פרק 1
צעדים ראשונים
פיצוץ אדיר החריד את האוטובוס המלא בנוסעים, שבדיוק עצר בצהרי יום שישי בתחנה הקבועה בשכונת בית־וגן בירושלים. השכונה כולה רעדה כאילו התחוללה במקום רעידת אדמה. זגוגיות החלונות בבתים שלאורך הרחוב התנפצו מן ההדף העצום שיצר הפיצוץ. צרחות קורעות לב נשמעו, ועשן שחור ומחניק התאבך מהאוטובוס שהפך במהירות לגרוטאת ברזל מפויחת. אלי ביר בן החמש בדיוק יצא מתלמוד התורה שבו למד וצעד בדרכו לביתו. למשמע הפיצוץ העז הוא עצר בבהלה והביט המום בתוצאות ההרסניות. אחד הנפגעים — יהודי מבוגר ששכב פצוע קשה על המדרכה — זעק לעברו והתחנן שיציל אותו.
קשה לדעת אם בגילו הצעיר היה מסוגל להבין מה רואות עיניו, אך אין ספק שהמראה הטראומטי של גופות מושלכות על הכביש, לשונות האש הענקיות שבערו מבעד לחלונותיו המנופצים של האוטובוס ופצועים הזועקים לעזרה, הותיר צלקת בנפשו.
הפיצוץ הנורא ב־2 ביוני 1978 היה פיגוע התאבדות של ארגון הטרור אש"ף. שישה ישראלים נרצחו ו־19 נפצעו באירוע, שנחרט באלי לנצח.
היזם הקטן
אלי היה מסוג הילדים שמתקשים לשבת במקומם. הוא היה שובב מאד, כזה שחייב תמיד להעסיק את עצמו במשהו, וחיפש דרכים שונות ומשונות כדי להפיג את השעמום שהרגיש בכיתה. תלמוד התורה שלמד בו שכן בבניין ישן ומוזנח והיה פרוץ לרווחה, ללא שער או גדר. בכל פעם שהרב הראה לאלי את הדרך החוצה מהכיתה (והיו פעמים רבות כאלה), הוא ניצל את ההזדמנות כדי לצאת מן הבניין החוצה, לרחוב. לעיתים קרובות, מצא את עצמו חוצה את הכביש והולך למוזיאון יד ושם שנמצא בסמוך. עם הזמן הוא למד להכיר מקרוב את כל האולמות והמוצגים שבהם. דמיינו ילד קטן, עצמאי מאוד, שמסתובב לבדו במוזיאון המיועד להנצחת זכר השואה. זה אולי לא בדיוק המקום הקלאסי לילדים, אבל אלי גילה בו עניין רב.
הוא היה מרותק למוצגים ממחנות הריכוז, כמו חליפות הפסים של האסירים היהודים, בובות של ילדים שנרצחו במחנות וערמות הנעליים המיותמות שנותרו מתאי הגזים. הוא חרט במוחו את דיוקנאותיהם של הפושעים הנאצים, היטלר ועוזריו, ובאוזניות שעמדו לרשות המבקרים האזין בשקיקה לעדויות ממשפט אייכמן, שהתנהל בארץ כשני עשורים קודם לכן. דמותו השפלה והאכזרית של הצורר יוזף מנגלה, שברר בהינף אגודל מי לחיים ומי למוות במחנה ההשמדה אושוויץ, רדפה אותו בחלומותיו. כילד מלא דמיון, היה אומר לעצמו כי כשיגדל, ימצא דרך לנקום בנאצים הארורים. בלילה, כשהניח את ראשו על הכרית, היה מחשב בראשו: הנאצים רצחו שישה מיליון יהודים. כשאגדל, אני אהיה רופא ואציל את חייהם של שישה מיליון יהודים.
