92 ימי מאסר וצום

מוצאי שבת, ראש חודש תמוז ה'תש"ו, 29 ביוני 1946

תחילתו של היום הייתה בשקט ובחגיגיות, ככל ימי שבת בכפרנו. לאחר שביקרתי אצל כמה חולים, הלכתי אל בית הכנסת, עליתי לתורה, התפללתי בכוונה מיוחדת "יעלה ויבוא"... בחוזרי, ישבנו לסעוד ארוחת צהריים, כיאות ביום השבת. מקלט הרדיו שלנו היה מקולקל — ועל כך שמחתי בליבי שמחה רבה, כי תמיד תוקפים אותי עצב ויגון בשומעי את הרעש הצרחני מתיבת הרדיו הפוגם בשקט הנסוך על הכפר.

אבל הנה באו אורחים לבקרנו, ומפיהם נודעו לנו החדשות הגדולות: רדיו ירושלים הודיע, כי שרתוק86 והרב פישמן87 נאסרו. תגובתנו הראשונה הייתה: גם זו לטובה. אולי אך טוב הוא, שהגיעו הדברים עד כדי כך. הסכנה המשותפת תהרוס אולי את החיץ המבדיל עדיין ביישוב בין ימין לשמאל. עכשיו תזכה האומה סוף סוף, לאחדות של ממש. דן בני רץ אל אחד משכנינו, לשמוע רדיו. הוא חוזר בשעה שתיים ומביא את החדשות האחרונות: גרינבוים88 וג'וזף,89 וכן "מנהיגים אחרים", אף הם בין האסורים. תושבי הכפר מספרים כי הצבא חסם את הדרכים לרחובות ולירושלים. הוכרז על עוצר בדרכים ליהודים — אומנם, מכוניות ערביות חופשיות לנסוע כאוות נפשן, אבל הן מסרבות לקחת נוסעים יהודים, כי אין היהודים יכולים "לברוח". כל רגע מחכים לחיפוש. מרגיש אני בדן בני שאין דעתו נוחה ממצב הדברים. לבסוף, משיח הוא את ליבו: "אבא, עכשיו, מאחר שאסרו גם את שרתוק, את הרב פישמן, את ג'וזף ואפילו את גרינבוים — כלום אין בכך, בעצם משום בושה שאין הם באים לקחת גם אותך?" הוא אומר זאת ספק בצחוק ספק ברצינות, כהלצה בעלמא, אבל אשתי ואני מבינים שבדבריו גלומה לא בדיה בלבד. הנוער שלנו חושב זאת לכבוד להישלח ללטרון, ובושה היא בעיניו, כשהשלטונות מזלזלים באדם ואינם חושבים לכדאי להם לטרוח לאסור אותו. אכן, ארוכה הדרך בחינוכנו הלאומי שעברנו מאותם הימים, כשרק בלחש ובבושת פנים היה ילד מודה בכך, שמי שהוא מקרוביו נשלח לעכו90 או ללטרון.

ונזכר אני באחד ממאמריו של ז'בוטינסקי,91 שבו כתב:

"היום יבוא, וכל אחד בישראל, שיבקש משרה כלשהי, יידרש לענות על שאלון מיוחד. ובשאלון זה, בצד השאלות הרגילות על הגיל, המין, מקום הלידה, ההשכלה, ההכשרה המקצועית וכו', תבוא עוד שאלה אחת: "כלום ישבת במאסר — ואם לאו, מדוע?"

איני יודע, אם הגיע כבר כל הנוער ביישוב לכך, שמרגיש הוא כאשר ניבא ז'בוטינסקי. בעיני בני, על כל פנים, מוזר הדבר, שאביו אינו יושב בבית סוהר, לאחר שנאסרו "אפילו" מנהיגי הסוכנות.

אומנם, בליבי ידעתי, שהאנגלים יבואו לאסור גם אותי. כבר כמה פעמים הזהירוני, שגם שמי נמצא ב"רשימה". וכן היה משום סימן אזהרה גם בעובדה, שבדו"ח שהוגש מטעם הממשלה לוועדת החקירה האנגלו־אמריקאית,92 נזכר שמי בין שלושת השמות של "מנהיגי הרוויזיוניסטים" — אף שוודאי ידוע היה לממשלה יפה, שמאז אוקטובר 1944 לא הייתי מנהיגה של המפלגה. אבל ידעתי, שבפעולה כמאסר המנהיגים, שכל כוונתה להדהים את היישוב, אין ערך לעובדות משפטיות. הממשלה רוצה להפיל את חיתתה על היישוב, ולתכלית זו אין כל הפרש בדבר. אם ד"ר וייזל או הרב פישמן הזקן נמנה בין ה"טרוריסטים" — העיקר הוא שיראו היהודים, כיצד נוהגת ממשלת הוד־מלכותו באישים שהיישוב מכירם ומכבדם.

רציתי לשקול בדעתי את התנהגותי להבא. חשבתי, שאחרי צאת השבת מוטב לי להחליף את מושבי — למען לא יקל כל כך על האנגלים למצאני, אם יחפשוני בלילה, אבל תחילה רציתי לישון קצת ולהתכונן לקראת התלאות העלולות לבוא.

לאחר כשעה, העירוני: כמה מכוניות עמדו בשערי בית ההבראה, הבינותי מייד כי התמהמהתי יותר מדי: האנגלים כבר באו. מיהרתי להתלבש — וכבר ראיתי, כיצד רצים ה"כלניות"93 ב"טומי־גאנים" דרוכים, לתוך הגן, כדי להקיף את הבית ובה בשעה דופקים האחרים על הדלת ומצווים לפותחה, לא הספקנו אפילו למלא אחרי הפקודה כי החיילים טיפסו בעד חלון המרפסת, ולפני שהספקתי לגמור להתלבש, כבר היו בתוך הבית והלמו על דלת חדר השינה: "לפתוח!"

פתחתי את הדלת וקיבלתי את פני האורחים. לפניי עמדו קצין — מייג'ור, אם איני טועה — ומפקח משטרה מרחובות, שהכרתיו מן ההזדמנויות כשנקראתי להעיד כמומחה רפואי במשפט. יחד איתם נכנס לחדר גם פקיד של הבולשת, לבוש בגדים אזרחיים, וחייל, שהחזיק טומי־גאן בידו. חדר השינה שלנו נתמלא עד כדי צפיפות. נראה, כי המפקח לא הרגיש את עצמו טוב יותר — הרי תמיד מוזר קצת כשצריך אתה לאסור אדם, שעד אז היית נפגש איתו בידידות, ומשרתם על יחסים טובים, כמעט שהצטדק על ההוראות שנדרש למלא אחריהן: "צר לי מאוד, אבל עליי לבקשך לבוא איתי לחקירה".

צחקתי בפניו: "לחקירה? הסבור אתה, כי יש צורך בחצי גדוד של צנחנים כדי לקחתני לחקירה?" אחר כך שאלתיו, אם מותר לי לקחת איתי ספרים ומכונת כתיבה, כדי שיהיה לי במה לעסוק כל זמן שאחכה ל"חקירה". המפקח התנהג בתבונה וגם בהגינות, ובכך חסך לעצמו שקרים מיותרים. הוא הרשה לי ליטול איתי כל דבר שארצה.

