פרק ראשון1
זה עניין עצוב. הייתי אומר, עניין מכביד עוד יותר מן הטלאי הצהוב שבו סימנו אותנו...
כי כעת מתחיל העניין לגעת במישרים גם לילדינו.
— לדיסלב גרוסמן, "הכלה"
28 בפברואר 1942
השמועה החלה כדרכן של שמועות. לא יותר מתחושה. בחילה קלה בבטן. אך עדיין רק בגדר שמועה. מה עוד הם יכולים כבר לעולל ליהודים? נראה שאפילו מזג האוויר נגדם. זה היה החורף הקשה ביותר שתועד אי־פעם. השלג הצטבר במקומות מסוימים מעל גובה ראשיהם של האנשים. אם לממשלה היה שמץ של היגיון מעשי, היא היתה מוציאה צו שמחייב אנשים נמוכים להישאר תחת קורת גג כדי שלא ייעלמו בכל השלג הזה. הגב כבר התחיל לכאוב מרוב פינוי שלג באתים. המדרכות נהפכו בבת אחת למגרשי משחקים לילדים שלא היו מצוידים במזחלות, אך יכלו לגלוש במורד ערמות השלג על ישבנם. גלישה בשלג נהפכה לתחביב הלאומי החדש — לצד החלקה בלתי רצונית על הקרח.
לכל מטח שלג נלוו טמפרטורות מתחת לסף הקיפאון ומשבי רוח עזים מהרי הטטרה. הרוח הקרה לא הפלתה בין עשירים לעניים וחדרה בלי רחמים למעילים דקים ועבים כאחד. היא הצליחה למצוא לה דרך אפילו בין התפרים של הלבוש המחויט והיוקרתי ביותר ולצבוט בבשר באכזריות נשכנית. שפתיים וכפות ידיים נסדקו ונבקעו. שומן אווז שנותר במטבח נמרח בתוך הנחיריים כדי למנוע דימומים מהאף. כשהרוחות הקרות הסתננו פנימה מבעד לחרכי חלונות ומתחת לדלתות, הורים עייפים הזמינו שכנים עייפים לשבת על שרפרפים ולהתמרמר יחד על השמועה החדשה מול האח המבוערת, אם כי היו גם רבים שישבו מודאגים מול תנור צונן — אפילו עצי הסקה היו קשים להשגה. לכמה מהמשפחות היהודיות בקושי היה אוכל. כולם סבלו מהמצב, חלקם יותר מאחרים.
להבות הספק והחשש כובו בקול ההיגיון. אם השמועה אכן נכונה, אמרו בעלי ההיגיון הקר, והממשלה אכן לוקחת נערות, לא ייתכן שייקחו אותן רחוק. ואם כן, אז רק לזמן קצר. רק למשך האביב — אם וכאשר האביב יגיע אי־פעם. וכל זה אם בכלל השמועה נכונה.
זה היה אם גדול כל כך עד שאף אחד לא העז לומר אותו בקול, שמא עצם הגיית המילה תביא עליהם את קללת התגשמותה. אין ספק שזו רק שמועה ותו לא. למה שמישהו ירצה לקחת נערות מתבגרות?
השלג החל לרדת בשעה שאמהות יהודיות בכל רחבי מזרח אירופה הכינו את נרות השבת. בבית משפחת פרידמן, עמנואל פרידמן נכנס בדלת הראשית בשירה ובמחיאות כפיים, "שבת שלום! שבת שלום! שלום! שלום! שלום!"2 הילדים הצטרפו לאביהם בשירה ובמחיאות כפיים. המשפחה נאספה סביב שולחן השבת לצפות באמם שהדליקה את הנרות. אחרי שהקיפה את להבות הנרות בידיה שלוש פעמים, החוותה בידיה כמקרבת את האור אל לבה — כי תפקידה של האישה הוא להביא אור לבית — ואז הניחה את ידיה על עיניה ומלמלה את ברכת השבת:
ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת.
אדית ואחותה לאה התבוננו ביראת קודש באִמן המתפללת חרישית, עד שלבסוף מצמצה שלוש פעמים ופקחה את עיניה. "גוּט שאבּעס!" בנותיה חיבקו אותה והיא בירכה כל אחת מהן בנשיקה לפי סדר הגילים, מהבכורה לצעירה, אך האריכה קמעה את הנשיקה שהדביקה למצחן של בנותיה המתבגרות, לאה ואדית. כבר היו כל מיני שמועות שהסתיימו בלא כלום, אמרה לעצמה בעודה מצמידה את בנותיה בחיבוק אמיץ ללבה. בתפילתה הכמוסה לאלוהים באותו הלילה ביקשה שגם השמועה הזאת תופרך.
