8 מפתחות להצלחה בהתמודדות עם אכילה רגשית

מפתח 1 זהה את הרגל האכילה הרגשית מהי אכילה רגשית?

כדי להבין כיצד להתגבר על אכילה רגשית, חשוב להבהיר תחילה שלוש שאלות מפתח: מהי אכילה רגשית? על מי היא משפיעה? מדוע היא מתרחשת?

בפרק הזה אני מתאר את ההתנהגויות ודפוסי האכילה שמבדילים אכילה רגשית מצורות שפירות יותר של אכילת יתר, ואת האופנים שבהם היא שונה מהפרעות אכילה אחרות. אחר כך אני דן בתכונות המשותפות לאלה שנאבקים עם הבעיה, תוך התמקדות מיוחדת בדפוסים ההתנהגותיים וסגנונות החשיבה הרווחים ביותר ביניהם. אני גם מסביר כיצד הבנה טובה יותר של אותן תכונות עשויה להציע רמזים חשובים לדרך להתגבר על הבעיה. מאוחר יותר, במפתח 4, אני מתייחס לשאלה האחרונה, שהיא הבנת המוטיבציה לאכילה רגשית. השאלה הזאת עומדת ביסוד המיקוד המרכזי של הספר הזה, והיא שמבדילה את המסגרת שאני משתמש בה מגישות אחרות לטיפול באכילה רגשית. לפי שעה אני מתמקד בתיאור מהותה של אכילה רגשית, ועל מי היא נוטה להשפיע.

אני משתמש במונח אכילה רגשית משתי סיבות: האחת, לכלול אנשים שהפרעת האכילה שלהם היא בלתי טיפוסית או מתחת לסף של אבחון הפרעת אכילה בולמוסית או בולימיה נרבוזה (זַלֶּלֶת). אם אתה מודאג בנוגע לאכילה שלך, ומוצא שאיננה עונה על ההגדרה של המדריך האבחוני, אינך צריך להסיק מכך שאתה יכול לבטל את הבעיה שלך בהינף יד. יכול להיות שיש לך דפוס עקבי של אכילה שאיננה רצויה ואינה בשליטתה, מצב שהוא מטריד כשלעצמו באופן רגשי — בלי קשר ללחץ כלשהו שעורר את ההתנהגות. זאת בעיה שטעונה התייחסות וטיפול. שנית, המונח אכילה רגשית נועד גם להרחיב את המיקוד מעבר להתנהגות עצמה, כמו זלילה ו/או נטייה להקאות יזומות, ולהדגיש את המצוקה הרגשית הנובעת מן ההתנהגות.

סוגי התנהגויות האכילה שאנשים רואים בהן לעיתים קרובות בעיה יכולים לנוע מאכילת יתר בלתי מזיקה דרך בחירה לאכול מאכלים מגרים עשירים בקלוריות עד בעיות חמורות יותר כמו הפרעת אכילה בולמוסית או בולימיה. אם להשתמש בתרשים 1.1 כמסגרת התייחסות, רוב המטופלים שלי, ואלה ביניכם שיפיקו תועלת מן הספר הזה, נוטים להיאבק עם התנהגויות בטווח האכילה הרגשית והפרעת האכילה הבולמוסית.

תרשים 1.1 — אכילה רגשית משפירה ובלתי מזיקה עד הפרעת

יש הגדרות רשמיות לצורות החמורות יותר של אכילה רגשית על בסיס החומרה והתכיפות של ההתנהגות. למטרות אבחוניות, הפרעת אכילה בולמוסית מוגדרת על פי הקריטריונים הבאים:

1. מקרים חוזרים ונשנים, לפחות אחת לשבוע במשך שלושה חודשים או יותר, של צריכת כמות גדולה מאוד של אוכל בפרק זמן בדיד;

2. במהלך אותם מקרים, הרגשה כאילו אתה כפוי לאכול, ואינך שולט בהחלטה לאכול, בכמות שאתה אוכל או מתי להפסיק לאכול;

3. הרגשת דכדוך ומצוקה קשה בנוגע לדפוס האכילה הזה.

ונוסף על כך, רוב ההתנהגויות הבאות:

4. אכילת כמויות גדולות של אוכל גם כשאינך רעב, אכילה מהירה, אכילה עד שאתה מלא באופן לא נוח, אכילה לבד מתוך בושה, ותחושת גועל, דיכאון או אשמה אחר כך.

רבים מן המטופלים שלי אומנם בהחלט עונים על הקריטריונים לאבחון, אך לא מעטים אינם עונים עליהם. אַמת המידה הרלוונטית בעיניי להגדרת אכילה רגשית היא שהאדם מדווח על דפוס חוזר של דחף בלתי רצוי לאכול, תוך שהוא עסוק בכך באופן בלתי מידתי, חווה קונפליקט ביחס לכך, ופועל מתוך אותו דחף. הם לא יודעים מדוע הם עושים את זה, ומרגישים מצוקה בשל אובדן השליטה. היבטים אלה של אכילה רגשית מלמדים על הבעיה יותר מן הכמות שהם אוכלים.

על בסיס התנהגות בלבד, הבחנה בין אכילה בולמוסית לאכילת יתר רגילה עשויה להיראות כהבדל של דרגה בלבד. במשך זמן רב הניחו שאכילה בולמוסית נוגעת רק לאכלני יתר בעלי משקל יתר, כאילו זאת הדרך היחידה להסביר את העלייה שלהם במשקל. אולם עכשיו אנחנו יודעים שרוב האנשים הסובלים מעודף משקל לא חווים התקפי אכילה בולמוסית חוזרים. באופן דומה, הרוב המכריע של האכלנים הרגשיים, כולל אלה שעונים על כל הקריטריונים הפורמליים להפרעת אכילה בולמוסית, אינם בעלי עודף משקל.