מתוך לעג קל שאלה אשתי, אם כדאי ליתן לי עוד חליפה אחת, או "שיוציאוני להורג לאלתר". המפקח אמר, שכדאי לקחת גם חליפה שנייה כי אולי איזקק לה. אז הודיע פקיד הבולשת כי עליו לערוך גם חיפוש בבית. ראשית דבר, החרים את הפספורט שלי, אחר ציווה לפתוח את ארון הלבנים של אשתי וחיפש בניירות שמצא בו. הוא מצא חבילה גדולה של מכתבים — את חליפת המכתבים ביני לאשתי מלפני שנים רבות, אשתי יעצה לו, שלא ישים לב למכתבים "ימיהם כמעט כימי הצהרת בלפור, וגם עניינם בעיני מחלקתך אינו חשוב מן העניין שתמצא בהצהרה זו".

הפקיד צחק — אבל צחוקו לא היה טבעי כל עיקר. כך צוחק חולה, כששואל אותו רופא שיניים, אם חש הוא כאב בעצב שמטפלים בו. וגבר בי הרושם, ששאבתי ממיטב הספרות הקרימינלית, שפקידי הבולשת באנגליה חסרים מעיקרם כל חוש להומור. הפקיד שלי הוסיף לחפש בניירות הישנים, חיטט בארון הבגדים, נטל עימו לחקירה נוספת כמה מן החשבונות, התעמק בחליפת המכתבים ביני ובין אחד מן הרופאים שכני... אבל בה בשעה לא הרגיש בדלת לארון בנוי בתוך הקיר, אשר בו יכולתי להסתיר ספרייה שלמה. הוא נכנס לחדרי החולים שגרו אצלנו, הציץ למרתף, שיבח את המקרר החשמלי החדש, ששילמתי מחירו לפני כמה ימים סך 260 לא"י (לירה ארצישראלית), וסיפר לי, שהוא, כפקיד בריטי, יכול לקבל את אותו המקרר במחיר 200 לא"י. מאליו מובן, ששמחתי על כך מאוד, כיאות לאזרח טוב, ואחר כך עלינו לקומה השנייה.

לפני כל דלת, בכל סיבוב של המדרגות, עמד חייל — צנחן מזוין בטומי־גאן — שפתיו צמודות, אצבעו על ההדק, והחלטתו נחושה: להישאר על משמרתו עד טיפת דמו האחרונה, או עד שיסריטוהו. ובעלותי במדרגות על פני החיילים הללו, עלו בזיכרוני התמונות היפות מסרטי האופירה בווינה, כשהחיילים עומדים על המשמר משני צידי המדרגות, למען קבל את פני האורחים בכל הכבוד הראוי. אומנם, המדרגות בבית ההבראה שלנו עלובות הן לעומת מדרגות השיש בארמונו של קיסר, אבל לעומת זאת, ה"כלניות" מצאו בהצגה עניין רב יותר מחיילי המשמר בסרט. כי הם התייחסו ברצינות לתפקידם — לשרש את הטרור מגדרה.

ושוב נעצרים: ארון הכביסה של בית ההבראה נבדק בדיקה קפדנית, בחיפוש אחרי תעודות סודיות — אבל לצערנו הרב, לא נמצא דבר. אחר זאת זזה המשלחת בכיוון אל הספרייה: בפנים מביעים רצינות וכיבוש היצר מסתכלים קציני הוד־מלכותו במחלקותיה השונות של הספרייה: לספרים עבריים, גרמניים, צרפתיים ואנגליים. מנסים הם לחפש מאחורי שורות הספרים, ופונים לבסוף אל שולחן הכתיבה. כדי להקל על המלאכה, שואל אני, אם באמת סבורים הם שטיפש אני עד כדי כך, שאשמור על ניירות העלולים לסכנני — אף אם ישנם — בתוך מגרת שולחני דווקא. מבקש אני שיאמינו לי, כי שומר אני רק על חשבונות מסולקים ועל מכתבים שטרם נענו — אבל הלצותיי אלה לא היו, כנראה, במקום הנכון, ועל כל פנים, לא הגיבו עליהן השוטרים כלל. מתוך רצינות וכובד נחוש התעמק חוקר הפשעים בכתב ידו המסולסל של סוחר הדגים שלנו, בהתאמצו לפענח את חשבונותיו, הכתובים בשפה הגרמנית דווקא. וכן זכו להתעניינותו מחברותיה של אליענה, בתי הקטנה, שלמדה זה עתה לכתוב. ומתוך היותו עסוק בעבודה חשובה זו, שכח לעיין בתיקים, שבהם היו מונחים אותם המכתבים, שמצאתי לנכון לשומרם.

אבל אין ברצוני שיבינוני שלא כהלכה. ביכולתי להרגיע את הצנזור, שיקרא אולי את השורות הללו, ולהבטיחו, שבאותם תיקים לא נמצאו שום תעודות מעניינות ומסוכנות לשלום המדינה, אשר ידיעתן הייתה עלולה לעזור לקיסרות הבריטית להינצל מכיליון — או לכל הפחות, לעניין את שלטונות הצבא בארצנו. בוש אני להודות, אבל עובדה היא, שמעולם לא קיבלתי לידי שום מסמך מסוכן לשלומה של מדינה. ואם רואה אני לנכון לציין את פרטי ה"חיפוש" בדירתי, הרי רק כדי להראות, כמה נלעגה הייתה קומדיה זו, ומה רב היה ביטחונם של כל המשתתפים בזה — של הקצין, של מפקח המשטרה ושל איש הבולשת הלבוש אזרחית, שהבין כנראה בשפות לועזיות — כי גם מאסרי אינו אלא קומדיה בלבד. אף אחד לא האמין שימצאו אצלי הוכחות לקשר כלשהו עם אחד מארגוני הטרור, ואם גם החרימו ניירות, בתוך זה את רשימותיי על הנהלת המשק, הרי רק כדי לשוות לקומדיה זו רושם כלשהו של חקירה מבוססת על חשד רציני. איני תמים עד כדי כך שאאמין שאין קציני משטרה בריטיים יודעים לערוך חיפוש כהלכה, או לגלות דלתות לארון בקיר, כשהמפתח תחוב בחור המנעול! ואם החיפוש אצלי בוצע בצורה שתיארתי, הרי יש בכך הוכחה לכמה דברים:

א) שאף אחד לא האמין, שימצא אצל הד"ר פון־וייזל שום דבר חשוד.

ב) שלא ניסו כלל, משום כך, לחפש אצלי ברצינות.

ג) ולכן, שאסרו את הד"ר פון־וייזל לא משום שחשבוהו ל"אשם" ואפילו ל"חשוד", כי אם ככה... סתם.

מילה יפה זו, "סתם", אין לתרגמה לשום שפה, היא מיוחדת לנו ליהודים. מהו "סתם"? אדם מושך בכתפיו, מטה את ראשו לצד ימין או לצד שמאל, כאשר אפשר לראות בתוכים הנבונים שבגן החיות בתל אביב, פושק את שתי ידיו בהבעת חוסר אונים, הנוגעת עד הלב, מקמט את גבות עיניו, והפה אומר: נה, נו, סתם. כלומר, זהו גורלנו, כן נגזר עלינו ממרומים, כאן אין מה לעשות. זהו פירושה של המילה הקצרה: "סתם".

לאשתי ניתנה רשות לעבור אל הביתן הקטן, שבו דרה בתי עם חברתה — אבל מאליו מובן, שנאלצה ללכת במשמר צבאי: שני "כלניות" ורובים דרוכים בידיהם, היא רצתה לשמור על שתי הילדות הקטנות, לבל יאונה להן דבר בתוך המהומה. אבל השביל לביתן עובר בחורשה עבותה ופתאום נשמע רשרוש בין השיחים... אשתי סיפרה לי, שהחיילים נתרו ממקומם, ורצו כבר לפתוח באש... היא חששה, שהילדות הסתתרו בין השיחים, ועצרה את החיילים בצעקה: "אל תירו, אל תירו, אלה רק הילדות!" אבל היו אלה לא הילדות, כי אם חייל בריטי, שעמד על משמרתו, ורק התערבותה של אשתי הצילה אותו ברגע האחרון מכדורי חבריו.

