WILD – מסע רגלי לגילוי עצמי
שריל סטרייד
₪ 37.00
תקציר
לפעמים, כשהחיים מגיעים למבוי סתום, לא נשאר אלא פשוט לקום וללכת… וללכת… וללכת… בגיל עשרים ושש שריל סטרייד חשבה שאיבדה הכול: אמה מתה, משפחתה התפזרה ונישואיה התפוררו.
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 363
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
קוראים כותבים (5)
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 363
יצא לאור ב: 2013
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
עשרת אלפים הדברים
למסע שערכתי לבד במשך שלושה חודשים בשביל הרכס הפסיפי היו הרבה התחלות. היתה ההחלטה הראשונית, המטורפת, לצאת אליו, ולאחריה ההחלטה השנייה, הרצינית יותר, ממש לעשות את זה, ואז ההתחלה השלישית הארוכה, שכללה שבועות של קניות ואריזות והכנות למבצע. היתה ההתפטרות ממשרתי כמלצרית והשלמת גירושַי ומכירת כל דבר כמעט שאי־פעם היה לי ופרידה מחברַי ועלייה לקבר אמי בפעם האחרונה. היתה הנסיעה ממיניאפוליס עד פורטלנד, אורגון, וכמה ימים לאחר מכן טיסה ללוס אנג'לס ונסיעה לעיירה מוהאבי, ונסיעה נוספת למקום שבו הצטלב הפק"ט עם הכביש המהיר.
ואז, סוף־סוף, הגיע השלב של לעשות את זה ממש, ומיד לאחריו ההכרה העגומה במה זה כרוך, ולאחריה ההחלטה להפסיק לעשות את זה כי זה אבסורדי וחסר טעם וקשה עד גיחוך הרבה יותר משציפיתי שזה יהיה, והייתי לחלוטין לא מוכנה לזה.
ואז הגיע השלב של לעשות את זה באמת ובתמים.
להמשיך ולעשות את זה, למרות הכול. למרות הדובים ונחשי העכסן וגלליהם של אריות ההרים שמעולם לא ראיתי; השלפוחיות והגלדים והשריטות והפצעים; התשישות והמחסור; הקור והחום; החדגוניות והכאב; הצמא והרעב; ההוד ורוחות הרפאים שרדפו אותי כשהלכתי בגפי אלף ושבע מאות קילומטרים ממדבר מוהאבי עד למדינת וושינגטון.
ואז, כשסוף־סוף עשיתי את זה, כשהלכתי את כל הקילומטרים ואת כל הימים האלה, הגיעה ההכרה שמה שחשבתי שהוא ההתחלה לא היה באמת קו ההתחלה. שבעצם המסע שלי בשביל הרכס הפסיפי לא החל עם ההחלטה החפוזה לצאת אליו. הוא החל עוד לפני שדמיינתי אותו בכלל — ארבע שנים, שבעה חודשים ושלושה ימים בדיוק קודם לכן, כשעמדתי בחדר קטן במרפאת מאיו שברוצ'סטר, מינסוטה, וגיליתי שאמי עומדת למות.
לבשתי ירוק. מכנסיים ירוקים, חולצה ירוקה, סרט ירוק בשיער. זאת היתה תלבושת שאמי תפרה — היא תמיד תפרה לי בגדים. כמה מהם היו בדיוק מה שחלמתי, אחרים פחות. לא השתגעתי על חליפת המכנסיים הירוקה, ואף על פי כן לבשתי אותה, כסיגוף, כמִנחה, כקמע.
כל היום ההוא בחליפה הירוקה, כשהתלוויתי אל אמי ואל אבי החורג, אדי, מקומה לקומה במרפאת מאיו, בעוד אמי עוברת מבדיקה לבדיקה, התנגנה בראשי תפילה, אם כי תפילה איננה המילה ההולמת לתיאור הנגינה הזאת. לא השפלתי ראש בפני אלוהים. אפילו לא האמנתי באלוהים. תפילתי לא היתה: אנא, אלוהים, רחם עלינו.
לא היו לי שום כוונות לבקש רחמים. לא היה לי צורך בכך. אמי היתה בת ארבעים וחמש. היא נראתה בסדר. במשך שנים רבות היא היתה צמחונית. היא שתלה בגינתה ציפורני חתול כדי להרחיק חרקים במקום להשתמש בחומרי הדברה. אחי ואני הוכרחנו לבלוע שיני שום טריות כשהיינו מצוננים. אנשים כמו אמי לא לקו בסרטן. תוצאות הבדיקות במרפאת מאיו יוכיחו את זה, יפריכו את מה שאמרו הרופאים בדוּלוּת. הייתי בטוחה בכך. מי הם בכלל הרופאים מדולות? מהי דולות? דולות! דולות היא עיירה קרתנית קפואה שלרופאים בה אין מושג על מה לעזאזל הם מדברים כשאמרו לצמחונית־לייט, אוכלת שומים, חובבת צמחי מרפא ולא־מעשנת בת ארבעים וחמש, שיש לה סרטן ריאות בשלב מתקדם. זוהי דולות.
שילכו להזדיין.
זאת היתה התפילה שלי: שילכולהזדייןשילכולהזדייןשילכו להזדיין.
ולמרות זאת אמי נמצאה כעת במרפאת מאיו, מותשת אחרי שלוש דקות של עמידה על הרגליים.
"את רוצה כיסא גלגלים?" שאל אדי כשנתקלנו בשורה של כיסאות כאלה במסדרון ארוך מרופד בשטיח.
"היא לא צריכה כיסא גלגלים," אמרתי.
"רק לרגע," אמרה אמי וכמעט התמוטטה לתוך אחד מהם, ועיניה פגשו בעיני לפני שאדי הסיע אותה אל המעלית.
אני השתרכתי מאחור ולא הרשיתי לעצמי לחשוב שום דבר. סוף־סוף היינו בדרכנו למעלה, אל הרופא האחרון. הרופא האמיתי, כפי שקראנו לו כל הזמן. זה שירכז את כל מה שהצטבר על אמא שלי ויאמר לנו את האמת. כשהמעלית החלה לטפס, אמי שלחה יד אל מכנסי ומשכה אותם, ממוללת באצבעותיה את הכותנה הירוקה במִפגן של בעלוּת.
"מושלם," אמרה.
הייתי בת עשרים ושתיים, הגיל שבו נשאה אותי ברחמה. היא עומדת לנטוש את חיי בדיוק ברגע שבו אני נכנסתי לחייה, חשבתי. משום מה המשפט הזה התגבש במלואו בראשי בדיוק אז והעיב זמנית על תפילת שילכו להזדיין. כמעט געיתי בבכי מרוב כאב. כמעט נחנקתי למוות ממה שהלך והתחוור לי. עמדתי לחיות את שארית חיי ללא אמי. הדפתי את העובדה הזאת עם כל מה שהיה בי. לא יכולתי להאמין בה אז במעלית וגם להמשיך לנשום, אז הנחתי לעצמי להאמין בדברים אחרים. למשל, שאם רופא אומר לך שאתה עומד למות בקרוב, לוקחים אותך לחדר עם שולחן עץ ממורק.
לא כך היה.
הובילו אותנו לחדר בדיקות שבו אחות הורתה לאמי להסיר את חולצתה וללבוש חלוק כותנה שחוטים השתלשלו מצדדיו. אמי עשתה כן, ואז עלתה על שולחן בדיקות שנייר לבן נפרש עליו. בכל פעם שזזה, החדר עלה באש מן הנייר הנקרע ומרשרש תחתיה. ראיתי את גבה העירום, את החמוקיים הקטנים תחת מותנה. היא לא עמדה למות. גבה העירום נראה לי כמו הוכחה לכך. בהיתי בו כשהרופא האמיתי נכנס לחדר ואמר שיתמזל מזלה של אמי אם תחיה עוד שנה. הוא הסביר שלא ינסו לרפא אותה, שמצבה סופני. אין מה לעשות, הוא אמר לנו. גילוי מאוחר כל כך הוא עניין נפוץ כשמדובר בסרטן ריאות.
"אבל היא לא מעשנת," מחיתי, מנסה לשכנע אותו לזנוח את הדיאגנוזה, כאילו הסרטן פועל בדרכים הגיוניות ואפשר לנהל איתו משא ומתן. "היא עישנה רק כשהיתה צעירה. הפסיקה כבר לפני שנים."
הרופא ניענע בראשו בעצב והמשיך הלאה. היתה לו עבודה לעשות. הם ינסו להקל את הכאב בגבהּ בעזרת הקרנות, הציע. הקרנות יצמצמו את הגידולים לכל אורך עמוד השדרה שלה.
