67′ ירושלים, מלחמה

 פרק א׳ יום חול בהר הרצל

יום רביעי, כ״ז באדר ב׳ תשע״ו, 6 באפריל 2016 הסתמן כסתם יום של חול בירושלים. צינת הבוקר פינתה את מקומה לטובת שרב קל. שמיכה של ענני רום מסתירה את השמים. לפי התחזית, קצת חם מהרגיל. בירושלים, בדרך כלל, חם מהרגיל או קר מהרגיל. שום דבר אינו רגיל בירושלים. ירושלים היא, אולי, המקום הכי לא רגיל בעולם. 25 מעלות בצל. כאן, בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, גם הצל נוטה לתעתע, כמו הזמן. הרקפות עדיין פורחות. הנרקיסים כבר כלו.

עבר ועתיד חיים זה לצד זה, זה בתוך זה, בהר הרצל, ובתווך, בין־הבתרים, טמונים המתים. מדריכה צעירה קוראת את השיר ״הנה מוטלות גופותינו״ של חיים גורי באוזני קבוצת מטיילים, גמלאי מועצה אזורית בצפון. קולה של הנערה נבלע בהלמות פטישי אוויר. פועלי כל העולם חוצבים יסודות באתר בנייה של היכל הזיכרון הלאומי. פלוגת צוערים משוטטת כעת במרחבי בית הקברות. בנות ובנים, עוד לא בני 20. מחלקה מקיימת טקס ליד אנדרטה לחללי תש״ח מהרובע היהודי בירושלים. לוחמי ההווה והעתיד לבושים בגדי א׳ ללא רבב. שרוולים מופשלים, נשק מצוחצח על הכתף, כומתה מתוחה על הראש, רצינות תהומית בעיניים.

הסדר המופתי במקום עלול לבלבל. כמו במסדר המפקד לקראת יציאה. היכון ל״הקשב״. ״הקשב״. שורות מלאות. ״לימין שור״. איש אינו נפקד. הנוכחות מלאה. פעם בשנה, ביום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל, מממשת האומה את ריבונותה על ההר, עם דגלון ופרח ונר זיכרון ומילים גבוהות על גבורה ותעצומות נפש, מילים גבוהות, בלי להשפיל מבט, מילים גבוהות שאין בהן נחמה.

בשאר ימות השנה ולילותיה, חלומותיה וביעותיה, בכיה וצהלותיה, איש אינו טורד את מנוחתו של ההר ואת שלוות חלליו. הגן מטופח להפליא. בפינות שונות נאספים בני משפחה, אולי חברים, ליד קבר פלוני, לאזכרה פרטית או חגיגה קטנה, יום הולדת, יום נישואין, בר־מצווה לנכד, מסיבת מחזור. והעיניים קוראות את הכתובת על האבן: ״צבא הגנה לישראל. מספר אישי... דרגה... שם... בנם של... נולד ב... נפל בקרב ב... (תאריך עברי) בן... בנופלו. ת.נ.צ.ב.ה״. הראש עורך חישובים בן כמה היה צריך להיות לו היה איתנו, והלב עורך חשבונות איך היה נראה העולם יחד איתו אלמלא קרה מה שקרה.

בכ״ב באב תש״ט, 17 באוגוסט 1949, 45 שנים לאחר מותו, הועלו עצמותיו של חוזה המדינה תאודור הרצל לקבורה בירושלים, על פי צוואתו. ועדה בראשות שר הפנים עסקה בחיפוש מקום הקבורה, ולאחר שפסלה אתרים שונים, כולל מחנה ״שנלר״, בשל היותו אדמה גרמנית, בחרה בגבעה הנישאת ביותר במערב העיר — ה״שָׁארפה״ בשמה הערבי, כלומר: הגבוהה, שבאותם ימים נמצאה מחוץ לתחום המוניציפלי של ירושלים.7 הגבעה, בעורפה של בית הכרם מול שכונת בית וגן, כוסתה בטראסות אבן, בוסתנים וכרמים.8

העלאת עצמותיו של הרצל וקבורתן בהר הנקרא כיום על שמו, מצטיירת כסמל להגשמת החזון הציוני וכחלק ממאמץ פוליטי ובינלאומי לחיזוק ריבונותה של ישראל בירושלים ומעמדה כבירת המדינה. ב־1949 נפתח בהר הרצל גם בית הקברות הצבאי. במרוצת ארבע שנים, ב־12 לוויות המוניות, הועברו מבתי קברות ארעיים ומקברי אחים כ־1,000 חללי תש״ח למנוחת עולמים בהר. במקביל, נולדה באדמת ההר חלקת גדולי האומה ולצדה חלקת בכירי התנועה הציונית והוקמו במקום אנדרטאות שונות. אלה וגם אלה הן כיום מוקד עניין במסלול הסיורים בהר, החולף על פני חלקות הקבורה של חללי מלחמות ישראל.

היום, 6 באפריל 2016, נפסח על הדרך הסלולה, הכבושה. נצעד בשבילים הצרים, בין החלקות, בין השורות, בין הקברים, בין הסיפורים. זו חובה פרטית וחובה לאומית, לזכור ולספר. כותב חיים גורי, ברגישות ובתוקף:

זִכְרוּנוּ, אחים יקרים/ יצאנו/ עמכם בבוא יום ונפלנו עם ערב/ כבדו הקרבות במישור והאש ליחכה בהרים./ ואז נפלנו בחרב./ הלכנו עמכם בשורה ארוכה וקודרת./ זכרונו, אחים, את לבנו פילחה העופרת./ יש צחוק ושמחה וקולות חוגגים מעברנו,/ ואנחנו איננו רואים ופרחים עצובים על קברנו./ זכרונו, אחים ורעים,/ כי נפלנו בשם החיים.

השער הראשי לבית הקברות הצבאי, משדרות הרצל, מצוי בעיצומם של שיפוצים. ביום חול אפשר להשאיר את המכונית במגרש חניה קטן, כמעט פרטי, ממש בכניסה. צריך להביט מערבה ולפסוע 20 צעדים כדי להגיע אל חלקה 3 באזור ד׳. כאן קבורים רבים מחללי מלחמת ששת הימים בירושלים. בשורה 7, קבר מס׳ 1, נטמן סמל רחמים (רמי) חלפון, בן גאולה ורפאל, נפל ב־6 ביוני 1967, בן 30. ת.נ.צ.ב.ה. יד מסורה הזליפה היום מים חיים על פלומת הרוזמרין הירוקה שעל הקבר והסירה את האבק מן ה״כרית״.