לא עבר זמן רב, ושוב חרדה נפלה על צבא הכיבוש: בשעה ארבע בצהריים נשמע קול ה"גונג": חנה, המבשלת ו"אשר על המשק", קראה לאורחים לתה. החיילים נחרדו, בחושבם שניתן אות אזעקה, ורק בעמל רב עלה בידינו לשכנעם ששתיית תה בגדרה אין בה משום סכנה, ממש כמו באנגליה מולדתם, וה"גונג" לא בא לקרוא את התושבים לנשק.

דרך אגב, כדאי להעיר, ששתי הילדות הקטנות בביתן לא נבהלו ביותר לידיעות על פלישתו של הצבא הבריטי. וכמנהג כל הילדים בארץ, שרו לכבודו של החייל שהועמד לשומרן את שיר "הכלניות" — ודאי מתוך אמונה, שבכך משתתפות אף הן במאבקו של היישוב ועוזרות "להשמיע את מחאתו של היישוב נגד מדיניות הדיכוי של חופש הפרט" — כלשון העיתונים בארצנו.

איני יודע מה רבה הייתה השפעתה של הפגנה זו על דעת הציבור בבריטניה הגדולה. מאידך גיסא, איני יכול לשפוט גם על השפעתן של פעולות היישוב האחרות: של בית מחאה משעה שבע אחר הצהריים ועד לחצות: של צום מן הבוקר ועד לצהרי־יום: של שביתת התנועה משעה שתים־עשרה ועד שעה שתיים אחה"צ: של אספה באולם קולנוע "עדן": ועוד כיוצא באלו. העיקר, שהילדות, דעתן נחה מהמעשה — ממש כדעתם של ראשי היישוב.

בינתיים ארזו אשתי ובני את המזוודה.

לבסוף פקעה סבלנותו של המייג'ור, והוא מלמל דבר מה מעין "הנה פנה יום" באנגלית. המשטרה הייתה עדיין עסוקה בחקירת הספרים בספרייה. אחד השוטרים נטל לידיו את יומנו של הרצל — ואשתי ראתה חובה לעצמה לטפל בהשכלתו. "המכיר אתה את הרצל?" שאלה. "זהו אותו אדם רע, שפתח בכל הצרות הללו!" אחר כך הזמינה את הקצינים לשתות איתנו ספל קפה כי קיוותה לדחות בכך את הפרדה, אבל הקצינים ראו, כנראה, בשתיית קפה משום מעילה בתפקידם ודחו את ההזמנה.

כשהובילוני אל הטנק שחיכה לפני דלת ביתנו, הסתכל בי דן בני מתוך דעה זחוחה ביותר. הבינותי, כי עתה טוהרה בעיניו משפחת פון־וייזל מחרפתה — מן העובדה, שאף אחד מבני המשפחה לא נמנה בין האסירים, והיה לי רצון רב להרביץ בו כהלכה על פניו השמחים. אלדע בתי הייתה "על המשמר" — אי שם בארץ — ואליענה הקטנה נפנפה לי בידה מרחוק. "אבא נוסע לבית הסוהר", הסבירה בשקט לחברתה. נשקתי לאשתי ולילדים, נפרדתי מכל אורחיי, שליווני כמקובל בצאת בעל הבית לדרך וטיפסתי לתוך המכונית המשוריינת.

לפנינו נסע ג'יפ מצויד במכונות ירייה, אחר כך נסע טנק, ואחריו באה המכונית המשוריינת, שבה ישבתי. אחרינו נסע ג'יפ שני, ומכונות הירייה שבו היו מכוונות אל מול המכונית שלנו. יחד איתי ישבו עוד חמישה חיילים — לא פחות! שלושה היו מזוינים ברובים אוטומטיים, שני האחרים — ברובים פשוטים. חמשתם הזיעו קשה, אבל עליי להודות, שאני הרביתי להזיע מכולם. כן נסעה השיירה לאיטה, בחגיגיות רבה, לאורך הכביש של הכפר עד לכביש המוביל לעזה, פנתה בו ימינה, עברה עד לתחנת המשטרה של קטרה94 — ושם עצרנו.

תחנת משטרה זו מכיר אני יפה. ראיתיה בימים הטובים, כשנקראתי לטפל בשיכור, שבידח את דעתי ואת דעתו של השוטר הבריטי שנמצא בה. ראיתיה גם אחרי שניזוקה קמעה בפעולותיו של אצ"ל, במוצאי יום הכיפורים לפני שנתיים.

מאז המעשה המעציב ההוא, שהעיק זמן ממושך על ליבם של כל תושבי המחוז, שוכללה תחנת המשטרה ובוצרה לפי כל החוקים של בניית מבצרים. לו חי איתנו וובאן,95 מהנדסו המפורסם של המלך לואי ה־י"ד של צרפת,96 בונה המבצר של וורדן97 — לו זכה הוא לחזות בתחנת המשטרה של קטרה, היו פניו מסמיקים מרוב בושה.

לתוך המבצר הזה הוכנסתי. תקופת מאסרי החלה.

***

ישבתי בחדרו של הקורפורל וחיכיתי לבאות. ממולי ישב צנחן צעיר, רובהו דרוך והוא צופה לחלל הריק בפנים מחוסרי כל הבעה... נאסר עליו באיסור חמור לדבר עם האסיר. ואילו השוטר הערבי, לעומתו, וכעבור כמה זמן, גם מפקח משטרה ערבי, העזו לנסות ולגלגל שיחה עימי. כשאמרתי, שסבור אני שיעבירוני ללטרון — נראה שהופתעו מאוד. כשהבעתי את תקוותי, שלא יוטל עליי לבקר בבית הסוהר שביפו — צחקו בהנאה. והיה לי הרושם שהתאכזבו מאוד לראות שלא התעצבתי בגלל מאסרי ורוחי לא נפלה. מסתבר שתיארו לעצמם כי המאסר ישפיע על ה"דוקטור" השפעה עמוקה יותר.

בינתיים, הובאו אסירים חדשים — מכרים. דן, רכז הקיבוץ בארות,98 בדרומה של המושבה, ואיתו עוד חבר אחד. שני הבחורים חייכו בהנאה בראותם אותי, וכפי הנראה, חשבו את מאסרם שלהם כבדיחה בעלמא. אני נהניתי לראות את מצב רוחם הטוב. אבל לא הורשה להם להישאר במחיצתי, כי הוכנסו לחקירה לחדר אחר, במה נאשמו, לא ידעתי.

לאחר שחיכיתי כשעה, קרוב לשעה חמש וחצי אחר הצהריים, חזרתי ועליתי למכונית המשוריינת "שלי". הפעם ליווני לוטננט, אלא שהוא לבש את כתפיותיו רק בתוך המכונית — עד אז חשבתיו לחייל פשוט. הוא גער בנהג, על אשר לא נשמר בשימו את הרובה והניחו קרוב אליי, כך שיכולתי, לו רציתי לשלוח יד בנפשי, לתופסו ביד. אחר זאת ציווה לצאת לדרך. שוב נסעו לפנינו הטנק והג'יפ, וג'יפ מאחורינו. אחר כך בא ג'יפ עם שני הבחורים מן הקיבוץ, ואחריו עוד שני ג'יפים. בסך הכול הייתה זו שיירה קטנה ונחמדה, שפנתה בכיוון דרומה.