לא בכיתי. רק נשמתי. נוראות. בכוונה יתרה. ואז שכחתי לנשום. פעם התעלפתי — זועמת, בגיל שלוש, כשעצרתי את הנשימה כי לא רציתי לצאת מהאמבטיה. הייתי קטנה מכדי לזכור את זה. מה עשית? מה עשית? שאלתי את אמא שלי לכל אורך ילדותי, מאלצת אותה לספר לי את הסיפור שוב ושוב, נדהמת ומסופקת מכוח הרצון העז שלי. היא הושיטה את ידיה וצפתה בי מכחילה, ענתה אמא תמיד. היא חיכתה עד שראשי צנח בין כפות ידיה, ואני אז שאפתי וחזרתי לחיים.
לנשום.
"אני אוכל לרכוב על הסוסה שלי?" שאלה אמי את הרופא האמיתי. היא ישבה בידיים מקופלות בחוזקה ובקרסוליים משוכלים. אזוקה לעצמה.
בתגובה הוא נטל עיפרון, הציב אותו על שפת הכיור והקיש בחוזקה על המשטח. "זה עמוד השדרה שלך אחרי ההקרנות," אמר. "קפיצה אחת, והעצמות שלך יתפוררו כמו קרקר יבש."
הלכנו לשירותי הנשים. ננעלנו בתאים נפרדים ומיררנו בבכי. לא החלפנו מילה. לא מפני שהרגשנו בודדות כל כך בכאבנו, אלא מפני שהיינו בו יחד כל כך, כמו גוף אחד במקום שניים. הרגשתי את משקלה של אמי שעון על הדלת, את ידיה חובטות בה באיטיות, מרעידות את מסגרת התאים כולם. אחר כך יצאנו ושטפנו ידיים ופנים, צופות זו בזו במראה הבוהקת.
נשלחנו לחכות בבית המרקחת. אני ישבתי בין אמי לבין אדי בחליפת המכנסיים הירוקה, הסרט הירוק עדיין בשערי, באורח פלא. היה שם ילד גדול וקירח שישב בחיקו של איש זקן. היתה אישה שזרועה התנודדה בפראות ממרפקה. היא אחזה בה בחוזקה בידה השנייה, מנסה להרגיע אותה. היא המתינה. אנחנו המתנו. היתה אישה יפהפייה, כהת שיער, שישבה בכיסא גלגלים. היא חבשה כובע סגול וענדה טבעות יהלום על כל אחת מאצבעותיה. לא יכולנו להסיר ממנה את העיניים. היא דיברה ספרדית עם האנשים שהתגודדו סביבה, משפחתה ואולי בעלה.
"את חושבת שיש לה סרטן?" לחשה לי אמי בקול רם.
אדי ישב מעברי השני אבל לא יכולתי להביט בו. אם הייתי מביטה בו הייתי מתפוררת. חשבתי על אחותי הבכורה קארן ועל אחי הצעיר לֵייף. על בעלי פול, ועל הורי אמי ואחותה, שחיו במרחק אלף חמש מאות קילומטרים משם. מה הם יאמרו כשידעו. איך הם יבכו. תפילתי היתה שונה עכשיו: שנה, שנה, שנה. המילה הזאת פעמה כמו לב בחזי.
זהו פרק הזמן שאמי תחיה.
"על מה את חושבת?" שאלתי אותה. שיר בקע מן הרמקולים בחדר ההמתנה. שיר ללא מילים, אבל אמי הכירה את המילים, ובמקום לענות לשאלתי שרה לי אותן בשקט. "ורדים של נייר, ורדים של נייר, הו, כמה אמיתיים הם נראים," היא שרה. היא הניחה את ידה על ידי ואמרה, "כשהייתי צעירה הייתי מקשיבה לשיר הזה. מצחיק, כשחושבים על זה. לחשוב שאני מקשיבה לאותו שיר עכשיו. בחיים לא הייתי מנחשת."
ואז קראו בשמה של אמי: המרשמים שלה היו מוכנים.
"לכי תביאי לי אותם," אמרה. "תגידי להם מי את. תגידי להם שאת הבת שלי."
***הייתי הבת שלה, אבל גם יותר מזה. הייתי קארן, שריל, לייף. קארן שריל לייף. קארןשריללייף. שמותינו התמזגו לאחד בפיה של אמי מאז ומעולם. היא לחשה אותו ושאגה אותו, סיננה אותו וזימזמה אותו. היינו ילדיה, חבריה, סופהּ וראשיתה. ישבנו לידה בתורות כשנהגה במכונית. "אני אוהבת אתכם ככה?" היתה שואלת אותנו, מרחיקה את כפות ידיה כחמישה־עשר סנטימטרים זו מזו. "לא," היינו אומרים בחיוך ערמומי. "אני אוהבת אתכם ככה?" היתה שואלת שוב, וכן הלאה וכן הלאה, מרחיקה את כפות ידיה יותר בכל פעם. אך היא אף פעם לא הגיעה לסוף, ולא משנה כמה רחוק פרשה את זרועותיה. מידת אהבתה אלינו היתה מעבר להישג ידה. לא ניתן לכמֵת או להכיל אותה. היא היתה עשרת אלפים הדברים בעלי השמות בעולם הדאו־דה־ג'ינג, ועשרת אלפים נוספים. היא אהבה אותנו במלוא גרון, אהבה מקיפת כול, נטולת כל התייפייפות. אהבה שהגיחה מדי יום מכל ישותה.
היא גדלה כבתם של אנשי צבא וכקתולית. היא גרה בחמש מדינות שונות ובשתי ארצות עוד לפני גיל חמש־עשרה. היא אהבה סוסים ואת האנק ויליאמס, ולחברתה הטובה ביותר קראו בּאבְּס. בגיל תשע־עשרה ובהיריון התחתנה עם אבי. שלושה ימים לאחר מכן הוא הכה אותה ברחבי החדר. היא עזבה וחזרה. עזבה וחזרה. היא סירבה לקבל את זה, אבל קיבלה. הוא שבר את אפה. הוא שבר את כלי המטבח שלה. הוא פשט את עור ברכיה כשגרר אותה בשערה על מדרכה לאור יום. אבל הוא לא שבר אותה. בגיל עשרים ושמונה היא הצליחה לעזוב אותו בפעם האחרונה.
היא היתה בודדה, עם קארןשריללייף לידה במכונית.
בשלב זה גרנו בעיר קטנה מרחק שעה ממיניאפוליס, בסדרה של מתחמי דירות עם שמות שעוררו רושם מוטעה של פאר: מיל פּוֹנד ובַּרבּרי נוֹל, טְרי לוֹפט ולֵייק גרייס מאנור. היתה לה עבודה אחת, ואז אחרת. היא מילצרה במקום בשם "נורסמן" ואז במקום בשם "אינפיניטי", שם לבשה מדים — טישרט שחורה עם הכתובת לכו על זה בנצנצים בשלל צבעי הקשת על החזה. היא עבדה במשמרת יום במפעל לייצור מכלי פלסטיק עמידים לכימיקלים מאכּלים, והביאה את הפסולים הביתה. מגשים וקופסאות שנסדקו או נוקבו או התעקמו במכונה. הפכנו אותם לצעצועים — מיטות לבובות שלנו, מסלולי נסיעה למכוניות שלנו. היא עבדה ועבדה ועבדה, ובכל זאת היינו עניים. קיבלנו גבינה ממשלתית ואבקת חלב, תלושי מזון וכרטיסי סיוע רפואי, ומתנות חינם מנדבנים בחג המולד. שיחקנו תופסת, רמזור וחידון פנטומימה ליד תיבת הדואר, שאותה היה אפשר לפתוח רק במפתח, בהמתנה להמחאות.
"אנחנו לא עניים," אמרה אמי פעם אחר פעם, "כי אנחנו עשירים באהבה." היא היתה מערבבת צבעי מאכל במי סוכר ומעמידה פנים שזה משקה מיוחד. "סַרסָפָּרילה" או "אורנג' קראש" או לימונדה. היא היתה שואלת, תרצי עוד כוס משקה, גברתי? במבטא בריטי שחצני שהצחיק אותנו כל פעם מחדש. היא היתה פורשת את זרועותיה לרווחה ושואלת אותנו כמה ולא היה סוף למשחק הזה. היא אהבה אותנו יותר מכל הדברים בעלי השמות בעולם. היא היתה אופטימית ושלווה, מלבד כמה פעמים שבהן איבדה את העשתונות והרביצה לנו בכף עץ. או פעם אחת כשצרחה חרא ופרצה בבכי כי לא ניקינו את החדר שלנו. היא היתה טובת לב וסלחנית, נדיבה ותמימה. היא יצאה עם גברים בעלי שמות כמו קילֶר ודוּבּי ודני־אופנוע ובחור בשם ויקטור שאהב לעשות סקי. הם היו נותנים לנו שטרות של חמישה דולר כדי שנקנה ממתקים בחנות והם יוכלו להישאר לבד בדירה עם אמא שלנו.