רחמים אינו חייל אלמוני, וסיפורו חי ונושם. רחמים, ״מינו״, בפי בני משפחתו וחבריו הקרובים, היה לוחם חרמ״ש בחטיבה 10 (״הראל״) ונהרג בקרב על הכפר בידו ועל מוצב ״ג׳בל א־שייח׳״ לידו. רחמים שירת בפלוגה ג׳ של אבי קרן בגדוד 104. הקרב התנהל באשמורת האחרונה, אחרי שהגדוד השלים את משימתו הראשונה: כיבוש מוצבי הרדאר, אימת הדרך לירושלים מאז תש״ח. רחמים — גבוה, צנום, בעל עיניים כהות ועמוקות — לא הספיק להינשא ולהקים משפחה. אף אחד לא זוכר בדיוק איך נהרג.

רחמים חלפון נולד בלוב, בעיר בנגאזי, ב־1939. בכרטיס הזיהוי שלו נרשמה 1937 כשנת לידה. טעות או טריק ידוע בתפוצות ישראל — להסתיר גיל אמיתי מאימת לשכת המס או לשכת הגיוס או סתם עין הרע. מאימת הצבא הגרמני נמלטה המשפחה למצרים כשרחמים הפעוט עטוף חיתולים וביסקוויט בידו. באלכסנדריה עלו ההורים וילדיהם על רכבת לארץ־ישראל. כאן לא ניתן להם לרדת והמשפחה המשיכה לביירות.

בתום מלחמת העולם השנייה שבו גאולה ורפאל ורחמים לבנגאזי. האם נפטרה, האב נישא בשנית, ובני המשפחה עלו לארץ. הגורל הִכה שנית ברחמים כאשר אמו החורגת חלתה ולא שבה לאיתנה. בצר לו, נאלץ האב לפזר את חמשת ילדיו במוסדות חינוך שונים. רחמים נשלח לחברת נוער בקיבוץ בית השיטה, שם נחשב ל״ילד טוב ירושלים״. אחרי השירות הצבאי התלכדה המשפחה מחדש. רחמים, אחותו ואחד מאחיו שבו להתגורר עם האב בדירת שיכון עממי ביפו על גבול בת ים.

רחמים, בחור ביישן ומופנם, החליף כמה מקומות עבודה עד שמצא תעסוקה בניהול ספרים ובהוצאה לאור של קבצי מידע בדיני עבודה. חודשיים אחרי המלחמה ניצב מעל קברו חברו מיכאל והוא מספר לרחמים על ירושלים השלמה, על ההתרוצצות בערי הגדה בחיפוש מציאות, על פוליטיקה שחזרה למסלולה מהר מדי ועל אביו רפאל שיושב ובוכה ושום ניצחון לא שווה בשבילו את האבדה, ומיכאל נזכר בעפיפון שרחמים בנה למענו ובכלב אהוב שרחמים עזר לו להביא למנוחת עולם.

למחרת הקרב במוצב ג׳בל א־שייח׳ ליד בִּידוּ, מספר שרגא החובש הפלוגתי, נתקלתי בפצועים ובהרוגים. הפגיעות היו נוראות והיה קשה לזהות מיהו מי. אבל את פניו של רחמים זכרתי במדויק, והיתה התאמה מוחלטת. לא רציתי להאמין. עטפתי אותו בזהירות בשמיכה שהחבר׳ה לא יראו, כי הם אהבו אותו מאוד.

*

עשרה מטרים מרחמים חלפון טמון טוראי איתן נאוה, לוחם בפלוגה ב׳ בגדוד 66 בחטיבת הצנחנים. מימינו, מרדכי (מורדי) פרידמן, סמ״פ פלוגה א׳ בגדוד 28 בחטיבה. שניהם זכו אחרי מותם בעיטור הגבורה, שאין גבוה ממנו בצה״ל. איתן נאוה, בן קלרה וְוֹלטר, זוג ייקים, נולד במולדת, נפל בקרב בירושלים במלחמת ששת הימים, כ״ז אייר תשכ״ז, בן 23 בנופלו. ת.נ.צ.ב.ה. וכך מספר השיר על גבעת התחמושת:

...האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת/ לחמנו שם מזה שלוש שעות./ התנהל קרב עקשני, קטלני.../ בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד./ עלינו משם בכוח של שתי פלוגות... באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו./ באותו רגע נזרק רימון מבחוץ./ בנס לא נפגענו./ חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים./ מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח./ לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן./ איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון./ לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי./ ככה עברנו איזה שלושים מטר./ איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.9

איתן נאוה נולד ב־1 ביוני 1944 במושב מולדת שברמת יששכר, בין התבור לגלבוע. הוא נחשב לשובב־על והתפרסם במעשי קונדס, תעלולים וספורט ״אקסטרים״. איתן, שהיה בחור חסון, חזק, יפה בלורית וטוהר, אהב יותר מכל עבודה על הטרקטור והפעלת כלים חקלאיים. במולדת כולם הלכו לצנחנים. איתן לא קלקל את השורה והמשיך את המסורת.

סוף סוף הגיע הדבר האמיתי. איתן התגייס לצנחנים עם מוטיבציה גבוהה וכושר מעולה — מקלען מקצועי. ואולם מחמת ניתוח ברגל נאסר עליו לצנוח, והוא הועבר להיאחזות הנח״ל אלמגור. כאן, בצפון הכינרת, באזור סְפר רגיש, פגש את שלווה, אשתו לימים, כשגנב ממנה מסרק־שיער מאוהל המרכזייה, כנער המושך בצמתה של נערה שלבו יוצא אליה. שלווה ואיתן הקימו את ביתם במושב מולדת ושם נולד בנם, דורון.

פחות משלוש שנים הספיק איתן לנשום אזרחות. ביום שני, 5 ביוני 1967, בין שעות אחר הצהריים והערב, בשטח הכינוס של חטיבה 55 בשכונת בית הכרם, התארח איתן עם חבריו בדירתם של רותי ושלום נווה (שום קשר משפחתי). כאן, בסביבה משפחתית, איתן הלך שבי אחר הבן הפעוט, בן גילו של דורון, והתמסר למשחק איתו. המלחמה נתפסה בעיניו באותם רגעים כאירוע מרוחק, לא שייך, לא קיים. רגעים אחרונים של חיבה.

במכתב אחרון למשפחה איתן כתב:

להורים והאחיות היקרים שלי שלום רב! אנחנו עומדים לצאת, אנחנו — הצנחנים. מקווים לחזור בשלום הביתה, מוכנים לכל פקודה שתינתן לנו ומחכים לרגע המכריע. אנחנו לא נבייש את הפירמה. יש הרבה אומץ לב. לכל המשפחה שלום ולהתראות, מבנכם האוהב אתכם ומקווה לחזור בשלום הביתה. שלום, איתן.

