה הגברת סימון קנדר וכלל "מתכונים בדוקים ממטבחי בתי הספר הציבוריים במילווקי, מהתיכון המקצועי והטכני לבנות, מתזונאים מוסמכים ומעקרות בית מנוסות." בהתחלה התרחשו אסונות רבים, אבל רוז תמיד הייתה מהירת תפיסה, ובכל פעם שהייתה נחושה להשיג דבר־מה ולבצעו הייתה עושה זאת בהצלחה לא קטנה, אבל גם באותם ימים ראשונים של ניסוי וטעייה, של בשר מבושל יתר על המידה וירקות סמרטוטיים, של פאי נוזלי ומחית תפוחי אדמה גושית, סטנלי מעולם לא אמר לה מילה שלילית. לא משנה כמה עלובה הייתה הארוחה שהגישה לו, הוא הצניח אל פיו בשלווה כל פיסת מזון, לעס בתענוג ניכר לעין, ואז — מדי ערב, מדי ערב בלי יוצא מן הכלל, הרים את מבטו ואמר לה שזה היה טעים מאוד. רוז חשבה לפעמים שסטנלי מקניט אותה, או שדעתו מוסחת מכדי שיבחין במה שהגישה לו, אבל ממש כמו האוכל שבישלה לו, כאלה היו פני הדברים בכל פן אחר של חייהם המשותפים, ומרגע שרוז הבחינה בכך, כלומר צירפה זה לזה את המקרים שהיו עשויים לעורר מחלוקת ביניהם, הגיעה למסקנה מדהימה ובלתי נתפסת שסטנלי מעולם לא מותח עליה ביקורת. מבחינתו היא כליל השלמות, אישה מושלמת, רעיה מושלמת, ולכן, כמו בהנחת יסוד דתית הטוענת כי אלוהים קיים בהכרח, כל מה שעשתה ואמרה וחשבה היה מושלם בהכרח, היה מוכרח בהכרח להיות מושלם. אחרי שרוב ימי חייה חלקה חדר עם מילדרד, אותה מילדרד שתלתה מנעולים על מגירות השידה כדי למנוע מאחותה הצעירה לשאול את בגדיה, אותה מילדרד שכינתה אותה ראש חלול כי הלכה לקולנוע לעיתים קרובות כל כך, היא זכתה כעת לחלוק חדר שינה עם גבר שחשב שהיא מושלמת, ויתר על כן, אותו גבר באותו חדר השינה למד במהרה איך היא הכי אוהבת שהוא ימעך אותה.

ניוארק הייתה שיעמום אחד גדול, אבל הדירה הייתה מרווחת ומוארת יותר מדירת הוריה מעבר לנהר, וכל הריהוט היה חדש (מן המיטב שהיה ל"עולם הבית של שלושת האחים" להציע, אולי לא ריהוט עילאי, אבל טוב דיו בינתיים), ומרגע שחזרה לעבוד אצל שניידרמן, נותרה העיר חלק יסודי מחייה, ניו יורק היקרה לליבה, המלוכלכת, הבולענית, בירת הפרצופים האנושיים, מגדל בבל אופקי של לשונות אנוש. מסלול נסיעתה מדי יום לעבודה היה מורכב מאוטובוס איטי לרכבת, נסיעה בת שתים עשרה דקות מתחנת פן בניוארק לתחנת פן במנהטן, ואחר כך הליכה קצרה אל הסטודיו של שניידרמן, אבל הנסיעה לא הפריעה לה, לא כשיש כל כך הרבה אנשים להביט בהם, והיא אהבה במיוחד את הרגע שבו הגיעה הרכבת לתחנה בניו יורק ועצרה, ואז תמיד באה הפוגה קצרצרה, כאילו העולם עוצר את נשימתו בציפייה דמומה, ואז היו נפתחות הדלתות וכולם היו יורדים במרוצה, קרון אחרי קרון נפלטו הנוסעים לרציף שנעשה לפתע צפוף והיא השתאתה נוכח המהירות ואחידות המטרה של ההמון, איך כולם מסתערים באותו הכיוון, והיא חלק מכל זה, באמצע של זה, בדרכה לעבודה יחד עם כולם. הדבר גרם לה להרגיש עצמאית, מקושרת אל סטנלי ובה בעת עומדת בזכות עצמה, וזאת הייתה תחושה חדשה, תחושה טובה, וכשעלתה בכבש והצטרפה להמון אחר באוויר הפתוח, הייתה פונה לעבר רחוב 27 מערב ומדמיינת את האנשים השונים שייכנסו לסטודיו באותו יום, אימהות ואבות עם תינוקות, בנים קטנים במדי בייסבול, זוגות ישישים שיושבים זה לצד זה לתצלום דיוקן לציון ארבעים או חמישים שנות נישואים, צעירות מחייכות בכובעים ובגלימות של סיום קולג', נשים ממועדוני נשים, גברים ממועדוני גברים, שוטרים טירונים במדי א' כחולים, וכמובן חיילים, כל הזמן עוד ועוד חיילים, לפעמים עם הרעיה או החברה או ההורים, אבל בעיקר לבד, חיילים בודדים בחופשה בניו יורק, או אלה שחזרו מהחזית, או אלה שעומדים להישלח לאיזה מקום להרוג או להיהרג, והיא התפללה למען כולם, התפללה שכולם יחזרו וכל גפיהם מחוברים לגופם הנושם עדיין, התפללה מדי בוקר, כשצעדה מתחנת פֵּן אל רחוב 27 מערב, שהמלחמה תיגמר בקרוב.