"תסתכלו לשני הצדדים," היתה קוראת אחרינו כשנמלטנו כלהקת כלבים מורעבים.
כשפגשה את אדי, היא לא חשבה שזה יעבוד, כי הוא היה צעיר ממנה בשמונה שנים, אבל הם בכל זאת התאהבו. גם קארן ולייף ואני התאהבנו בו. הוא היה בן עשרים וחמש כשפגשנו אותו ובן עשרים ושבע כשהתחתן עם אמא שלנו והבטיח להיות לנו לאב; נגר שידע לבנות ולתקן דברים. עזבנו את מתחמי הדירות עם השמות המפוארים ועברנו לגור איתו בבית חווה שכור ורעוע, עם רצפת עפר במרתף וארבעה צבעים שונים בחוץ. בחורף אחרי נישואיה של אמי, אדי נפל מגג בזמן העבודה ושבר את הגב. כעבור שנה הוא ואמי לקחו את כספי הפיצויים בסך שנים־עשר אלף דולר וקנו, במזומן, מאה ושישים דונם אדמה במחוז אֵייטקין, מרחק שעה וחצי נסיעה ממערב לדולות.
לא היה שם בית. איש מעולם לא בנה בית בשטח הזה. מאה ושישים הדונם שלנו היו ריבוע מושלם של עצים ושיחים ועשבים, שדות ספוגי מים וביצות סתומות מקני סוף. דבר לא הבדיל בינו לבין העצים והשיחים והעשבים והשדות והביצות שהקיפו אותו ברדיוס של קילומטרים. בחמשת החודשים הראשונים להיותנו בעלי אדמות, הקפנו שוב ושוב את נחלתנו, מפלסים את דרכנו על פני השממה בשני הצדדים שלא גבלו בכביש, כאילו ההליכה תאטום את השטח מפני העולם ותהפוך אותו לשלנו. ובהדרגה זה קרה. עצים שפעם נראו לי כמו כל עץ אחר הפכו מזוהים כמו פניהם של חברים ותיקים בהמון, ענפיהם החוו תנועות בעלות משמעות פתאומית, ועליהם פיתו אותי כמו ידיים מוכרות. גושי עשב ושולי הביצה המוכרים כעת הפכו לציוני דרך, מדריכים, בלתי מובנים לאיש מלבדנו.
כל עוד חיינו בעיירה המרוחקת שעת נסיעה ממיניאפוליס, קראנו לה "צפונה". במשך שישה חודשים עלינו צפונה רק בסופי־שבוע, ועמלנו במרץ כדי לאלף חלקת אדמה ולבנות צריף של חדר אחד עם גג מנייר־זפת, שכולנו נוכל לישון בו. בתחילת יוני, כשהייתי בת שלוש־עשרה, עברנו צפונה לתמיד. או ליתר דיוק אמי, לייף, קארן ואני עברנו, וכן שני הסוסים שלנו, החתולים והכלבים שלנו, וארגז עם עשרה אפרוחים שאמי קיבלה במתנה כשקנתה עשרה קילו תערובת לתרנגולות. אדי המשיך להגיע בסופי־שבוע כל הקיץ ונשאר רק בסתיו. הגב שלו החלים מספיק כדי שיוכל סוף־סוף לעבוד, ובתקופת העומס הוא מצא עבודה כנגר, עבודה שהיתה רווחית מכדי שיוותר עליה.
קארןשריללייף שוב נותרו לבדם עם אמא — בדיוק כפי שהיינו בשנות רווקותה. בקוּמנו או בשנתנו בקיץ ההוא כמעט לא איבדנו קשר עין, ולעתים רחוקות פגשנו מישהו אחר. נמצאנו במרחק כשלושים קילומטרים משתי עיירות קטנות בכיוונים מנוגדים: מוּס לֵייק ממזרח; מקגרגור מצפון־מערב. בסתיו למדנו בבית הספר במקגרגור, הקטנה מהשתיים, עם אוכלוסייה של ארבע מאות נפש, אבל לאורך כל הקיץ מלבד אורחים מזדמנים — שכנים מרוחקים שקפצו להציג את עצמם — היינו רק אנחנו ואמא. רבנו ודיברנו והמצאנו בדיחות והסחות דעת כדי להעביר את הזמן.
מי אני? היינו שואלים זה את זה שוב ושוב, במסגרת משחק שבו השואל היה חושב על מישהו, מפורסם או לא, והאחרים ניסו לנחש מיהו על סמך מספר אינסופי של שאלות כן ולא: אתה גבר? אתה אמריקני? אתה מת? אתה צ'רלס מנסון?
שיחקנו בזה בעודנו שותלים ומטפחים גן שיקיים אותנו בחורף בקרקע שקיבלה יד חופשית לאורך מילניום שלם, ובעודנו בונים בעקביות את ביתנו בקצה השטח ומקווים להשלים אותו עד סוף הקיץ. יתושים הקיפו אותנו בזמן שעבדנו, אבל אמי אסרה עלינו להשתמש בכל כימיקל שנודע כמשמיד־מוח, מזהם־קרקע, מעוות־צאצאים־עתידיים. תחת זאת הורתה לנו להתמרח בשמן מנתה. בערבים שיחקנו בספירת העקיצות על גופינו לאור נרות. המספרים נעו סביב שבעים ותשע, שמונים ושש ומאה ושלוש.
"אתם תודו לי ביום מן הימים," אמרה אמי תמיד כשאחי ואני התלוננו על כל הדברים שלא היו לנו עוד. מעולם לא נהנינו מחיי מותרות או אפילו מחיי המעמד הבינוני, אבל חיינו בקרב מנעמי העידן המודרני. תמיד היתה לנו טלוויזיה בבית, שלא לדבר על אסלה עם מכל הדחה וברז שאפשר היה למלא ממנו כוס מים. בחיינו החדשים כחלוצים, אפילו מילוי הצרכים הפשוטים ביותר דרש מסכת מייגעת של מטלות קשות חסרות תוחלת. המטבח שלנו כלל גזיית קולמן, טבעת אש, מקרר מיושן שאדי בנה ושחייב קרח אמיתי כדי לשמור על תכולה צוננת ולו במקצת, כיור נפרד שעוּן על קיר חיצוני של הצריף, ודלי מים עם מכסה. כל מרכיב כזה תבע מעט פחות מכפי שנתן, ודרש טיפול ותחזוקה, מילוי וריקון, הרמה והנחה, שאיבה וטעינה, תדלוק והשגחה.
קארן ואני חלקנו מיטה על מצע מוגבה שהוצב קרוב כל כך לתקרה, שבקושי יכולנו לשבת עליה. לייף ישן במרחק כמה מטרים משם, על מצע קטן יותר משלו, ואמא ישנה במיטה על הרצפה מתחתינו, כשאדי מצטרף אליה בסופי־שבוע. מדי לילה דיברנו עד שנרדמנו, בסגנון מסיבת פיג'מות. לאורך המיטה המוגבהת שחלקתי עם קארן היה אשנב בתקרה, ושמשתו השקופה נמצאה מעל פנינו. מדי לילה היו השמים השחורים והכוכבים הנוצצים בני לווייתי המדהימים; מפעם לפעם חזיתי ביופיים ובהודם בבהירות כזאת, שההבנה שאמי צודקת פילחה אותי. ידעתי שביום מן הימים אכן אודה לה, ושלמעשה אני מודה לה כבר עכשיו, שאני חשה משהו חזק ואמיתי צומח בתוכי.
את הדבר שצמח בתוכי אזכור כעבור שנים, כשחיי יאבדו אחיזה מרוב צער. זה הדבר שיגרום לי להאמין שמסע על פני שביל הרכס הפסיפי הוא דרכי חזרה אל האדם שהייתי פעם.
בליל כל הקדושים עברנו לבית שבנינו מעצים ומקרשים. לא היו בו חשמל או מים זורמים או טלפון או בית שימוש או אפילו חדר אחד עם דלת. לאורך כל שנות נעורי אדי ואמי המשיכו לבנות אותו, להוסיף לו, לשפר אותו. אמי שתלה גן ושימרה והחמיצה והקפיאה ירקות בסתיו. היא סחטה את העצים והכינה סירופ מייפל, אפתה לחם וסרקה צמר, הכינה במו ידיה צבעי בד מעלֵי שן־הארי וברוקולי.
