7250

שבוע אחרי

חוזר מסדנת כתיבה. שומע עוד טקסט אחד ומתאבד. מה הבעיה של בן אדם לכתוב סיפור? התחלה, אמצע וסוף, ושהסוף יהיה קשור להתחלה, מה כל כך קשה? ואז יש תמיד את אלה שנשארים בסוף. "רציתי משוב יותר מדויק, לא הבנתי את המשוב שלך."

"אל תכתוב יותר לעולם, גם לא מילה אחת, אפילו אם תהיה בספינה טובעת והמילה תהיה 'הצילו', סבבה?" זה המשוב. סיימתי את הסדנה, למטה ארבו לי עוד שניים. הם רצו לכתוב ספר ביחד.

חשבתי על אשתי, על היחסים הגרועים שלנו, על ההוצאות הענקיות שדורש הבית הזה, שאפילו התמלוגים היפים שאני מרוויח מהספרים לא מצליחים לכסות חצי מהן. בצהריים הייתי בברית של חבר מאוד קרוב, ובגלל שבדיוק הוצאתי את האוטו מהמוסך עם הוצאה מטורפת החלטתי שאני מקמץ למטה בצ'ק, מה שגרם לי לצאת מהברית אכול כולי. כבר שלחתי להם זר פרחים ענקי הביתה ואני יודע שמעתה ועד עולם אהיה משועבד להם. מי שלא רוצה לסבול קצת יסבול הרבה, אומרת סבתא שולה.

אז החברים מהסדנה דיברו איתי על הספר המשותף שלהם, ואני עוד רגע עמדתי לאחר לרכבת לפרדס חנה ולא היה לי כוח לא לרכבת ולא לפרדס חנה. חמישה מעברים עשינו בעשר שנים, בחמישה מקומות שונים גרנו, ולא הצלחנו למצוא את מקומנו. את המקום שבו נרגיש טוב. שבו נרגיש אהובים ואוהבים. שבו נרגיש בבית.

אמרתי להם שהרעיון שלהם נשמע לי מעולה והם קפצו לשמיים, כבר הזמינו אותי למסיבת ההשקה. התחלתי ללכת לכיוון הרכבת. הכול נראה דהוי, אפור וכואב, כמו נמלים יגעות נראו לי כולם, נמלים על בטונדות. פעם חשבתי שאגיע רחוק, שאהיה אדם משפיע ועשיר, והנה חולפות השנים וזה לא קורה, אפילו התקווה לעשות אקזיט רוחני, שתיפול עליי הארה, שלווה, ידיעה, משהו שיסדר לי את הנפש, גם היא כבר הולכת ונמוגה.

ירדתי במדרגות הנעות לכיוון הרכבת, למה האנשים נעמדים כשהם עולים על המדרגות הנעות? הרי אם לא היו המדרגות נעות הם היו הולכים. ברמקולים נשמעו הודעות שהפנו את הנמלים לתעלותיהן. ואז קיבלתי טלפון מאריה, בעל הבית שלי, דווקא אחלה גבר, באמת שכחתי להתקשר אליו ולהגיד לו שאני רוצה להאריך את החוזה, למרות שאנחנו מתים לעזוב רק שאין לנו לאן.

"מה שלומך, גולן?"

"טוב, אריה, מה שלומך, יא איש יקר?"

"בגיל שלי כבר אומרים שלא יהיה יותר גרוע. תשמע, גולן, אם אתם רוצים להמשיך אז בשנה הבאה אעלה את שכר הדירה ל־7,250 שקל."

"7,250, אריה?"

"אכן כן. 7,250."

"אתה לא מתכוון ל־7,200, ולא ל־7,300. 7,250, לזה אתה מתכוון, אריה?"

"אתה שומע נכון, גולן."

הרגשתי שאני עומד לאבד את זה. יש בבעלותו שישה בתים שהוא משכיר, הוא עצמו גר בפנטהאוז ענקי ברמת אביב. אני משלם לו בזמן, שומר על הבית, ביחסים מעולים איתו, והוא בן שבעים. מה יעזרו לו עוד ארבע מאות וחמישים שקל לחודש?

"אתה בחיים לא תמצא שוכר במחיר הזה, אריה, הבית יעמוד ריק. גם הששת אלפים ושמונה מאות שאני משלם לך עכשיו זה יותר מדי לאזור הזה," עניתי לו.