בולימיה נרבוזה היא הפרעת אכילה שכרוכה אף היא במחזורים של אכילה בולמוסית, אך בעקבות מקרים אלה יש בדרך כלל הקאה יזומה לשם התרוקנות. תסמונת זו שותפה לכל הקריטריונים של הפרעת אכילה בולמוסית, בתוספת התנהגות פיצויית, בדרך כלל הקאה יזומה. אולם זאת יכולה להיות גם כל התנהגות שמכוונת לבטל את התקף הזלילה, כמו שימוש בחומרים משלשלים, צום, או פעילות גופנית קיצונית. אכילה בולמוסית מופיעה גם בכמחצית המקרים של אנורקסיה נרבוזה, שהיא המעטה קיצונית באכילה או הרעבה עצמית.

אפילו אחרי שבולימיה הוכרה בשנת 1979 כהפרעת אכילה נבדלת, אכילה בולמוסית בלי הקאה הייתה ידועה כנפוצה יותר, עם הערכה של מספר גדול פי שלושה מן המאובחנים עם אנורקסיה ובולימיה ביחד. למרות שכיחותה, עברו עוד 34 שנים לפני שהפרעת אכילה בולמוסית הוכרה באופן רשמי כאבחון עם הוצאת המהדורה החמישית של ספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית בשנת 2013. אף על פי שהן נחשבות הפרעות שונות, למטרת הספר הזה, בולימיה ואכילה בולמוסית שתיהן סוגי אכילה שאני מחשיב כאכילה רגשית. העצות המוצעות כאן יועילו במידה שווה לאלה שרוצים להתגבר על כל אחת מצורות ההתנהגות האלה.

בקרב מבוגרים, הפרעת אכילה בולמוסית שכיחה כפליים בערך בין נשים לעומת גברים. בעבודתי עם מטופלים הנאבקים עם אכילה רגשית מצאתי שההבדלים בין גברים לנשים במונחים של הסיבות הפסיכולוגיות לבעיה נוטים לשקף אותו יחס. דומה שגברים מודאגים מן הלחץ לרדת במשקל פחות מכפי שהם מודאגים מלחצים חיצוניים אחרים, כמו עבודה וקשרים בין־אישיים. זה קשור קרוב לוודאי ללחץ הגדול לאין שיעור על נשים לעומת גברים בתרבות שלנו לעבור דיאטה ולשמור על גזרה נאה, עד כדי ביוש והוקעה פומבית. נשים עשויות אפוא להזדהות ביתר שאת עם רבות מן הדוגמאות בנושאי דיאטה שאני מביא בספר הזה. עם זאת, הגברים שטיפלתי בהם בענייני אכילה רגשית מזדהים עם החוויה הרחבה יותר של תחושת נשלטוּת, והפיקו לא פחות תועלת מהבנת תפקידה באכילה בלתי רצויה.

אכילה רגשית וניתוח בָּרִיאַטְרִי

ציינתי שרוב האכלנים הרגשיים אינם סובלים מהשמנת יתר.

עם זאת, בין אלה שנאבקים עם עודף משקל, יש שבחרו לעבור ניתוח בריאטרי. ההחלטה אם לעבור ניתוח או לא היא מאוד אינדיבידואלית, ולא אציע המלצות כלליות כלשהן בעניין הזה. אולם, אציע כמה אבחנות לגבי מטופלים שעבדתי איתם אחרי שעברו ניתוח, וההשפעה של אכילה רגשית על התוצאה לאורך זמן.

בניגוד להערות ששמעתי מקצתם לגבי המחשבות שלהם בעת ששקלו את הניתוח, ניתוח בריאטרי לעודף משקל אינו נקיטת המוצא הקל מן הבעיה. אין שום דבר קל בקבלת ההחלטה לעבור ניתוח או לקבל עליך את המחויבות הכרוכה בחודשים של הכנה, הערכה פסיכולוגית, חינוך תזונתי, דיאטה מחמירה לפני הניתוח ושינוי התנהגותי לאחריו. השלב האחרון הזה הוא הקשה ביותר לאלה הנאבקים עם אכילה רגשית. הוא גם החשוב ביותר, משום שאם המרכיב הפסיכולוגי אינו מטופל, התועלת של הניתוח עלולה להתבטל כליל.

כיום מתבצעים כמה סוגים שונים של ניתוח בריאטרי. השכיחים ביותר הם ניתוח שרוול קיבה וניתוח מעקף קיבה. בשניהם מדובר בעיקר בהקטנת גודל הקיבה, כדי לגרום למטופל להרגיש מלא מוקדם יותר כשהוא אוכל, ובכך להפחית את ההורמונים מחוללי הרעב המופרשים על ידי הקיבה. באופן טיפוסי הניתוח מסיר עד 70 אחוזים ממשקל הגוף העודף בתוך 18 חודשים עד שנתיים.

עם זאת, כשנה או יותר לאחר הניתוח, עד 30 אחוזים מאותם מטופלים משיבים לעצמם לפחות חלק מאותו משקל. הכמות המחודשת משתנה במידה רבה, מכמות קטנה עד כל הכמות שירדה. חידוש זה של המשקל נגרם בדרך כלל משום שהקיבה נמתחת חזרה לקיבולתה המקורית, וזה מבטל את ההשפעה של תחושת מלאות אחרי האכילה, ומאפשר לאדם לאכול יותר, ועקב כך לעלות מחדש במשקל.