איתן נאוה נהרג למחרת, ב־6 ביוני 1967, קצת אחרי 06:00, באחד המהלכים האחרונים שהכריעו את הקרב בגבעת התחמושת.

״אני לא יודע למה קיבלתי צל״ש, בסך הכול רציתי לחזור הביתה בשלום,״ סיפר דוד שלום, מגיבורי הקרב על הבונקר הגדול בגבעת התחמושת — מילים שהונצחו אף הן בשירו של יורם טהר־לב.

*

עצי אורן סוככים על הדרך המוליכה אל חלקה 11 ב״הרחבה״ של אזור ב׳ בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. גם כאן טמונים רבים מחללי מלחמת ששת הימים בירושלים. מכיוון מעלה הגבעה, באזור א׳ הוותיק, נשמעים צלילי מקהלה. בקצה העיקול מתגלית חבורת תיירים מיפן — חברי כת ה״מקויה״, אוהבי ישראל. כארבעים נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, ניצבים במעגל ומזמרים חרש, בהגייה מדויקת נטולת ניחוח זר את ״ירושלים של זהב״. לא רחוק מכאן נופלת העין על שתי מצבות צמודות, ועליהן רשום שם משפחה זהה: ליכטנשטיין. אבנר בצד אחד ויעקב בצד שני. במרחק שתי שורות מופיע שוב אותו שם משפחה, חרוט באבן. כאן קבור בן נוסף, אלימלך ליכטנשטיין. שלושה אחים, בני ירושלים, בני משפחה למודת שכול מאז מאורעות תרפ״ט בחברון, כאילו אין חמלה על פני האדמה ואין חסד במרום.

זאב־אלימלך ליכטנשטיין, איש צדיק, נולד בפולין ב־1871, להוריו חנה ושמואל. זאב־אלימלך נשבה בקסם הרעיון הציוני וב־1899 עלה לישראל והשתקע בירושלים עם אשתו וילדיו. ב־1925 עברה המשפחה לחברון. זאב־אלימלך קשר את גורלו עם ישיבת כנסת־ישראל, היא ישיבת חברון, אחות לישיבת סלובודקה בליטא. נאמר עליו כי נהג לשבת כל ימיו בטלית ותפילין. הוא נרצח בטבח הנורא שהתרחש בתרפ״ט. בערב שבת הצליח האיש לחמוק מרוצחיו ומצא מקלט בבית ראש הישיבה, הרב משה־מרדכי אפשטיין. אולם למחרת בשבת בבוקר, 24 באוגוסט 1929, הקיפו פורעים את הבית וניפצו את חלונותיו, וכשניסה זאב־אלימלך להימלט על נפשו נתפס ונרצח. הוא הובא לקבורה עם שאר חללי הטבח בחברון, 65 נפשות — גברים, נשים, זקנים וטף.

זאב־אלימלך הותיר אחריו אישה, בן ושתי בנות. הבן יהושע הקים בית בירושלים, ובמרוצת השנים נולדו לו ולרעייתו חנה, בת, יוכבד, ושישה בנים: יעקב, זלמן, משה, שמואל, אלימלך ואבנר. ההורים החזיקו חנות מכולת ברחוב צפניה בשכונת כרם אברהם ליד מחנה שנלר, שבה התגוררו בשנות ה־30 במאה ה־20 משפחות חלוצים. כאן, ב־5 ביוני 1967 לעת ערב, גובשה תוכנית ההתקפה של חטיבת הצנחנים 55 באגף הצפוני של ירושלים.

יעקב ליכטנשטיין יצא בנעוריו להכשרה בקיבוץ דגניה, בתור מַלח השתתף בפעילות ההעפלה, כחייל בתש״ח נטל חלק בליווי שיירות האספקה לירושלים, וב־27 במרץ 1948 נמנה עם לוחמי שיירת נבי דניאל אל גוש עציון. ב־3 במאי 1948 נפל יעקב בקרב ליד אוגוסטה ויקטוריה. גופתו נטמנה בבית העלמין בסנהדריה והועברה בהמשך להר הרצל.

לא חלפו אלא שלושה חודשים וב־17 באוגוסט 1948 נפל בקרב גם האח הצעיר במשפחה, אבנר ליכטנשטיין. אבנר התגייס כנער ל״הגנה״ ושירת בגדוד בית חורון בחטיבת עציוני שהופקדה על הגנת ירושלים, תחת פיקוד המ״פ מאיר חפץ והמג״ד מאיר זורע.

מפקד מחוז ירושלים והמח״ט החדש של עציוני, משה דיין, שהחליף את דוד שאלתיאל, הורה לכבוש את רכס ארמון הנציב בלי לכבוש את הארמון עצמו, אף כי המבנה המרשים והבולט שלט על המרחב כולו. בזמן הלחימה המח״ט היה טרוד בענייניו, ולא ניתן היה לאתרו ולשנות את ההוראה. הקרב הסתבך והכוחות נסוגו במחיר נורא: 14 הרוגים, 24 פצועים ו־10 שבויים. אבנר ליכטנשטיין נפגע קשה, פונה לבית החולים ומת מפצעיו והוא בן 16 וחודש. עם חבריו נקבר הנער בבית עלמין זמני בשייח׳ באדר (כיום בין משכן הכנסת וגן סאקר), ולימים הועברו כולם להר הרצל. אבנר נטמן לצד אחיו יעקב, שכם אל שכם.

חלפו 19 שנים וב־5 ביוני 1967 נכבש ארמון הנציב על ידי צוות קרב משולב מחטיבת ירושלים, יורשתה של עציוני, וכעבור יומיים, ב־7 ביוני, נכבש מתחם אוגוסטה ויקטוריה על ידי חטיבת הצנחנים 55. בכך בא ״תיקון״ לקרבות תש״ח בהם נפלו גם יעקב ואבנר ליכטנשטיין.