"אני אמצא," הוא ענה, "ואני לא ממהר, אם יעמוד ריק אז יעמוד ריק עד שאמצא."

"אבל בזמן שיעמוד ריק אני יכול לשלם לך שכר דירה מלא, אז אתה מפסיד במהלך הזה."

"גולן, תודיע לי עד יום ראשון אם אתה רוצה להמשיך או לא."

"אז אם אני לא מסכים להעלאה הזאת אתה זורק אותי מהבית, זה מה שאתה אומר?"

"אני לא זורק אותך, אני מעלה את שכר הדירה, אתה מוזמן להישאר."

אני לא מאמין שעוד הבאתי לו ספר במעמד החתימה, נתתי לו הקדשה שבה כתבתי, "לאריה אחלה גבר שבעולם", וככה הוא מתנהג אליי?

"אריה, כבר חשבתי שאבוא לבקר אותך בבית אבות, תדע לך, להקריא לך ספרים שלי, אבל לך תחפש עכשיו מי יאכיל אותך בכפית דייסה, חצוף אחד, תאוות הממון עד כדי כך סנוורה אותך, אתה עוד שנייה מת, יא זקן, יא חתיאר, מה יעזרו לך הארבע מאות וחמישים שקל לחודש שלי, איך תצא מעולם הזה, תגיד לי - עכבר תצא מכאן, באת אריה ותצא עכבר, אתה..."

ואז התחלתי בסשן של קללות ארוך ומתמשך שבו הוצאתי את כל המיטב שרכשתי במהלך כל שנותיי, עד שבאיזשהו שלב הוא ניתק לי. ממש רעדתי מכעס. לקח לי כמה דקות להירגע ולהבין שעוד חודש אין לי בית. אין לנו בית. נכנסתי ל'יד 2', ואחרי חצי שעה של שיטוט הבנתי עד כמה המצב חמור. אין בתים להשכרה באזור, חוץ מזה שאנחנו בכלל לא רוצים להמשיך לגור באזור, רק לא יודעים איפה כן. ועכשיו גם שרפתי את הבית הזה, אפילו אי אפשר להמשיך לגור בו עד שלפחות נדע איפה אנחנו כן רוצים לגור, דביל חסר אחריות שכמוני!

רגע, אולי באמת ניסע לשנה וזהו? התמלוגים מהספרים שלי יספיקו לנו שם כדי לחיות כמו מלכים, נקבל שנה הפסקה ממחשבות של "איפה לגור?" שנה שבה אולי אפסיק להרגיש את תחושת הכישלון שלי מניהול חיי, והיי, אולי פעם אחת באמת כבר אעשה משהו קיצוני, לא קיצוני בעיני האחרים, קיצוני בעיניי, לא? מתקשר אליה.

"סבבה, בואי ניסע לשנה למזרח."

"מה קרה שהתחרטת?"

"אני רוצה לעבוד על הזוגיות שלנו. על הקשר שלנו. בואי, בואי ניסע."

*

קנינו סמים לילדים. כל ילד טאבלט. ככה יעצו לנו בקבוצת הפייס 'משפחות מטיילות בעולם' שאליה חברנו כדי לקבל מידע, לשאול שאלות, להתייעץ. רכשתי גם מצלמה קטנה. וגם רמקול. וגם מפצלים ושקעים וכבלים ועוד מחשב נייד. מפעלים בסין פתחו משמרת רביעית כדי לספק את הרכישות שלי.

חזרתי הביתה וראיתי חבורה של ילדים חוזרת מבית ספר עם התיקים על הגב. מה אני עושה להם, איך אני מוציא אותם ממסלול החיים שלהם רק כי... לא יודע אפילו למה. בגלל ארבע מאות וחמישים שקל? כשסיפרנו להם על הנסיעה הם דווקא מה־זה התלהבו, זאת אומרת, מי שהבין את המשמעות של זה, כלומר בערך אף אחד. הרי הגדול בן שמונה, ומה הוא מבין חוץ מזה שאין שנה בית ספר. קנינו להם מפה של העולם והראינו להם את המסלול שלא היה לנו. "אתם רואים, אנחנו נוחתים כאן," הצבעתי להם על תאילנד. הדבר היחידי שידענו היה שנוחתים בבנגקוק, נוסעים לצפון לשבועיים, ואז יורדים לקופנגן לבית על החוף שכבר שכרנו מכאן לחודשיים. אחרי זה לא היה לנו מושג.