אני גדלתי ועזבתי את הבית כדי ללמוד בקולג' בטווין סיטיס, בבית ספר שנקרא סנט תומס, אך לא בלי אמי. מכתב הקבלה שלי ציין שהורֵי הסטודנטים יכולים להשתתף בשיעורים בסנט תומס חינם אין כסף. אף שאהבה את חייה כחלוצה מודרנית, אמי תמיד רצתה לרכוש תואר. צחקנו על כך יחד, ואז הגינו בכך בפרטיות. היא בת ארבעים, זקנה מדי לקולג', אמרה אמי כשדנו בכך, ולא יכולתי לחלוק עליה. חוץ מזה, סנט תומס נמצא במרחק שלוש שעות נסיעה. דיברנו ודיברנו עד שלבסוף עשינו עסק: היא תבוא לסנט תומס אבל ננהל חיים נפרדים, שאני אכתיב אותם. אני אגור במעונות והיא תיסע הלוך ושוב. אם דרכינו יצטלבו בקמפוס, היא לא תכיר בקיומי אלא אם אני אכיר קודם בקיומה.
"זה בטח לחינם," אמרה ברגע שגיבשנו את התוכנית. "רוב הסיכויים שאנשור ממילא." כדי להתכונן היא עקבה אחרַי במהלך החודשים האחרונים שלי בתיכון, הכינה את כל שיעורי הבית שקיבלתי והשחיזה את כישוריה. היא העתיקה את דפי העבודה שלי, כתבה את העבודות שאני כתבתי, קראה את כל הספרים. נתתי לה ציונים בעזרת הערות המורים שלי. שפטתי אותה כתלמידה חלשה במקרה הטוב.
היא התחילה ללמוד בקולג' והוציאה רק מאיות.
לפעמים חיבקתי אותה בחום כשראיתי אותה בקמפוס; לפעמים שייטתי על פניה כאילו היתה אוויר.
שתינו היינו בשנה האחרונה כשגילינו שחלתה בסרטן. בשלב זה כבר לא למדנו בסנט תומס. שתינו הועברנו לאוניברסיטת מינסוטה בתום השנה הראשונה — היא לקמפוס בדולות, אני לזה שבמיניאפוליס — ולמרבה השעשוע למדנו אותו מקצוע ראשי. היא למדה לתואר דו־חוגי בלימודי נשים והיסטוריה, ואני — לימודי נשים וספרות אנגלית. מדי לילה דיברנו שעה בטלפון. אני כבר הייתי נשואה, לאיש טוב בשם פול. התחתנתי איתו ביער שבשטח שלנו, בשמלת סאטן ותחרה לבנה שאמי תפרה.
אחרי שחלתה, כיווצתי את חיי. אמרתי לפול שלא יבנה עלי. שאצטרך לעזוב ולחזור הביתה בהתאם לצרכיה של אמי. רציתי להפסיק ללמוד, אבל אמי הורתה לי לא לעשות זאת, התחננה בפני שלא משנה מה יקרה, אשלים את התואר. היא עצמה עשתה מה שכינתה הפסקה. נותרו לה שני קורסים בלבד להשלמת התואר, והיא תעשה זאת, אמרה. היא תקבל תואר ראשון גם אם זה יחסל אותה, אמרה, ושתינו צחקנו ואז החלפנו מבט קודר. היא תלמד מהמיטה. היא תגיד לי מה להקליד ואני אקליד. בקרוב תהיה חזקה מספיק להתחיל את שני הקורסים, היא ידעה זאת בוודאות. אני נשארתי באוניברסיטה, אם כי שיכנעתי את המרצים שלי שירשו לי להשתתף בשיעורים רק יומיים בשבוע. עם תום היומיים האלה רצתי הביתה להיות עם אמי. בניגוד ללייף וקארן שבקושי יכלו לשאת את נוכחותה של אמא מרגע שחלתה, אני לא יכולתי לשאת את הפרידה ממנה. חוץ מזה היא נזקקה לי. אדי היה איתה כמה שהיה יכול, אבל הוא היה מוכרח לעבוד. מישהו היה צריך לשלם חשבונות.
בישלתי אוכל שאמי ניסתה לאכול, אך בלי הצלחה יתרה. היא היתה חושבת שהיא רעבה ואז מתיישבת כמו אסיר ובוהה במזון שעל הצלחת. "זה נראה טוב," היתה אומרת. "בטח אצליח לאכול את זה אחר כך."
קירצפתי את הרצפה. הוצאתי הכול מהארונות ועטפתי את המדפים בנייר חדש. אמי ישנה וגנחה וספרה ובלעה את הכדורים שלה. בימים טובים ישבה בכיסא ודיברה איתי.
לא היו לנו דברים רבים לומר. היא היתה שקופה ושופעת כל כך ואני חקרנית כל כך, שכבר כיסינו הכול. ידעתי שאהבתה אלי רחבה יותר מעשרת אלפים הדברים וגם מעשרת אלפים דברים נוספים. הכרתי את שמות הסוסים שאהבה כילדה: פּאל ובאדי ובכחוס. ידעתי שאיבדה את בתוליה בגיל שבע־עשרה עם נער בשם מייק. ידעתי איך פגשה את אבי כעבור שנה, ואיך הוא נראה לה בדייטים הראשונים. איך — כשבישרה להוריה על הריון הנעורים שלה מחוץ לנישואים — אביה הפיל כף. ידעתי שהיא תיעבה את ההכרח ללכת לווידוי, וכן את עצם הדברים שהתוודתה עליהם. הקללות וההתחצפויות לאמה, הקיטורים על הצורך לערוך שולחן בזמן שאחותה הצעירה בהרבה משחקת. השמלות שלבשה כשיצאה לבית הספר, שהחליפה אותן בג'ינס שהחביאה בתיק. לכל אורך ילדותי ונעורי שאלתי ושאלתי, הכרחתי אותה לתאר את הסצנות האלה ואחרות, רציתי לדעת מי אמר מה וכיצד, איך הרגישה כשמשהו קרה, איפה עמד מי ובאיזו שעה של היום זה היה. והיא סיפרה לי, בהסתייגות או בעונג, צוחקת ושואלת למה לכל הרוחות אני רוצה לדעת. רציתי לדעת. לא יכולתי להסביר למה.
אבל כעת, כשגססה, ידעתי הכול. אמי כבר היתה בתוכי. לא רק החלקים שבה שהכרתי, אלא גם החלקים שבה שהיו שם לפני.
המסעות ממיניאפוליס הביתה ובחזרה לא נמשכו זמן רב. קצת יותר מחודש. המחשבה שאמי תחיה שנה הפכה עד מהרה לחלום עצוב. בשנים־עשר בפברואר הלכנו למרפאת מאיו. בשלושה במרס היא כבר התאשפזה בבית חולים בדולות, כמאה ועשרה קילומטרים משם, עקב כאבים עזים. כשהתלבשה כדי לצאת, גילתה שאינה מסוגלת לגרוב גרביים וקראה לי לחדר כדי שאעזור לה. היא ישבה על המיטה, ואני כרעתי ברך לפניה. מעולם לא גרבתי גרביים למישהו, וזה היה קשה יותר משחשבתי. הם סירבו להחליק על עורה. הם נתקעו. התרגזתי עליה, כאילו שהחזיקה בכוונה את הרגל באופן שהפך את המשימה לבלתי אפשרית. היא נשכבה על המיטה, שעונה על ידיה ועיניה עצומות. שמעתי אותה נושמת עמוק, לאט.
"לעזאזל," אמרתי. " תעזרי לי."
אמי השפילה אלי את מבטה, ובמשך כמה רגעים לא אמרה מילה.
"מותק," אמרה לבסוף, הביטה בי וידה ליטפה את ראשי. היא השתמשה במילה הזאת לעתים קרובות בילדותי, בנימה מסוימת מאוד. לא כך רציתי שיהיה, שה מותק הבודדת הזאת תיאמר, אבל זה מה שהיה. מה שהכי הרגיז אותי אצל אמי היה עצם ההשלמה עם הסבל, האופטימיות והעליזוּת הבלתי נלאות שלה.
"בואי," אמרתי לאחר שנאבקתי לנעול לה את הנעליים.
תנועותיה כשלבשה את המעיל היו איטיות וכבדות. היא נאחזה בקירות כשעשתה את דרכה בבית, כששני כלביה האהובים הולכים אחריה לכל מקום, תוחבים את אפם לידיה ולירכיה. צפיתי בה טופחת על ראשיהם. לא היתה לי תפילה יותר. המילים שילכו להזדיין היו שתי גלולות יבשות בפי.