כמות מסוימת של מתיחת הקיבה ועלייה מחודשת במשקל היא דבר נורמלי אחרי ניתוח אפילו אצל בעלי תזונה מושלמת והרגלי אכילה בלא דופי. אולם הניתוח אינו משנה כהוא זה את הבעיות הפסיכולוגיות שתרמו לבעיה מלכתחילה. כפי שאני נוהג לומר למטופלים שלי, זה משנה רק את האופן שגופך מעבד את מה שאתה אוכל, לא את האופן שאתה חושב על זה. כך שאם אתה מורגל לאכילה מעבר לקיבולת הקיבה שלך, ההרגל הזה עלול להימשך גם אחרי הניתוח. אומנם הכמות שתאכל תהיה פחותה בהרבה ממה שנהגת לאכול לפני הניתוח, אך לאחר פרק זמן של שנה בערך הקיבה תחזור בהדרגה לממדיה הקודמים, והרווחים יֵרדו לטמיון.

רוב חברות הביטוח דורשות הערכה פסיכולוגית לפני הניתוח, בעיקרו של דבר מתוך מגמה לקבוע את הסבירות של המשך האכילה הבלתי מאוזנת שתשפיע על תוצאותיו. נוסף על ההערכה הזאת הייתי ממליץ על הערכת מעקב פסיכולוגית אחרי כשישה חודשים לכל מי שעובר את הניתוח. זאת משום שניבוי הסיכויים לעמידה בהמלצות שלפני הניתוח עלול להיות הימור פתאים אפילו לגבי הפסיכולוג המנוסה ביותר. המבחן האמיתי הוא הערכת האופן שהמטופל מסתגל בשנה הראשונה שלאחר הניתוח, רצוי לפני שחלה עלייה מחודשת משמעותית כלשהי במשקל. אם המטופל חווה קושי עם אכילה רגשית במשך אותה תקופה, חיוני לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפל מנוסה ומיומן בטיפול באכילה רגשית. השורה התחתונה היא שניתוח בריאטרי יעזור לך כמעט בוודאות לרדת במשקל בשנה הראשונה, פחות או יותר, אך אינו מרפא הפרעת אכילה בולמוסית או אחרת, והתועלות של הניתוח עלולות להתבטל.

אוסיף עוד נקודה אחת לנושא הניתוח הבריאטרי שרלוונטית להבנת אכילה רגשית באופן כללי. ראיתי מטופלים רבים שנאבקו במשך שנים עם אכילה בולמוסית חמורה, ירדו במשקל אחרי הניתוח ושמרו על המשקל הנמוך. אומנם מנקודת מבט רפואית התוצאה המיועדת הייתה טובה, אך הם פיתחו בעיות שליטה בדחפים בתחומים אחרים, כמו צריכת אלכוהול, יחסי מין כפייתיים והימורים, בין שאר הבעיות. הניסיון שלי עם המטופלים האלה הוא אנקדוטי, אך הדבר דוּוח בספרות הרפואית והפסיכולוגית כתופעה רחבת היקף.

התמכרות העברה, כפי שזה נקרא לעיתים קרובות, עודנה סוגיה שנויה במחלוקת, אך כפי שציינתי בהקדמה וכפי שאסביר בפירוט במפתח 4, המוטיבציה לאכילה רגשית איננה קשורה לאוכל אלא לצורך לבטא אוטונומיה דרך הפרת כללים מסוימים. זה יכול להסביר כיצד מניעת סוג אחד של התנהגות בלתי רצויה עלולה להוביל לדפוס דומה עם טאבו אחר, חברתי או אישי. זה כמו ללחוץ על צד אחד של בלון מנופח למחצה: אם ההתנהגות נמנעת בתחום אחד, היא עלולה לצוץ ולהופיע בתחום אחר. אומנם יש צורך במחקרים נוספים בנושא הזה, אך אני סבור שהמעבר מאכילה רגשית להתנהגות בלתי רצויה אחרת בעקבות ניתוח היא בעיה ממשית שכל מי ששוקל לעבור ניתוח בריאטרי צריך להיות ער לה ולדון בה עם איש מקצוע בעל ניסיון עם הבעיה הזאת.

האם אוכל יכול להיות התמכרות?

בנושא של התמכרויות התנהגותיות אתייחס לסיבה משוערת אחת לאכילה רגשית שנראית לי מאוד בלתי מועילה: האמונה שאוכל כשלעצמו יכול להיות ממכר.

השימוש במונח התמכרות לתיאור אכילה רגשית איננו שגוי אם הכוונה היא בתור מטפורה, כמו לומר, "אני פשוט מכור לעוגת השוקולד הזאת!" התנגדות לדחף בלתי רצוי לאכול יכולה להיות קשה כמו התנגדות לכל התמכרות כימית. אולם לפעמים, כשהמונח התמכרות משמש בהקשר של אכילה רגשית, הכוונה היא פשוטו כמשמעו: שההתנהגות נגרמת על ידי תלות פיזית בחומר, במקרה הזה אוכל.

יש לי בעיה עם השימוש הזה במונח, כי הוא מטשטש הבחנה חשובה בין משיכה כפייתית פסיכולוגית לתלות כימית, והתעלמות מן ההבחנה הזאת עלולה לעמוד בדרכה של ההתגברות על ההתנהגות הלא רצויה. משיכה כפייתית, או קומפולסיבית, מתייחסת להתנהגות שאתה מרגיש שאתה מוכרח לעשות כדי להביא לעצמך הקלה נפשית כלשהי. התמכרות, לעומת זאת, מתייחסת לתלות פיזית בחומר כימי שגופך זקוק לו, ושבלעדיו תחווה תגובות גופניות בעלות פוטנציאל מסוכן.