"ילדים צריכים יציבות!" שמעתי את השפם של אבי מדבר, "מה הם אשמים שאימא ואבא שלהם משוגעים על כל השכל?" והנה הבית כבר הושכר וכרטיסי הטיסה כבר נקנו, והכול היה מוכן חוץ ממני. איך קם אדם, עוד מעט בן ארבעים ושש, מוציא את ארבעת ילדיו מכל המסגרות ומחליט לנסוע לטיול לשנה - מה זה החוסר אחריות הזה? ולא רק זה, אנחנו מפנים את הבית השכור שלנו בפרדס חנה ולא יודעים לאן חוזרים! לאיזו עיר נוחתים! מי בכלל יכול ליהנות בטיול כשאין בית לחזור אליו, ואפילו לא סגור לאיזו עיר בכלל הוא רוצה לחזור? והילדים, הרי סיוט שכמותם לא ברא האלוהים, אז להיות איתם עשרים וארבע שעות ביממה? ומילא הם - אבל היא? להיות ביחד איתה כל היום?

אתמול הייתי באיכילוב. בגללה, התחיל לכאוב לי הלב והרגשתי נימול ביד. אף אחד לא יודע מה זה נימול, אבל בגלל שחבר שלי חטף התקף לב לפני חודש והוא סיפר שהיה לו נימול ביד, הרגשתי שגם לי יש נימול ביד. עליתי על הטוסטוס ולקחתי את עצמי לאיכילוב. שני הדלפקים של הקבלה היו מלאים באנשים אז צעקתי כמו מפגר, "סליחה, יש לי התקף לב." אף אחד לא התרגש, ואיזה אחד מסוף התור אפילו אמר, "ולי יש אפנדיציט״.

״אתה משווה אפנדיציט להתקף לב?" כמעט נכנסתי איתו לוויכוח חומרות מחלות ומכאובים, אבל אז הפקידה קראה לי בדחיפות אליה. היא מילאה מהר כמה פרטים ושלחה אותי לאחות במיון. ישבו שם כמה חבר'ה לפניי ושוב נאלצתי להתפדח בצעקה המטופשת, "סליחה, יש לי התקף לב." האחות פינתה איזה בחורה שתפסה את כיסא הבדיקות ואיזה מבוגר התרעם ואמר שאבא שלו זרוק כבר חצי שעה על הספסל בחוץ. האחות ענתה לו שיש פה אירוע לבבי.

צמד המילים "אירוע לבבי" הדליק אותי, מייד נזרקתי לימיי כרווק וחשבתי אם היה ניתן להשתמש בצמד המילים הזה כדי לערבב בחורות. לבסוף המערכת פסקה שזה ביטוי ששייך או לערסים או לזקנים ושהוא לא עובד. ואולי אפילו הפכתי לזקן שהעזתי להעלות על דעתי שזה בכלל יכול לעבוד. "וואלה, מאמי, עשית לי אירוע לבבי, תאמיני לי."

האחות מדדה לי דופק ולחץ דם ואחות צעירה לקחה אותי לחדר צדדי ואמרה לי להוריד חולצה. עשר שנים לא הייתי בלי חולצה בחדר עם בחורה שהיא לא אשתי, הרגשתי מה־זה מוזר. כאילו, מי חשב בכלל על להכניס קוף ובת מלך לחדר אחד? ועוד שתבקש ממנו להוריד חולצה. היא חיברה אותי לקליפסים האלו של הכביסה ואני ניסיתי לא לחשוב על אשתי, היה נדמה לי שבכל פעם שמחשבה עליה עולה לי בראש היא מקפיצה את הקו. עצמאות אפס! לא מסוגלת לחיות שנייה בלעדיי, כל שינוי בהבעת הפנים שלי מייד נחקר, "מה קרה? אתה כועס עליי?"

האחות חזרה. דווקא גוף לא רע בכלל. היא אמרה שנראה לה שהכול בסדר, רק שולחת אותי לבדיקות דם. שוב תור, שוב הרמיסות הזו, תמיד מעניין אותי מה קורה אם מגיעה נגיד אשתו של איזה שר בממשלה, האם מפנים לה את התור או שגם היא מחכה כמוני?