לא היו לה, אם כן, הרהורי חרטה רציניים, היא לא התייסרה במחשבות שניות על שנענתה להצעתו של סטנלי, ואף על פי כן הביאו איתם הנישואים חסרונות מסוימים, ולא שאפשר היה להאשים ישירות את סטנלי באף אחד מהם, ועם זאת, בכך שהתחתנה איתו היא התחתנה גם עם משפחתו, ובכל פעם שנקלעה לחברת שלישיית הלא יוצלחים הכושלים האלה, היא תהתה איך שרד סטנלי את ימי ילדותו בלי להיעשות מטורף כמותם. בראש ובראשונה אימו פאני פרגוסון הנמרצת עדיין, אז כבר באמצע–סוף שנות השישים לחייה, גובהה לא עולה על מטר חמישים ושמונה סנטימטר, או מטר שישים, זעפנית מרירה בעלת הבעה קודרת וערנות עצבנית, שהייתה ממלמלת לעצמה כשישבה לבדה על הספה במפגשים משפחתיים, לבדה כי איש לא העז להתקרב אליה, בייחוד לא חמשת נכדיה, בני שש עד אחת עשרה, שנראו כאילו הם באמת פוחדים ממנה עד מוות, כי פאני לא נרתעה מלחבוט להם בראש בכל פעם שהגזימו (אם צחוקים, צרחות, קפצוצים, היתקלות ברהיטים ושחרור גרעפצים בקול רם נחשבים להגזמה), וכשלא הייתה קרובה אליהם מספיק כדי לחבוט, צעקה עליהם בקול חזק כל כך שהאהילים רעדו. בפעם הראשונה שרוז פגשה אותה, צבטה פאני את לחייה (מספיק חזק כדי שיכאב לה) והכריזה שהיא נערה נאה למראה. ומרגע זה והלאה התעלמה ממנה למשך כל הביקור, וכך נהגה בכל ביקור מאז והלאה, וחילופי הדברים ביניהן לא עברו מעולם את שלב הגינונים הריקים של אמירת שלום כשנפגשו ולהתראות כשנפרדו, אך מכיוון שפאני הפגינה אותה אדישות גם כלפי שתי כלותיה האחרות, מילי וג'ואן, רוז לא לקחה זאת באופן אישי. לפאני היה אכפת אך ורק מבניה, הבנים שכלכלו אותה ובאו בצייתנות לארוחה בביתה מדי ערב שבת, אבל הנשים שנשאו בניה היו מבחינתה לא יותר מאשר צללים, ורוב הזמן היא התקשתה לזכור את שמותיהן. כל זה לא הטריד במיוחד את רוז, שמגעיה עם פאני היו דלילים ולא סדירים, אבל אחיו של סטנלי היו סיפור אחר, משום שעבדו איתו והוא פגש אותם מדי יום, ומרגע שקלטה את העובדה המדהימה שמדובר בשניים מהגברים היפים ביותר שראתה מעודה, אלילים שהזכירו במראם את ארול פלין (לוּ) ואת קארי גרנט (ארנולד), היא החלה לרחוש לשניהם שנאה עזה. הם היו רדודים ותחמנים, כך הרגישה, לוּ הבכור לא היה טיפש, אבל חיבתו להימורים על משחקי פוטבול ובייסבול הכשילה אותו, וארנולד הצעיר ממנו היה כמעט מפגר למחצה, אשמאי מזוגג עיניים ששתה יותר מדי ולא החמיץ הזדמנות לגעת בזרועותיה ובכתפיה, לצבוט את זרועותיה וכתפיה, קרא לה בובה ובּייבּ ויפהפייה ומילא אותה סלידה שהלכה והעמיקה. הרתיח אותה שסטנלי נתן לשניהם משרות בחנות, הרתיח אותה שהם לעגו לו מאחורי גבו ולפעמים גם בפניו, לסטנלי הטוב, שהיה פי מאה יותר גבר מהם, ואף על פי כן הוא העמיד פנים שהוא לא מבחין בכך, הוא השלים עם רשעותם ועצלנותם ולעגנותם בלי מילה של מחאה, והפגין מידה כזו של הבלגה עד שרוז תהתה אם לא נישאה בלי כוונה לצדיק, אחת מאותן נפשות נדירות שלא חושבות רעות על איש, או שאולי, חשבה, אולי הוא אינו אלא עלה נידף, מישהו שלא למד מעולם לעמוד על שלו ולהילחם. בלי שום עזרה מאחיו, או עם מעט מאוד עזרה מהם, הוא עשה מ"עולם הבית של שלושת האחים" קונצרן רווחי, חנות כולבו גדולה ומוארת בנורות פלואורסצנט ומלאה כורסאות ומקלטי רדיו, שולחנות אוכל וארגזי קרח, כל הריהוט הנדרש לחדרי שינה ומערבלי מזון תוצרת ווֹרינְג, עסק בעל מחזורים גבוהים על מוצרים באיכות בינונית ששירת לקוחות שהכנסתם בינונית עד נמוכה, והיה בדרכו כיכר־שוק פלאית ומותאמת למאה העשרים, אבל לאחר ביקורים אחדים בחנות בשבועות שאחרי ירח הדבש הפסיקה רוז לבקר בה — לא רק משום שחזרה לעבודה, אלא גם משום שהרגישה שם לא בנוח, אומללה, זרה לגמרי לאחיו של סטנלי.

