Becoming מדריך למציאת הקול האישי שלך

אחרי שהאוטוביוגרפיה שלי יצאה לאור שמעתי אותה תגובה מאנשים רבים — זרים, חברים ובני משפחה. הם אמרו, "קשה להאמין שזכרת הרבה כל כך." ההערה המסוימת הזאת גרמה לי לרוב לצחקק קצת, כי כשאני מהרהרת בתהליך המחשבתי שעברתי לצורך כתיבת הספר שלי, מה שאני זוכרת יותר מכול הוא התחושה שאני מנסה להיאחז בזיכרונות הנמצאים קצת מעבר להישג ידי: איך קראו לה? החלטתי על זה לפני השיחה ההיא עם ברק או אחריה? באיזו מדינה היה האירוע ההוא במסע הבחירות?

כתבתי יומן במשך תקופה קצרה בלבד, בסוף שנות העשרים לחיי, כשמערכת היחסים שלי עם ברק התהדקה ושקלתי שינוי בקריירה. זאת היתה תקופה סוערת, גדושה שינויים, וגיליתי שאם אני מקדישה זמן לכתיבת המחשבות שלי קל לי יותר לנווט בין כל השינויים. ואז הנחתי ליומן ולא חזרתי אליו עד שהתחלתי לכתוב את הממואר שלי. הוא החזיר אותי בן־רגע לגרסה מוקדמת יותר של עצמי, וכל החום, שיברונות הלב והתסכולים הציפו אותי.

בעקבות החוויה הזאת שאלתי את עצמי, "למה לא כתבתי יותר ביומן?" התשובה שלי, כמו של רבים מכן ומכם, אני בטוחה, היא שפשוט הייתי עסוקה. החלפתי קריירות. התחתנתי. ילדתי, ואיכשהו, בהמשך המסלול, מצאתי את עצמי לובשת שמלות נשף בבית הלבן; אין לי מושג איך זה קרה.

כשאני חושבת על העבר אני מצטערת על שלא הקדשתי זמן רב יותר לתיעוד המחשבות והרגשות שלי. לא כתבתי הרבה ביומן כי שכנעתי את עצמי לא לעשות זאת — כתיבת יומן עלולה לעתים להיראות מעט מפחידה ואולי הרת גורל. ברגע שהעט נוגע בדף נוסף למחשבות משקל ויש להן יותר משמעות.

אבל עכשיו אני מבינה שכל העסק פשוט בהרבה: לא חייבים לזכור הכול. אבל לכל דבר שאנחנו זוכרים יש ערך.

לא חייבים לכתוב שירה או לחכות להתגלות. לא חייבים לכתוב ביומן מדי יום ביומו ובהחלט לא חייבים להרגיש שיש לנו משהו חשוב לומר. אפשר לכתוב על דברים יומיומיים כמו חריקת הקרח על שִמשת המכונית בבוקר קפוא בשיקגו. על ריח ילדוּת מוכר של חומרי ניקוי בבית. על הנסיעה הביתה מנמל התעופה במכונית של אמא. אפשר אפילו לכתוב את רשימת המטלות למחר. אחת הרשומות שאהבתי יותר מכול תיארה ערב נטול אירועים מיוחדים במסעדה שכונתית שבה קשיש אחד דאג להשמיע פלייליסט מושלם.

כדאי רק לזכור שלכל דבר יש משמעות — לקולות ולריחות, לצחוק ולכאב — כי בסופו של דבר הכול הוא חלק מהסיפור שלך. כולי תקווה שהיומן הזה ישמש אותך לכתיבת חוויות, מחשבות ורגשות גם כשהם לא מושלמים, ובלי שום שיפוטיות. זה לא תרגיל שמטרתו להמתיק את החוויות או לכתוב משהו שונה מהתחושות ומהרגשות האמיתיים שלך, או לנסות לשכנע את עצמך להגיע לתוצאה מושלמת כלשהי. כי היופי בחיים הוא שחוויה שעברת היום יכולה לעורר בך רגשות שונים לחלוטין אחרי כמה חודשים, שנים או עשורים. בעתיד יתאפשר לך לחזור לדפים האלה ולזהות חלקים מעצמך שנסתרים ממך כיום, וזה נכון במיוחד עבור מי שנמצאים עדיין בשלבים ההתחלתיים של מסע החיים, שלבים שבהם השמחה והכאב לפעמים עזים וגולמיים מדי. הכתיבה היא דרך לעבד, להבין, לצמוח, וכן — גם לזכור.

זהו אולי החלק הבסיסי ביותר בהתפתחות הסיפור שלך: לראות את אוסף האנקדוטות והסיפורים הכתובים ולאמץ אותם אל הלב, כי הם שלך.

המון אהבה,

מישל אובמה