השאירו אותי עם הסיכה בתוך החלק הפנימי של המרפק, אלוהים יודע איך קוראים לזה, החלק הזה שפעם היינו משפשפים והיה יוצא שחור כזה כשהיינו ילדים. אלוהים, כמה זמן עבר מאז שהייתי ילד, בא לי לחזור.

לא קראו לי והרגשתי שאני משתגע. יש דבר כזה מיון פרטי? מה עם הקרסול של אשתו של שר הביטחון או עם השבר ביד של הבן של הנשיא - גם הם ימתינו כמוני?

כמה אהבתי אותה פעם. הייתי נותן לה נשיקות במצח או בלחי אחרי שהייתה נרדמת, לפעמים אולי שלושים־ארבעים רצוף, קטנות כאלה, ותוך כדי אומר לה שאני אוהב אותה. לא רציתי להעיר אותה, אבל לפעמים היא הייתה מתעוררת. ולמרות שהיו כבר ילד או שניים, והיא הייתה מפורקת מעייפות ולא הצליחה להירדם מהר חזרה, היא כל כך אהבה את הנשיקות האלו, ורק רצתה שאמשיך איתן כל לילה, כאילו מעל הכול, ומעבר לכל היגיון של עייפות והחיים עצמם, אהבתי אליה הייתה חשובה לה מכול. וזה ריגש אותי כל כך. לא זוכר בכלל מתי בפעם האחרונה נישקתי אותה ככה. אפילו לא יודע מתי ולמה הפסקתי.

טלפון מבצל, אחד מהחברים הטובים שלי. באתי לענות ואז נעצרתי. פתאום קלטתי שזו בושה לקבל התקף לב, זה כאילו שאני זקן. לא עניתי לו וכעסתי על עצמי, זאת בושה לקבל התקף לב? אני, מודל הפתיחות, מתבייש לספר לו, מה קרה לי?

קראו לי סוף סוף, והרופא אמר שהכול בסדר. הקטע הוא שבכלל לא היה אכפת לי שלא יהיה בסדר. אמרתי לו שזה בגלל אשתי, שהיא הורגת אותי בזמן האחרון, הוא אמר לי שאני בר מזל אם זה רק בזמן האחרון. בדיחות כאלו של גברים שכבר לא מצחיקות אפילו את הגברים.

יצאתי מהמיון ועליתי על הטוסטוס. ברמזור הבטתי על הרכב לידי, ישב שם זוג בדיכאון. כל הזוגות בדיכאון, מה היא רוצה ממני? היא בחיים לא הייתה הולכת. אין לה לאן ללכת, ויותר מזה - למה שתלך בכלל - אני בעל מושלם. וגם אדם קל, הכי קל להסתדר איתי. אז יש לי קצת נפילות, קצת מצבי רוח, מה פירוש הטענה הזאת שחוזרת כל הזמן שאני "לא רואה אותה"? מה זה "לא לוקח אחריות"? אני פשוט לא מבין מה היא רוצה ממני.

*

״צ'אנס אחרון, אני מתחנן,״ הוא אמר בריב האחרון.

האמת היא שהוא ממש לא התחנן.

החלום שלי היה שמישהו יתחנן.

הסיבה היחידה באמת שלא עזבתי עד היום היא כי פחדתי שאני אארוז ואצא וכל הווג'רס, ואף אחד לא ירדוף אחריי וינסה להחזיר אותי.

בקיצור, לא התחנן ולא נעליים אבל הסכים משום מה לנסוע בסוף.

הוא תמיד אמר שאם לא היו עבודה ולחצים ופרנסה ומשפחה מסביב, הדברים היו נראים אחרת. שהוא בלחץ נוראי. 

אז תפרתי לו את הנסיעה הזאת. שנה בלי עבודה, בלי לחצים, בלי מסגרות לילדים, בלי ריצות, בלי חברים, בלי מחויבויות.

אני עדיין אוהבת אותו.

אבל אורזת במקביל.

אני אורזת את הבית לאפסון במחסן, אבל האמת היא שאני אורזת ארגזים לי וארגזים לו. מי יודע אם נחזור ביחד?

אני פרקטית. מחושבת. מאורגנת. בָּלָבּוּסְטָה כמו שהוא תמיד רצה, אבל הוא מילא את האוויר בכל כך הרבה לחץ וביקורת שלא הצלחתי לידו.

כמעט אחת בלילה. אני רחוקה מלסיים. עוד ארגז ועוד ארגז ובראש חישבתי שעברתי כבר שתים־עשרה דירות. מתוכן חמש יחד. אני חושבת שאני בדרך למיצוי.