להתמכרות לחומר כימי יש שלוש תכונות ייחודיות:

• הראשונה היא שהדבר כרוך בחומר שבאופן נורמלי הגוף אינו משתמש בו, ואינו חיוני להישרדות, אבל יש לו השפעה כימית על מרכז התגמול של המוח כשהאדם צורך אותו.

• השנייה היא שבעת שימוש חוזר בחומר כדי להפעיל את מרכז התגמול, המוח מפתח סובלנות לחומר, וזה עושה אותו פחות יעיל ביצירת התגובה המסַפקת. בנקודה הזאת המשתמש עלול להגביר את הכמות שהוא משתמש בה כדי שהדבר ייצור שוב אותו אפקט.

• השלישית היא שאחרי שהמוח התרגל לחומר, הוא נעשה תלוי בו. הסיבה לכך היא שעכשיו זה הפך להיות אב־נורמלי להיות בלי החומר, והדבר גורם לאדם לחוות תסמיני נסיגה והימנעות. זה יכול לנוע מכאב ראש קל (כמו בהימנעות מקפאין), עד רעד, פרכוסים, הזיות, ואפילו מוות שנגרם על ידי הימנעות משימוש ממושך וכבד בחומרים ממכרים מסוימים, כולל אלכוהול.

הבה נראה עכשיו כיצד קומפולסיה פסיכולוגית כמו אכילה רגשית משתווה לתכונות האלה של התמכרות. לאוכל יש, כמובן, הרכב כימי, והוא מתגמל את המוח. זה חשוב, משום שזה מעודד אותנו לחפש ולהשיג את הקלוריות הנחוצות לנו, שבמשך רוב ההיסטוריה האנושית היו מצויות במשורה. אבל היות שהגוף תלוי באוכל להזנה כחלק הכרחי של תפקודו, זה לא עונה על הקריטריון הראשון של הכנסת חומר כימי בלתי חיוני לגוף. מאותה סיבה, אוכל אינו משנה את האופן שמוחך וגופך מתַפקדים באופן נורמלי, כך שאיננו יכולים לפתח סובלנות אליו. משום כך, זה לא עונה גם על הקריטריון השני. והיות שאוכל חיוני תמיד לקיום החיים, לא יכול להיות שום מצב נורמלי חדש שהגוף חייב תחילה להתרגל אליו ואחר כך לסגת ולהימנע ממנו. פסילה שלישית.

עורכי ספר האבחנות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית כוללים בהקדמה שלהם לתת־הפרק על הפרעות תלויות חומרים ממכרים ש"קבוצות של התנהגויות חוזרות, שיש הקוראים להן התמכרויות התנהגותיות... אינן נכללות כאן משום שנכון לעת הזאת אין די ראיות מחקריות."

מעבר להעדר ראיות, חשוב להיות זהירים בשימוש במונח התמכרות כשמתייחסים לאכילה רגשית, שכן עלול להשתמע מכך שהטיפול צריך להתנהל על פי המודל של טיפול בתלות כימית אמיתית. חלק חשוב בטיפול בהתמכרות הוא הימנעות מן החומר, וזה אינו אפשרי, כמובן, עם אוכל. כפי שאסביר בהמשך, אפילו ניסיון להימנע ממאכלים מסוימים המסומנים כמחוץ לתחום (כמו סוכר או קמח מעובד) עלול להחמיר את בעיית האכילה הרגשית. זה בדיוק מה שרוב האנשים שעושים דיאטה באופן כרוני מרגישים שהם חייבים לעשות, וזה חלק גדול מן הסיבה לכישלונן של דיאטות.

ארבעה סוגים של אכלנים רגשיים

בעבודתי לאורך השנים עם אכלנים רגשיים ראיתי סוגים שונים רבים של אנשים, כל אחד עם סיפור משלו לספר והתנסות ייחודית משלו בעולם. יחד עם זאת שמתי לב גם לדפוסים שנוטים לחזור על עצמם. זיהיתי ארבעה סוגים של דפוסי אישיות בקרב אכלנים רגשיים שאני רואה בתדירות רבה יותר מכול. זה אומנם לא נועד להיות תיאור ממצה של מגוון הדפוסים ההתנהגותיים בקרב אכלנים רגשיים, ואין ספק שקיימת מידה רבה של חפיפה בין הסוגים האלה, אך עם זאת הם נבדלים במידה מספקת כדי להמחיש את הדפוסים ההתנהגותיים הנפוצים יותר הכרוכים באכילה רגשית. אולי תוכל לזהות אצלך אחד או שניים מן הדפוסים האלה:

• המְרַצֶּה, שמרגיש לא נוח לומר לאנשים אחרים "לא", אך לאחר מעשה מרגיש מנוצל, ומתמלא טינה על בקשותיהם.

• המתחזה, שמרגיש בינו לבין עצמו בלתי ראוי להישג או להצלחה, וחושש שהשגיאה הקלה ביותר עלולה לגלות את מחדליותו הכמוסה.

• הפרפקציוניסט, רודף השלמוּת שמאמין שטעות היא אות לכישלון, או לפחות כישלון להישאר על המסלול ליעדי ההצלחה שלו ולחתור באופן בלתי נלאה להישג.

• המדחיק, שנמנע מביטוי רגשות מחשש שהדבר עלול להוביל לאובדן שליטה רגשית.

להלן אתאר כל אחד מהם ביתר פירוט, בצירוף דוגמאות מקרים. תוך כדי קריאת תיאורי הטיפוסים האלה תוכל אולי לזהות כיצד הם תואמים במידה כזו או אחרת את החשיבה וההתנהגות שלך.