דרומה? עלה בליבי הרעיון, שזוהי דרך המובילה לגבול המצרי, ורגע אחד חששתי, שמא אומרים לגרשני מן הארץ. אבל אחר חשבתי, שזוהי גם הדרך הקצרה ביותר ללטרון, אם נוסעים דרך מסמיה־אל־כבירה,99 הוא הכפר הערבי שבהצטלבות הכבישים המובילים מירושלים ומתל אביב לעזה, ונרגעתי מתוך ההנחה שוודאי יביאוני רק ללטרון.

***

הייתי שרוי במצב רוח מוזר. מאז חזרתי ארצה בשנת 1940, זו לי הפעם הרביעית שנסעתי בשבת. פעמיים נקראתי לחולה (דרך אגב, בשני המקרים היה החולה מחלים ודאי גם בלעדיי). בפעם השלישית נסעתי אל המפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ.

הדבר היה אחרי ניצחונם הראשון של הגרמנים באל־עלמין.100 זה עתה קיבלתי לידי את הנהגת הצ"ח101 בארץ, וחשבתי מחובתי לדון בלי דיחוי עם הגנרל על הצעדים שיש לנקוט להגנת המולדת על ידי הנוער של היישוב, ובמיוחד על ידי הנוער של הצה"ר102 והצ"ח. תמים הייתי, וחשבתי כי כל שעה יקרה. אבל גם הגנרל הסקוטי הטוב איש תמים היה; הוא היה בדעה, שיש בכוחה של אנגליה לשאת באובדנה של ארץ ישראל ובחורבנו של היישוב היהודי. שיחתנו לא נשאה פרי, ושוב נוכחתי לדעת שלא היה מתרחש שום אסון אילולא חיללתי את השבת, ואילו דחיתי את נסיעתי אל המפקד עד ליום ראשון, וביתר דיוק ליום שני, שהרי אין לשכוח את סוף השבוע הבריטי.

והנה שוב נוסע אני בשבת בשדות ארץ ישראל, ותקפני הרגש, שגם נסיעה זו אינה דחופה בעצם. לגבי דידי, יכלו להמתין עד לצאת השבת ולהביאני ללטרון רק אחר כך. וביתר דיוק, נסיעה זו לא זו בלבד שאינה דחופה — היא מיותרת מעיקרה. בלב שלם הייתי מוותר עליה.

***

הגענו למסמייה־אל־כבירה ופנינו צפונית־מזרחית, כאשר חשבתי מראש, לדרך המובילה לירושלים וללטרון, לעמק איילון. ושוב חזרו מחשבותיי לאותם הימים בשנת 1942, אחרי אל־עלמיין, כשנסעתי בדרך זו. אכן, ימים אחרים היו אז; אז ראו האנגלים בכל ערבי אויב בכוח, וכל יהודי היה בעיניהם ידיד, הטוב והנאמן שבידידים, אחרון הידידים שנשאר.

שהרי כן נפתחה הפרשה; פתאום חדלו הערבים לבוא לשאול בעצתם של רופאים יהודים או שהיו מופיעים רק בערבים ורק בהיחבא. ובפי כולם אותו הסיפור:

אנשים חשובים באו לכפרים, מירושלים ומיפו, מרמלה ומעזה, ובשורה בפיהם: "עוד מעט והיטלר יפלוש לארץ". האנגלים הוכו שוק על ירך — עוד מעט ובא קיצם, אפסה תקוותם. ובבוא הגרמנים, יבואו ימים טובים לערבים; כל היהודים יוצאו להורג, בתיהם ואדמתם יחולקו בין הערבים — על כל פנים, בין אותם הערבים שייפלו בעוד מועד אל המחנה הגרמני ויפסיקו את כל קשריהם עם היהודים...

כן, בימים ההם חשו כל בני היישוב אל הנשק, והערבים ערקו מן הצבא. בימים ההם, היו ערבים באים לבקר בתל אביב ובמושבות היהודיות, עומדים לפני הבתים ורבים בקול רם על חלוקת השלל לכשיבוא היטלר לארץ; מי יזכה בבית זה, ומי באחר. ובימים ההם, רגזתי על קור רוחם ועל איטיותם של האנגלים. ומאידך גיסא, לא יכולתי שלא להתפעל מהם.

נזכרתי בשיחתי הראשונה עם הגנרל המפקד.

שיחה זו התקיימה בו ביום, שבו הועברו המחלקות הראשונות של המפקדה הראשית מקהיר לירושלים ושוכנו במלון "המלך דוד".103 בחדר קטן, בדיוק ממול למלון, נשאתי ונתתי עם הגנרל הבריטי, ושנינו ראינו את המכוניות המגיעות למלון ובהן קצינים גבוהים הבאים ממצרים. הייתי חדור הכרה, ששעה זו הרת גורל לא רק בשביל היישוב, כי אם גם בשביל הקיסרות הבריטית, שמצרים עלולה להיכבש בכל רגע, ואז תישאר ארץ ישראל המחסום האחרון, העומד בדרכם של הגרמנים אל הקווקז, לפגישה עם הצבא הנאצי האחר, שכבר תקע את דגל צלב הקרס על הר האלברוס, ומתוך הכרה זו הצעתי את הצעותיי לגנרל המפקד:

א) הצ"ח הוציאה בהנהגתי פקודת גיוס לכל הנוער הלאומי — קריאה לכל אדם שיצטרף לבטליונים היהודיים. ואני רציתי לדעת כמה טירונים יוכלו האנגלים לאמן בתוך חודש אחד, למען נוכל לכוון את קצב הגיוס לפי אפשרויות האימון.

ב) נוסף על כך, אומנו חוגים אחרים של הנוער העברי לקבלת ההגנה על הארץ לידם — אם ייאלצו האנגלים לצאת ממנה. היינו נכונים לכך, ואני רציתי לדעת, מה צורה יוכל ללבוש שיתוף הפעולה עם האנגלים במקרה זה.

ג) ביקשתי את הגנרל לערוך את כל המתנדבים היהודים, על כל יחידותיהם, כלומר את חיילי הבטליונים היהודיים, את חיילי המהנדסים המלכותיים, את אנשי יחידות התחבורה וכו', יחד עם הגפירים ועם המתנדבים החדשים — בקו־חזית מיוחד בדרומה של הארץ, בגבול היישוב, אם סמוך לאל־עריש, או לפני עזה או בקו מגדל־בית גוברין, למען יגנו בחורינו על קו זה עד לטיפת דמם האחרונה, אף אם היחידות האנגליות האחרות יפנו את הארץ, כי אנו נילחם בחיילי היטלר טוב יותר מכל צבא אחר, גם בלי טנקים, שהרי נבקש להציל את מולדתנו מן הכיבוש הנאצי. אנו לא נסוג משם, גם אם ניהרג כולנו, עד אחד.

הגנרל נד בראשו ושאלני: מה דעתי, כמה טירונים נוכל לגייס בשביל הצבא? עניתי לו, שהדבר תלוי בתשובתו לשאלותיי, ובראש וראשונה במספר הטירונים שיוכל לאמן לאלתר. כי אם נשלח את בחורינו לצבא, והם יסתובבו בצריפין בלי נשק, ולכל היותר יעסקו בתרגילי רובים, אבל לא יקבלו ליד נשק אוטומטי, תותחים וכו', כי אז יספרו שאין זקוקים לעזרתם ובכך תיפסק תנועת ההתנדבות והגיוס ייכשל.