לצד העצמאות הרבה שגילה מחוץ לכותלי התלמוד תורה, אלי גם חיפש ללא הרף פרויקטים שיעסיקו אותו, וכבר מגיל צעיר גילה כישרון לעסקים. כשהיה רק בן 12 עלה במוחו רעיון מבריק: אביו, הרב גבריאל ביר, היה בעל חנות ספרים גדולה ברחוב הפסגה. אלי ביקש את רשותו לפתוח דוכן בחזית החנות ולמכור בו אתרוגים ולולבים לסוכות. לשמחתו, אביו נענה לבקשה ברצון.
אלי לא בזבז זמן ויצא למסע רגלי ברחבי העיר כדי לבדוק את השוק ולהשוות מחירים. בסופו של דבר מצא סוחר שנראה לו אמין, וקנה ממנו כמות גדולה של סחורה. למרות גילו הצעיר וחוסר ניסיונו, אלי ניחן בביטחון עצמי וביכולת לנהל משא ומתן, ובעיקר נהנה מאוד מכל מה שקשור לרקיחת עסקאות.
"מכיוון שאני משלם לך במזומן", הכריז בשיחתו עם המוכר, "אני רוצה שתיתן לי לולב אחד נוסף על כל לולב שאני קונה ממך".
"מה פתאום? זה מוגזם", השיב המוכר, שהיה משועשע מכושר המיקוח של הילדון שלפניו.
"אז מה אתה מציע?" אלי לא ויתר.
"אתן לך חצי לולב על כל לולב".
"עשינו עסק", התרצה אלי, כאילו היה סוחר ממולח מבטן ומלידה, והשניים לחצו ידיים.
זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שבה חווה הצלחה. עסקי האתרוגים והלולבים פרחו, אלי הרוויח כסף רב ואפילו אחיו הגדול, מוישי, הצטרף אליו כשותף. למרבה המזל, אביו של אלי עודד את הכישרונות הטבעיים שגילה — היוזמה, המעוף והחוש המסחרי. בעומק ליבו, אלי ידע כי הוא היה שמח יותר לו היה מצליח בלימודיו לא פחות (ואף יותר) מהצלחותיו האחרות, אך הודה לאביו על כך שלפחות לא עמד בדרכו.
בשנה שלאחר מכן, אלי כבר לא הסתפק בפתיחה של דוכן אחד. הוא החליט להרחיב את ה"עסק" ולהפוך אותו לרשת של ממש. הוא פתח ארבעה סניפים למכירת אתרוגים ולולבים בארבעה מוקדים שונים ברחבי ירושלים, וזכה להצלחה רבה במכירות.
אך עסקי הלולבים והאתרוגים מוגבלים לתקופה של כחודש וחצי בשנה, ומתרכזים בעיקר בשבוע שלקראת חג הסוכות. מה עושים בשאר חודשי השנה?
מבנק קטן לחברת טיולים
אלי היה חייב למצוא משהו נוסף להתעסק בו, כדי שלא יצא מדעתו מרוב שעמום. למרבה המזל, כמי שגדל במשפחה בעלת חנות ספרים, הייתה לו גישה לספרים רבים ומגוונים והוא נמשך אליהם כמו פרפר למנורה. בעיקר אהב ספרים העוסקים בהיסטוריה של עם ישראל, ומתוכם נמשך במיוחד לספרים על השואה. עוד היו חביבים עליו ספרי הרב מאיר (מרקוס) להמן, רב גרמני בן המאה ה־19, שהתמקד בספריו לבני נוער ("רבי עקיבא", "איתמר", "העגונה" ועוד) בקורות החיים היהודיים באירופה מראשית ימי הביניים. אלי הפך לתולעת ספרים, אך משום מה, אהבת הקריאה שלו לא הובילה להצלחה משמעותית על ספסל הלימודים.