המְרַצֶּה

המְרַצֶּה הוא אולי הטיפוס הנפוץ ביותר בין האכלנים הרגשיים. מרצים נוטים לשים בצד את הצרכים שלהם, במידת הצורך, כשאדם אחר מבקש מהם טובה. בקשת עזרה שמופנית אליהם נתפסת יותר כחובה, והם מוצאים את עצמם בדרך כלל עם מנה גדושה מדי על צלחתם, במובן מושאל ומילולי גם יחד.

ארלין היא מטופלת שלי לשעבר שמגלמת את הטיפוס המרצה באופן מובהק. היא הייתה רווקה באותם ימים, יועצת בפנסיה למחצה עם חיים חברתיים פעילים שהצליחה לשלב גם עבודה התנדבותית בלוח הזמנים שלה. כשידידתה סנדרה עברה ניתוח היא הסתמכה על ארלין ואחרים ממעגל ידידיה לעשות בעבורה סידורים שונים בתקופת ההתאוששות וההחלמה שלה.

כולם עזרו לה בהתחלה, אך סנדרה המשיכה להישען על ארלין גם אחרי שהייתה יכולה לעשות יותר בשביל עצמה. ארלין נענתה לבקשותיה של סנדרה, ואפילו נתנה לסידורים בשביל סנדרה עדיפות גבוהה יותר מפריטים ברשימת המטלות שלה עצמה. אולם בינה לבין עצמה הלכה ארלין והתמלאה טינה, והתקפי האכילה הבולמוסית שלה התרבו בהתאם.

כשדנו בכך בפגישות שלנו התקשתה ארלין להסביר מדוע היא מרגישה מחויבת לומר כן. "מבחינה רציונלית, אני יודעת שהיא לא תפסיק להיות ידידה שלי, אבל אפילו כשאני מחליטה שלא אעשה את הדבר הבא שהיא תבקש, אני עדיין לא יכולה להביא את עצמי לומר לא."

דרך החשיבה בסגנון הכול־או־לא־כלום של ארלין היא מאפיין חשוב של אכלנים רגשיים, כפי שאתאר ביתר פירוט במפתח 7. זה מתבטא בהרגשה שבקשה פשוטה לעזרה היא כמו דרישה. זה משתקף גם באמונתה שלומר לא פירושו להסתכן באובדן הידידות. כשם שאין מקום לדחייה מנומסת ואדיבה של בקשה, אין מחילה על דחייתה. מבחינתו של המרצה, בקשה לעזרה נתפסת כלא פחות מדרישה.

זאת דוגמה כיצד סוג זה של חשיבה הולך לעיתים קרובות בד בבד עם צורך חזק בהתקבלות אצל אנשים שמשתמשים באכילה בולמוסית להתמודד רגשית. כשהלחץ והטינה על הצורך להקריב את הצרכים שלהם כדי לדאוג למישהו אחר נעשים בלתי נסבלים, אוכל מפצה על הריסון העצמי שלהם בדרכים אחרות.

מבחן עצמי למרצה

אם התשובה שלך היא כן ליותר משלוש מן האמירות הבאות, אתה עשוי להזדהות עם הרבה ממה שתיארתי בתור תכונותיו של המרצה.

1. אני מתקשה לבקש עזרה מאחרים.

2. אני מרגיש לעיתים קרובות מנוצל.

3. אני חושש מדחייה אפילו מצד אנשים שאינני מחבב.

4. אני חושש יותר מדי מפגיעה ברגשותיהם של אחרים.

5. אני שׂם את הצרכים שלי בצד כשאנשים מבקשים ממני לעשות משהו.

6. אני מודאג יתר על המידה בנוגע למה שאנשים חושבים עליי.

7. אני מרגיש אשם כשאני אומר לא.

8. ידידים אמרו לי שיש לי נטייה לרַצות.

המתחזה

רוב האנשים שמתמודדים עם בעיה של אכילה רגשית הם בני אדם מצליחים במה שהם עושים מבחינה מקצועית, וגם בתחומים אחרים של חייהם. כפי שנכון לכל מי שמתַפקד באופן מהימן בעבודה או בכל מטלה אחרת, הצלחתם משקפת את יכולתם האמיתית. בפרפרזה על פורסט גאמפ, אדם מצליח הוא מה שהמצליח עושה.

אולם למרות הצלחתם המוכחת, מצאתי שרבים מן המטופלים שלי רואים את עצמם כמזויפים, כמתחזים. הם לא בטוחים באמת ביכולתם, ונוטים לייחס את הצלחתם למזל ולמאמץ העילאי המיוחד שהם משקיעים כדי לחפות על התרמית. הם מאמינים שזה רק עניין של זמן עד שהתרמית תתגלה. התוצאה היא שהם נוטים להיות ערניים ודרוכים יתר על המידה בכל מה שהם עושים, מחשש לשגות.

כשמתחזה משלים מיזם או מגיש מצגת, למשל, תגובתו איננה שביעות רצון או תחושת הישג על עבודה שנעשתה כהלכה. במקום זה, הוא מרגיש הקלה על כך שהצליח לחמוק מעוד כדור. כל אימת שיש לו הזדמנות לזהור ולהבריק, זה נעכר על ידי חרדת היחשפות, וכך הוא עוצר תמיד את נשימתו עד שיום העבודה יסתיים. אחר כך הוא הולך לעיתים קרובות הביתה לזלול אוכל.

רות היא סגנית מנהל במשרד הנהלת חשבונות עמוס עבודה. בעודה סטודנטית חייתה עם הוריה, שהיו מהגרים טריים, ועבדה במשרה חלקית לעזור לכלכלתם. במהלך הסמסטר האחרון שלה בבית הספר להנהלת חשבונות פוטר אביה מעבודתו, ורות נאלצה להשהות את השלמת לימודיה ולעבור לעבוד במשרה מלאה.

