HEROCO גיבור טורדני כפייתי

שש וחצי. השעון המעורר לא הספיק לצלצל פעמיים לפני שכובה על ידי יד צנומה וארוכה. הבחור הצעיר והרזה נעמד על רגליו הארוכות והתהלך אל השירותים כסהרורי. הוא רוקן את שלפוחיתו, גילח את מעט הזיפים שצימח בשלושת הימים האחרונים, התיז שלוש פעמים מבקבוק האפטרשייב — קודם משמאל, אחר כך מימין ואז באמצע. הוא סחט החוצה שתי בועות משחת שיניים לבנה וצחצח את שיניו כמו תמיד — התחיל בחניכיים התחתונות, בצד שמאל של פיו, התקדם ימינה, המשיך לטוחנות, שבצד ימין ועלה שלב. אוי לא, הוא עלה שלב לצד ימין. הוא המשיך לצחצח, אך עכשיו יסיים את הצחצוח בצד שמאל. זה לא טוב. זה אומר שיהיה מזל רע היום. אוי, נו באמת, ביט, תתגבר על זה, חשב. זו רק משחת שיניים, אתה יודע שזה לא באמת משנה שום דבר ושאין סיבה להאמין בשטויות ו... צחצחת שוב בצד ימין. בסדר, נו, זה לא פוגע בי או משהו. זה רק עוד צחצוח.

ביט סירק את שערו השטני שהגיע עד לצווארו, שטף את פניו ויצא מהשירותים. הוא הלך לארונו ובחר בגדים לעוד יום לימודים: חולצה כחולה ומכנסי ג׳ינס שחורים. לאחר מכן שלף זוג גרביים לבנים מארונו וקירב אליו את נעליו. הוא גָּרב גֶּרב לרגלו הימנית קודם ולאחר מכן לשמאלית, ואז נעל את נעלו השמאלית וסיים בימנית — להתחיל בימין ולסיים בימין; להתחיל את היום טוב — ולסיים אותו טוב. האם זה אומר שכל האמצע רע? בכל מקרה פישל ביט בצחצוח השיניים, אז היום הזה לא יכול להיות טוב במיוחד ממילא.

ביט יצא מביתו בשבע וחצי, לאחר שאכל קערת דגני בוקר גדושים בסוכר. הוא לא ידע אם כמות הדגנים זוגית או אי-זוגית, אך בכל כף השתדל לאסוף מספר זוגי של דגנים. בכפות האחרונות זה היה מאתגר יותר, שכן הדגנים החליקו או התקבצו קרוב מדי, ולכן ביט איבד את הספירה. הוא יצא מדירת הסטודנטים שלו והקפיד לדרוך על המדרכה ברגל ימין, כאשר חבריו לדירה החלו להתעורר. ביט לא הולך מהר במיוחד, ולכן יצא מוקדם ללימודיו, שהתחילו בשעה שמונה וחצי.

* * *

ביט נכנס בשערי האוניברסיטה על שם קרמפוט הראשון, סבו של קרמפוט השלישי, דיקן האוניברסיטה הנוכחי. את הצעד אל בין כותלי המוסד בן שלוש הקומות עשה כמובן ברגל ימין. ביט הלך במסדרונות הכמעט ריקים אל עבר כיתת קורס החובה, שנאלץ להשתתף בו ברתכות ובעיצוב זכוכית. הוא לא ידע למה זה קורס החובה שהאוניברסיטה בחרה, אך ביט האמין כי ידע אף פעם לא מזיק, גם אם אינך רואה את עצמך עושה בו שימוש. הוא גם אהב ללמוד, זה עזר לו להסיח את דעתו מהמחשבות. בדרך לכיתה פגש בפרופ' גילן, איש בשלהי שנות הארבעים לחייו, כפי שהעידו שערותיו הבלונדיניות-לשעבר. "הו, ביט! אני בדיוק בעיצומה של קריאת העבודה האחרונה שהגשת לי, ואם החצי השני טוב כמו הראשון — אל תטרח להירשם למועדי ב', בחור צעיר!" גילן צחק צחוק מעט צורם, אך לבבי בעיני ביט. "תודה רבה, פרופסור," אמר ביט, שלא הצליח להסתיר את חיוכו, "אני מקווה שתיהנה גם מהחצי השני."