בחוץ התגלגלו רעמים כמו הלמות תוף אדיר בשמים. ברקים הבזיקו. השלג ירד סמיך כסדין. אף אחד לא זכר כמה שנים חלפו מאז התרגשה עליהם סופה כזאת.
עד בוקר שבת נערם השלג לגובה חצי מטר כמעט, ובצהריים הגיע לגובה האגן. כמו תמיד, היו כמה טיפוסים עשויים ללא חת שהחלו כבר לגרוף את השלג, וזאת מתוך מחשבה שעדיף להשלים מחצית מהעבודה ולחזור עליה פעמיים, מאשר להמתין ולגרוף פעם אחת ולעבוד קשה כפליים. הכניסה לחנות הטבק היתה פנויה משלג, והחנות עצמה אף היתה פתוחה. מזג האוויר מעולם לא עמד בדרכם של מעשנים נחושים.
כרוז העיירה השמיע הכרזות בשבת רק במקרים חריגים מאוד — זה היה נדיר אף יותר מרעם בסופת שלגים. בדרך כלל הושמעו הודעות רשמיות בשעות הפעילות של השוק, בימי שישי ושני. אך באותה שבת אחר הצהריים, בחזיתם של בתי עירייה בכל רחבי מזרח סלובקיה, החלה להישמע הלמות תופים, וכמה גויים שעברו ברחוב עצרו למרות השלג להאזין להודעה. הרוח החזקה והשלג העמוק עמעמו את הלמות התוף הפותחת שנועדה למשוך את תשומת לב התושבים. אף אחד בשכונה היהודית, מעבר לגדות הנמוכות של נהר קטן שהתפתל בשוליה הדרומיים של העיירה, לא שמע את התוף. מזג האוויר — תמיד יש מזג אוויר איפשהו, אבל היום הוא התעלה על עצמו — לא עזר.
בין המעטים שנקבצו סביב כרוז העיירה עמד לדיסלב גרוסמן בן העשרים ואחת, שמסיבות הידועות רק לו היה באותה עת בכיכר ולא בבית הכנסת או בבית עם משפחתו. עם עיניו הכהות ופניו הקורנות, לדיסלב נטה לעורר בסביבתו יותר חיוכים מרטינות, יותר צחוק מדמעות. בהיותו משורר בנשמתו, ייתכן שיצא לטייל מעט באוויר הצח אחרי הסעודה המשפחתית, להתרשם מהמרבד הלבן החף מעקבות שכיסה את הכיכר ולחוש בעקיצתו הצוננת של השלג שהכה בפניו. ואולי פשוט בא לו לעשן. תהא הסיבה אשר תהא, כשכרוז העיירה החל להכות בתוף נחפז לדיסלב, עם קומץ האנשים ששוטטו כמוהו בשלג, לשמוע את החדשות הטריות.
בדרך כלל נהג הכרוז להמתין להתקבצות קהל לפני שפתח בדבריו. לא היום. הוא התחיל לדקלם מיד כדי להסתלק בהקדם האפשרי ממזג האוויר הארור הזה שהרטיב את צווארון מעילו והקפיא את צווארו. הפתיתים שנפלו על ראשי גויים ויהודים כאחד היו עתה גדולים ורטובים, סימן ודאי שהסופה עומדת להסתיים.
אך עבור חלקם היא היתה רק בתחילתה.
מעל שאון הסערה קרא כרוז העיירה: "צעירות יהודיות, בנות שש־עשרה שנה ומעלה. על הנערות הרווקות להתייצב במקום שנקבע; פרטים בדבר בדיקה בריאותית ומטרת ההתייצבות יימסרו מבעוד מועד, בדרך רשמית."3 מלבד כמה מעשנים עיקשים, כמעט לא היה בסביבה איש שישמע את הדברים. זה הרי היה בעיצומה של סופת שלגים. אך אלה שבכל זאת שמעו פנו לשכניהם ואמרו: אמרתי לכם.