זמן רב דיברנו מסביב לשאלה זו. אני רציתי לדעת, כמה אנשים יוכלו האנגלים לאמן בתוך זמן קצר, והגנרל ביקש לדעת, כמה אנשים אוכל להבטיח לו. לבסוף ויתרתי ונקבתי במינימום, מלא היסוסים וחששות, פן לא יספיק המספר שאוכל להבטיחו לדרישות המצב החמור: "10,000 איש בתוך שישה שבועות..."

וזוכר אני יפה את הפתעתו של הגנרל, כששמע את המספר הזה, הצנוע כל כך בעיניי. "10,000 איש? אין זה בא כלל בחשבון. יכולים אנו לקלוט לחודש 1,000 איש, אולי 1,500 — אבל לא יותר".

הודאה זו של המפקד העליון על הצבא הבריטי בארץ הייתה בשבילי בבחינת כישלון גמור, ואף רע מזאת. 1,500 מתנדבים לחודש כ"מטרה", פירושה; כישלונו של כל רעיון הגיוס, כאשר עלה בדעתי, שהרי בשביל 1,500 איש בחודש אי אפשר לעורר ביישוב התלהבות, ואפילו לא הבנה. כל יהודי יבין, שב־1,500 איש אי אפשר לעצור את הגרמנים, ועל אחת כמה וכמה לא להשפיע על תוצאות המלחמה. ואני, כקצין ותיק, ידעתי שלעיתים יש בכוחם של כמה אלפים איש, של בריגדה או דיביזיה רעננה, להביא את ההכרעה בקרב, במסע ואפילו במלחמה. והרי גם בשנת 1942 הצילה הבריגדה הניו זילנדית של הגנרל פריברג את מצרים, את ארץ ישראל ואת כל הקיסרות הבריטית, וכל הבריגדה מנתה 6,000 איש לכל היותר. ידעתי לכן, שיש אולי בכוחו של היישוב בארץ להביא את ההכרעה; לו נוספו ל־20,000 החיילים והגפירים, שהיו מגויסים באותה שעה, עוד 10,000 מתנדבים חדשים, כי אז עלולים היו הכוחות הללו להיות גורם בעל משקל...

אבל 1,500 איש? ההמונים שלנו לא יתייחסו לזאת ברצינות. לא ניסיתי כלל להעלים את רגשותיי. אבל הגנרל פתח אף הוא בחקירה: "וכי כיצד יש בדעתכם להביא מתנדבים במספר מספיק?" עניתי לו, שבשביל כלל הנוער הלאומי סומכים אנו על השפעת התעמולה ודוגמת האחרים, "ואשר לחברי מפלגתנו, די להם בפקודה מאת ההנהגה, שבשמה אני מדבר" — "כן, פקודת ההנהגה. וכי מה בדעתכם לעשות, אם לא יצייתו לפקודה?"

שאלה זו פגעה בי קשה. עכשיו, חשבתי, נגע האנגלי בנקודת התורפה שבהצעתי. ידעתי, שגם בקרב חברי המפלגה נמצאו כאלה, שהתנגדו לפקודת הגיוס. אחד מידידי הוותיקים ביותר גם הפך בשל כך למתנגד לי. "אתה תישא באחריות", אמר לי, "אם בתום המלחמה יחזיקו האנגלים את טובי בחורינו במצרים, או אי שם באירופה, בה בשעה שבארץ נהיה זקוקים לכל בחור". ובאמת, מה אעשה אם לא יצייתו לפקודה?

"ראשית", כן פתחתי בתשובתי, "כל מי שלא יציית לפקודת הגיוס יוצא מן המפלגה..." ובשעה שדיברתי, הרהרתי בליבי; עתה ישאלני הגנרל, אם אומנם יהיה בזה משום עונש חמור כל כך. אבל הוא הפסיקני בטענה אחרת לגמרי: "לא", קרא במרץ, "זאת לא אוכל להרשות, אין זה בא כלל בחשבון! אסור עליכם לכפות על חבריכם את הגיוס באיום של עונשין. ארץ ישראל היא ארץ מנדט, כאן אין מקום לגיוס חובה, כי אם להתנדבות בלבד. עליכם להסתפק בתעמולה ותו לא"...

כן דיבר, ובמרחק מאה מטר ממנו הגיעו מכוניות מלאות פליטים בריטים מקהיר, אבל בואם לא השפיע על הגנרל, הוא נשאר ביורוקרט, איש השומר על כל תג ותג בחוק, וקר רוח. גם את הצעותיי האחרות לא הבין ולא הסכים להן. כשדיברתי על יחידה שתקבל על עצמה להגן על דרומה של ארץ ישראל עד לאיש האחרון, שתוותר מלכתחילה על אפשרות של נסיגה, ניסה לשכנעני שמחובתו של חייל לסגת, אם תינתן פקודה לכך מאת המפקדה העליונה, וכי לא יימצא גנרל בריטי שיתחייב להקריב יחידה מסוימת מצבאו, ולא לצוות עליה לסגת מעמדותיה, אם המצב ידרוש כזאת.

כל טענותיי ונימוקיי היו לשווא. לו ישב מולי קצין גרמני או רוסי היה מקבל את הצעותיי בהתלהבות, אבל הגנרל הבריטי דחה אותן בקרירות ובחוסר כל הבנה, וכל כמה שהצטערתי מעומק ליבי על כישלון שליחותי, נתמלא ליבי גם רגשות הערצה, ואף קנאה לחוסר הבנתו זה של הבריטי. נזכרתי בעמדתו של הסנאט הרומאי אחרי התבוסה האיומה בקאנה,104 כשתושבי רומא הכריזו על נכונותם להגן על עיר מולדתם, ובני בריתם הציעו לעיר את עזרתם הצבאית. ואז השיב הסנאט במילים ברורות לשניהם גם יחד, לנתיניו ולבני בריתו, שאל להם לדמות בנפשם כי זקוקים לעזרתם; בבוא השעה יקבלו פקודות מן השלטונות, ועד אז עליהם להמשיך בעסקיהם הרגילים ולמלא את חובותיהם האזרחיות. בעמדתו היבשה וצרת האופק של המפקד הראשי בארץ ישראל, הרגשתי משום ניצוץ של אותה גדולה עילאית של רומי העתיקה. מעולם לא עמדתי עד אז בבהירות כזאת על כל גודל התהום המבדילה בין תפישתנו היהודית לתפישה הבריטית, ומעולם לא הבינותי עד אז, עד כמה ראויים לקנאה בעלי תפישה נוכרייה זו, בייחוד בשעות משבר וסכנה.

***

אכן, אז עמדה אנגליה על עברי פי התהום, ורוחה לא נפלה בקרבה. כיום היא עטורת ניצחון, ואנו היהודים מיותרים לחלוטין, ואני נסעתי במכונית בריטית לא לריאיון במפקדה הראשית, כי אם למחנה ריכוז בריטי בלטרון. הסתכלתי בחיילים הצעירים ששמרו עליי, מתוך התאמצות לא להביט אף מבט חטוף בפניי כי אם ממני והלאה. הם לא ידעו שמץ דבר על העבר, על תקופת המלחמה בארץ ישראל, על תפקידם של היהודים אז כאן בארץ, וגם באירופה... והם גם לא התעניינו בכך. וכי מה אכפת להם, אם היינו אז ידידים ואם נהיה מחר אויבים — הם חזקים באמונתם, שאחרי הכול, יסתיימו העניינים לטובתה של אנגליה.

