50 קריאות בספרי חסידים

1

סיפור מצלצל בפעמון

חסידים מאמינים בסיפורים.

אמונתם אינה נוגעת רק לתוכנם של הסיפורים הרבים שהם סיפרו על אודות רבותיהם, אלא גם לעצם כוחו של סיפור לפעול במציאות ולפתור בעיה הנראית חסרת פתרון. מורי החסידות השתמשו בסיפורים כדי לרפא חולים, לסייע ליולדת במצוקה או להשיב יהודי מומר אל עמו.

הראשון לעסוק בכך היה הבעל שם טוב, מייסד התנועה. נכדו, ר' משה חיים אפרים, מעיד כי שמע ואף ראה בעיניו, כיצד היה הסב "מספר מעשיות ודברים חיצוניים", ובהם היה עובד את השם ועוסק בתיקוני נשמות (דגל מחנה אפרים לפרשת וישב). בכתבי החסידים מתוארת מלאכה זו כסוד שיחידי סגולה זוכים לו.

בסוד זה עוסק הסיפור הבא:

בהיות הבעש"ט חולה, לפני פטירתו, לא היה שוכב במשכב, רק שנעשה כחוש וקולו נלקה. והיה יושב בבית התבודדותו הקטן, וכשהיה צריך למשרת היה מושך בחוט, והיה מצלצל הפעמון שבבית הגדול.

פעם אחת נכנס אליו ר' דוד פוּרקיס, מגיד־מישרים בקהילת מז'יבוז', ושאל אותו איזה דבר. ומאיש אחד מקהילת בּאָר שמעתי, שהשאלה היתה איך להתפלל על חולה על ידי סיפורי מעשיות. והתחיל הבעש"ט לומר לו. ובתוך דיבורו התלהב הבעש"ט מאוד ופניו בערו כלפידים. ונפל פחד על ר' דוד ורצה לברוח, אך מחמת שהבעש"ט דיבר עמו פנים אל פנים לא העז לצאת.

בתוך כך באה בתו אֶדְל ואמרה לאביה: "עת לאכול, כי פנה יום." מיד נעלם הסומק בפני הבעש"ט וחזר והחוויר, ושכב על מיטתו לנוח. ואמר לבתו: "בתי בתי, מה עשית לי." ואמר ר' דוד: "הדין עמה, כבר עת הוא לאכול." אמר הבעש"ט: "לא ידעת מי היה כאן. מצד אחד עמד אליהו ז"ל ומצד השני עמד רבי. הם אמרו לי, ואני אמרתי לך. וכשבאה אדל ובלבלה אותי, הלכו."

(על פי שבחי הבעש"ט)

כאן כמעט התגלה הסוד. אלמלא נכנסה אדל אל החדר, אילו לא ביקשו הבת והתלמיד מן הבעש"ט שינוח ויאכל, היה סוד כוחו של הסיפור מתגלה לר' דוד, ואולי אף אנו היינו זוכים להבין כיצד סיפור יכול לשמש תפילה על החולה. אולם הרשו לי לדרוש את הסיפור המסתורי הזה, ואולי לגעת מעט בסודו של הבעש"ט.

הבעש"ט מופיע כמי שכבר פרש לחיים בעולם נבדל וסודי. הוא חי בחדר התבודדות קטן, ושם הוא עוסק בדברי נסתרות. אפילו מחלתו כמעט נסתרת, ואינה גלויה לעין. את הקשר אל המציאות ואל "הבית הגדול" הוא מקיים בדרך דקה מאוד, בעזרת חוט הפעמון המתוח.

ר' דוד, התלמיד, נכנס אל "בית ההתבודדות" וביקש בכך לקבל הצצה לעולמו הפנימי של הבעש"ט. בכך למעשה רצה ר' דוד לגעת ב"סיפור" — אותו ממד דמיוני, המתרחש בתודעה של המורה. הסוד הוא, אם כך, הסיפור החבוי בלב. ואמנם הבעש"ט ניסה לתרגם עבור תלמידו את הסיפור המתרחש בלבו.

השאלה אם יצליח הבעש"ט לספר את סודו נוגעת בשאלה כללית יותר: האם ייתכן שעולמו הפנימי של האדם — דמיונותיו, תקוותיו ואמונותיו — ישפיע באופן ממשי על חייו הגלויים? האם היסוד האגדי שבנפש יכול להתגשם במעשים? ובדימויים מתוך הסיפור — האם תצליח היד להישלח מתוך חדר ההתבודדות הפנימי ולצלצל בפעמון שבחדר החיצוני?

אם לא יצליח הבעש"ט לספר — ייקטע הסיפור וייעלם. זו הסיבה שבגללה — אף שידע את הסוד כיצד לרפא חולים על ידי סיפורי מעשיות — לא מרפא הבעש"ט את עצמו.

ר' דוד צריך לשאול אותו על כך ולסייע לחלץ את הסיפור הלכוד. סיפור משמעו תקשורת. עולם פנימי שבדמיון מחלץ את דרכו החוצה, אל עבר השומעים. הסיפור הוא החוט הקשור בפעמון, וה"רפואה" תתרחש אם יישמע הצלצול, ואם יינתנו חיים וקיום לעולם הפנימי הנסתר.

כאן מופיעה אדל כקולה של המציאות, וכמי שמזכירה וגם יוצרת את הפער שבין העולמות. במקום שהבעש"ט ימשוך בחוט, פולשת המציאות ומושכת בחוטיה ובכבליה את הבעש"ט. הסיפור מתנפץ, ובבת אחת מתחלפות שתי הדמויות מן העולם העליון — אליהו הנביא ואחיה השילוני, שהוא מורו של הבעש"ט — בשתי דמויות גשמיות, ר' דוד ואדל. הקול הפנימי, החוט שכמעט נמשך דרך הבעש"ט אל העולם, נקרע.

חוט הסיפור נקרע והנס לא התרחש. עם זאת — זה עדיין סיפור, והוא ממשיך ומסופר — הנה הוא מופיע בשבחי הבעש"ט, והנה גם כאן, ברגע זה. ואם כך, אולי עוד ימשיך סיפור ישן להשמיע גם מחר את צלצולו הרחוק.