אחיהם של יעקב ואבנר, אלי (אלימלך) ליכטנשטיין, שירת במלחמת ששת הימים כקמב״ץ גדוד חי״ר 68 בחטיבת ירושלים, והוא אז בן 36. אלי נקרא על שם סבו שנרצח בחברון. בתש״ח, כשהוא בן 17, אלי לחם במסגרת פלמ״ח-הראל, כמלווה שיירות. אחרי מותו של אחיו אבנר הוא אימץ את שמו. בתשכ״ז נמנה אלי עם הכוחות שנכנסו ראשונים לחברון. בין לבין סיים לימודי הנדסה ועבד כמהנדס מכונות. שלושה שבועות אחרי המלחמה נהרג אלי בתאונה במהלך שירותו הצבאי ונקבר מטרים ספורים מאחיו.2 ספד לו מפקדו, צביקה עופר: ״אני זוכר כיצד התמלא שמחה כאשר עמדנו בשערי העיר חברון, עיר אבותיו. הנה הגיע הרגע לנקום את נקמת דם אבותינו. וכשזו נפלה בידינו, התגברה אהבתו הגדולה לנברא בצלם אלוהים והזהיר את חבריו לנשק לא לגעת באיש חסר הגנה״.

באזור א׳ בבית העלמין בהר הרצל נגיע אל קברו של מיכאל (מיכה) פּייקס בחלקה 11, באמצע שורה 11. פייקס נהרג ב־6 ביוני 1967 כשהוביל את לוחמיו, חיילי גדוד חי״ר 163, בקרב לכיבוש אבו תור.

פייקס נולד ברחובות, דור רביעי בארץ. ב־1949 התגייס לצה״ל ובמרוצת השנים בחר בקריירה צבאית. בזמן מבצע סיני שירת כמ״פ המסייעת בגדוד הנח״ל המוצנח בפיקודו של מוטה גור, ונפצע בקרב המיתלה. אחרי תפקיד מג״ד 51 ב״גולני״ שימש פייקס סגן מפקד בית ספר לקצינים ומג״ד 163 בחטיבת ירושלים כמינוי חירום. פייקס שהיה איש נטול פחד — ישנם כאלה — הותיר אחריו בבית, קרוב כל כך, את האישה ארנונה בהיריון מתקדם, ואת ילדיהם יונתן, מיכל ודניאל. ארבעה חודשים לאחר מכן נולדה הבת תמר.

מטרים ספורים מקברו של מיכאל פייקס טמון בנו הבכור, יונתן, שנהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. אולם הגורל המר לא הִרפה מהמשפחה: הבן דניאל נהרג בתאונת טיפוס הרים והבת מיכל, רופאה, נפטרה מסרטן. מקירות ביתה של ארנונה הוסרו תמונותיהם של המתים. עד לפטירתה, כמה שבועות אחרי חגיגות 50 שנה למלחמה, היא הדירה רגליה מבית הקברות ומשכונת אבו תור.

בימים רחוקים הסבא, אביו של מיכאל, היה לוקח את נכדיו בסתר לאנדרטת הצנחנים בתל נוף, שלא להכעיס את כלתו. ארנונה הסתייגה מפולחן המוות ולא היתה מוכנה לשמש סמל לאישה ולאם השכולה הגאה בקורבן הדמים, לתפארת מדינת ישראל. הבת תמר פקדה לראשונה את קברי אביה ואחיה בהר הרצל רק כאישה בוגרת, לרגל הכנת סרטה, ״ריבועים של קרטון״.

*

לשמאלו של מיכאל פייקס נמצא קברו של יובל ביהם — לוחם בגדוד מרגמות כבדות של חטיבת הצנחנים 80, שסופח לחטיבה 55. מיכאל סגן־אלוף, יובל רק סמל. הדרגה חרוטה באבן, אך כאן, בבית הקברות הצבאי, הפער בין קצינים, נגדים וטוראים אינו ניכר לעין. המצבות זהות ומייצרות תחושה של שוויון. המסר הטמון במצבה אחידה: כולם מתו למען אותה המטרה. לממד הפרטי, האישי, הייחודי — אין זכות קיום בהיכל המוות הלאומי.

יובל ביהם נהרג ב־6 ביוני ליד מלון ״ריבולי״, מול חומת העיר העתיקה ושער הורדוס, כמטחווי־קשת ממוזיאון רוקפלר. יובל, בן יחיד להוריו, יוחנן ועליזה, נקרא למילואים עם כל לוחמי הצנחנים בירושלים ב־23 במאי 1967. באותו יום, בדירתם ברחוב לויד ג׳ורג׳ במושבה הגרמנית, ליד קולנוע ״סמדר״, חגגו יובל ורעייתו מיקי יום הולדת שנה לבנם אלון, עם המשפחה הקרובה וזוג חברים: נילי ואמרי טוב. באלבום הזיכרון שנצרב לעד בראשה של מיקי מצויה תמונה שלא צולמה, כי הפילם בדיוק נגמר: ליד דלת הכניסה ניצבות נעלי צבא אדומות, גדולות ושחוקות, ולצדן זוג נעליים זעירות — נעלי אבא חייל ונעלי בנו הפעוט. רגעים אחרונים של יחד.

יובל נולד ב־1940, גדל בחיפה, בילה עם הוריו כמה שנים בארצות הברית ובהמשך למד בתיכון בית הכרם. את ערכי אהבת האדם ואהבת הארץ הִקנה לחניכיו בצופים. את שירותו הצבאי בסדיר התחיל יובל בנח״ל בקיבוץ תל קציר שבו עבד כטרקטוריסט, ובהמשך התגלגל לצנחנים. אחרי השחרור למד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, וסמוך לאחר נישואיו למיקי, נפתח רומן בינו לבין השב״כ.

יובל הוצב במרחב ירושלים ביחידת סיכול ריגול תוך מעקב אחר זרים, בדגש על מזרח אירופה. עיקר זמנו הוקדש להפעלת סוכנים. הוא ניחן ביכולת חשיבה מחוץ לקופסה והפגין מקצועיות, עצמאות ומנהיגות. באותם ימים, ראובן חזק ופלג רדאי נמנו עם עמיתיו בארגון.

מרגליה של ברית המועצות נחשבו באותם ימים ליעד מספר אחת של השב״כ. מערך הביון הסובייטי בארץ פעל בתוך השגרירות ובחצרי הכנסיות הרוסיות ברחבי הארץ. בזירה זו, במשך 15 שנים, מילא תפקיד מרכזי ויקטור גרייבסקי כסוכן כפול בחילוץ מידע ממפעיליו הסובייטים, ובהעברת מסרים מירושלים לקרמלין, גם בתקופת ״ההמתנה״ שלפני מלחמת ששת הימים. ראובן מרחב ״הפעיל״ את גרייבסקי, וכשקוּדם למשרה בכירה במטה הארגון, נמסרה ליובל האחריות לעבודה מולו.