הסתכלתי מאחוריי, בשני הבחורים מן הקיבוץ, בג'יפ שלהם: והנה, שניהם צוחקים, שרים ושקועים בשיחה. ומחדש התעורר בי הרגש, שחשתי כבר לעיתים קרובות; הפעם מצאו האנגלים בנו בעלי דבר הראויים להם. כל כמה ששונים אנו מהם בתכונותינו, סגולה אחת משותפת לשנינו גם יחד. כמותם, כן גם אנו איננו יודעים מעולם שנוצחנו, ולכן עומדים אנו לבסוף בכל מלחמה. היום, ב־29 ביוני שנת 1946, חלה תבוסת אל־עלמין שלנו: האויב פולש לליבה של ארצנו. אבל כשם שהאנגלים שמרו בשעה ההיא על קור רוחם ועל הכרתם שהניצחון הסופי יהיה להם, כן חש אף אני בקרבי ובצחוקם של שני הקיבוצניקים את אותו הרגש: "אין דבר, אנגלים; מחר יהיה הניצחון לנו. לא ניכנע ולא נאבד, עם ישראל חי. נצח ישראל לא יישקר".

שעת בין השמשות הגיעה. השמש שוקעת.

***

מימיננו צצו והופיעו גדרות התיל של לטרון. השיירה נעצרה. נפתח שער התיל. חיילים הודים מזוינים מניעים את הדלתות כבדות התנועה, ואנו נכנסים למחנה. שוב נסענו כמה מאות מטרים, לאורכה של גדר תיל שגובהה כשלושה מטרים ורחבה כשני מטרים, ונעצרנו לפני שער חדש. הלוטננט במכוניתי, המפקד על השיירה, פותח בלחש במשא ומתן עם קצין שבא לקראתו.

אנו מחכים. חמש דקות, עשר דקות. פקודה חדשה; שיירתנו פונה על עקבותיה, חוזרת ויוצאת מלטרון, בכיוון צפונה. שואל אני את הלוטננט, אם כל המלונות במחנה כבר מלאים עד אפס מקום, ואם בגלל זאת סירבו לקבלנו? הוא מעמיד פנים כאילו אינו מבין את ההלצה, ורוטן בתשובה: "לא. יש סיבות אחרות". אנו חולפים על פני מנזר הטראפיסטים של אמאוס,105 חוזרים ועוצרים, מקבלים הוראות חדשות, חוזרים ומסתובבים, נוסעים בכביש המוביל לתל אביב ומגיעים למחנה הריכוז "לטרון ב'", המוכר יפה לכל אדם הנוסע מתל אביב לירושלים; המחנה שוכן קצת צפונית מן הכביש (כלומר, משמאל, כשנוסעים מתל אביב לירושלים), בעמק רחב וחסר עצים; הוא עמק איילון.

שוב גדרות תיל. שוב שער תיל גבוה, אלא שהפעם שומרים עליו חיילים החבושים כובעי לבד, בני רודזיה, כנראה. השער נפתח, אנו נוסעים לאורך כביש רחב, בין גדרות תיל ומימיננו רואים אנו מאות חלוצים, אפילו כמה תריסרים בחורות, במכלאה מיוחדת, המקבלים את פנינו בתרועות צחוק, בנפנוף ידיים ובקריאות שמחה. מצב הרוח דומה כאילו היה זה טיול של בית ספר, ולא "פעולה לביעור הטרור". הבחורים והבחורות מן הקיבוצים תקיפים בהחלטתם, שלא להתייחס ברצינות לכל ההפגנה הזו של הממשלה הבריטית, ואני חושב בליבי: כמה היה נהנה ז'בוטינסקי, לו זכה לחזות במצב רוח זה אצל ה"שמאל". לא, לא לחינם חי, לא לחינם עמל, הזרע שזרע עלה יפה; רוחו חיה גם בקרב אותם היהודים, החושבים את עצמם למתנגדים לו. לא לשווא הייתה מלחמתנו, אם אסירי ציון מקבלים היום את חבריהם החדשים בבדיחות ובשירים...

המכונית עמדה. נצטוויתי לצאת. בקושי טיפסתי החוצה. הרגשתי את עצמי בהחלט "לא בסדר" בין הבחורים הרבים הללו מן הקיבוצים, הלבושים רק מכנסיים קצרים וחולצה, ואני בא עם כל הכבודה הרבה: מזוודה, מכונת כתיבה, תיק, ועל הכול — חבוש כובע לראשי. כאילו היה אדם הולך להיבדק, אם יש לו פשפשים — ומונקל בעינו...106 זה, פשוט, אינו "הולם".

אני ושני הבחורים מבארות, האסירים היחידים מגדרה, הובאנו תחילה תחת משמר מזוין למקום ריק, אף הוא, כמובן מאליו, מוקף גדר תיל, שני מטרים גובהה. שמרו עלינו כחצי תריסר חיילים מזוינים. דן, רכז לשכת העבודה בגדרה, עזר לי לשאת את המזוודה, וסיפר לי על מאסרו.

מאליו מובן, כי כאשר הופיעו טנקים ומכוניות צבא בדרך לגדרה, הוזעק גם הקיבוץ שלו, והוא וחברו יצאו לגדרה לתהות על המתרחש. כשראו שמקיפים את בית ההבראה שלנו (שניהם עבדו בו כמה וכמה פעמים), התעוררה סקרנותם והם קרבו קצת אל הבית, אבל בכך עוררו את חשדותיהם של האנשים, שנשלחו מטעם המיניסטר אטלי107 להחזיר את החוק והסדר בארץ. אומנם, אין זה ברור לגמרי, מה סכנה יש ל"חוק וסדר" אם אדם מסתכל באסור חמישים או שישים חיילים רופא אחד בביתו, אבל שני הבחורים נתפשו ונשלחו ללטרון יחד איתי.

ניחמתי את שני הצעירים, אף שלא היו זקוקים כלל לנחמה. סיפרתי להם על הפתגם הגרמני, האומר: mitgefangen — mitgehangen (יחדיו נתפשת — תיתלה בצוותא). ציטטתי מכתביו של נסטרוי,108 הסופר הווינאי, שבקומדיה הנצחית שלו Revolution in Krachwinkel (מהפכה בכסלון) יש למצוא תמונה נאמנה של המדיניות הבריטית בארץ ישראל. סיפרתי לבחורים על השקפותיו הנבונות של הנציב העליון (בכסלון), האומר, למשל:

העוצר כמוהו כאב, העם אינו אלא ילד קטן, והחופש הוא סכין חדה, שהילד רוצה לשחק בה; אבל האב האוהב אוסר עליו את המשחק, כי עלול הילד להיפצע בסכין...

הקיבוצניקים עמדו על כל עומק תבונתה של השקפה זו ונדהמו לשמוע, כי מדיניות זו של הנציב העליון נוסחה בשנת 1848, ונחשבה אז לריאקציונית, כסבורים היו, כי זו היא מדיניותה המודרנית ביותר של מפלגת העבודה הבריטית. ואז סיפרתי להם, כיצד, על אף הכול, פרצה אז מהפכה, וכיצד הזדרזו כל האזרחים אוהבי החוק לרוץ למקום, כי "זאת צריכים אנו לראות, בכל מחיר מוכרחים אנו להשתתף בכך! לאחר מהפכה — זה לא ייתכן!" אבל צבא הממשלה דיכא את המהפכה, וכל האזרחים הטובים שרצו "רק להסתכל" — קיבלו מכות נאמנות (והסופר הווינאי בשנת 1848 לא הכיר עדיין מחנות ריכוז; ההתקדמות טרם הגיעה להישגיה כיום הזה!) אבל מכות אלה, שספגו אנשים חפים מפשע, ש"רצו רק להסתכל במהפכה", הסעירו אותם ואת נשותיהם, ולבסוף זכה החופש לניצחון — גם בכסלון. הבחורים, שאף הם "רצו רק להסתכל", נהנו מאוד על כך, ואנו הצטרפנו לקבוצה אחרת של אסירים, שבאו מגבעת ברנר, ויחדיו הכינו ל"סידור".