ביט אהב את פרופ' גילן. זו הייתה שנתו השנייה מתוך ארבע שנות לימודי ביו-כימיה בדרך לתוארו הראשון, ופרופ' גילן לא הפסיק לשבח אותו מאז עבודתו הראשונה. 22 עבודות הטיל גילן על תלמידיו, וביט הגיש את כולן בזמן. מספר דפיהן תמיד היה טוב בעיני ביט — 56, 93, 19 וכן הלאה. מספר העמודים הכולל תמיד היה מספר של מזל טוב (לא כולל ביבליוגרפיה, כמובן). ציוניו של ביט מעולם לא ירדו מ-95, אך הפעם תחושתו הייתה רעה. 44 עמודים. 4 מעולם לא היה מספרו של ביט. 2, 3, 5, 6, 7, 11, אלו כולם מספרים טובים. 2 מסמל זוגיות מסוימת, אינטימי, אך לא יותר מדי. 3 אומנם עלול לסמל גלגל שלישי, אך לא כמו 2, הוא אי-זוגי. אי-זוגיות סימלה המשכיות מסוימת בעיני ביט, וזוגיות סימלה חזרה למקור. במונחים פשוטים: 1 הוא צעד קדימה, 2 הוא צעד אחורה וכן הלאה. ביט לא אהב לקחת צעדים אחורה, לא אהב להישאר במקום, ועם זאת, כשהמזל האיר לו פנים, כמו בעבודותיו עד עכשיו, הוא העדיף להשאיר את מזלו כמו שהוא. אבל כשראה שמספר הדפים הכולל בעבודתו האחרונה הגיע ל-44, ביט חשש שמזלו אזל. אומנם עם הביבליוגרפיה יוצא מספר העמודים 45, אך גם זה לא מספר טוב במיוחד. ביט לא היה יכול להשמיט פרטים, ולכן לצמצם את מספר העמודים היה בלתי אפשרי. הוא לא הצליח לחשוב מה להוסיף לעבודה מלבד שתי פסקאות. מספר הדפים לא עלה על 44 גם לאחר מאמציו של ביט, והוא נאלץ להגיש את העבודה בצורתה המקורית, על מספר דפיה המקולל. אבל... פרופ' גילן אמר שאהב אותה. יכול להיות שהביבליוגרפיה נחשבת במספר הדפים הכולל? אם כן, מדוע עבודה של 93 עמודים, שהופכת ל-94 עמודים, קיבלה ציון כה גבוה? רגע, רגע אחד, ביט. פרופ' גילן עוד לא סיים את קריאתו. יש לו מספיק זמן להתחרט ולהחזיר לך את עבודתך בציון נמוך. חכה קצת לפני שתסיק מסקנות שגויות.

ביט הרהר לעצמו בזמן שהגיע לכיתת הרתכות ונכנס אליה, כמובן, ברגל ימין.

* * *

לאחר הפסקת שירותים קצרה שבה נכנס ביט לתא השמאלי ביותר, שכן ביציאתו יהיה אותו התא הימני ביותר, מה שיסמל היפוך של מזלו הרע למזלו הטוב, הלך ביט אל הקפיטריה. הוא עמד בתור וראה מאחורי כמה סטודנטים נוספים את שריל. יחסיהם של ביט ושריל התחילו והסתיימו ב"שלום" ברחבי המסדרון. ביט התאהב בשריל מיד בתום שיחתם הראשונה. הוא לא דיבר עם בנות רבות, אך את שריל הצליח להצחיק. נראה כי היא באמת הקשיבה לו, לפני שהייתה צריכה ללכת לכיתת לימודי המתמטיקה שלה. שערה הארוך כיסה ראש עם מוח חד, שביט רצה גישה לחלקים עמוקים יותר שלו. בהסכמה, כמובן. פניה של שריל היו עדינות, גופה צר ועטוי תמיד באופנה עכשווית, אך לא מצועצעת או ילדותית מדי. אולם ביט לא באמת הכיר את שריל. הוא ידע מעט פרטים עליה, בעיקר מתי בערך היא הולכת למקומות שבהם ביט היה יכול לפתוח בשיחה עימה, דבר שגרם לו להרגיש כמו סטוקר (אולי לא "כמו"), אך מלבד כמה פרטים שטחיים לא ידע דבר. הוא רצה לדעת עוד, רצה להתקרב אליה בביטחון, ולהגיד לה שלום ולשבת לידה בשולחן, ולדבר איתה במשך יותר מעשרים דקות, אבל מוחו בגד בו. הוא קפא במקומו הבטוח ולא הצליח לזוז. הוא רצה לזוז, ועד שיצאה שריל מהתור והתיישבה בשולחן לבד, ביט כבר הפסיד בקרב. הוא ידע שאינו טוב מספיק, שאינו יכול לנהל עם שריל שיחה של יותר מכמה דקות, שבטנו רופסת ושפניו אינן נאות מספיק, ששריל תחשוב שהוא מוזר ונואש אם ילך ויגיד לה שלום.