בכיתה ז' אלי הפך לבנקאי. לא של מטבעות או שטרות אלא של גלעיני משמש, "אג'ואים" בעגה הירושלמית. בתלמוד התורה שבו למד הוא פתח מעין "בנק", שהיה מיועד לכל תלמיד שחיפש מקום בטוח להפקיד בו את האג'ואים שלו, ששימשו כמטבע עובר לסוחר בקרב הילדים, והעסיקו אותם במשחקים שונים שהתנהלו בהפסקות שבין השיעורים. אלי הציע לחבריו מבחר "שירותי בנקאות" — התלמידים יכלו לפתוח חשבון בבנק שלו, ולקבל "פנקס המחאות" שאִפשֵר להם לשלם חובות זה לזה. במקום לבזבז את הזמן בספירה של מאות אג'ואים, או לסחוב כמויות גדולות של גלעיני משמש, יכול היה בעל החוב לשלם לחברו בהמחאה, שאותה היה אלי פורע מחשבונו של אותו ילד־בעל חוב. התלמידים סמכו על אלי שיפקח על עסקי האג'ואים וינהל אותם על הצד הטוב ביותר, ובמהרה הוא הפך לאשף בתחום, וה"בנק" שקק פעילות. בשיא פריחתו אף העסיק לא פחות משבעה "פקידים" נמרצים שעבדו במשך ההפסקות.
מי שהייתה פחות מרוצה מהסיפור הייתה אימא של אלי, שניחוחם הכבד של גלעיני המשמש מילא את ביתה, אולם הבעיה נפתרה מעצמה. שכן למרבה צערו של אלי, עסקי האג'ואים יצאו לבסוף מכלל שליטה, כאשר ה"סוחרים" לא עמדו במגבלות הזמן שעמד לרשותם בהפסקות, והעסקים המסועפים גלשו לזמן השיעורים. עתה הגיע תורו של מנהל המוסד להתערב. הוא הודיע לאלי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי מבחינת ההנהלה זמנו בתלמוד התורה תם, וכי הוא לא יתקבל בברכה לשנת הלימודים הבאה — בה היה אמור לעלות לכיתה ח'.
אלי כעס ונפגע מאוד. עם זאת, בינו לבין עצמו ידע שהוא לא בנוי לשבת במקום אחד מבוקר עד ערב. גם הוריו היו שותפים לתחושה זו, והבינו שהוא מתקשה ללמוד במסגרת מחייבת. למרות ההבנה והתמיכה שקיבל, אלי חש את צריבת הכישלון — ובפרט מול אחיו, שהיו כולם תלמידים מצטיינים וממושמעים. הדקירה הזאת בלב, התחושה שהוא כישלון, לא נתנה לו מנוח.
קריסת הבנק והרחקתו של אלי מהתלמוד תורה לא דיכאו אותו ליותר מדי זמן. כאשר הגיע לגיל מצוות צץ במוחו רעיון יזמי חדש. בניסיון לפתור את השעמום וחוסר המעש שלו ושל חבריו הילדים, שתקועים בבית בזמן החופש, הוא החליט לשכור צי של אוטובוסים מחברת אגד ולארגן טיולים ברחבי הארץ למשפחות ירושלמיות, בעיקר למקומות שאליהם היה קשה להגיע ללא רכב פרטי. כמי שגדל בשכונה חרדית שבה מעטות המשפחות שהחזיקו רכב פרטי, הוא ידע שהרעיון שלו עתיד לנחול הצלחה רבה. הוא תכנן שהאוטובוסים "יחרשו" במהלך החופשות את הארץ מצפון ועד דרום — ביום אחד ייסעו לבניאס שבצפון, למחרת לשיט קיאקים בירדן ובפעם אחרת ידרימו אל מצדה, ים המלח ונחל ערוגות. אלי ערך "תוכנית עסקית" שלמה שכללה לו"ז טיולים, תחנות עצירה ויעדים נבחרים. הוא אפילו קבע את גובה התעריף לכל טיול: 35 שקלים למבוגר, ו־25 שקלים לילד. נשארה רק בעיה אחת קטנה: כיצד הוא, נער בן 13, שוכר צי שלם של אוטובוסים מאגד?