את מיקי, אשתו של יובל, תפסה המלחמה בבניין עיריית ירושלים. צרורות מקלעים נקשו על קירותיו העבים של המבנה. מיקי מיהרה הביתה אל בנה הפעוט. ביום שלישי, בשעות הבוקר המאוחרות, צלצל יובל מבית הכרם וקבע עם מיקי ואביו, יוחנן, להיפגש ב־17:00 ליד הסמינר למורים. ואולם שעתיים לפני כן, בשעה 15:00, התקשרה אישה, עוברת אורח, שיובל מסר לה את מספר הטלפון, והודיעה בשמו — ״אל תבואו, אנחנו עוברים מקום״. ב־17:00 יובל כבר לא היה בין החיים.

שום רסיס מידע לגבי גורלו של יובל לא הגיע אל מיקי או אל הוריו. מיום ליום ומשעה לשעה גבר המתח, אך מיקי, אופטימית להכעיס, סיפקה לעצמה תירוצים למה אין אות חיים מיובל. ביום שני, 12 ביוני, אחרי שנדמו הקרבות, תוך כדי טיול בעיר העתיקה, גילו מיקי ויוחנן, הרעיה והאב, כי העיר מוצפת צנחנים שחזרו אליה למסדר ניצחון ושחרור. מאמציהם לדלות מידע על אודות יובל עלו בתוהו. איש לא ראה, איש לא שמע. לפנות ערב, כשמיקי רחצה את אלון באמבט, נשמעה נקישה בדלת. בפתח ניצבו אילמים טדי קולק, ראש העירייה וחבר נפש של יוחנן ביהם, ומפקדיו של יובל בשב״כ, ראובן מרחב ויהודה ארבל, ראש השב״כ בירושלים, ושפתיהם השמיעו את הבשורה.

*

״אין מחיר שלא הייתי נוקבו ומשלמו על מנת להוסיף לראותכם,״ כתב יעקב בוכמן־עילם (חוּבִּי) אל אשתו ובנו, רותי ואלון, באיגרת אחרונה ב־5 ביוני 1967. ״כאן עדיין יושבים מתחת לאותם עצי תפוז, מצטופפים בצִלם, מחכים כל רגע לתזוזה [...] הכול בתוכי מתגעש [...] בבית העלמין הגדול צומחות להן מצבות הרבה, ועל כולן מעין חיטוב של סימן שאלה. לוּ רק היתה בנו הוודאות, שאנו לוחמים את המלחמה האחרונה שבין אדם לאדם, אותה מלחמה בה איננו הטובים כשם שאויבנו אינם הרעים [...] היו שלום יקרים, אוהבכם תמיד בכל אשר אלך, היו טובים וחזקים בכל אשר יקרה לכם בדרככם.״ כאילו ניבא לו לבו את אשר עתיד לקרות.

ביום שלישי, ה־6 ביוני 1967 לעת ערב, בנחל קדרון, בעורפה של החומה המזרחית קצת לפני גשר גת שמנים, נקלע כוח טנקים למלכודת אש. מחלקת סיור שנעה בעקבותיו נכנסה אף היא למלכודת אש ירדנית. את הטור הוביל רפי ישעיה, סמ״פ פלוגת הטנקים הירושלמית. בראש מחלקת הסיור על גבי ג׳יפים נסע ישי צימרמן, מפקד צוות בסיירת צנחנים של חטיבה 80 בפיקוד מיכה קפוסטה (בן־ארי) שהסתפחה ללחימה בירושלים. לצד רפי ישעיה גם ישי צימרמן החל את שירותו הצבאי כטנקיסט בגדוד 82, לפני שצורף ליחידה 101 של אריק שרון.

הטנקים והג׳יפים תוכננו לפעול ככוח חוד בהתקפה על רכס אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים, מכיווּן מוזיאון רוקפלר. בעקבות יחידות החלוץ אמור היה גדוד 71 של עוזי עילם לנוע רגלית אל הרכס ולכבוש אותו, אולם הכול השתבש. מהלך שאולי הצטייר מלכתחילה כמסע כיבוש קל, נהפך לקרב היתקלות וחילוץ לאחור, עם הרוגים ופצועים.

כוח נוסף מסיירת קפוסטה, בפיקוד דובי הלמן, נשלח לחלץ נפגעים ולכודים — צנחנים וצוותי שריון. חוּבי, קצין בסיירת, נמנה עם אנשיו של דובי. פעולות ההצלה התגלגלו לקרב מר שנמשך כארבע שעות תחת אש מקלעים מדויקת של האויב, בסיוע פצצות תאורה ממרגמות 81 מ״מ. ״חובי רץ אל תוך האש, תפס את הפצוע הראשון שראה בתוך מלכודת הגשר, עמס אותו על כתפיו הרחבות, והצליח להיחלץ איתו. כשעה וחצי, תחת אש כבדה שלא פסקה לרגע, הצליחו עילם וחבריו לעשות את הדרך שבין הפצועים ועד מחוץ לקו האש שלוש פעמים, כשהם גוררים עמם את חבריהם הפצועים. בסוף מסר עילם, כי על הגשר נותרו שלושה פצועים קשה. ניסיון להוריד טנק למטה כדי שישתק את העמדות שבחומה, השתהה בגלל קשיים טופוגרפיים.״10

חובי ושני חבריו הסירו מעליהם את הנשק והחגור, נִתלו על ידיהם בדופנות הגשר וכך התקדמו אל הפצועים כדי להרגיעם ולהעניק להם סיוע ראשוני. שניים מן המחלצים נפגעו ופינו עצמם במעלה הוואדי לעבר מוזיאון רוקפלר. חובי נותר מאחור עם שלושת הפצועים קשה. המאמץ להציב חיפויִים לעבר החומה כדי לאפשר את הפינוי לא עלה יפה. צוות מקלע נפגע מאש מרגמות 81 מ״מ. מצבם של הפצועים החמיר. בקשר צעקות ביקש חובי כי טנק יתקדם אל גיא ההריגה, ויציב מחסום פלדה בנתיב המילוט. הטנק הגיע אך נפגע וניצת ותחמושתו החלה להתפוצץ.

״לאור הלהבות הגבירו הירדנים אישם לכיוון הפצועים. עם שוך ההתפוצצויות והתחמושת, כבר לא היה קול מעילם. ניסיון נוסף להוריד קבוצה, אשר תחת אש כבדה סרקה את הגיא, בתקווה שאולי הגיע לשם מישהו מהארבעה, נסתיים ללא תוצאות.״11 על אומץ לבו ותושייתו בלב המאפליה הוענק לחובי, אחרי מותו, אות המופת.