כשפנתה לראשונה לעבודה במשרד הנהלת חשבונות הרגישה רות חסרת כישורים מספיקים בשל העדר התואר, אך היא עברה בהצלחה את מבחני הסינון והִרשימה את המנהלים בראיונות. היא התקבלה לעבודה אף על פי שלא השלימה את המכללה, והמרץ שלה, האינטליגנציה ואתיקת העבודה המופתית שלה זכו עד מהרה להכרה. לפני תום השנה הראשונה שלה בעבודה קודמה לעמדת מפקחת על עוזרי הנהלה עד שלבסוף הפכה לסגנית השותף הבכיר בהנהלת המשרד.

אולם למרות הביקורת היוצאת מן הכלל על תפקודה והקידום המהיר עדיין ראתה את עצמה כמי שנשרה מן המכללה, כמי שמעמידה פנים כמותאמת למשרתה, וחוששת כל הזמן שהטעות הקטנה ביותר תחשוף את מוגבלותה.

בשובה הביתה מהעבודה הרגישה רות בדרך כלל סחוטה רגשית, אך גם חופשייה מן הלחץ שהייתה נתונה בו כל היום. זה היה השלב שבו מחשבותיה פנו לאוכל, תוך תחושת שחרור שעכשיו היא תוכל לאכול עד להתפקע בלי שתצטרך לדאוג מה אנשים חושבים עליה.

מבחן עצמי למתחזה

אם התשובה שלך היא כן ליותר משלוש מן האמירות הבאות, אתה עשוי להזדהות עם הרבה ממה שתיארתי בתור תכונותיו של המתחזה.

1. אני מרגיש שעליי לעבוד קשה יותר רק כדי לענות על הציפיות שיש לאחרים ממני.

2. אני מרגיש בדרך כלל שכל הצלחה שאני משיג היא עניין של מזל גרידא.

3. כשאני עושה משהו כהלכה, אני מרגיש תחושת הקלה יותר מאשר הישג.

4. אני מרגיש שאני לא ראוי לזה כשאני מקבל משוב טוב על עבודתי.

5. אני חושש לעיתים קרובות שאנשים יגלו שאני לא באמת חכם כמו שנדמה להם.

6. אני מרגיש בדרך כלל שאנשים אחרים סביבי אינטליגנטיים או מוכשרים יותר ממני.

7. אני מתקשה לקבל שבחים על עבודתי או על יכולותיי.

8. אני לא מציע דעות או רעיונות משלי כשזה מתבקש.

הפרפקציוניסט

ישנם שני סוגים של פרפקציוניסט: האחד מקפיד מאוד לדייק בפרטים כפי שצריך משום שהוא גאה בעבודתו, גם אם אף אחד אחר לא מבחין. הוא מונע על ידי תשוקה לעבודתו, ומתגאה בתוצר הסופי כשזה יוצא בדיוק כפי שהוא צפה ותכנן. דוגמאות לסוג הזה של פרפקציוניסט הן השף שטורח בלי סוף על טיפת רוטב כשהוא עורך מנה על הצלחת, או הסופר שמשקיע בלי סוף זמן ואנרגיה לוודא שכל פסיק יהיה במקומו.

הסוג השני של פרפקציוניסט מונע על ידי פחד מכישלון יותר מאשר תשוקה לעבודתו. דוגמאות לסוג הזה הם תלמיד התיכון המצטיין שמרגיש נורא כשהוא מקבל רק עשר מינוס, וחרד כיצד הדבר ישפיע על התקבלותו למכללה טובה, או אשת המקצוע שרוחה נעכרת כשביקורת התפקוד מדרגת אותה כ"מעל למצופה" במקום "הרבה מעל למצופה״.

רודפי שלמוּת שהם אכלנים רגשיים נוטים להיות מהסוג שמונע על ידי פחד מכישלון יותר מאשר תשוקה לעבודה. כמו המתחזה, שפוחד מחשיפת זהותו הסודית, הפרפקציוניסט רואה יום טוב כיום שבו הוא מצליח לעבור בלי שום מעידה. הוא גם חווה בדרך כלל הקלה יותר מאשר תחושת הישג בסיומו של מה שהוא מגדיר כיום מוצלח.

כישלון, בעיניו, חל כשהוא השקיע מאמץ רב להשגת מטרה מסוימת ולמרות זאת לא עמד בציפיות שלו. זה משאיר פרצה פתוחה: אם אינו משקיע את מלוא המאמץ, זה מאפשר לו להטיל את האשם על הכישלון לכאורה בנסיבות חיצוניות במקום ביכולת שלו. משום כך הוא נוטה לעיתים קרובות לדחות את תחילתו של מיזם, או נמנע מלהתכונן או לערוך חזרות, כדי שיוכל לייחס את התפקוד הפחוּת מן המצופה להעדר מאמץ במקום חוסר יכולת.

רודף שלמות עלול להיות קשה במיוחד עם עצמו אחרי התקף של אכילה בולמוסית, ואז הוא נוטה להגביל את עצמו מעבר לרגיל בכל מה שהוא אוכל. מטופלת אחת שלי שמרה על דיאטה דלת קלוריות מאוד, תוך שהיא שוקלת, סופרת ומונה מחדש כל מה שהיא אכלה. בלילה, לפני שהוציאה מהארון את בגדיה לבוקר שלמחרת, היא נהגה לסכם ביומן האכילה שלה את מספר הקלוריות שצרכה באותו יום. אם הסיכום היה בתחומי הגבול היומי שהקציבה לעצמה, היא הייתה מתגמלת את עצמה בבחירת בגדים מהחלק של ארון הבגדים שבו שמרה את הבגדים האהובים עליה, החדשים, המחמיאים ביותר. אבל אם הסיכום היה קצת מעל לגבול המותר היא הרגישה לא ראויה להרגיש טוב ביחס לעצמה, ובחרה פריטים מן החלק של הארון שבו שמרה בגדים ישנים, בלויים ולא מחמיאים.