כיוון שלא היה לו עוד מידע להוסיף בנוגע לתאריכים, לשעות או למקומות, סיים הכרוז את הכרזתו בחתימה מילולית משלו, מעין ברכת פרידה בנוסח באגס באני, ואחריה רעם תיפוף אחרון: "וזה הכול, בסך הכול, סוף פסוק, זה כל מה שנמסר לידיעתכם, נקודה, חותמת רשמית, חסל, קץ כל הדיבורים, אתם יכולים ללכת הביתה, קר כל כך ששום אדם נורמלי לא יסתובב בחוץ..."4
לא נותרו עוד ספקות או סימני שאלה — השמועה היתה נכונה. ועד בוקר המחרת, על אף השלג שנערם על סף דלתם, כבר ידעו זאת כולם. ההכרזה האחרונה נפלה על ראשי הקהילה היהודית בכבדות של נטיפי קרח הנופלים מהגגות, אבל היתה מסוכנת מהם בהרבה.
*
בכל הנוגע לצעדים דרקוניים נגד נתיניה היהודים, נראה שממשלת סלובקיה ניסתה להתעלות על הגרמנים. בריונים צעירים, שהצטרפו לארגון הימין הפשיסטי הסלובקי "משמר הלינקה", הציקו והרביצו לנערים ולגברים יהודים שענדו על זרועם את סרט הזיהוי שנדרש מהם על פי חוק, והפך במרוצת הזמן לטלאי צהוב בצורת מגן דוד.5 מצבות הופלו או נותצו, חנויות הושחתו וכוסו בססמאות בגנות היהודים. בערים הגדולות נשמעו שירים לאומניים מקפיאי דם, מלווים במקצב של אבנים נזרקות וצלצול של זכוכית מתנפצת. בדוכני העיתונים חולק "דר שטירמר" ("המסתער"), עיתון התעמולה הגרמני שהזין בערות ואידיאולוגיות גזעניות ופרסם קריקטורות של יהודים בעלי אף מעוקל האונסים בתולות בנות הגזע הארי, משספים את גרונם של ילדים ואוספים את דמם לאפיית מצות, יושבים רכובים על כדור הארץ כאילו היה העולם סוס שבכוונתם לאלף ולהכניע, בעוד חיילים גרמנים אמיצים נלחמים ביהודי השטני — המזיק המרושע שמחריב את האנושות.6
אישה אחת בשוק אפילו שאלה את אדית, "איפה הקרניים שלך?" כשאדית הראתה לה שאין לה קרניים, האישה היתה המומה. איך מישהו יכול להיות פתי עד כדי כך ולהאמין שליהודים יש קרניים, שהם מכינים מצות מדם ילדים או שהם הרגו את אלוהים? היהודים המציאו את אלוהים, למען השם!
איך יכול מישהו להאמין באמת ובתמים במה שנכתב בעיתוני התעמולה?
בספטמבר 1941 גיבשה ממשלת סלובקיה קודקס יהודי, סדרת חוקים ותקנות שיישומם החל בתדירות הולכת וגוברת במהלך הסתיו, עד שנוצר הרושם שבכל יום מודיע כרוז העיירה על גזרה חדשה שהוטלה על יהדות סלובקיה.7 כך זה נשמע יום אחד:
אנו מביאים בזאת לידיעת הכלל כי היהודים: חייבים להירשם ולרשום את כל בני משפחתם בלשכת ראש העיר ביממה הקרובה ולצרף רשימה של כל נכסי דלא ניידי שברשותם.
וביום המחרת:
יהודים חייבים להציג את המאזנים הבנקאיים שלהם בבנקים מקומיים וזרים, ומעתה ואילך נאסר עליהם להתגורר ברחובות ראשיים ועליהם לפנות את מעונותיהם ברחובות ראשיים בתוך שבעה ימים.
כעבור שבוע:
יהודים חייבים לענוד על כל בגדיהם טלאי צהוב בצורת כוכב משושה שגודלו 24×24 ס"מ.
נאסר בזאת על יהודים לנסוע בין מדינות, ונסיעות מקומיות מחייבות היתר בכתב ממשמר הלינקה, שמחירו מאה קרונות.8 ההיתר יינתן רק אם משמר הלינקה יאשר את תוקף הבקשה.
אבל לאיזה יהודי היו מאה קרונות, ואיזה יהודי הכיר מישהו במשמר הלינקה שיאשר את בקשתו?