גם לכך הוא מצא פתרון.
סמוך לביתו של אלי ברחוב הפסגה הייתה התחנה הסופית של קווי "אגד" בשכונה. בניגוד לרבים מתושבי הרחוב, שהתלוננו על מיקומה של התחנה מכיוון שהאוטובוסים היו מרעישים מאוד, אלי דווקא אהב מאוד את נוכחותם של האוטובוסים ויצא מגדרו כדי להתיידד עם הנהגים, שהפכו עם הזמן לחבריו. חלקם אף הרשו לו להצטרף לנסיעותיהם ולנקב את כרטיסיות הנוסעים (היה זה הרבה לפני עידן הרב־קו והניקוב הדיגיטלי). לפעמים כשנהג האוטובוס היה עוצר ליד קיוסק, אלי היה יורד מהאוטובוס בזריזות, קונה לנהג בקבוק שתייה קרה וממהר בחזרה בטרם ייסגרו הדלתות.
אלי החליט לשתף את חיים כהן, אחד מידידיו הנהגים, ברעיון לעסק ההסעות. חיים, שהיה מבוגר מאלי בכ־30 שנה, התלהב מהתוכנית ויעץ לאלי לגשת למשרדים הראשיים של אגד ולדבר עם רפי, האחראי.
"תגיד לרפי שאתה רוצה את חיים כהן בתור הנהג שלך", אמר לו.
אלי לא היסס ושם פעמיו למשרדי אגד. הוא ניגש אל הדלפק וסיפר לפקיד על תוכניתו. למזלו הוא נראה מבוגר בהרבה מכפי גילו.
"אין בעיה", השיב לו הפקיד. "כל אוטובוס יעלה לך 700 שקל ליום, כולל דלק ונהג".
"אפשר לבקש את הנהג חיים כהן? אני מעוניין בו כנהג ההסעות שלי".
"בשמחה", השיב הפקיד.
אלי נשם לרווחה ובעזרת חיים הנהג העסק החדש התחיל להתגלגל, תרתי משמע.
גם הקמתו של עסק חדש לא השביעה את חוש העשייה של אלי הצעיר. בזמן שההסעות הלכו והתפתחו, הוא החליט להתנדב במשמר האזרחי. בשנות השמונים פעל הארגון בשכונות רבות בישראל, והיה מורכב מחוליות של אזרחים מתנדבים שהיו מפטרלים חמושים ברחובות בשעות הלילה במטרה לשמור על ביטחון התושבים.
אף שהיה קטין ולכאורה לא מתאים לפעילות מהסוג הזה, הצליח אלי להתחמק מהשאלה שעסקה בגילו, ולא רק התקבל לארגון אלא גם השיג אישור לנשיאת נשק. הוא קיבל הכשרה בסיסית בהפעלתו ובתוך זמן קצר מצא את עצמו מפטרל ברחובות השכונה בג'יפ, כאשר הנהג וחברו למשמרת היה בדרך כלל גמלאי מעל גיל 70. ההתנדבות העניקה לאלי סיפוק רב, והרישיון לנשיאת נשק גם סייע לו מאוד בארגון הטיולים, שכן החוק דרש כבר אז אדם בעל רישיון להחזקת נשק שיהיה נוכח בכל טיול מאורגן.
במשך מספר שנים אלי המשיך לארגן את הסעות הטיולים האטרקטיביות, כשהוא גורף רווחים נאים ורוכש לעצמו מוניטין של איש עסקים. אבל בניגוד לאנשי עסקים אחרים, אלי לא עשה זאת כדי להרוויח כסף. הרווח הפיננסי לא עמד בראש מעייניו, הוא פשוט חיפש דרך למלא את הזמן בעשייה חיובית. ועדיין, במקביל לעבודה, ניסה לחזור לתלם כתלמיד ולהצליח להתמיד בכל מיני ישיבות, אך בכל פעם מצא את עצמו נפלט מהמסגרת.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.