אבל גיסותיה וילדיהן ריככו במשהו את אכזבתה מן המשפחה, הפרגוסוניות שלא היו באמת פרגוסוניות, אלה שלא עברו את האסונות שהיו מנת חלקם של אייק ופאני וצאצאיהם, ועד מהרה מצאה לה רוז שתי חברות חדשות, מילי וג'ואן. שתי הנשים היו מבוגרות ממנה בשנים רבות (שלושים וארבע ושלושים ושתיים), אבל קיבלו אותה אל השבט בזרועות פתוחות וכחברה שוות זכויות, וכבר ביום חתונתה העניקו לה את מעמדה החדש, ופירוש הדבר — בין השאר — שקיבלה זכות להתוודע לכל הסודות של הגיסות. בעיקר הרשימה אותה מילי מהירת הלשון, שעישנה בשרשרת, אישה דקיקה כל כך עד שנראה שמתחת לעורה יש חוטים במקום עצמות, ברייה פיקחית ודעתנית שהבינה היטב מיהו אותו לוּ שנישאה לו, ואף שנותרה נאמנה לבעלה התככן והמופקר, הדבר לא מנע בעדה מלהנפיק זרם קבוע של בדיחות אירוניות על חשבונו, הערות שנונות וארסיות כל כך עד שרוז נאלצה לפעמים לצאת מהחדר מחשש שתצחק יותר מדי. יחסית למילי הייתה ג'ואן סוג של פתיה, טובה ונדיבה כל כך שהיא עדיין לא הבינה שהיא נשואה לטמבל, ועם זאת, כזאת אימא טובה, התרשמה רוז, עדינה וסבלנית ואכפתית כל כך, בעוד לשונה החריפה של מילי הובילה אותה לעיתים קרובות לעימותים עם ילדיה, שהיו פחות מחונכים מאלה של ג'ואן. שני הילדים של מילי היו אנדרו בן האחת עשרה ואליס בת התשע, והשלושה של ג'ואן היו ג'ק בן העשר, פרנסי בת התשע ורות' בת השש. כולם היו חביבים על רוז, כל אחד בדרכו, חוץ מאנדרו אולי, שנדמה שיש לו צד נוקשה ותוקפני, והדבר גרם למילי לגעור בו לעיתים תכופות על שהוא מכה את אחותו הקטנה, אבל יותר מכול אהבה רוז את פרנסי, בלי ספק את פרנסי, היא פשוט לא עמדה בזה, הילדה הייתה יפה כל כך, חיונית כל כך, וכשהן נפגשו זה היה כאילו התאהבו זו בזו ממבט ראשון, ופרנסי הגבוהה ששערה חום־זהוב רצה אל זרועותיה של רוז ואמרה, דודה רוז, דודה רוז החדשה שלי, כמה שאת יפה, את כל כך כל כך יפה, ועכשיו נוכל להיות חברות לתמיד. כך זה התחיל וכך זה גם נמשך, כל אחת מהן מוקסמת מרעותה, וכשפרנסי התגנבה אל חיקה כשכולם יושבים סביב השולחן והחלה לספר לה על בית הספר או על הספר האחרון שקראה או על החברה שדיברה אליה לא יפה או על השמלה שאימה תקנה לה ליום ההולדת, הרגישה רוז שאין בעולם הרבה דברים טובים מזה. הילדה הקטנה הייתה מתרגעת אל רכותו המגוננת של גופה של רוז, ובזמן שדיברה הייתה רוז מלטפת את ראשה או את לחייה או את גבה, ועד מהרה הייתה רוז מרגישה שהיא מרחפת, ששתיהן יצאו מהחדר ומהבית ומהרחוב והן מרחפות יחד בשמיים. כן, אותן ארוחות משפחתיות היו לפעמים אירועים נתעבים, אך היו בהן גם נחמות, ניסים קטנים ולא צפויים שהתרחשו ברגעים הכי לא סבירים, משום שהאלים חסרי היגיון, החליטה רוז, והם מעניקים לנו את מתנותיהם בזמן ובמקום שנראים להם.