"שלום, יקרים שלי," אמרה לכלבים. "שלום, בית," אמרה ויצאה בעקבותי.
לא עלה בדעתי שאמי תמות. עד שגססה, המחשבה מעולם לא חלפה במוחי. היא היתה מונוליתית ובלתי מנוצחת, המלאך השומר של חיי. היא תזדקן ותמשיך לעבוד בגינה. התמונה הזאת היתה חרותה במוחי כמו זיכרונות ילדותה, שהכרחתי אותה לתאר בפני בפירוט כזה, עד שזכרתי אותם כאילו היו שלי. היא תהיה זקנה ויפה כמו התצלום בשחור־לבן של ג'ורג'יה אוקיף ששלחתי לה פעם. נאחזתי בתמונה הזאת בשבועיים הראשונים אחרי שיצאנו ממרפאת מאיו, ואז, כשאושפזה באגף ההוספיס של בית החולים בדולות, התמונה התפוגגה, פינתה את מקומה לאחרות, צנועות ואמיתיות יותר. דמיינתי את אמי באוקטובר; כתבתי את הסצנה במוחי. ואז את זו של אמי באוגוסט, ואחרת במאי. עם כל יום שחלף, עוד חודש התקלף.
ביומה הראשון בבית החולים הציעה אחות לאמי מורפיום, אך היא סירבה. "מורפיום נותנים לגוססים," אמרה. "מורפיום פירושו שאין תקווה."
אך היא עמדה בסירובה רק יום אחד. היא ישנה והתעוררה, דיברה וצחקה. היא צעקה מכאב. אני שהיתי איתה בימים, ואדי בלילות. לייף וקארן התרחקו, המציאו תירוצים לא מוצדקים ומרתיחים בעיני, אם כי היעדרם לא הטריד את אמי כמדומה. היא היתה טרודה אך ורק במיגור הכאב, משימה בלתי אפשרית במרווחי הזמן שבין מנות המורפיום. אף פעם לא הצלחנו לסדר את הכרים כמו שצריך. אחר צהריים אחד רופא שמעולם לא ראיתי נכנס לחדר והסביר שאמי גוססת ממש.
"אבל עבר רק חודש," אמרתי בהתרסה. "הרופא השני אמר לנו שנה."
הוא לא השיב. הוא היה צעיר, בן שלושים אולי. הוא עמד לצד אמי, ידו העדינה השעירה תלויה ברפיון, והשפיל מבט אל מיטתה. "מרגע זה ואילך המטרה היחידה שלנו היא לעזור לה להרגיש בנוח."
בנוח, ועם זאת אחיות ניסו לתת לה כמה שפחות מורפיום. היה אח אחד, שראיתי את קו המתאר של הפין שלו דרך מכנסיו הלבנים הצמודים. רציתי נואשות לגרור אותו לאמבטיה הקטנה מאחורי מיטתה של אמי ולהציע לו את עצמי, לעשות כל דבר אם רק יסכים לעזור לנו. רציתי גם לשאוב ממנו עונג, להרגיש את כובד גופו על גופי, לחוש את פיו בשערי ולשמוע אותו אומר את שמי פעם אחר פעם, לאלץ אותו להכיר בקיומי, לגרום לכך שיהיה אכפת לו, לסחוט מלבו רחמים עלינו.
כשאמי ביקשה עוד מורפיום, היא ביקשה אותו באופן שמעולם לא שמעתי מישהו מבקש משהו. כמו כלב משוגע. כשהיתה מבקשת ממנו, הוא לא הביט בה אלא בשעון היד שלו. הבעת פניו לא השתנתה, תהיה התשובה אשר תהיה. לפעמים הוא נתן לה עוד בלי להוציא הגה, ולפעמים סירב בקול רפוי כמו הפין במכנסיו. או־אז התחננה אמי וייבבה. היא בכתה ודמעותיה זלגו בכיוון הלא נכון. לא למטה, על לחייה הבהירות ומשם אל זוויות פיה, כי אם מזוויות עיניה אל אוזניה ואל קן שערה שעל המיטה.
היא לא חייתה שנה. היא לא חייתה עד אוקטובר או אוגוסט או מאי. היא חייתה ארבעים ותשעה ימים אחרי שהרופא הראשון בדולות הודיע שיש לה סרטן; שלושים וארבעה ימים אחרי שהרופא במרפאת מאיו אמר לה את זה. אבל כל יום היה נצח, יום נערם על גבי יום, בהירוּת קרה בעיצומו של ערפל עמוק.
לייף לא הגיע לבקר אותה. קארן הגיעה פעם אחת אחרי שהתעקשתי. הייתי שבורת לב וזועמת מאי־אמון. "אני לא אוהבת לראות אותה ככה," אמרה אחותי חלושות כשדיברנו, ופרצה בבכי. לא יכולתי לדבר עם אחי — מקום הימצאו במהלך השבועות האלה היה בגדר חידה לדידו של אדי ולדידי. חבר אחד אמר לנו שהוא גר אצל בחורה בשם סוּ בסנט קלאוד. אחר ראה אותו דג בקרח באגם שריף. לא היה לי זמן לפעול בנידון בהיותי שקועה עד צוואר בטיפול היומיומי באמי — מחזיקה קעריות פלסטיק שתקיא לתוכן, מיטיבה את הכרים הבלתי אפשריים פעם אחר פעם, מושיבה אותה על סיר הלילה שהאחיות הניחו בסמוך למיטתה, מדרבנת אותה לנגוס במזון שתקיא עשר דקות לאחר מכן. ובעיקר, צפיתי בה ישנה; המשימה הקשה מכול, לראות אותה נחה, פניה עדיין קפוצים מכאב. בכל פעם שנעה, הצינורות שהשתלשלו סביבה התנודדו, ולבי החיש את פעימותיו מפחד שתזיז את המחטים המצמידות את הצינורות לשורשי ידיה ולכפות ידיה הנפוחים.
"איך את מרגישה?" הייתי הומה כשהתעוררה, ומושיטה יד מבעד לצינורות להבריש את השיער הדבוק למצחה חזרה למקומו.
"אוי, מותק," היה כל מה שאמרה בדרך כלל. ואז היתה מסיטה את מבטה.
כשאמי ישנה שוטטתי במסדרונות בית החולים, עיני מנתרות אל חדרי אנשים אחרים כשחלפתי על פני דלתות פתוחות, קולטות הבזקים של זקנים עם שיעול קשה ובשר ארגמני, נשים עם תחבושות סביב ברכיהן השמנות.
"מה שלומך?" האחיות היו שואלות אותי בעגמומיות.
"מחזיקים מעמד," הייתי אומרת, כאילו שהייתי אנחנו.
אבל הייתי רק אני. בעלי פול עשה כמיטב יכולתו לגרום לי להרגיש פחות לבד. הוא נותר הגבר האדיב והעדין שהתאהבתי בו כמה שנים קודם לכן, האיש שאהבתי בלהט כזה שהדהמתי את כולם כשהתחתנתי איתו ממש לפני גיל עשרים, אך ברגע שאמי התחילה לגסוס, משהו בתוכי מת כלפי פול, ולא משנה מה עשה או אמר. ואף על פי כן התקשרתי אליו כל יום מטלפון ציבורי בבית החולים בשעות אחר הצהריים הארוכות, או מביתם של אמי ואדי בערבים. היינו מנהלים שיחות ארוכות שבמהלכן הייתי ממררת בבכי ומספרת לו הכול והוא היה בוכה איתי ומנסה לגרום לדברים להיראות טיפה יותר בסדר, אך מילותיו היו חלולות באוזני. הרגשתי כאילו איני שומעת אותן כמעט. מה הוא יודע בכלל על אובדן? הוריו עדיין היו בחיים, ונשואים באושר. הקשר שלי איתו ועם חייו השלמים לתפארת רק הגביר כמדומה את כאבי. זאת לא היתה אשמתו. לא יכולתי לשאת את השהות במחיצתו, אבל גם לא את הבדידות המוחלטת. האדם היחיד שיכולתי לסבול את נוכחותו היה האדם הבלתי נסבל מכולם: אמי.
בבקרים הייתי יושבת ליד מיטתה ומנסה להקריא לה. היו לי שני ספרים: היקיצה מאת קייט שופן ו בתו של האופטימיסט מאת יודורה וֶלטי. אלה היו ספרים שקראנו בקולג', ספרים שאהבנו. אז התחלתי בהקראתם, אך לא יכולתי להמשיך. כל מילה שאמרתי נמחקה מעצמה באוויר.