אנחנו יושבים על חבית נפץ רגל פה רגל שם.

מדי כמה שעות נשמע פיצוץ עדין וקולני.

ואז, אחרי כל פיצוץ, הוא מתחיל לדבר את השטויות הרגילות שלו, שאנחנו העומק של האוקיינוס ואני רואה רק את הגלים, וזו כרגע סערה, ובסערה צריך להתכופף. ואני אומרת לו שכבר הגב שבור לי מרוב התכופפות.

אז עכשיו יש לנו הזדמנות אחרונה.

מסמנת בטוש. ארגזים אדומים אליי, כחולים אליו.

אף פעם לא הייתי פמיניסטית גדולה.

*

מתי באמת מודיעים להורים? איך אומרים להם שהנכדים שלהם לא יהיו שנה בבית ספר, שיעזבו קשרים חברתיים, שיהיו חריגים? ומה עם החריגות של הבן שלהם, מה יגידו לשולה ושמוליק? שבמקום לחיות חיים מסודרים ומצליחים הילד שלהם נוסע לחפש את עצמו במזרח עם כל המשפחה ההזויה שלו? להיות חריג אצל ההורים זה קשה ממוות, והיי, היום אני יכול להבין את זה. יש לנו זוג חברים שבכל פעם אחרי שאנחנו יוצאים מביקור אצלם אנחנו רבים, כי הילדים שלהם נורמלים לגמרי.

אני עדיין אוהב אותה, את אשתי. אני יודע את זה, כי כשאני מדמיין אותה מתה, ממש כואב לי. אני חש כיווץ בלב ותחושת החמצה על כל רגע שבו לא נישקתי אותה ושימחתי אותה, ואז מייד רץ לקנות לה פרחים ומזמין בייביסיטר ויוזם איזה סרט עם כוס קפה והליכה בים. אבל אז היא מתלבשת שעה ואני בוער מעצבים, והבייביסיטר כבר רבע שעה בבית, והיא מה־זה חוצפנית, בשביל מה עברתי לפרדס חנה, כדי לשלם ארבעים שקל לשעה לילדה בת ארבע־עשרה? ואז היא נכנסת לאוטו אבל שוכחת בבית את הז'קט שלה, ולמה צריך ז'קט, זה אוגוסט, ואז בא לי להיות אלמן. סטארט־אפ גאוני. נשוי, אבל בלי אישה. בלי כל הגירושין האלו וכל הבלגן, אני והילדים בשקט. אני אומר משהו, ויש שקט אחרי זה. אני מחליט משהו, שקט. אני לא אומר כלום, יש דממה. לפני איזה שנתיים גילו לה כולסטרול גבוה ומייד נדלקתי, הבאתי הביתה כל יום בורקסים טריים מהמאפייה הכי טובה שאין לידה אף פעם חניה, קניתי במעדנייה הכי טובה גבינות תשעים אחוז שומן, אבל חוץ מזה שהיא העלתה עשרה קילו לא קרה כלום.

טוב, מה רוצים ממני, שלושים ושש שנה הייתי רווק, פתאום נכנסה אישה לחיים שלי, מאיפה אני יודע איך להתנהג איתה? מישהו לימד אותי איך חיים עם אישה? חשבתי שזה כמו חבר. אתה נופל, הוא עוזב אותך בשקט. הוא נופל, אתה עוזב אותו. יש בעיה, מוצאים פתרון, ומבסוטים כל הזמן. מי ידע שמדובר בעולם שלם של התעסקות בטפל? שכל מילה שלא במקום, או כל הבעה, הן התבן והלבנים של פירמידות ענקיות של כאב, וכל משפט או מבט שולי שלך שבא להסביר את אותן מילים יהיה הטיט שיחזק את אותה פירמידה? מי הכין אותי להתעסק בכל פרט שולי, פעוט, לא חשוב, לא קריטי, ולדון ולהתעסק ולנתח ולדוש בו כאילו היה משהו הרה גורל, משנה עולמות, מכתיב מזלות. ומה זה בכלל "לקחת אחריות??" בכל פעם היא צועקת עליי, "קח אחריות כבר!" ואני לא יודע - ממי לוקחים אותה? ומה זה אומר בכלל? ואיך אני אתנהג אחרי ש"אקח אחריות"? מה, אני אדבר בקול סמכותי ואגיד "שלושים שניות יוצאים לטיול לנחל ג'ילבון!" אניח את ראשי על היד ובכובד ראש אגיד, "מחר אני מכין את הסנדוויצ'ים"?