רוז רצתה להיות אימא, ללדת ילד, לשאת ברחמה ילד, לב נוסף שיפעם בקרבה. לא היה דבר חשוב ונחשב מזה, אפילו לא העבודה שלה אצל שניידרמן, אפילו לא התוכנית ארוכת הטווח והמעורפלת לפצוח יום אחד בקריירה עצמאית בתור צלמת, לפתוח סטודיו עם שמה על שלט מעל הדלת. השאיפות האלה התגמדו כשהשוותה אותן לתשוקה הפשוטה להביא לעולם אדם חדש, בן או בת משלה, תינוק או תינוקת משלה, ולהיות אם לאותו אדם עד סוף ימיה. סטנלי מילא את תפקידו, התעלס איתה בלי אמצעי מניעה ועיבּר אותה שלוש פעמים בשנה וחצי הראשונות לנישואיהם, אבל שלוש פעמים רוז הפילה, שלושתן בחודש השלישי להריונה, וכשחגגו את יום הנישואים השני שלהם באפריל 1946, עדיין לא היו להם ילדים.

הרופאים אמרו שאין אצלה שום בעיה, שהיא בריאה לגמרי ובסופו של דבר תשלים היריון עד סופו, אבל ההפלות הכבידו על ליבה של רוז, וכשעובּר מת רודף את קודמו וכישלון אחד מוביל לבא אחריו, היא התחילה להרגיש שנשיותה נגזלת ממנה. היא בכתה ימים ארוכים אחרי כל הפלה ומפלה, בכתה כפי שלא בכתה מאז מותו של דייויד, ורוז האופטימית בדרך כלל, רוז המתאוששת מכל דבר, רוז המפוכחת, שקעה בדכדוך, יגון ורחמים עצמיים מורבידיים. אלמלא סטנלי, אין לדעת כמה עמוק הייתה נופלת, אבל הוא נותר איתן וקר רוח, שווה נפש לדמעותיה, ואחרי כל תינוק שאיבדה היה מרגיע, זה רק עיכוב זמני ובסוף הכול יהיה בסדר. כשדיבר אליה ככה היא הרגישה כל כך קרובה אליו, כל כך אסירת תודה על טוב ליבו, עטופה באהבה גדולה. היא לא האמינה לאף מילה שלו, כמובן — איך תאמין לו כשכל הראיות הצביעו על כך שהוא טועה? — אבל השקרים המרגיעים האלה ניחמו אותה. עם זאת, התמיהו אותה הרוגע שבו קיבל את ההודעה על כל הפלה, והעובדה שלא התייסר על הגירוש האכזרי, המדמם, של ילדיו שטרם נולדו מתוך גופה. האם ייתכן, תהתה, שסטנלי לא חולק איתה את התשוקה לילדים? אולי הוא אפילו לא יודע שכך הוא מרגיש, אבל מה אם בסתר ליבו הוא בעצם רוצה שהדברים יימשכו כפי שהם והיא תמשיך להיות רק שלו, אישה שנאמנותה נתונה רק לו, בלי שתצטרך לחלק את אהבתה בין ילד לאביו? היא לא העזה מעולם להשמיע את מחשבותיה באוזני סטנלי, לא הייתה מעלה על דעתה להעליב אותו בחשדות בלתי מבוססים שכאלה, אבל הספק המשיך לקנן בה, והיא שאלה את עצמה אם סטנלי לא מצטיין יותר מדי במילוי חובותיו כבן, אח ובעל, ואם זה כך, אולי לא נותר בו מקום לאבהות.

ב־5 במאי 1945, שלושה ימים לפני תום המלחמה באירופה, התפגר דוד ארצ'י מהתקף לב. הוא היה בן ארבעים ותשע, גיל צעיר עד גיחוך למות בו, וכאילו כדי להגחיך עוד יותר את הנסיבות, נערכה ההלוויה ביום הניצחון באירופה, ופירוש הדבר שכשמשפחת אדלר המעורפלת מכאב יצאה מבית הקברות וחזרה לדירתו של ארצ'י בשדרות פלטבוש בברוקלין, רקדו אנשים ברחובות השכונה, צפרו בעוצמה בצופרי מכוניותיהם, וצעקו בעליצות צורמנית וצרודה, חוגגים את סופה של מחצית המלחמה. השאון נמשך שעות על גבי שעות, ואילו בדירה הדוממת שתריסיה מוגפים ישבו ועמדו פרל, אשתו של ארצ'י, ושתי בנותיה התאומות בנות התשע עשרה בטי ושרלוט, יחד עם הוריה של רוז ואחותה, וכן רוז וסטנלי, וארבעת חברי חמישיית דאון־טאון הנותרים, ועוד כתריסר או יותר חברים, קרובי משפחה ושכנים. החדשות הטובות שכולם חיכו להן זמן כה רב כאילו לגלגו על הזוועה שבמותו של ארצ'י, והקולות הצוהלים והשרים בחוץ נשמעו כמו חילול קודש ערל לב, כאילו כל ברוקלין כולה רוקדת על קברו של ארצ'י. את אחר הצהריים הזה רוז לא תשכח לעולם, ולא רק בגלל העצב הפרטי שלה, שהיה עז מספיק כדי לזכרו, אלא גם משום שמילדרד הייתה נסערת כל כך שהיא שתתה שבע כוסיות ויסקי והתעלפה על הספה, וגם משום שלראשונה בחייה ראתה את אביה נשבר ובוכה. ובאותו אחר צהריים אמרה רוז לעצמה כי אם תזכה אי־פעם ללדת בן, היא תקרא לו ארצ'י.