וכך קרה גם כשניסיתי להתפלל. התפללתי בלהט, בקנאות, לאלוהים, לכל אל, לאל שלא יכולתי לזהות או למצוא. קיללתי את אמי על שלא העניקה לי חינוך דתי. מלאת טינה כלפי החינוך הקתולי הדכאני שקיבלה, היא נמנעה מללכת לכנסייה בבגרותה, וכעת היא גססה, ולי לא היה אל. התפללתי ליקום כולו וקיוויתי שאלוהים נמצא בו ומאזין לי. התפללתי והתפללתי, ואז התחלתי לגמגם. לא מפני שלא מצאתי את אלוהים, אלא מפני שפתאום מצאתי אותו לגמרי: אלוהים נמצא שם, הבנתי, ולאלוהים אין שום כוונה לגרום לדברים לקרות או לא, להציל את חייה של אמא שלי. אלוהים לא מגשים משאלות. אלוהים הוא כלבה חסרת רחמים.
ביומיים האחרונים לחייה אמי לא היתה שרויה בהתרוממות רוח, אלא דווקא שקעה. אז כבר קיבלה עירוי של מורפיום, שקית שקופה של נוזל שזרם לאיטו במורד צינורית שהודבקה אל שורש ידה. כשהתעוררה היתה אומרת "אוי, אוי" או פולטת משב אוויר עצוב. היא היתה מביטה בי, והבזק של אהבה חלף בינינו. בהזדמנויות אחרות היתה מתגלגלת חזרה לשינה כאילו לא הייתי שם. לפעמים כשאמי התעוררה היא לא ידעה היכן היא נמצאת. היא דרשה אנצ'ילאדה ואחר כך רסק תפוחים. היא האמינה שכל החיות שאי־פעם אהבה נמצאות איתה בחדר — והיו רבות כאלה. היא אמרה, "הסוס הארור הזה כמעט דרך עלי," וגיששה אחריו במבט מאשים, או שידיה היו מלטפות חתול בלתי נראה בחיקה. רציתי אז שאמא תגיד לי שהייתי הבת הכי טובה בעולם. לא רציתי לרצות בכך, אבל רציתי בכך באופן לא מוסבר, כאילו סבלתי מחום גבוה שרק המילים האלה יכלו לצנן. הרחקתי לכת עד כדי כך ששאלתי אותה ישירות, "הייתי הבת הכי טובה בעולם?"
היא אמרה שכן, כמובן.
אבל זה לא הספיק לי. רציתי שהמילים יישזרו במוחה של אמי ויועברו משם, רעננות, היישר אלי.
הייתי רעבה לאהבה.
אמי מתה במהירות אך לא בפתאומיות. מדורה שנכבית לאיטה כשהלהבות מתפוגגות לעשן, והעשן לאוויר. היא לא הספיקה לרזות. היא השתנתה אך עדיין היתה בריאת בשר במותה, גוף של אישה בין האנשים החיים. גם השיער נשאר, חום ומקורזל וסתור משהייה של שבועות במיטה.
מחלון החדר שבו מתה ראיתי את אגם סופירייר הגדול. האגם הגדול ביותר בעולם, וגם הקר ביותר. כדי לראות אותו נדרשתי להתאמץ. הצמדתי את לחיי בחוזקה לזגוגית והצלחתי לראות פיסה ממנו נמשכת לנצח לעבר האופק.
"חדר עם נוף!" קראה אמי, אם כי היתה חלושה מכדי לקום ולראות את האגם בעצמה. ואז, יותר בשקט, אמרה: "כל החיים חיכיתי לחדר עם נוף."
היא רצתה למות בישיבה, אז לקחתי את כל הכרים שהצלחתי לשים עליהם את היד והתקנתי לה משענת. רציתי להוציא אותה מבית החולים ולהושיב אותה למות בשדה אכיליאות. כיסיתי אותה בשמיכה שהבאתי מהבית, זו שתפרה בעצמה מחלקי בגדים ישנים שלנו.
"תוציאי את זה מכאן," נהמה בפראות ובעטה ברגליה כשחיינית כדי שתיעלם.
צפיתי באמי. בחוץ השמש נצצה על פני המדרכה ובקצותיו הקפואים של השלג. זה היה יום פטריק הקדוש, והאחיות הביאו לה קוביית ג'לי ירוק שנחה רוטטת על השולחן לצדה. זה היה עתיד להיות היום השלם האחרון בחייה, וברובו הצליחה להחזיק את עיניה פקוחות, לא ישנה וגם לא מתעוררת, צלולה והוזה חליפות.
בערב עזבתי אותה בעל כורחי. האחיות והרופאים אמרו לאדי ולי ש זהו זה. פירשתי זאת כאילו תמות בתוך שבועיים. האמנתי שחולי סרטן משתהים. קארן ופול התעתדו להגיע יחד ממיניאפוליס למחרת בבוקר, והוריה של אמי מאלבמה בעוד יומיים, אבל לייף עדיין לא נראה באופק. אדי ואני התקשרנו אל חבריו ואל הורי חבריו, השארנו הודעות מפצירות, ביקשנו שיתקשר, אך לשווא. החלטתי לצאת מבית החולים ללילה אחד כדי למצוא אותו ולגרור אותו אל בית החולים אחת ולתמיד.
"אחזור בבוקר," אמרתי לאמי. העפתי מבט אל אדי, השרוע למחצה על ספת הוויניל הקטנה. "אחזור עם לייף."
לשמע שמו היא פקחה את עיניה: כחולות ובוערות כפי שהיו מאז ומעולם. למרות הכול הן לא השתנו.
"איך זה שאת לא כועסת עליו?" שאלתי במרירות בפעם העשירית אולי.
"אי־אפשר לסחוט דם מלפת," אמרה בדרך כלל. או, "שריל, הוא רק בן שמונה־עשרה." אבל הפעם היא פשוט בהתה בי ואמרה, "מותק," בדיוק כמו אז, כשהתרגזתי בגלל הגרביים שלה. בדיוק כמו שאמרה תמיד כשראתה אותי סובלת כי רציתי שמשהו יהיה שונה מכפי שהיה, וניסתה לשכנע אותי בעזרת המילה הבודדת הזאת שעלי להשלים עם הדברים כמו שהם.
"כולנו נהיה יחד מחר," אמרתי. "ואז נישאר איתך, טוב? אף אחד לא יעזוב." שירבבתי את ידי בין הצינורות התלויים סביבה וליטפתי את כתפה. "אני אוהבת אותך," אמרתי והתכופפתי לנשק את לחיה אבל היא הדפה אותי, דואבת עד כדי כך שלא יכלה לשאת אפילו נשיקה.
"אוהבת," לחשה, חלשה מכדי לומר אני ו אותך. "אוהבת," אמרה שוב כשיצאתי מהחדר.
ירדתי במעלית ויצאתי אל הרחוב הקר וצעדתי לאורך המדרכה. חלפתי על פני בר עמוס אנשים שנראו מבעד לחלון גדול. כולם חבשו כובעי נייר ירוקים מבריקים ולבשו חולצות ירוקות וכתפות ירוקות ושתו בירה ירוקה. אחד מהם צד את עיני והצביע עלי בשכרות, פניו פורצים בצחוק אילם.
נסעתי הביתה והאכלתי את הסוסים ואת התרנגולות והתיישבתי לטלפן, הכלבים מלקקים את ידי בתודה, החתול שלנו מפלס את דרכו בדחיפות אל חיקי. התקשרתי לכל מי שהיה עשוי לדעת היכן אחי. הוא שתה הרבה, אמרו אחדים. אבל זה נכון, אמרו אחרים, שהוא מסתובב עם בחורה בשם סו מסנט קלאוד. בחצות הטלפון צילצל ואמרתי לו ש זהו זה.
רציתי לצרוח עליו כשנכנס בדלת כעבור חצי שעה, לנער אותו ולהשתולל ולהאשים, אך כשראיתי אותו יכולתי רק לחבק אותו ולבכות. הוא נראה לי מבוגר כל כך בלילה ההוא ובה בעת צעיר כל כך. לראשונה הבחנתי שהפך לגבר, ועם זאת ראיתי שהוא בסך הכול ילד קטן. האח הקטן שלי, זה שהייתי לו מין אמא שנייה, כשלא היתה לי ברירה אלא לעזור לאמי בכל פעם שעבדה. ההפרש בין קארן לביני היה שלוש שנים אבל גדלנו כתאומות לכל דבר, עם אחריות שווה על לייף.
"אני לא יכול," חזר ואמר מבעד לדמעות. "אני לא יכול לחיות בלי אמא. לא יכול. לא יכול. לא יכול."