היא עשתה מאמצים גדולים לשלוט בדחף לאכול יותר מדי, אך פעם בשבוע, בערך, בדרך כלל אחרי שנכנעה לחשק קטן כלשהו שלא היה חלק מתוכנית הדיאטה שלה, היא זללה עד כדי בחילה והקאה. כשזה קרה, היא הפחיתה את מנת האוכל היומית שלה עוד יותר למשך הזמן שהרגישה מתאים כדי לפצות על הקלוריות הנוספות שנצרכו בעת הנפילה המבישה.

מבחן עצמי לפרפקציוניסט

אם התשובה שלך היא כן ליותר משלוש מן האמירות הבאות, אתה עשוי להזדהות עם הרבה ממה שתיארתי בתור תכונותיו של הפרפקציוניסט:

1. אנשים אומרים לי שיש לי ציפיות בלתי ריאליות מעצמי.

2. אם אני לא מבצע עבודה באופן מושלם, אני עלול לרדת על עצמי באופן קשה מאוד.

3. אני מאמין שיש דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות את מרבית הדברים.

4. אני מתקשה לקבל החלטות כי אני חושש שמא אבחר בדבר הלא נכון.

5. אם אני מתחיל דיאטה, אני מתכוון להיצמד אליה באופן מושלם.

6. אם אני אוכל משהו שאינו בדיאטה שלי, אני מרגיש שמוטב כבר לוותר ולהתחיל מחדש ביום אחר.

7. אני נוטה יותר לחשוב על טעות שעשיתי מאשר על דבר שעשיתי כהלכה.

8. אני נוטה לעיתים קרובות לדחות התחלת דברים או להשאיר אותם בלתי גמורים אם אני חושב שהם לא יעלו יפה כפי שהייתי רוצה.

המדחיק

המדחיק נוטה להתמודד עם רגשות שליליים באופן פנימי, בלי להכיר בכך שהוא מרגיש כועס, מוצף או חרד, או זקוק לעזרה ממישהו אחר. במקרים רבים אפילו אינו ער במודע לרגשות האלה. אולי אין לו הכלים להביע את עצמו באופן רגשי, או שאינו מרגיש נוח לעשות זאת.

באופן טיפוסי, המדחיק פוחד להביע את כעסו. הוא מאמין שאם ייתן ביטוי כלפי חוץ לרגשות שליליים מכל סוג שהוא, הוא עלול לאבד שליטה על האופן שהוא מבטא אותם, והדבר עלול להביא להתפרצות הרסנית ומשפילה. נוסף על כך, הוא מודאג שמא חשיפת הרגש שעולה בתוכו תגרום לו להיראות חלש או רגשני מדי. הפחד שלו הוא שהדבר עלול להביא לדחייה ולבידוד חברתי.

כשהוא מביע את עצמו לבסוף זה קורה בדרך כלל כשהדבר שהביא אותו לומר משהו היה הקש האחרון, ואז הוא נותן פורקן לרגשות המצטברים שנכבשו בפנים לאורך זמן, באופן חסר פרופורציה למצב המיידי. זה דומה להתקף של אכילה בולמוסית, אלא שבמקרה הזה הוא נכנס לבולמוס של כעס. במקום ללמוד לא לכבוש ולהחניק רגשות שליליים, הלקח שהוא מפיק מן ההתרחשות הוא להכפיל ולשלש את בלימת הרגשות שלו או לבטא אותם דרך התקפים של אכילה בלתי נשלטת.

בין שמדובר בכעס אסור או באוכל אסור, הטבע הבלתי נשלט של ההתנהגות מאפשר לו להרגיש משוחרר מן המאמץ לשלוט בעצמו באמצעות הרפיית הצנזורה העצמית וההכחשה העצמית. ההבדל הוא שלביטוי פתוח וישיר של כעס יש השלכות חברתיות מיידיות, בעוד שאכילה בולמוסית בפרטיות של ביתו היא בטוחה מבחינה חברתית.

קנדרה היא אם חד־הורית והאישה המנהלת היחידה בין מנהלים גברים בחברה שלה. המשרה שלה מאופיינת בנראוּת גבוהה, והיא עובדת תמיד על מיזם אחד או שניים לפחות עם מועדי סיום נוקשים. בהיותה האישה היחידה בהנהלה קנדרה מרגישה שהיא חייבת תמיד לשמור על יישוב דעתה הרגשי, בלי להיות מושפעת מן הלחצים שהיא נתונה בהם, כדי להימנע מן הסטריאוטיפ של אישה רגשית. קרה לה מפעם לפעם בעבר שהיא התפתתה לאכילה בולמוסית, אך התקריות החלו לעלות בתדירותן לכמה פעמים בשבוע כשעברה תהליך גירושים. היא מתארת את האכילה שלה כ"מחוץ לשליטה״, ועוסקת כל יום בפעילות גופנית בניסיון לשמור על משקלה.

בין עבודתה לאחריות כאם חד־הורית אין לה חיים חברתיים, ואין לה ידידים קרובים לשפוך את ליבה בפניהם. היא מוצפת יותר מדי במטלות ובעומס הרגשי מכדי למצוא זמן לשוחח עם אחותה היחידה. היא התרגלה כל כך לכבוש ולהדחיק את רגשותיה שהיא עושה את זה אפילו כשהיא לבדה. "לא בכיתי זה זמן רב מאוד," סיפרה לי. הפורקן היחיד שלה, הסבירה, הוא לקרוא דרור ליצריה באכילה חסרת רסן.