מה זה לקחת אחריות?

בשישי בצהריים היינו אצל ההורים. אני מת עליהם. אין משפחה כזאת בכל העולם. אומנם אני קצת חוזר להתנהג כמו ילד לידם, ובהתחלה כמעט התגרשנו בגלל זה, אבל היא אוהבת אותם אפילו יותר ממני. בכל פעם באתי לספר להם ונעצרתי. "בשבוע הבא," לחשתי לה, הרגשתי שזה לא נכון לספר להם עכשיו, שעוד משהו צריך להיעשות לפני שאודיע להם. לא ידעתי מה, אבל היה עוד משהו. "אתה עוד מעט בן ארבעים ושש, באוקטובר," היא לחשה לי. תמיד היא חושבת שהיא לוחשת לי כשבעצם כולם שומעים.

"ששש, שומעים אותך.״

״לא שומעים אותי ואל תעשה לי שששש!״

״הם יורידו אותנו מזה, את לא מבינה. תני לי, תני לי לנהל את הקמפיין הזה לבד, אוקיי? זה ההורים שלי!"

"אבל אל תעשה לי ששששש!"

״כבר כל כך שיגעתם לנו את השכל עד עכשיו שזאת דווקא נראית ההחלטה הכי הגיונית במצב שלכם," ענו הוריי לאחר שחטפו את הבשורה. "המצב שלכם" לתפיסתם הוא המצב שבו אנחנו עוברים דירה כל שנה (או שנתיים), עושים ילדים כמו עכברים (כולה ארבעה) כשאין לנו יכולת משום סוג לגדל אותם (מלח הארץ אחד אחד), מצב שבו החלטנו פתאום (מבחינתם) לשמור שבת אחת לארבע (טוב, זה נהיה אחת לשתיים) ולפרק את המשפחה (לא מוכנים לשנות או להזיז אף ארוחה בשבילנו), ולעבור לפרדס חנה תוך יום.

לגבי המעבר לפרדס חנה, זה באמת קרה ביום אחד. מה לעשות שהשכן שמולנו בהוד השרון קנה קאיה ספורטאג', הרכב שנראה הכי יקר מהקטגוריה של רמוסי המעמד הבינוני, זאת לאחר שתשעה שכנים נוספים בבניין החליטו גם הם להתחדש באותו רכב, ועת עלייתו של בננו הבכור לכיתה א' החלטנו שאנחנו חייבים לעשות צעד קיצוני כדי לשנות סביבת חיים וחינוך ילדים, כבר אמרו חכמים סינים שאחת הבחירות היחידות בחייו של אדם היא הסביבה שלו, הרי אחרי שבחר הוא כבר נהיה כמוה, ואוי, כמה לא התחברנו לסביבת הספורטאג', שבלי לשים לב גם רוב חברינו הפכו לחלק ממנה.

״אתה רציני?" הגיב זלצמן, חבר הילדות הכי טוב שלי, כשסיפרתי לו על הנסיעה.

״כן, אחי, הרגע סגרתי את זה עם עדי!" עניתי בהתלהבות.

״אני אגיד לך את האמת, אחי, לא מבין למה אתה בורח כל החיים שלך, אבל תשמע, תעשו חיים אם זה מה שהחלטתם״.

"למה אתה אומר בורח? לא היית רוצה לנסוע לשנה עם המשפחה לטיול? יש דבר טוב מזה?"

"מה פתאום! לך תוציא את הילדים מהמסגרות, מהחברים, להסתובב כל היום עם האישה והילדים על הראש, ומה יהיה כשתחזור, אתה חושב שכל הבעיות שלך ייפתרו?"

איך יכול להיות שהחברים הכי טובים שלי והאנשים שהכי קרובים לי הם משביתי העשייה הכי גדולים בחיים שלי?

*

איזה פחד. בסדנאות שלי אני מרצה שהדרך לעשות משהו שמפחיד אותך היא לעשות צעד שאין ממנו דרך חזרה. אז עשיתי את הצעד הזה, קניתי כרטיסי טיסה, אבל הפחד לא ירד. כאילו, הטירוף הזה של לנסוע, של לעזוב את הסדנאות ולחיות רק מהתמלוגים של הספרים, של מה יקרה כשנחזור, של מה יקרה אם מישהו יחלה או ימות, של הנזק שאולי אני עושה לילדים שלי, של... יש מצב שאנו נוסעים נסיעת הכול או כלום? או שנרוויח זוגיות מנצחת או ש...?