"אנחנו חייבים," השבתי, אם כי לא האמנתי בכך בעצמי. שכבנו יחד במיטת היחיד שלו ודיברנו ובכינו עד לשעות הקטנות של הלילה עד שנרדמנו, זה לצד זה.
התעוררתי כמה שעות לאחר מכן, ולפני שהערתי את לייף האכלתי את החיות ומילאתי את התיקים במזון כדי שנוכל לאכול משהו במשמרות בבית החולים. בשמונה בבוקר כבר היינו בדרכנו לדולות, אחי נוהג מהר מדי במכונית של אמא, ג'ושואה טרי של "יו־2" מרעים מן הרמקולים. האזנו בריכוז רב למוזיקה בלי לדבר, והשמש הנמוכה פילחה את השלג באור משני צדי הדרך.
כשהגענו אל חדרה של אמא בבית החולים, ראינו על דלתה הסגורה שלט שהורה לנו לגשת לתחנת האחיות לפני שניכנס. זה היה חדש, אבל הנחתי שמדובר בעניין מנהלתי. אחות התקדמה לעברנו במסדרון כשהתקרבנו אל התחנה, ולפני שדיברתי אמרה, "שמנו לה קרח על העיניים. היא רצתה לתרום קרניות אז צריך לשים קרח —"
" מה?" אמרתי בדחיפות כזאת שהיא קפצה.
לא המתנתי לתשובה. רצתי לחדרה של אמי, ואחי בעקבותי. כשפתחתי את הדלת, אדי קם וניגש אלינו בזרועות מושטות, אבל אני חמקתי ממנו והסתערתי על אמי. זרועותיה נחו לצדה כעשויות שעווה, צהובות ולבנות ושחורות וכחולות, ללא מחטים וצינורות. עיניה היו מכוסות בשתי כפפות רפואיות מלאות קרח, אצבעותיהן השמנמנות סרוחות בליצנות על פניה. כשאחזתי בה, הכפפות נפלו. הן קיפצו על המיטה וצנחו ארצה.
ייללתי וייללתי וייללתי, טומנת את פני בגופה כחיה. היא מתה לפני שעה. איבריה כבר הצטננו, אך בטנה עדיין היתה אי של חמימות. הצמדתי את פני לחמימות וייללתי עוד.
חלמתי עליה ללא הפוגה. בחלומות תמיד הייתי איתה כשמתה. אני הייתי זאת שהרגה אותה. שוב ושוב ושוב. היא ציוותה עלי לעשות זאת, ובכל פעם הייתי כורעת ברך ובוכה, מתחננת שלא תכריח אותי, אך היא לא חזרה בה, ובכל פעם כמו בת טובה התרציתי בסופו של דבר. קשרתי אותה לעץ בחצר הקדמית שלנו, שפכתי דלק על ראשה והעליתי אותה באש. הכרחתי אותה לרוץ בדרך העפר ליד הבית שבנינו ואז דרסתי אותה בטנדר שלי. גררתי את גופתה, שנתפסה בפיסת מתכת משוננת עד שהשתחררה, ואז שילבתי להילוך אחורי ודרסתי אותה שוב. לקחתי מחבט בייסבול זעיר וחבטתי בה למוות, לאט, חזק ובעצב. אילצתי אותה להיכנס לבור שכריתי, הטלתי עליה עפר ואבנים וקברתי אותה חיה. החלומות האלה לא היו סוריאליסטיים. הם התרחשו באור יום רגיל. הם היו הסרטים התיעודיים של התת־מודע שלי, ואמיתיים מבחינתי כמו חיי. הטנדר שלי היה באמת הטנדר שלי; החצר הקדמית שלנו היתה החצר הקדמית שלנו; מחבט הבייסבול הזעיר נח בארון שלנו בין המטריות.
לא התעוררתי מן החלומות בבכי. התעוררתי בצווחות. פול היה אוחז בי ומחבק אותי עד שהייתי נרגעת. הוא הרטיב מטלית במים קרים והניח אותה על פני. אבל המטליות הלחות לא יכלו לשטוף ממני את החלומות על אמי.
שום דבר לא היה יכול לעשות זאת. שום דבר לא שטף. שום דבר לא היה יכול להשיב את אמי או להפוך את היעדרה לנסבל. שום דבר לא היה יכול להציב אותי לצדה ברגע מותה. זה שבר אותי. זה קרע אותי. זה הכריע אותי פעם אחר פעם.
נדרשו לי שנים כדי לשוב ולתפוס את מקומי בין עשרת אלפים הדברים. להיות האישה שאמי גידלה. לזכור כיצד אמרה מותק ולדמיין את מבטה המסוים. אני אסבול. אני אסבול. אני לא ארצה שדברים ישתנו. הרצון היה לשממה, והיה עלי למצוא את דרכי אל מחוץ ליער. נדרשו לי ארבע שנים, שבעה חודשים ושלושה ימים לעשות זאת. לא ידעתי לאן אני הולכת עד שהגעתי לשם.
זה היה מקום שנקרא "גשר האלים".
Aviva –
WILD – מסע רגלי לגילוי עצמי
השנה: 1995.
המקום: מיניאפוליס, מיניסוטה – ארה”ב
הגיבורה: שריל סטרייד. בת 27. יתומה מאם מזה כארבע שנים. ללא קשר לאב שנעלם כשהייתה בת 6. מנותקת מאחיה ואחותה שהתרחקו אלו מאלו לאחר מות האם.
על סף גירושיה היא מחליטה לצאת למסע תרמילאות כשהיא נתקלת במקרה בספר בשם `שביל הרכס הפסיפי, כרך א`: קליפורניה`. שביל הרכס הפסיפי משתרע מגבול מקסיקו בקליפורניה ועד מעבר לגבול הקנדי, דרך פסגותיהם של תשעה רכסי הרים. 1600 קילומטרים בקו אווירי, השביל עצמו לפחות כפול באורכו. שריל מקציבה לעצמה 100 ימים לצעוד לאורכו, במסלול שעוד ישתנה אל מול איתני הטבע שבשנת מסעה היכו ברכסים השונים ללא רחם.
לצד התיאור הפיסי של ההכנות למסע, המסלול והקשיים השונים במהלכו, אנו נחשפים לסיפור חייה של שריל סטרייד: ילדות לא פשוטה בצל אב מתעלל, חיי עוני, אם שהנחילה לילדיה את תפיסת עולמה הייחודית, החלטה להתחתן בגיל צעיר ובחירה לפרק את חיי הנישואים.
יחד עם הקשיים הלא פשוטים של המסע שבחרה לערוך, בלי שהיה לה מושג במה זה כרוך, המרחבים העצומים של אמריקה כפי שהם נחווים על ידה, רוב הזמן לבדה, מעניקים לה אפשרות ללמוד על עצמה כפי שמעולם לא הייתה יכולה לעשות בסביבה חברתית.
אינני אוחזת בתואר ספרותי וגוגל מקשה עלי למצוא ערך פשוט ושימושי למושג “ספרי מסע”, ז`אנר שאם אינו קיים הרי שצריך כבר ליצור אותו משום שיש לא מעט ספרים מן המאות האחרונות שיכולים בקלות להתאים לו.
כילדים אני משערת שרובנו גדלנו על ספרי הרפתקאות שונים שתיארו מסעות שהתקיימו בעבר מציאותי ודמיוני כאחד. שנים לפני שגילו את אמריקה אנשים תיירו בעולם הסובב אותם והרחיקו לנדוד ככל שכספם ואמצעי התחבורה שלהם אפשרו להם. לא כולם כתבו על זה ספר.
כבר בספר התנ”ך מתוארים מסעות נדידה, החל בקין שנגזר עליו להיות נע ונד, דרך אברהם, יעקב ובניו שירדו מצרימה, מסע בני ישראל חזרה לארצם ועוד. נדמה כי הצליינות שהתפתחה מאוד מאז ימי השלטון הרומי במאה ה -4 לספירה מזכירה מאוד את מושג המסעות כפי שאנו נוטים לדמיין: לצד המסע הבוחן את הגבולות הפיסיים של הדרך, מתקיים מסע אישי פנימי מאוד – מסע רוחני.
ספרה של שריל סטרייד הוא מסע מן הסוג הזה, שנדמה שמתכתב עם ספרי המסעות הפנים אמריקאיים. המוכר מכולם לבני דורה הוא `בדרכים` של הסופר ג`ק קרואק, שנפטר בגיל 47 בשנת 1969, שנה לאחר הולדתה. הספר שהקנה לו את פרסומו הגדול ביותר והיה ספרו השני, נדחה בתחילה על ידי הוצאות שונות שסרבו להוציא אותו לאור. מאה שנים לפניו תרגם את היכרותו עם אמריקה והאמריקאים הסופר מארק טווין לשורת ספרי מסעות שונים: החל בספרו `The Innocents Abroad` – שתיאר את מסעויו מחוץ לאמריקה, דרך `מסעותיו של הקלברי פין` שפורסם בשנת 1885 ומוכר היום בעיקר כספר ילדים, `ינקי מקוניטיקט בחצר המלך ארתור` (בתרגומה הנפלא של יעל אכמון משנת 2009) ועוד.