מבחן עצמי למדחיק

אם התשובה שלך היא כן ליותר משלוש מן האמירות הבאות, אתה עשוי להזדהות עם הרבה ממה שתיארתי בתור תכונותיו של המדחיק.

1. אני מנסה לשמור את רגשותיי לעצמי.

2. נראה לי שאנשים רואים אותי כחסר רגשות.

3. אם אני מרגיש כעס או מצוקה, אני עושה מאמץ לא להראות את זה.

4. אני יוצא מכליי כשאני לא מסוגל לעצור בעד רגשות הכעס שלי.

5. אני חושש כיצד אנשים ישפטו אותי אם אתן ביטוי גלוי לרגשותיי.

6. אני פוחד שמא אאבד שליטה אם אבטא כעס כלשהו.

7. כשאני יוצא מכליי, זאת הרגשה של שחרור באותו רגע.

8. אני שולט ברגשותיי בעיקר בכך שאני עוצר אותם בפנים.

תכונות משותפות לאכלנים רגשיים

אחרי שתיארתי את התכונות והדפוסים הייחודיים המציינים כל אחד מטיפוסי האכלנים הרגשיים, הבה נבחן מה יש להם במשותף. התכונה המשותפת הראשונה שבולטת לעין היא הנטייה לחשיבה בינארית, כפי שניכר בתיאורי כל אחד מארבעת הטיפוסים. כפי שאסביר במפתח 7, חשיבה בינארית מתארת את הנטייה של רוב האכלנים הרגשיים לראות את העולם המונחים של הכול־או־לא־כלום.

הם חושבים על אוכל כעל טוב או רע — לא במובן שמתבסס על טעמו, אלא במונחים קטגוריים שמתייחסים לסבירות שהוא יביא לעלייה במשקל, עד כמה הוא בריא או לא בריא, ואפילו כשיפוט מוסרי שמלמד עליהם אם יאכלו אותו: "היום הייתי טוב, כי אכלתי רק סלט לארוחת הצהריים" — וכמובן, היפוכו של דבר אם בעקבות זה באה מנה אחרונה עתירת סוכרים. הפחד שלהם להחליק ולסטות מן הדיאטה קיצוני באותה מידה. לא מדובר במעידה חד־פעמית, אלא בתחילתה של עלייה בלתי נגמרת במשקל. מדרונות חלקלקים הרי־אסון מציבים סכנה נוכחת תדיר.

מעבר לאופן שהם חושבים ישנו התוכן של מה שהם חושבים. מה הם הנושאים תלויי האוכל הנפוצים שאכלנים רגשיים חושבים עליהם? אתמקד בשלושה מהנושאים המשותפים שממלאים תפקיד חשוב באכילה רגשית.

דבר ראשון, אכלנים רגשיים שתואמים את התיאורים בפרק הזה מרגישים צורך להגביל את מה שהם אוכלים, בין שהם נמצאים באופן פעיל בתוכנית דיאטה פורמלית או רק מרגישים שעליהם להשתדל יותר לשלוט במה שהם אוכלים. למרות העובדה שהם מעוניינים בתוצאות שהם מקווים שינבעו מקיצוץ בקלוריות, הם חוֹוים את ההגבלה הזאת כחובה הכרחית, גם אם היא בלתי רצויה.

דבר שני, הם מנסים לשלוט בהתנהגות או ברגש כלשהו שהם מאמינים שיאיים על מעמדם בקשריהם עם אנשים אחרים: המרצה מסתיר את הטינה שהוא מרגיש כלפי אנשים שמנצלים את טוב ליבו. האיום הוא אובדן הקשר. המתחזה מסתיר את מה שהוא מאמין כעובדה שאינו מוכשר לעשות את העבודה שבפועל הוא עושה כהלכה. האיום הוא היחשפות כמזויף תוך השפלה פומבית. באופן דומה, הפרפקציוניסט מסתיר את חוסר היכולת שלו לכאורה למלא את המשימות שאחרים יכולים לעשות בלי להתייגע יותר מדי על הפרטים. האיום הוא כישלון וההשלכות הנובעות מכך. ואחרון, המדחיק חייב לשמור על מסכה רגשית כדי לשלוט במה שהוא מאמין שתהיה התפרצות זעם בלתי נשלטת. האיום הוא מתן דרור לדחפיו הרגשיים ההרסניים.

לסיכום, כל טיפוס נוטה לראות את מצבו הרגשי כפצצת זמן מתקתקת שעליו לפרק או לנטרל אותה, או במקרה שזה נכשל, לפוצץ אותה באופן בטוח, פיצוץ מבוקר. אכילה בולמוסית היא שחרור קיטור של אותה אנרגיה רגשית כבושה מצטברת, והיא המכנה המשותף לכל הטיפוסים של האכלנים הרגשיים. התקפי האכילה הרגשית מפיגים באופן זמני חלק מן הלחץ שהם נושאים עימם בחייהם היומיומיים.

דיון הערכה עצמית

1. על פי ההערכות שקראת עד כה, איזה מן הטיפוסים תואם אותך באופן הקרוב ביותר? בְּחר יותר מאחד אם הדבר מתאים:

2. כתוב דוגמה של התנסות או חוויה שתואמת את הדפוסים האלה:

מרַצה: ____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

מתחזה:____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

פרפקציוניסט: ____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

מדחיק: ____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

3. איך אתה חושב, מרגיש ומגיב באותו זמן?

א. חושב: ____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

ב. מרגיש: ____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

ג. מגיב: ____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________

4. כיצד היית יכול להתנהל אחרת באחד או יותר מן המובנים האלה?

____________________________________

____________________________________

____________________________________

____________________________________