באוגוסט נפלו הפצצות הגדולות על הירושימה ונגסקי, המחצית השנייה של המלחמה הגיעה לסופה, ובאמצע שנת 1946, חודשיים אחרי יום הנישואים השני של רוז, אמר לה שניידרמן כי הוא מתכנן לפרוש בקרוב ומחפש מישהו שיקנה ממנו את העסק. בהתחשב בהתפתחותה ובהתקדמותה בשנות עבודתה אצלו, הוא אמר, בהתחשב בכך שבינתיים היא עשתה מעצמה צלמת מיומנת ובת סמכא, הוא תוהה אם יש לה עניין כלשהו לקבל את העסק לידיה. זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר שחלק לה אי־פעם. אך כל כמה שהדבר החמיא לה, רוז הבינה שהתזמון לא מתאים, כי היא וסטנלי חסכו כסף בשנה האחרונה כדי לקנות בית בפרוורים, בית חד־משפחתי ולו עצים וחצר אחורית ומוסך חניה לשתי מכוניות, והם לא יוכלו להרשות לעצמם לקנות גם את הסטודיו לצילום. היא אמרה לשניידרמן שהיא צריכה לדבר על כך עם בעלה, וכך עשתה עוד באותו ערב אחרי הארוחה, משוכנעת שסטנלי יגיד לה שזה לא בא בחשבון, אבל הוא הפתיע אותה בכך שאמר לה שהבחירה בידיה, שאם היא מוכנה לוותר על רעיון הבית, היא תוכל לקנות את הסטודיו, בתנאי שהם יוכלו לעמוד במחיר. רוז הייתה המומה ומבולבלת. היא ידעה כי סטנלי רוצה בכל מאודו לקנות את הבית, ופתאום הוא אומר לה שהדירה בסדר גמור, שלא אכפת לו לגור בה עוד כמה שנים, וזה לא היה נכון בכלל, ומשום ששיקר לה ככה, שיקר לה כי העריץ אותה ורצה שיהיה לה כל מה שהיא רק רוצה, באותו ערב השתנה משהו בליבה של רוז פנימה, והיא הבינה שהיא מתחילה לאהוב את סטנלי, לאהוב אותו באמת, ואם החיים יימשכו ככה עוד זמן רב, יש אפילו סיכוי שתתאהב בו, שאהבה גדולה תכריע אותה בפעם השנייה בחייה.

בוא לא נמהר עם זה, היא אמרה. גם אני חלמתי על הבית הזה, ולקפוץ מעוזרת צלם לתפקיד הבוסית זה צעד גדול. אני לא בטוחה שאני מוכנה לכך. נוכל לחשוב על זה כמה זמן?

סטנלי הסכים לחשוב על זה כמה זמן. למחרת בבוקר, כשפגשה את שניידרמן בעבודה, גם הוא הסכים לתת לה לחשוב על זה כמה זמן, ועשרה ימים אחרי שהתחילה לחשוב על זה היא גילתה שהיא שוב בהיריון.

בחודשים האחרונים היא ביקרה אצל רופא חדש. היא בטחה בו. שמו היה סימור ג'ייקובס, רופא טוב ונבון, היא הרגישה, שהקשיב לה רוב־קשב ולא מיהר להסיק מסקנות, ובגלל היסטוריית ההפלות שלה, רצף של שלוש הפלות טבעיות, עודד אותה ג'ייקובס להפסיק לנסוע כל יום לעבודה בניו יורק, להפסיק לעבוד למשך כל תקופת ההיריון שלה, להסתגר בדירתה ולנוח במיטה כמה שיותר. הוא הבין כי הצעדים הללו נשמעים קיצוניים ומיושנים מעט, אבל הוא דאג לה, ויכול להיות שזאת ההזדמנות האחרונה שלה ללדת. ההזדמנות האחרונה שלי, אמרה רוז לעצמה, והקשיבה לרופא בן הארבעים ושתיים בעל האף הגדול והעיניים החומות־רחומות שאומר לה איך להצליח להיות אימא. להפסיק לעשן ולשתות, הוסיף. להקפיד על תזונה עתירת חלבונים, על תוספי ויטמינים מדי יום ועל תרגילי התעמלות מיוחדים כדבר שבשגרה. הוא יבוא לבקרה מדי שבועיים, וברגע שהיא מרגישה כאב קל שבקלים, שתרים את השפופרת ותחייג אליו. זה ברור?

כן, הכול היה ברור. וכך נפתרה הדילמה אם לקנות את הבית או את הסטודיו, וכך באו לקיצם ימיה בחברת שניידרמן, שלא לדבר על כך שעבודתה כצלמת נקטעה באיבה וחייה השתנו לבלי הכר.

