7 ההרגלים של נישואים אפקטיביים במיוחד

סטיבן:

יום אחד, כשהייתי בשנת שבתון בהוואי, הסתובבתי בין מדפי הספרים בספרייה, ובחרתי ספר מאחד המדפים. קראתי שלושה משפטים מתוך הספר, ואותם שלושה משפטים הרעישו אותי: "בין גירוי לתגובה יש מרחב. במרחב הזה נמצא הכוח והחופש שלך לבחור את תגובתך. באותן תגובות גלומים האושר והצמיחה שלך." יום אחד, כעבור שנים, רציתי לתת קרדיט למחבר, וחזרתי לשם למצוא את הספר, אך הספרייה כבר לא הייתה קיימת.

המשכתי לחשוב על זה. בין מה שקורה לך לתגובתך יש מרחב. במרחב הזה נמצא הכוח והחופש שלך לבחור את תגובתך. ובאותן תגובות גלומים האושר והצמיחה שלך. אפשר לומר שזה הפך במובן מסוים לבסיס של שבעת ההרגלים.

אנשים עלולים לפגוע בך — אולי אפילו במכוון — אבל כפי שאמרה אלינור רוזוולט, "איש אינו יכול לגרום לך להרגיש נחות בלי הסכמתך." בין הגירוי לתגובה יש מרחב, ובאותו מרחב אתה עומד, חופשי לגמרי להחליט כיצד אתה מגיב. באותו מרחב תראה לבסוף את עצמך. שם גם תמצא את ערכיך העמוקים ביותר. אם אתה עוצר באותו מרחב באופן מודע ומתבונן, תוכל להתחבר שוב למצפון שלך, לאהבתך לבן/בת זוגך, ולעקרונות החיים. משם תוכל להחליט בהתאם כיצד לפעול.

אולם למרבה הצער, רוב בני האדם פשוט אינם ערים לאותו מרחב מנטלי. מאחר שאינם מבינים את החופש שלהם, או אינם מכירים בו, הם מגיבים באחת משתי דרכים: מבטאים את כעסם כלפי חוץ או מדחיקים אותו פנימה באמונה המוטעית שאם יתעלמו מהבעיה היא תיעלם. כל אחד מכיר את סימני ההדחקה: שפתיים חשוקות, הטיפול השקט, ההליכה העצבנית והמתוחה כמו על ביצים. אף לא אחת משתי האפשרויות, ביטוי כעס או הדחקתו, איננה טובה ומועילה. לכוד בין שתיהן, מה אתה יכול לעשות?

ובכן, יש אפשרות שלישית: אתה יכול לבחור ללכת מעבר לאותם רגשות. להיפגע, זאת בחירה שאתה בוחר. זה לא דבר שנעשה לך; אתה עושה את זה לעצמך. יש לך בתוך אותו מרחב של החלטה הכוח לבחור לא להיפגע. אנשים לא יכולים לבייש אותך; רק אתה יכול לבייש את עצמך, או להביא את עצמך לכלל בושה. אינך יכול לשלוט בהתנהגותם של אחרים, אבל אתה יכול לבחור את תגובתך אליה. מומחים מסכימים: "האפשרות החלופית הבריאה במקום לבלום את רגשותיך או לתת להם לגלוש החוצה היא להתמיר אותם... היכולת להישאר נאמן לערכיך העמוקים ביותר — ובכך להתמיר את רוב הפחד והבושה שלך — טמונה כל־כולה בתוכך."

הבחירות שאתה בוחר במרחב שבין גירוי לתגובה מחוללות את כל ההבדל בקשר בינך לבין בן/בת זוגך, הוריך, ילדיך וידידיך.

הרגל 1 מבוסס על הרעיון שיש לנו הכוח לבחור. אנחנו קוראים לזה להיות פְּרוֹאַקְטִיבִי. ככל שאתה מפעיל את הבחירה הזאת, על יסוד עקרונות שהם חוקי טבע, המרחב נעשה גדול יותר, ויש לך חופש רב יותר. ככל שאדם נמנע מלהפעיל את כוח הבחירה, או בוחר לא לפעול על יסוד עקרונות נכונים, המרחב נעשה צר יותר, עד שאין עוד מרחב. זאת ההגדרה של בעל חיים: לבעל חיים אין כוח בחירה. חיה היא תוצר גרידא של הגנטיקה שלה, בתוספת התניות או אילוף, ומשום כך איננה יכולה להמציא את עצמה מחדש. בני אדם יכולים. יש להם היכולת והאפשרות להתערב בחייהם ולשנות אותם מכוח המודעות שלהם לעצמם.