ולטייל? יש אנשים שמעניינים אותם טיולים, הרים, אגמים. לי נמאס לראות טבע כבר בפיקניק הראשון בגיל שבועיים כשזבובים הרגו אותי בעגלה ולא יכולתי אפילו להזיז אותם, אז שנה שלמה כזאת? למי יש כוח לזה? ועכשיו הפרידות האלו, רק בשביל לא לעשות את הפרידות האלו היה עדיף לא לנסוע.

"הסושי מדהים!"

"תעביר לי את הקינוח."

כולם שיחקו אותה נהנים מהארוחה האחרונה שלנו ביחד, כשאף אחד בעצם לא הרגיש טעם לכלום. איך אפשר ליהנות מארוחה אם יודעים בוודאות שהולך לקרות אחריה אסון? בצהרי השבת הגיע הרגע, כל משפחתי עמדה על הכביש הצר מול סוזן דלאל, יבבות נוראיות פילחו את הקובה סלק של 'סוזאנה', ואז עלה רעיון גאוני של אחד ממשתתפי טקס הפרידה - הוא יבוא מחר להיפרד, כי הרי אנו עוזבים בשני לקראת בוקר! וכך חצי קבוצה, בשיא הבכי, כדי לא לבכות עוד קצת ולגמור עם זה, הודיעה שתבוא מחר להיפרד.

כך נגזר עלינו יום נוסף בלי טעם לאוכל ובלי צבע לים. למחרת הם הגיעו כולם, ואיכשהו היה באמת קל יותר. היו צחוקים וכבר היה משוחרר. החלטנו שניפרד הפעם כאילו נפגשים מחר, ודי הצלחנו. רק עם אבא זה לא הצליח כל כך:

"מתי אתה נוסע להיפרד מסבתא?"

"עכשיו, אחריכם."

"טוב אז... לקחת קרם הגנה?"

"כן, לקחתי."

"בדקת שכל הדרכונים אצלך? יש עכשיו פקקים בדרך לסבתא, אולי תיסע מכביש שש? הוויזה עליך, הכול עליך?"

"משה, תעזוב אותו כבר," אימא שלי צרחה עליו מהצד.

"הביטוחים עליך? רגע, אצל מי עשית ביטוח? הייתי עושה לך אצל פרידמן."

"משה, תעזוב כבר את הילד!" אימא שלי כבר צרחה עליו שוב.

"טוב, אז..."

ככה בדיוק נפרדתי מאיריס סושינסקו בכיתה ט'. הייתי אמור לנשק אותה שם, בחורשת האיקליפטוסים, אחרי חמש שעות של שיחה בחדר שלה, אחרי חמש פגישות קודמות בחדר שלה, אחרי לפחות חמישה בירורים עם יואב ברודו שהיא רוצה שאציע לה חברות ושהיא בטוח תגיד לי כן. אבל כל כך פחדתי שרק שאלתי שאלות, ובסוף הלכתי הביתה בלי לנשק אותה, ויום למחרת גמרתי איתה כי נפלט לה פלוץ בבית של איריס חסידים ליד כמה חברים שלי שלא הפסיקו לצחוק מזה.

הרי ירושלים. אני אוהב את ירושלים. לפעמים ממש מתגעגע אליה. לא פעם תפסתי את עצמי נוסע לירושלים סתם ככה באמצע הלילה, עושה בה סיבוב קטן וחוזר הביתה. משהו באוויר שם עובד אחרת. התקרבתי לבית האבות. חניתי. נכנסתי. הייתה לי הרגשה שזאת הפעם האחרונה.