״חובי״ נולד על הר הצופים ב־1 במאי 1937 וסמוך אליו נהרג. בגיל שש הועבר לקיבוץ רמת־רחל. שם, בתש״ח, שמע לראשונה את המלים: ״איטבח אל־יהוד״, ופונה עם יתר הילדים נוכח מתקפת הצבא המצרי, הליגיון ולוחמים ערבים מקומיים. בנעוריו נדד חובי בין גן־שמואל, ירושלים ומשמר־העמק. בצבא שירת כלוחם וכמ״מ בגולני ובמילואים הועבר לסיירת צנחנים.

חוּבּי מצטייר כשילוב פלאי של דוּדוּ (״עם שחר הבאנו אותו מן הקרב/ הברוש צמרתו אט הרכין/ רק מי ששכל את הטוב ברעיו/ אותנו יוכל להבין״) ואליפלט (״בליל קרב ברעום אש מזנקת,/ בין אנשי הפלוגה קול עבר:/ העמדה הקדמית מנותקת,/ מלאי תחמושת אזל בה מכבר./ אז הרגיש אליפלט כאילו / הוא מוכרח את המלאי לחדש, וכיוון שאין אופי במיל לוֹ,/ הוא זחל כך ישר מול האש.״).

חובי נחשב ספורטאי מחונן, מתאבק ומדריך ג׳ודו במורשה (מוסררה), שכונת עוני סמוכה לקו הגבול, ובמקביל חובב מוזיקה קלסית — ברהמס יותר מכל — נגן אבוב ובעל השכלה רחבה וכושר ביטוי מעורר השראה. חובי סיים בהצטיינות תואר בפילוסופיה ומלחמת ששת הימים מצאה אותו בשנה הרביעית של לימודי רפואה.

״לא הכרתי אותו בחייו״, סיפר לימים יהודה עמיחי.12 ״את מכתביו קראתי אחרי מותו במלחמת ששת הימים. מאז הוא תופס מקום בתוכי, ואני צריך לפנות דברים בלבי כדי שיהיה לי מקום. בגלל אנשים כמוהו חוזרים הדברים ונעשים לאמיתיים יותר [...] מילים כגון ׳ספרא וסיפא׳, העוברות לסוחר בשוק הזול וההמוני של הדיבור, מקבלות שוב את מובנן הראשוני. חובי היה איש הרוח ואיש מלחמה״. לזכרו של חובי כתב עמיחי שיר פורם נפש:

וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי חַיָּב/ לֶאֱהֹב אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְלִזְכֹּר אֶת זֶה/ אֲשֶׁר נָפַל עָלֶיהָ בְּגֶשֶׁר גַּת שְׁמָנִים,/ אֲשֶׁר מוֹתוֹ הָיָה פָּרָשַׁת הַמַּיִם/ בֵּין זִכַּרוֹן לְזִכָּרוֹן, בֵּין תִּקְוָה לְתִקְוָה/ אֲשֶׁר הָיָה הָאָרֶץ וּפְרִי הָאָרֶץ,/ אֲשֶׁר לוּלָב וַחֲצוֹצְרוֹת וְכַנְפֵי מַלְאָכִים/ הָיוּ בּוֹ לִצְרוֹר אֶחָד, אֲשֶׁר אֶת/ הַיְשוּעוֹת וְהַנֶּחָמוֹת וְהַמִּיתוֹת/ לְשֵׁם שָׁמַיִם וּלְשֵׁם הָאָרֶץ/ אֲשֶּר קָם וְעָמַד, אֲשֶׁר עָמַד וְנָפַל/ וְגוּפוֹ שַׁעַר נוֹסָף בַּחוֹמָה/ וְקוֹלוֹ הָמוֹן כֶּהָמוֹן בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים/ אֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב, אֲשֶׁר/ לַלַּיְלָה לָלַּיְלָה, וַאֲשֶׁר לָרַעַש לַדְּמָמָה.

*

כאן, בחלקה 11 באזור ב׳, מצוי גם קברו של חיים רוסק מאביחיל. רוסק, צנחן ובזוקאי, שירת בפלוגה ג׳ בגדוד 28. ביום שלישי, 6 ביוני 1967 אחר הצהריים ארגן המ״מ, אורי דורי, את חייליו להגנה היקפית במלון ״ריבולי״, אל מול חומת העיר העתיקה ושער הורדוס, ממערב לבית הדואר ומתחם מוזיאון רוקפלר. חייליו של אורי ניסו לתפוס מנוחה אחרי שעות ארוכות של לחימה עיקשת ורצופה, מדרך שכם עד ״ריבולי״. לפתע הגיעה למקום שיירת שלושה אוטובוסים צפופים בחיילים, שתעתה בדרכה. אוטובוס ראשון נעצר בכניסה למלון, ועד מהרה נפתחה אש לעברו מהחומה. החיילים נמלטו לתוך המלון כל עוד נפשם בם.

״יש שם פצוע!״ נשמעה צעקה. רוסק ומש״ק מודיעין התנדבו לדלג אל האוטובוס ולערוך בו חיפוש. השניים הצליחו להיכנס בשלום בדלת האחורית. כשהסתיימה הסריקה, בדרך חזרה ל״ריבולי״ תוך כדי ניתור, רוסק שנשא על שכמו אלונקה נפצע באורח אנוש. הוא הוכנס לתוך המלון ושם מת מפצעיו. על אומץ לבו קיבל חיים רוסק את עיטור העוז.

״מכתבים וגלויות קיבלתי ממנו כל יום״, מספרת אהובה, אשתו של חיים רוסק. ״הוא ביקש כל מיני דברים, ושלחתי. במוצאי שבת, 10 ביוני, אמרתי משהו נורא לא יפה. הקולנוע ב׳בית הגדודים׳ באביחיל, היה מלא. ישבתי עם חברות ואמרתי משפט אומלל: ׳מי יודע כמה אלמנות יושבות כעת באולם׳. בסוף השבוע רצו שמועות, כי למחרת, ביום ראשון, יבואו להודיע למשפחות [...] אחרי הסרט נסעתי לישון אצל אמי בנתניה. אמרתי לה, ׳בבוקר אני נוסעת הביתה׳. היא לחצה עלי, ׳תישארי׳. ׳לא׳, עניתי, ׳היום באים להודיע, ואני צריכה להיות בבית׳. עד היום, כבר 50 שנה, אני לא מבינה למה. אחר הצהריים הם באו. חמישה אנשים. אליהו קפלן, אביו המאמץ של חיים, וד״ר קינג הרופא החטיבתי, וגם שכן מחופית, ועוד שלושה. התעוררתי משינה טרופה. הם ידעו שאני בהיריון מתקדם, עם דבורי, ותכף הזריקו לי חומר הרגעה. כעבור יום או יומיים הגיעה גלויה מגד עציון, המ״כ של חיים, מניר בנים. הוא כתב לי את כל הסיפור״.