רוחה של רוז הייתה מרוממת ודעתה מבולבלת בעת ובעונה אחת. רוחה מרוממת כי ידעה שיש לה עוד סיכוי; דעתה מבולבלת כי לא ידעה איך תתמודד עם שבעה חודשים תמימים של מעצר בית. נדרשו התאמות אין־ספור, לא רק מצידה אלא גם מצד סטנלי, כיוון שהוא יצטרך לעשות עכשיו קניות ואת רוב הבישולים, סטנלי המסכן, שעבד כל כך קשה וגם כך השקיע שעות רבות כל כך בעבודה, וחוץ מזה יהיו הוצאות נוספות על שכירת אישה שתנקה את הדירה ותכבס פעם–פעמיים בשבוע, כמעט בכל פן של חיי היום־יום נדרש שינוי, ובאורחותיה ישלטו מעתה מגוון של איסורים והגבלות: אסור להרים חפצים כבדים, אסור להזיז רהיטים, אסור להתאמץ לפתוח חלון תקוע בגל חום בקיץ, יהיה עליה לדאוג לעצמה, לעמוד על המשמר, להיות מודעת לאלפי דברים קטנים וגדולים שתמיד עשתה באופן לא מודע, וכמובן חסל סדר טניס (שלמדה לאהוב עם הזמן) ושחייה (שאהבה עוד מילדותה המוקדמת). במילים אחרות, רוז הנמרצת, הספורטיבית, שנמצאת תמיד בתנועה, שהרגישה שהיא הכי היא עצמה כשהיא עסוקה בפעילות מזורזת ותובענית, תיאלץ עכשיו ללמוד איך לשבת בשקט.

דווקא מילדרד היא שהצילה אותה מעתיד של שיעמום סופני, נחלצה לעזרתה ועשתה מן החודשים נטולי התזוזה והניידות האלה הרפתקה גדולה, כפי שתתאר אותם אחר כך רוז באוזני בנה.

את לא יכולה לשבת כל היום בדירה ולהאזין לרדיו ולצפות בשטויות האלה בטלוויזיה, אמרה מילדרד. למה שלא תפעילי את המוח שלך סוף־סוף ותשלימי את החומר?

להשלים חומר? אמרה רוז, ולא הבינה על מה מילדרד מדברת.

אולי עוד לא הבנת, אמרה אחותה, אבל הרופא נתן לך מתנה יוצאת דופן. הוא עשה ממך אסירה, והדבר היחיד שיש לאסירים ואין לאחרים זה זמן, כמויות אין־סופיות של זמן. תקראי ספרים, רוז. תתחילי להשכיל את עצמך. זאת ההזדמנות שלך, ואם את רוצה את עזרתי, אשמח לעזור.