התכונה הייחודית של יצור אנוש היא מודעות עצמית. אדם הוא מינרל פלוס חיים פלוס תודעה, פלוס היכולת לחשוב על תודעתך. זאת תודעה המסוגלת לפנות כלפי עצמה ולהתבונן על עצמה. משום כך יש לך הכוח להמציא את חייך מחדש, ולהמציא מחדש את כל עברך. למעשה, דרך הפעלה נכונה של המרחב הזה, החופש הזה, אתה יכול לרפא הלכה למעשה את עברך המשפחתי, וליצור לעצמך הווה חדש ועתיד חדש. זאת היכולת האנושית הייחודית, או הסגולה האנושית. זאת מתנה מאוד מאוד מיוחדת.

וזה חיוני, כשמדובר בחיי משפחה, וכשמדובר בנישואים ובגידול ילדים, שאנשים יבינו שיש להם בידיהם כוח הבחירה הזה. אם הם נעשים מודעים וניצבים בנפרד מן התודעה שלהם, הם יכולים לבחון את החשיבה של עצמם. הם יכולים אפילו לחשוב על רגשותיהם, מה שאומר שהם אינם הרגשות שלהם, כשם שאינם המחשבות שלהם. הם יכולים לעמוד בנפרד מכל זה ולהתחיל לבחור אחרת. זה הבסיס של ההרגל הראשון, להיות פרואקטיבי.

כפי שידידי ברנט בארלו, יועץ משפחתי, אומר, "אם אתה רוצה לשפר את נישואיך, התבונן במראה." אם אני חושב שהבעיה היא אצל בת הזוג שלי, זאת הבעיה. השורש העמוק יותר של הבעיה הוא האופן שאני רואה את עצמי. המשורר רומי אמר, "אנשי העולם לא מסתכלים על עצמם, ומשום כך הם מאשימים אלה את אלה." אם אני רואה את עצמי בתור הקורבן חסר האונים של בן זוג אירציונלי, בלתי רגיש או מעצבן, אני מכחיש אמת אנושית פשוטה: שאני חופשי לבחור את תגובתי לכל גירוי. איש אינו יכול לגרום לי להרגיש או לעשות משהו בלי הסכמתי. מה שקורה לי הוא אולי מעבר להשפעתי, אבל אני מחליט מה לחשוב, להרגיש או לעשות בקשר לזה.

אנשים רבים מדי לא מבינים את העיקרון הבסיסי הזה. אלה התלונות הרווחות והצפויות: "הוא כל כך מרגיז אותי." "היא מוציאה אותי מהכלים." גם אם אחרים עלולים לקרבן אותי, בסופו של דבר תפקיד הקורבן הוא תפקיד שאני בוחר אם לגלם או לא. אם אני לכוד מנטלית בפרדיגמה של "אני־טוב, בן הזוג־רע," אני נשלט על ידי מטוטלת החשיבה בת שתי החלופות. אם אני רואה את עצמי בתור קורבן, לא אעשה דבר מלבד להיאנח אין־אונים על חוסר הצדק שבכל זה, ולא אאמין באפשרות השלישית.

לעומת זאת, אם אני רואה את עצמי כפי שאני באמת, מסוגל לשיפוט עצמאי ובחירה חופשית, אבחר בעצמי את התגובה שלי. אני יכול לבחור להשיב על הערה זדונית בהערה אדיבה. אני יכול לבחור לחייך במקום להיעלב. אם אני עומד מול בן זוג נרגן ועצבני שעבר עליו יום קשה, אני יכול לבחור להיות מתחשב ואכפתי במקום להתלונן על היום הקשה שלי במרוץ קודר וחסר תכלית לראות מי משנינו יהיה אומלל יותר בסופו של יום.

אני מאמין שבכוחה של התובנה הבסיסית הזאת להציל את רוב מערכות הנישואים הסובלות מקשיים. אני יכול לבחור לקטוע את מעגל הטינה. אני מביא לזוגיות משהו שהוא יותר מהתרבות שלי — אני מביא את עצמי. אני לא רק "הצד שלי" בעימות — אני תמיד מחפש אחר האפשרות השלישית.