אך בעוד שהספרים הללו על אף שכחלק מערכם הספרותי תיארו שינוי העובר על חיי הנוסעים בדרכים נדמה שספרה של שריל סטרייד מתכתב בדרכו שלו עם עולמם של המטיילים בגפם בטבע הפראי של אמריקה. למשל, ספריו של ג`ק לונדון שנכתבו על רקע חוויותיו באלסקה. את שורשי ההשראה לטיול שיצאה אליו בגפה היא יכולה למצוא במי שנחשב לאבי התרמילאות הקלה `Ray Jardine` שיזם ושיכלל אותה בסדרת מסעות שהתמקדו באיזור בו עורכת מחברת הספר את מסעה: The Pacific Crest Trail – מסלול הליכה לאורכו של הרכס הפסיפי.
ספרה של סטרייד זכה לפרסום רב בעקבות מועדון הספרים של אופרה ויינפרי, שבחרה בו להיות הספר הראשון במועדון הספרים החדש שלה: Oprah’s Book Club 2.0. בארץ מתעתדת הוצאת הספרים כנרת זמורה ביתן ללוות את יציאת הספר במחווה יחצ”נית: לפני מספר שבועות פורסמה באתר All Jobs מודעת דרושים המחפשת בלוגרים שיצאו למסע משלהם בשביל ישראל בעקבות הספר.
נדמה שכיום מסעותיהם של צעירים ישראלים רבים נעשים במדינות העולם השלישי, שם הם יכולים להעלם ולהגדיר עצמם, במקום בו ההגדרות הישנות שלהם חייבות לעבור בחינה מחדש. אמריקה הצפונית, מקום משכנה של ארצות הברית, היא איזור בו לצד הציויליזציה האנושית משתרעים מרחבי ענק של טבע פראי ולא מתוייר המאפשרים לאדם להפגש עם עצמו בצורה בלתי אמצעית. אמריקה רחבת הידים מאפשרת לאזרחיה להעלם גם בקרב בני מינם. אפשרויות שהחיים במדינה קטנה כשלנו, שהמסע ברכב בין שתי קצותיה אורך פחות מיממה, לא מעניקים לתושביה.
יותר מכל, ספרה של סטרייד עורר בי געגועים לרצון עז שהיה קיים בשנות התבגרותי (הלא נגמרת), לתור את העולם כתיירת, עולם שגווניו הרבים משתרעים הרחק מעבר לגבולות אזרחותי.
סטרייד רחוקה מאוד מתבנית ה- All American Girl המוכרת לצרכני התרבות האמריקאית הפופולרית. היא אומנם עשתה הכל בצעירותה על מנת לזכות בתואר “מלכת הנשף” בנשף הסיום של התיכון, אבל חיי היום יום שלה בילדותה, רוב הזמן בעוני רב וללא חשמל ומים זורמים בבית, לצד אב חורג ואם שתפיסת העולם שלה חרגה מזו המקובלת בשנות השבעים והשמונים בהן גדלה – היו חלק ממודל אמריקאי אחר. כל אלו אפשרו לה לצאת למסע ייחודי, המשתקף לכל אורך ספרה.
סטרייד של תחילת שנות התשעים במאה העשרים, היא מטיילת יחידה בתרבות אמריקאית בה לא מקובל לראות נשים המטיילות לבדן. על מסלול `שביל הרכס הפסיפי` היא נתקלת לרוב בזוגות או שלשות של מטיילים. המטיילים הבודדים היחידים בהם היא נתקלת הם גברים מנוסים שהמפגש שלהם עם השביל אינו הפעם הראשונה בה הם יוצאים לטיול תרמילאים. מפגשיה עם ההולכים על השביל משקפים את המסע העצמי שהיא עוברת, בתחילה היא מסתייגת מכל מפגש אנושי, חיובי ככל שיהיה, ובוחנת את הגברים שמולה בהקשרים מיניים, כפי שהתרגלה לעשות כל חייה. שריל אינה מסתירה את הנאתה ממין ומתייחסת לנושא, כפי שהיא מעידה על עצמה, “כמו גבר”. תפיסה מינית נשית כזו, הגם שמקובלת יחסית בדיון הציבורי כיום, הייתה (ועודנה) חריגה לפני עשרים שנה והפרשנות שנלוותה לה הייתה אחרת. הבחירה לחשוף גם את הנקודה הזו כחלק מן המסע שהיא עוברת היא עוד נדבך המייחד את ספרה הנוכחי.
לספר אין יומרות ספרותיות או חינוכיות. העיסוק שלו בתרבות השוליים האמריקאית, הכוללת בתוכה קבלת השראה מחומרים טבעיים שונים, נעשה בכלים יומיומיים ולא שיפוטיים. נדיר לקרוא ספרות אמריקאית המקבלת במה נרחבת ואינה מטיפה לקוראים באשר הם בהתאם לערכי הפוליטיקלי קורקט.
הספר מתמקד בעולמה הפנימי של שריל סטרייד, תוך שהוא מספק הצצות חטופות לתרבות האמריקאית דרך עיניה של המחברת. סיפור חייה האישי מאוד של סטרייד מוליד מסע ייחודי שנסלל בתבנית הנוף הפנימית של המחברת. נדמה כי כל חייה עד לאותו מסע היו הכנה למפגש שלה עם הטבע הלא מתורבת, גם זה האנושי. היא בוחנת את תפיסותיה לגבי עצמה ולגבי החברה במפגשים השונים שמזמן לה המסע שבחרה לעשות, תוך שהיא מתכתבת עם תפיסותה ותפיסות רווחות שונות. כמי שלמדה ספרות בקולג` ובאוניברסיטה הספרים הם חלק בלתי נפרד מחווית המסע שלה, לצד ספרים הכרחיים להשרדות בשביל ובשטח, היא מקפידה לשלב בכל חלק במסעה ספר אחד שטומן בחובוו היבטים שונים שהיא זקוקה להם במסעה. כל ספר כזה היא שורפת כשהיא מסיימת לקרוא, מחווה סימלית אך גם כזו שנועדה להקל במשקל שהיא נושאת על גבה לאורך הדרך. רשימת הספרים שלקחה עימה למסע נמצאת בעמוד האחרון בספר.
ניכר כי סיומו של הספר הוא תוספת מאוחרת, תוספת שמטרתה לסגור את הקצוות עבור קוראים סקרנים המחפשים הקשר עכשווי לחייה של המחברת. כמי שמבכרת לקרוא סקירות ספרים שלא חושפות טפחים רבים מן הספר, השתדלתי להיות כללית מאוד בסקירתי ולא לחשוף פכים שונים מעלילת הספר, פכים שהם חלק מן החן שלו. אני מוצאת כי סקירה טובה אינה מפרקת את הספר לגורמים אלא מאפשרת לכל קורא לחוות הסתעפויות שונות בעלילה בעצמו ולהנות מחווית קריאה בתולית ככל הניתן.
הספר מצטרף לשורת ספרים שזכו לתרגום נפלא של קטיה בנוביץ`, הוא כתוב בצורה קולחת שלא אפשרה לי להניחו מן היד. יש בו משהו מאותו קסם חמקמק האוחז בקוראים וקורא להם להקשיב לקולם הפנימי ולעשות מעשה.
Karina –
WILD – מסע רגלי לגילוי עצמי
ספר טוב, מכיל הרבה רגשות וחוויות – וכל הכוח הזה בלי כסף לצאת למסע קשה כלכך לבד בלי אף אחד איתה
לימור –
Wild מסע רגלי לגילוי עצמי
ספר טוב סוחף ומושך כבר מתחילתו ועד סופו, כתיבה טובה דמויות מעניינות נהנתי לקרוא וממליצה בחום.
שיר –
WILD – מסע רגלי לגילוי עצמי
הבפר הכה הרבה גלים ועשה הרבה רעש כשיצא. הוא כתוב אך אני פחות הצלחתי להתחבר לספר ולצורת הכתיבה שלו
אור –
WILD – מסע רגלי לגילוי עצמי
עוד אחד מספרי חיזוק התודעה העצמית ושיפור האני הפנימי. לרוב אני לא מתחבר מאוד לספרים האלו אך הפעם הספר היה מצויין