חיימק׳ה נולד בסתיו 1938 בעיר סלוצ׳ק, בלארוס. בקיץ 1941 הגיעו הנאצים. האב, אברהם, טנקיסט בצבא האדום, נהרג בתחילת מבצע ברברוסה. האם דבורה, אחותה חנה, כל אחת עם ילד קטן, והסבתא איתם, יצאו למסע הישרדות מזרחה, לכיוון סטלינגרד. בחורף 1944 שתי האמהות גוועו לעיני הילדים. חיים התגלגל לבית יתומים בטשקנט בירת אוזבקיסטאן. אחרי המלחמה, בדרך לא דרך, הובא חיימק׳ה בן השמונה למוסקבה ומשם, דרך וינה, התגלגל למחנה עקורים ליד מינכן. בארץ, ב־1949, נחת חיים רוסק במעברת ״נווה חיים״ ליד חדרה, ואומץ על ידי שרה ואליהו קפלן, קרובי משפחה רחוקים במושב אביחיל. חיימק׳ה בילה כמה שנים בפנימיות, עזב את אלוהים, וב־1955 התגייס לצה״ל ונשלח לתותחנים.

בביקור הרמטכ״ל משה דיין בבסיס התותחנים, בשיחה עם החיילים, בשלב השאלות והתשובות, העז חיים רוסק להתלונן כי בבקו״ם התנדב לצנחנים ובקשתו לא נענתה. נמוך קומה, בן יחיד, יתום, ובכל זאת התעקש לעבור יחידה ולממש את משאת נפשו. כעבור שבוע הגיע לגדוד צו סיפוח מיוחל. כך נולד ביטוי אלמותי: ״מתותחנים אתה יוצא רק על אלונקה, אלא אם קוראים לך חיים רוסק״.

חיים ואהובה נפגשו בתחנת אוטובוס. עיניים כחולות ועיניים חומות. אהבה ממבט ראשון. הוא היה אז בן 25 והיא נערה בת 18. בתם דבורי נולדה חודשים ספורים לאחר שאביה נהרג. אחרי המלחמה הוצע לאהובה להחזיר את חיים הביתה, לקבורה בבית העלמין באביחיל. אהובה השיבה בשלילה. חיים רצה להתחתן בירושלים, זו משאלה שלא הוגשמה, כדי שלא להטריח מאות מוזמנים מהסביבה. ואולם, בני הזוג לא ויתרו על ירח דבש בבירה. חיים היה מאוהב בירושלים, נלחם למענה ונפל בשעריה. שם מקומו לעד. ״לפעמים אנחנו מכירים את חיילינו באמת רק אחרי מותם״. כך, מחדרי לבו, ספד לחיים רוסק מפקדו, גדליה גל, סמג״ד 28.

*

סתם יום של חול בהר הרצל. יללות אמבולנסים מחרישות את האוזניים, זה אץ להדסה עין כרם, זה בדרכו לשערי צדק. קטנוע של ״איחוד הצלה״ מחריד את שדרות הרצל. השפתיים ממלמלות את שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: ״מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה׳. אֲדֹנָי, שִׁמְעָה בְקוֹלִי. תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ, קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי״. בשורה 19, בצל אורנים, ניצב קברו של דוד גלעדי, בן טובה ויצחק, לוחם בגדוד 71 בחטיבת הצנחנים 55.

״היה זה יום שלישי בבוקר. באזור הפריצה של גדוד 71, מצפון למעבר מנדלבאום ליד ה׳בית האדום׳ נותרו פצועים, והיה צורך לטהר בשנית את הבית ולהשיבם. זאב ברקאי, הקמב״ץ, תפס פיקוד, צעק למספר לוחמים, ביניהם דוד גלעדי, להסתער יחד איתו. ׳צעקתי ״אחרי״ ורצנו במדרגות למעלה. אני זוכר צרור קצר מאחורי וקולט בתחושה שגלעדי מתמוטט על המדרגות מאחורי.׳״

לימים, נזכר האב, יצחק, איש אצ״ל, ברגעים האחרונים במחיצתו של הבן. ״זה היה ביום השלישי בשבוע, י״ג באייר, 23 במאי. בשעת ערב מאוחרת דפק מישהו בדלת. השאיר הודעה דחופה. לאחר מכן החל דוּדִי שלנו לארוז את חפציו אל תוך ילקוט־צד, לבש בגדי חאקי, חיזק את הכיפה הסרוגה על בלוריתו הבהירה־הבלונדית, נטל כיפה נוספת לכיסו, הטמין את תיק התפילין בכיסו, והיה מוכן ללכת למקום שנקבע [...] דודי סיים שירות חובה בגדוד צנחנים, בערב ראש השנה. זו היתה קריאה ראשונה למילואים. לאחר חצות לילה נשק דודי לאמו, לאחיו לאחותו, הפטיר ׳שלום, יהיה טוב׳. יצאתי ללוות אותו. הלכתי לשמאלו כרבע שעה. לא דיברנו כמעט ולא כלום ברחוב האפלולי של אחר־חצות, נעצר — נשק לי, לחץ ידי והחל מתרחק בצעדיו החזקים, שהֵדם נשמע היטב. עוד עמדתי שעה קלה, הבטתי אחריו, ראיתיו צועד באומץ. כשכיפתו הסרוגה לראשו התרחק, התרחק. פעם אחרונה שראיתי את דודי״.

*

ירושלים אינה מרחמת על ילדיה ואוהביה, וכשאין מלחמה בה, בניה נשלחים להילחם במרחקים. כך, באוקטובר 1973, מוצא עצמו גדוד 68 של חטיבת ירושלים במעוזי קו בר־לב לאורך תעלת סואץ. בשבת, בשתיים בצהריים, נוחתת הרעשה ארטילרית נוראה על מעוז ״לחצנית״. 18 לוחמים מאיישים את העמדות. המ״מ שמואל (מולי) מלכוב מזהה במי התעלה סירות גומי מצריות. פגז נופל בעמדת המרגמה ושלושת מפעיליה נהרגים. הבונקרים רועדים. מולי מצפה שכל רגע יגיעו הטנקים לעמדות ״הסנפירים״ להגן על המעוז ואנשיו. האוויר דחוס. קשה לנשום. חיילים נוספים נפצעים. החובש יוסי לִבנֶה מתרוצץ ומסייע לחבריו עד שנפצע בעצמו. צמד טנקים בפיקוד שמעון שפרינגר נזעק לעזרה ונפגע מיד. מ״פ הטנקים בא לעזרה וגם הטנק שלו חוטף. חיילים מצרים מסתערים על המעוז.