עזרתה של מילדרד באה בצורת רשימת קריאה, כמה רשימות קריאה בחודשים הבאים, ומכיוון שאולמות קולנוע הוצאו באופן זמני מחוץ לתחום, לראשונה בחייה השביעה רוז את תאבונה לסיפורים בעזרת רומנים, רומנים טובים, לא ספרי מתח ורבי־מכר שאליהם הייתה עשויה להגיע בכוחות עצמה, אלא ספרים שמילדרד המליצה עליהם, קלאסיקות כמובן, אבל כאלה שנבחרו תמיד מתוך מחשבה על רוז, ספרים שמילדרד חשבה שרוז תיהנה מהם, ופירוש הדבר שברשימות לא היו מובי דיק, יוליסס והר הקסמים, כיוון שהספרים האלה היו עלולים להרתיע מדי את רוז הבלתי מיומנת, אבל היו עוד רבים אחרים לבחור מתוכם, וכך חלפו החודשים והתינוק גדל בקרבה, וימיה של רוז עברו עליה בשחייה בדפי הספרים, ואף שנרשמו כמה אכזבות בין עשרות הספרים שקראה (וזרח השמש, למשל, נראה לה רדוד ומזויף), כמעט כל האחרים פיתו אותה להיכנס לסיפור וגרמו לה לשקוע בו מתחילתו ועד סופו, וביניהם היו ענוג הוא הלילה, גאווה ודעה קדומה, בית השמחה, מוֹל פלנדרס, יריד ההבלים, אנקת גבהים, מאדאם בובארי, מנזר פרמה, אהבה ראשונה, דבלינאים, אור באוגוסט, דייויד קופרפילד, מידלמארץ', כיכר וושינגטון, אות השָני, רחוב ראשי, ג'יין אייר ורבים אחרים, אבל מבין הסופרים שגילתה בימי ריתוקה, טולסטוי הוא זה שדיבר אליה יותר מכולם, טולסטוי השד, שהבין את החיים על כל צדדיהם, כך נראה לה, כל מה שאפשר לדעת על לב האדם ושכלו, ולא חשוב אם הלב והשכל שייכים לגבר או לאישה, ואיך ייתכן, תהתה, שגבר יבין מה שהבין טולסטוי על נשים, לא הגיוני שגבר אחד יכול להיות לגמרי גבר ולגמרי אישה, ומשום כך עברה על רוב מה שכתב טולסטוי, לא רק על הרומנים הגדולים כמו מלחמה ושלום, אנה קרנינה והתחייה, אלא גם על היצירות הקצרות יותר, הנובלות והסיפורים, שאף אחד מהם לא היה חזק בעיניה כמו אושר במשפחה, סיפורה של כלה צעירה והתפכחותה ההדרגתית, יצירה בת מאה עמודים שנגעה בה ונגעה לה כל כך שהיא בכתה בסיומה, וכאשר חזר סטנלי לדירה באותו ערב, נבהל כשראה אותה במצב כזה, כי אף על פי שגמרה לקרוא את הסיפור בשלוש אחר הצהריים, עיניה היו עדיין רטובות מדמעות.