יהודים חייבים להפקיד את כל תכשיטיהם בתוך עשרים וארבע שעות במשרד הראשי של משמר הלינקה.
יהודים לא יגדלו חיות מחמד — אפילו לא חתול! — ולא יחזיקו ברשותם מכשירי רדיו ומצלמות כדי שלא ייהפכו למפיצי שקרים בשירות הבי־בי־סי.
יהודים חייבים להפקיד את מעילי הפרווה שלהם במטה משמר הלינקה.
יהודים חייבים למסור את האופנועים, המכוניות והמשאיות שלהם.
יהודים לא יתקבלו בשום בית חולים ולא יהיו זכאים לעבור ניתוחים.
יהודים לא יורשו עוד להיכנס לבתי ספר תיכוניים, או לדרוש דו"חות כלשהם מרשויות המדינה השונות.
אדית עדיין מנידה את ראשה למחשבה על החוקים שהגבילו את השכלתה. "לאחיות שלי עוד היה בית ספר, עד כיתה ה'. כשהן סיימו, החוק חייב אותן להישאר בבית ספר עד גיל ארבע־עשרה." כך שהן נאלצו לחזור על כיתה ה' שוב ושוב, שלוש פעמים! אדית ולאה שהיו מעל גיל ארבע־עשרה נקלעו למצב בעייתי, כי על אף זריזות המחשבה שלהן וכמיהתן לידע נאסר עליהן כיהודיות להשלים את לימודיהן בתיכון.
ואז התקבל עוד חוק.
אסור ליהודים להיכנס לגנים ציבוריים.
ועוד אחד:
אסור ליהודים להעסיק את בני הגזע הארי או להתרועע עם ארים, לבקר בתיאטראות, בסרטים או באירועי תרבות, להתקהל בקבוצה הגדולה מחמישה. אף יהודי לא מורשה להימצא ברחוב אחרי השעה עשרים ואחת אפס אפס.
איש לא היה יכול לצפות את התקנה בדבר האַריָאניזָציה של בתי עסק יהודיים, שהעניקה לגויים זכות חוקית להשתלט עליהם ופתחה בפניהם את "כל הפרקטיקות העסקיות שיאפשרו העברה מהירה ככל האפשר של בית העסק האמור לבעלות ארית בלעדית." שום פיצוי לא הוענק לבעל העסק היהודי.
"ליהודים היה מותר רק להתאבד," אמרה אמו של איוון רָאוּכבֶרגֶר.9
ועכשיו הם רצו את הבנות שלהם?
לא היה בזה שום היגיון. למה שמישהו ירצה לקחת נערות מתבגרות לעבודה? מתבגרים הם יצורים וכחנים ועצלנים. ונערות? הנערות הכי גרועות. רגע אחד הן מצחקקות, ובמשנהו פורצות בבכי. הן סובלות מכאבי שרירים וממצבי רוח. השיער והציפורניים שלהן מטרידים אותן יותר מביצוע עבודה כהלכתה. מספיק להסתכל על הרצפה במטבח אחרי שפְּריסקה היתה אמורה לטאטא אותה! מספיק להסתכל על הכלים שהקוּגֶל עוד דבוק להם לדופן כי זו שקרצפה אותם הסתכלה מבעד לחלון על יעקב, בנו של הרבי, במקום על הכלים. בלי האמהות שלהן, שילמדו אותן איך לנקות ולעשות עבודה ראויה, רוב הנערות לא היו נוקפות אצבע! מישהו מכיר מתבגרת שאוהבת לעבוד?
אף על פי כן, העולם סב על צירו הודות לנערות. כשהן חמודות וחביבות, הן חמודות וחביבות מאין כמותן. כשהן לוקחות את ידך בידן, הן נותנות לך הרגשה שאתה היצור האהוב והמוערך ביותר ביקום; אפילו הכוכבים מפסיקים לחוג במסילותיהם ברקיע ואומרים, "תראו את זה!" אנו תלויים בנערות כי הן קורנות, תוססות, מלאות תקווה. תמימות.
לכן היה קשה כל כך להאמין בשמועה שנפוצה בעיירות ובכפרים ברחבי סלובקיה — השמועה שעמדה להפוך לחוק. למה שמישהו ירצה לקחת נערות מתבגרות לעבודה בשירות הממשלה? למה לא לקחת נערים? זה עניין עגום, אמרו כולם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.