מולי מלכוב וקומץ לוחמים מנסים לעכב בעדם. מולי נהרג. חלק מחייליו שנלכדו בתעלות הקשר נרצחו בדם קר. המעוז נכבש. קומץ לוחמים, בריאים ופצועים, נדחקו בבונקר הפיקוד. בשעות הבוקר לא נותרה ברירה אלא להיכנע. לפני ההליכה לשבי סגר יוסי החובש את עיני מפקדו. מולי נטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בחלקת חללי מלחמת יום הכיפורים.

מולי מלכוב נולד ב־29 ביולי 1948 בהפוגה השנייה בתש״ח, ונקרא על שם דודו, שמואל רבינוביץ. שמואל, איש הפלמ״ח, התפרסם בשעתו כ״סמוֹך הגדול״ בטקסט המוכר בשם ילקוט הכזבים. אחיו שמשון רבינוביץ כונה ״סמוֹך הקטן״. בני משפחת רבינוביץ׳, ציוניים בלב ובנפש, עלו לישראל מרוסיה הצארית. יואל מלכוב, דוד מצד האב, שימש מפקד הר הצופים בתקופה רעה כשהותקפה ״שיירת הדסה״. משפחה שכזאת, שזורה באדמת ירושלים, בנופיה ובנשמתה.

*

מלחמה ועוד מלחמה, מבצע ועוד מבצע, וחלקות הקבורה בהר הרצל הולכות ומתרחבות והשבילים בהר מתארכים והולכים ועלוות הקברים ממלאה את העין מאופק לאופק. כאב, תוגה ויגון נספגים שוב ושוב בסלעים וברגבי האדמה. ואם בכך אין די, כי אז נטמנים באדמתו של ההר גם קורבנות מעשי טרור ופעולות איבה. כאלה הם, בין רבים אחרים, ציפורה וגד שמש. שניהם נרצחו בפיגוע התאבדות בירושלים ב־21 במרץ 2002; בצומת הרחובות המלך ג׳ורג׳ וההסתדרות פוצץ עצמו מוחמד חשייקה, מחבל מגדודי חללי אל־אקצא; ציפורה נהרגה במקום וגד נפצע אנושות ומת מפצעיו בבית חולים. הם הותירו אחריהם הורים ושתי בנות, שחר ושובל. ציפורה וגד, איש צבא קבע, נקברו יחד בטקס צבאי-אזרחי משולב.

גד נולד בשכונת בית ישראל — ממנה יצאו ב־1967 לוחמי חטיבת הצנחנים לקרב בירושלים — רביעי מבין שמונה אחיות ואחים. ציפורה, אישה יפהפייה, נולדה אף היא בירושלים למשפחת בן־חמו. ציפורה וגד נרצחו דקות ספורות לאחר ביקור במרפאה לבדיקת אולטרסאונד, בה התבשרו כי האם נושאת ברחמה תאומות. לזכרם של ציפורה וגד כתב יעקב שמש, אחיו של גד:

על מה אני בוכִיָה/ על ההולכים שזה עתה הלכו ללא רחם/ על היתומים שנותרו ללא אב ואם/ על הסובבים שהצטרפו לשכול ואין מנחם/ על מה אני בוכיה/ על מה אני בוכיה/ על ההולכים שיֵלכו ללא רחם/ על גיא ההריגה האכזר שלא נגמר/ וממשיך לזרום ולא תם ולא נדם.

*

הוריהם של חללי המלחמה בירושלים במלחמת ששת הימים, שהתגוררו מחוץ לעיר, נשאלו אחרי המלחמה לרצונם לגבי מקום קבורת הקבע של יקיריהם. מטעמים כאלה ואחרים רבים העדיפו להישאר בירושלים. חנן בוך ואמנון חרודי נותרו בהר הרצל ולא הועברו לביתם בקיבוץ עין שמר. מאיר מלמודי ויורם אלישיב טמונים עד היום זה לצד זה בחלקה 3 באזור ד׳ בבית הקברות בהר הרצל ולא בקיבוץ בית אורן. מנגד, הטייס דן גבעון, שמטוס ה״פוגה״ שלו נפל בדרום ירושלים בתקיפה על מר־אליאס (״גבעת המטוס״ נקראת כך לזכרו) הובא לקבורה בקיבוצו שער העמקים, ומשפחתו של גיורא אשכנזי, מ״פ בגדוד 66 של הצנחנים, ביקשה כי יועבר אל אדמת קיבוצו, ניר דוד.

אנו נפרדים כעת מן הקברים, אך לא מן המתים, ואת הגשר המחבר בין המתים והחיים נחצה עם מילותיו של חיים גורי:

יש רגע שבו קם חבלן ובידו בונגלור, רץ מול ג׳ונגל התיל, מול אש תופת, ונקרע למאה קרעים. יש רגע שבו קם חברו להחליפו ומתקדם ומצליח להבקיע דרך, ואנשים נעים במהירות לפנים, ואנשים נופלים ואחרים ממשיכים לרוץ ומגיעים אל קרב־המגע, לפי רעש התת־מקלעים, לפי רימוני היד והצעקות בעברית ובערבית [...] לאנשים אלה יש ארושׂות וילדים, ורעים טובים [...]. כל אלה אשר יצאו חיים מן המערכה הזו יעניקו לה את משמעותה [...] אין אנו יכולים לשוות את הקורבן לנגד עינינו תמיד, ואיש אשר יבקש מאיתנו לחיות בצלו שעה שעה, יבקש מאיתנו יותר מדי [...] יבואו ימי חולין, ימי מעשים גדולים ומעשים קטנים, אך אוי לה לאומה המאבדת את הקשר עם שעותיה, שבהן קמים אנשים לרוץ בשמה אל הפצעים, אל הקץ [...] ״ההרוגים הצעירים האלה העניקו לעם את חייו״, נאמר תמיד. אך הם לא אישרו מראש את חולשותיהם של החיים אחריהם או כיעורם [...] נופליה של מערכה זו, פצועיה ונכיה, והחיים בחירי המקרה, אשר עברו באש הזאת ויצאו ללא שריטות, זכאים לתבוע מעמם ומשליחי ציבור שלו שיעור קומה התואם את הזמן.13

2 יוסי לנגוצקי ורעייתו רותי, אלמנתו של יעקב בוכמן־עילם (״חובי״), קראו לבנם על שמו, אבנר.