"תמיד לשמור את הראש למעלה," היה המשפט שלה, והיה ברור לי תמיד שזה מה שיהיה כתוב לה על המצבה. ככה היא ניצלה מהנאצים, היא הייתה זאת ששמרה את הראש למעלה, כשכולם סביבה איבדו אותו. הפרידה הייתה נוראית. היא הייתה קרה לחלוטין, ואני ניסיתי לכרכר סביבה ולרוץ סביבה ולחבק אותה ולנסות להפחית את מה שנראה לי כמו כעס שלה עליי. כשהגעתי אחרי כל הווג'רס לדלת, הסתובבתי שוב ואמרתי, "אז יאללה, סבתא, ביי," וטרקתי את הדלת. הרגשתי כל כך מטומטם. "יאללה, סבתא, ביי," ככה נפרדים בפעם האחרונה בחיים? איך אני עושה לה דבר כזה? מה הייתי חושב אני על הנכד שלי שהיה אומר לי, "אז יאללה, סבא, ביי," וחותך ממני ברגעיי האחרונים בשביל איזו נסיעה הזויה? עד כמה האדם באמת מחויב לאחרים, וכמה לו עצמו?

כבר יצאתי מבית האבות ואז חזרתי כדי להביט בדגים, אותם דגים זהובים שמדי שבוע קפצנו והאכלנו בהתרגשות. הדגים חיו כתמול שלשום, פתחו את הפה וסגרו אותו. כמה סבתא שמחה בחיים שלה? כמה היא סבלה? כמה היא אהבה את סבא? היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו? היו להם כינויים?

פעם שאלתי אותה, "סבתא, הגשמת את עצמך?" היא לא הבינה את השאלה. "את מרגישה מוגשמת?" ניסיתי להבהיר את השאלה, והיא הביטה בי כמו על מפגר. תמיד הייתי חשוד קצת בעיניה כאחד שלא היה שורד בשואה.

"סבתא!" פתאום הרמתי את הקול, וכמה זקנים בלובי הרימו את מבטיהם מהברידג'. דמעות החלו לרדת לי על הלחיים. "סבתא!" אמרתי שוב, והם הביטו בי שוב. "אני הנכד של סבתא שולה. תמסרו לה שאני אוהב אותה ושאני אחשוב עליה כל יום בטיול שלי - תמסרו לה," לחשתי בכל הכוח והלכתי. הרצון לחזור, הרצון לחזור ולחבק, הרצון לחזור ולחבק ולומר לה שוב שאני אתגעגע, שאני אוהב, שאני לא רוצה לנסוע. והרי אם הייתי כל כך אוהב ולא רוצה לנסוע, לא היית נוסע. תחושת בגידה עלתה בי - סבתא יודעת שאני יודע שהיא תמות ולא אבוא להלוויה שלה! שאני אשתה שייק אננס בשעת ההלוויה שלה –היא יודעת את זה!!!

נדר!!! אני חייב נדר!!!

סבתא, אם את מתה כשאני בטיול, אני חוזר להלוויה! אמרתי לעצמי, ובדיוק אחותי התקשרה. "אל תעשו לי את הטריק הזה שעשיתם לי עם סבא כשהייתי באוסטרליה - אם סבתא מתה אני רוצה לבוא להלוויה, ברור?!"

חציתי את שביל הכניסה, מפל המים של בריכת הדגים השנייה לימיני. חלפתי על פניה ושוב חזרתי. רציתי את הכאב, רציתי שהרגע ייחרת. ניסיתי להקשיב למים. "סבתא, את זוכרת שסבא תמיד היה מראה לי את אוסף הבולים שלו? תמסרי לו ד"ש ממני, תגידי לו שכל הבולים שהוא אמר ששווים חמישים אלף שקל, אז כל האוסף נמכר בסוף בשבע מאות שקל. והדייסה שלך, סבתא, עם ריח הטחב המתוק של צינת הבוקר הירושלמית וריח הנפטלין שלכם - אוי, כמה הייתי משלם עכשיו כדי לפתוח את הארון בבית שלכם בבית הכרם ולהריח את ריח הילדות המשכר הזה, ולראות את אוסף המפתחות של סבא בכניסה, וכיסוי המיטה בצבע בורדו. אוי, סבתא, אולי לא תמותי בסוף בכלל וזהו?"

היא אהבה את השיר "ירושלים של זהב". חיכיתי לירידות של ירושלים ושמתי אותו. פרצתי בבכי עד שמישהי מאוטו לידי הסתכלה עליי, ואז שיחקתי אותה כאילו רקדתי עם איזה שיר ברדיו וקצת גירדתי באף. נתתי לה לעקוף אותי וניסיתי לחזור לבכות, אבל הבכי כבר לא חזר. זהו זה, נגמר סבתא שולה. נגמר ירושלים. הכול נגמר.