***

גבעת ברנר הוא קיבוצו של סירני הגיבור,109 שאיתו יחד נסעתי בשנת 1940 מצרפת, בספינה האחרונה שהפליגה לפני הכרזת המלחמה מצד איטליה. קיבוץ זה מיוצג בלטרון על ידי כשישים אסירים. בקיבוץ נערך "חיפוש" לפי הוראות שקיבלו, סירבו הבחורים למסור את שמותיהם בשעת הזיהוי והצבא תפש כמה תריסרים מהם, מכל הבא ליד, ושלח אותם ללטרון. נען הסמוכה סבלה עוד יותר. קיבוץ זה הועבר ללטרון כמעט בשלמותו. למה זכתה גבעת ברנר הגדולה והעשירה ליחס רך כזה, ואילו נען הקטנה נענשה עונש חמור הרבה יותר — שאלה זו תישאר ודאי בגדר "תיקו"110 לעולמי עד. בין סודות הבריאה שאין להם פתרון, מנה שלמה המלך, החכם באדם, גם את "דרך גבר בעלמה". חזקה עליו, אילו חי בימינו, היה מוסיף לרשימתו גם את "דרך אסיר ציון ללטרון".

כשקבוצתנו הקטנה הובלה ל"סידור", כבר כמעט שקעה השמש. הוכנסנו לאוהל פתוח למחצה. שוב, תחת משמר מזוין, כמובן מאליו, באוהל, מאחורי שולחן ארוך, ישבו כמה סגני קצינים וחיילים. חייל אחד דרש ממני, שארשום את שמי, וצייתי לפקודה, אף שכמה מחבריי למאסר מחו תחילה על כך. "אל תמסור את שמך!" אבל דן שכני הרגיעם; האנגלים מכירים את שמי גם בלאו הכי, אני לא אוכל לכנות את עצמי בשם אחר. הבחורים האחרים סירבו לגלות את שמותיהם, והחיילים הסתפקו גם בכך.

אז "תפשנו" רכוש ממשלתי. כל אסיר קיבל שתי שמיכות, ונוסף לכך, חתיכת סבון קרבולי רע ביותר, כנראה מתוצרת ערבית, מסרק כיס שאין לתארו, מכונת גילוח וסכין גילוח בתוכה, שתי צלחות פח, משומנות עד כדי כך שמלכתחילה התייאשנו מכל תקווה לנקותן, כף ומזלג, מפח אף הם, וסכין — הכול משומן, כמתואר לעיל. בכך פטורים היינו, לדעת השלטונות, מכל דאגה לצרכינו לזמן בלתי מוגבל.

אחר זאת הובלנו, שוב תחת משמר, לפנים מגדר התיל, שהקיפה את מחנה הריכוז ממש. עד עכשיו היינו רק בכניסה, בפרוזדור לטרקלין. עתה עמדו להתחיל חיי המחנה באמת. בידינו שמיכות, מסרק, סבון, צלחת, סכין, כף ומזלג ומכונת הכתיבה תחת בית שחיי, כך חיכינו עד שיפתח לנו השומר את השער למחנה לטרון. טיפסנו מעבר למפתן הגבוה. את פנינו קיבלו קריאות מכל העברים: "מניין באתם? מה חדש בחוץ? הנכון, כי גם שרתוק כאן?"

תקופת מאסרנו החלה.

***

מאחורי השער הייתה מעין כיכר גדולה, שממנה יצאו הדרכים לצריפים השונים. מייג'ור אחד קרא לנו ובזריזות ובאדיבות ניכרת חילק את האסירים לצריפים השונים; "על האנשים להתאזר בסבלנות; בעוד חצי שעה יביאו אוכל, והם יקבלו גם מיטות ומזרונים, אבל זה יימשך כמה זמן". הוא מסר את הצהרתו זו באנגלית, בתקווה, כי יימצא אדם שיתרגמה לעברית.

אני, יחד עם הבחורים מבארות ומגבעת ברנר, זכינו בצריף הגדול והטוב ביותר בכל המחנה, ובו חדר כניסה עם שולחן אבנים גדול וחדר רחצה מיוחד עם שני ברזים. היו אלה אביזרי נוחות גדולה; בכל הצריפים האחרים לא היו מים זורמים, והאסירים נאלצו ללכת ל"צריף־רחצה" מיוחד, לרחוץ שם, לקבל מים לשתייה וגם להדיח את הכלים. שמנו את שמיכותינו ואת כל מטעננו על רצפת הבטון, והתחלנו לנקות את כלי האוכל. סבון ומים לא הספיקו להוריד את השומן, חול לא היה בידינו. נזקקנו אפוא לאדמת החמרה האדומה, ולאט לאט הצלחנו באמת לנקות את הצלחות ואת הסכין...

שעה שמונה וחצי, הדלת נפתחת. שלוש מכוניות משא עוצרות לפני הצריף ופורקות מיטות מתקפלות ומזרונים. המיטות מצוינות, נראה כי נקנו ממחסני הצבא האמריקאי. המזרונים ישנים, דקים ומשומשים. דן ואני סחבנו ביחד את המיטות ואת המזרונים בשביל שנינו לתוך הצריף וסידרנו אותם במקומם. במזוודתי מצאתי אפילו סדינים, ומשכבי אפוא נוח מאוד. אבל הבחורים האחרים היו במצב רע הרבה יותר, ובעיקר סבלו מרעב כי משעה חמש בבוקר לא בא אוכל לפיהם. ארוחת הערב החמה, שהובטחה לנו על ידי המייג'ור, לא הגיעה.

שעה עשר, במקום ארוחת ערב מקבל כל אסיר חבילת צנימי צבא. לאחר כמה זמן מקבלים גם לחם (צבאי) טוב וגבינה אוסטרלית מקופסאות. זה מספיק כדי לשבוע. לאט־לאט נרדמים כולנו. הלילה הראשון בלטרון.

86 משה שרת (שרתוק) 1894–1965. עלה מאוקראינה ארצה ב־1906. למד משפטים באיסטנבול וכלכלה בלונדון. שירת כקצין בצבא התורכי במלחה"ע הראשונה. הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם היווסדה ב־1919. יו"ר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. נאסר ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) והוחזק בלטרון. עם קום המדינה מונה לשר החוץ הראשון. 1956-1953 החליף את דוד בן־גוריון כראש ממשלה. יו"ר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. [ההערות הן משל המערכת העברית.]

87 הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מימון) 1875–1962. נולד בבסרביה. ממייסדי תנועת "המזרחי". ב־1913 עלה לארץ ישראל. חבר הנהלת הסוכנות היהודית. ב־1935 ייסד את "מוסד הרב קוק". היה בין החותמים על מגילת העצמאות. כיהן כשר הדתות.

88 יצחק גרינבוים 1879–1970. עלה ארצה מפולין ב־1933 ונבחר להנהלת הסוכנות היהודית. בשנים 1933–1935 היה ראש מחלקת העלייה. עם קום המדינה התמנה לשר הפנים בממשלה הזמנית.