הלידה הייתה צפויה ב־16 במארס 1947, אבל בעשר בבוקר ב־2 במארס, כשעתיים אחרי שיצא סטנלי לעבודה, הרגישה רוז, שעדיין לבשה את כותונת הלילה שלה וישבה במיטה והספר בין שתי ערים נשען על המדרון הצפוני של כרסה העצומה, לחץ פתאומי בשלפוחית. היא הניחה שהיא צריכה להשתין, ועל כן חילצה את עצמה מהסדין ומהשמיכות שכיסו אותה, הזיזה אט־אט את הר גופה אל קצה המיטה, הניחה את כפות רגליה על הרצפה וקמה. עוד לפני שהספיקה לעשות צעד לכיוון השירותים, הרגישה שטף של נוזל חמים במורד פנים ירכיה. רוז לא זזה. היא ניצבה מול החלון, וכשהביטה החוצה ראתה שיורד שלג קל וערפילי. הכול נראה דומם כל כך עכשיו, אמרה לעצמה, כאילו רק השלג זז בעולם. היא התיישבה בחזרה על המיטה והתקשרה ל"עולם הבית של שלושת האחים", אבל מי שענה לטלפון אמר לה שסטנלי יצא לסידורים ויחזור רק אחרי ארוחת הצהריים. אחר כך התקשרה לד"ר ג'ייקובס, ומזכירתו הודיעה לה כי הוא בדיוק יצא מהמרפאה לביקור בית. רוז, שכעת כבר הייתה מבוהלת במקצת, אמרה למזכירה להודיע לרופא שהיא בדרכה לבית החולים, ואז חייגה למילי. גיסתה ענתה אחרי שלושה צלצולים, ולכן מילי הייתה זו שבאה לאסוף אותה. בנסיעה הקצרה למחלקת היולדות בבית החולים בית ישראל סיפרה לה רוז כי היא וסטנלי כבר בחרו שמות לילד שעומד להיוולד. אם זאת בת, יקראו לה אסתר אן פרגוסון. אם זה בן, הוא יעבור את חייו בתור ארצ'יבולד אייזק פרגוסון.

מילי הביטה במראה האחורית ובחנה את פניה של רוז, שהייתה שרועה על המושב האחורי. ארצ'יבולד, היא אמרה. אתם בטוחים?

כן, אנחנו בטוחים, ענתה רוז. על שם הדוד שלי, ארצ'י. ואייזק על שם אבא של סטנלי.

בואי נקווה שהוא יהיה ילד קשוח, אמרה מילי. היא התכוונה להמשיך, אך בטרם הספיקה להוציא מפיה עוד מילה אחת, הן הגיעו לבית החולים.

מילי גייסה את כולם, וכשילדה רוז את בנה בשעה 2:07 למחרת בבוקר, כולם היו שם: סטנלי והוריה, מילדרד וג'ואן, ואפילו אימו של סטנלי. כך נולד פרגוסון, ובשניות הראשונות לאחר שהגיח מתוך גופה של אימו, הוא היה האדם הצעיר ביותר עלי אדמות.