קו מחשבה זה היה אופייני לביט ומנע ממנו להכיר חברים רבים. אומנם, ישנם אנשים שביט הצליח להתחבר אליהם. אחד מהם היה טובי, שטפח על שכמו של ביט והתיישב לידו בארוחת הצוהריים, בשולחן נפרד משריל.

"אז... מה איתך? איך היה בסוף שבוע? סליחה שלא הייתי זמין, אגב," אמר טובי שחור השיער בחיוך גדול. טובי וביט שניהם בני 21, אך גופו החסון ורוח חייו משרים לטובי מראה של נער מסרט אמריקאי על שחקן פוטבול בקולג׳.

"לא עשיתי משהו מיוחד, לצערי," השיב ביט, "מה עם שאנה בסוף? נפגשת איתה?"

"אני שמח שאתה שואל כי אין לך מושג מה קרה. אתה זוכר את פיליה?"

"זאת עם העגיל בפופיק?"

"לא, זאת שמציירת נמשים."

"אה, כן. זה מוזר, לא?"

"מאוד. בכל מקרה, אני הולך על החוף עם שאנה, ופתאום פיליה מגיעה מאמצע שום מקום."

"לאן זה מוביל?"

ביט אכל את תפוחי האדמה שלו בזוגות. היו לו רק תשעה תפוחי אדמה בצלחת, אז הוא אכל שלושה קטנים יחדיו ושני גדולים. מי יודע מה יעשה מהלך זה למזלו.

״דיברנו קצת שלושתנו והיה סבבה. המשכתי ללכת עם שאנה ואז, באמצע שום מקום, היא מצחיקה אותי ואני אומר לה, 'די, נו, פיליה.'"

"זה נשמע כמו קטע מסיטקום."

"נכון?! אז פיליה ממש כועסת עליי עכשיו ו-"

"קראת לה פיליה שוב."

"לא אני לא."

"כן אתה כן."

"פאק... רציני? מה אתה חושב שזה, אני מאוהב בה?"

טובי תמיד אהב לספר על הרפתקאותיו ועל שברון ליבו. ביט אהב להקשיב לחבריו מדברים, וטובי תמיד היה מקור לסיפורים טובים. טובי גם אהב לספר את סיפוריו לביט, שכן ביט ביקר את התנהגותו ללא רחמים והשמיע את קול ההיגיון רוב הזמן. אילו רק ידע טובי כמה חישובים מנותקים מכל היגיון ביט עושה באופן יום-יומי.

ביט וטובי סיימו את ארוחותיהם והלכו כל אחד לדרכו. ביט התקרב אל חדר ההרצאות של פרופ' גילן ונתקע בנערה בדרכו לכיתה, ובטעות מעד פנימה, רגל שמאל קודם. הוא התנצל, קם, לקח צעד לאחור ונכנס פנימה ברגל ימין. הנערה הנמוכה, שקצות שערה צבועים בכחול, הסתכלה מבעד למשקפיה העבים אל ביט בתמיהה מסוימת והלכה אל מקומה. גם היא וגם ביט לא ידעו כמה חייהם ישתנו כמה שעות לאחר מכן.