89 דב יוסף (ברנרד ג'וזף) 1899–1980. עלה ארצה מקנדה ב־1918 כמתנדב ב"גדוד העברי". ב־1933 הצטרף למפא"י. היועץ המשפטי של הנהלת הסוכנות היהודית. ריכז, מטעם המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, את הגיוס היהודי בארץ לצבא הבריטי במלחה"ע השנייה. נאסר ב־29 ביוני 1946 ("השבת השחורה"). במלחמת הקוממיות מונה למושל הצבאי של ירושלים. שימש כשר האספקה והקיצוב ושר החקלאות, שר המסחר והתעשייה, שר הפיתוח, שר המשפטים וגזבר הסוכנות היהודית.

90 עכו — עיר נמל בצפון הארץ, מערי הנמל העתיקות בעולם. הוכרזה כאתר מורשת עולמית ע"י אונסק"ו. בתקופת המנדט הבריטי מצודת עכו שימשה ככלא וכגרדום. בין היתר, נכלאו בה זאב ז'בוטינסקי ושלמה בן יוסף שהיה ראשון עולי הגרדום.

91 זאב (ולדימיר) ז'בוטינסקי 1880–1940. נולד באודסה. סופר ופובליציסט. למד משפטים בברן וברומא. בעקבות הפוגרומים הצטרף ב־1903 ל"הגנה העצמית" באודסה והתמסר לעבודה ציונית. פעל עם יוסף טרומפלדור ופנחס רוטנברג, להקמת גדודים עבריים, ובעצמו הצטרף ב־1917 לגדוד ה־38. בפרעות אפריל 1920 עמד בראש ההגנה בירושלים, ונידון בשל כך לחמש־עשרה שנות מאסר, אך שוחרר בשל לחץ ציבורי בין־לאומי. חבר בהנהלה הציונית ובכיר בקרן היסוד. ב־1925 הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית שפרשה מן ההסתדרות הציונית ב־1935 ואז הקים את "הסתדרות ציונית חדשה". נפטר בארצות הברית.

92 על ועדת החקירה האנגלו־אמריקאית לענייני ארץ ישראל הוטל להציע פתרון לבעיית העקורים היהודים באירופה לאחר מלחה"ע השנייה. הוועדה הוקמה בסתיו 1945, בעצתו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין.

93 כינוי שניתן על ידי אנשי היישוב לחיילי הדיוויזיה המוטסת הבריטית השישית שהוצבה בארץ ישראל ב־1945. בשל היותם צנחנים חבשו החיילים הללו כומתות אדומות ולכן נקראו על ידי היישוב בכינוי "כלניות".

94 קטרה — אחת מחמישים וחמש תחנות משטרה "טיגרט" (על שם המהנדס הבריטי שבנה אותן) שבנו הבריטים בארץ בין 1938 ל־1943 בעקבות מאורעות תרצ"ו־תרצ"ט.

95 סבסטיאן לפסטר דה־וובאן 1633–1707. המהנדס הצבאי של לואי הארבעה־עשר, מלך צרפת.

96 לואי הארבעה־עשר 1638–1715. מלך צרפת במשך 72 שנה. בתקופתו שגשגו הכלכלה והתרבות בצרפת. הקים את ארמון ורסאי.

97 וורדן, עיר בצפון מזרח צרפת. וובאן בנה את המבצר המיוחד שלה.

98 קיבוץ בארות יצחק שהוקם ע"י תנועת "הפועל המזרחי" ב־1943 בנגב הצפוני־מערבי, מדרום לעזה, ונקרא על שם הרב יצחק ניסנבוים, מראשי התנועה הציונית־דתית בפולין שנרצח על ידי הגרמנים. במלחמת הקוממיות נהרס הקיבוץ על ידי הצבא המצרי וסבל אבדות כבדות בנפש. ב־1949 הועבר הקיבוץ למקום שבו שכנה מושבת טמפלרים וילהלמה, ליד לוד, ושתושביה הוגלו בימי מלחמת העולם השנייה, על ידי הבריטים, לאוסטרליה.

99 יישוב ערבי ליד גדרה. כיום צומת מסמיה או צומת ראם.

100 קרב אל־עלמין הראשון בגבול מצרים־לוב התנהל ביולי 1942 בין כוחות מדינות הציר, בפיקודו של פילדמרשל ארווין רומל, לבין הצבא הבריטי בפיקודו של גנרל קלוד אוקינלק. הקרב בלם את התקדמות כוחות "הציר" אל תוך מצרים.

101 ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) הוקמה על ידי הרוויזיוניסטים ופעלה בשנים 1935–1946. פון־וייזל נמנה עם מנהיגיה.

102 "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (הצה"ר) נוסדה ב־1925 על ידי זאב ז'בוטינסקי ותומכיו. התנועה קראה לעשות "רביזיה" (התחדשות) של הקו המדיני שנקטה התנועה הציונית כלפי המנדט הבריטי ודרשה לנקוט בדרך אקטיביסטית יותר. הצה"ר דרשה להכריז כי מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. ב־1935 פרשה הצה"ר מההסתדרות הציונית והקימה את ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח). ב־1946, משהתקבלה ההחלטה על ידי ההסתדרות הציונית על הקמת המדינה, שבה הצ"ח להסתדרות הציונית ופעלה בה כסיעה.

103 בית מלון ידוע בירושלים. ב־1938 חכרו שלטונות המנדט את האגף הדרומי של המלון, שהפך למקום מושבו של מנהל השלטון הבריטי. ב־22 ביולי 1946 פוצץ האגף הדרומי על ידי האצ"ל.

104 באגם קאנה התחולל אחד הקרבות העיקריים במלחמה הפונית השנייה בין רומי לחניבעל, בשנת 216 לפנה"ס. קרב זה הפך למפורסם במיוחד בזכות התמדה של חניבעל שניצח למרות נחיתות מספרית של צבאו. בקרב עצמו נהרגו כ־70 אלף חיילים רומיים.

105 מנזר הטראפיסטים. אתר היסטורי וצומת דרכים בדרך עמק איילון, בגבול הרי יהודה והשפלה. מנזר גדול של נזירים צרפתיים "שתקנים" שראשיתו ב־1890. בימי המנדט הבריטי הוקמה באזור תחנת משטרת לטרון ובסמוך לה תחנת שאיבה ששירתה את צינור המים ראש העין־ירושלים. במהלך מלחה"ע השנייה הוקם שם מחנה שבויים. מאוחר יותר הוקם "מחנה לטרון ב'", ובו נכלאו ב־1946 מנהיגי היישוב. להרחבה אודות מחנות לטרון ראו משגב.

106 התייחסות לסצנת בואו ארצה, כשנשברו משקפיו והמונוקל שבעינו העלה פרצי צחוק מהבחורים בנמל.

107 קלמנט ריצ'רד אטלי 1883–1967. חבר פרלמנט בריטי. ב־1935 נבחר למנהיג מפלגת הלייבור. בתקופת מלחמת העולם השנייה היה בממשלת הקואליציה של וינסטון צ'רצ'יל. ב־1945 נעשה ראש ממשלה.

108 יוהאן נסטרוי, 1801–1862. זמר, שחקן ומחזאי, בעיקר של קומדיות.

109 אנצו סירני נולד ברומא ב־1905. עלה לארץ ב־1927 והיה בין מקימי קיבוץ גבעת ברנר. ב־1944 יצא לאיטליה בשירות הצבא הבריטי כדי לארגן קבוצת פרטיזנים, אך נתפס והוצא להורג במחנה דכאו.

110 מונח תלמודי עבור סוגיה שלא הגיעה להכרעה. נדרשת כראשי תיבות "תשבי יתרץ קושיות ובעיות".