א-סימטריה

אליס התחילה להשתעמם מאוד מלשבת כך לבדה כל הזמן בלי לעשות דבר: מפעם לפעם היא ניסתה שוב לקרוא בספר המונח בחיקה, אבל הוא היה מורכב כמעט אך ורק מפסקאות ארוכות, ובלי שום מירכאות, ומה הטעם בספר, חשבה לעצמה אליס, שאין בו מירכאות?

היא תהתה (וזה היה די טיפשי, שכן היא לא ממש הצטיינה ביכולת לסיים דברים) אם יום אחד אפילו תכתוב ספר בעצמה, ובדיוק אז התיישב לידה איש עם תלתלים בצבע אפור־מתכת וגביע גלידה מ"מיסטר סוֹפְטי" שבפינת הרחוב.

"מה את קוראת?"

אליס הראתה לו את הספר.

"זה ההוא עם האבטיחים?"

אליס עדיין לא קראה שום דבר על אבטיחים, ובכל זאת הינהנה.

"איזה עוד ספרים את קוראת?"

"אה, בעיקר ישָנים."

הם ישבו זמן־מה בלי לומר מילה, האיש אכל את הגלידה שלו ואליס העמידה פנים שהיא קוראת בספרה. בחור ובחורה שחלפו על פניהם בריצה הציצו בהם ואז סובבו לעברם שוב את ראשיהם למבט נוסף. אליס ידעה מי הוא — היא ידעה זאת ברגע שהתיישב וצבע את לחייה בוורוד של אבטיח — אבל מרוב תדהמה היא הצליחה רק להמשיך לבהות, כמו גמדת גינה קטנה וחרוצה, בַּדפים הבלתי־צְליחים הפתוחים בחיקה. הם יכלו באותה המידה להיות עשויים מבטון.

"טוב," אמר האיש וקם. "אז איך קוראים לך?"

"אליס."

"שאוהבת דברים ישָנים. להתראות."

ביום ראשון שלאחר מכן היא ישבה באותו המקום בדיוק וניסתה לקרוא ספר אחר, הפעם על הר געש סוער ומלך נפוח מחשיבות עצמית.

"אַת," הוא אמר.

"אליס."

"אליס. בשביל מה את קוראת את זה? חשבתי שאת רוצה להיות סופרת."

"מי אמר?"

"את, לא?"

ידו רעדה מעט בזמן שהוא שבר קוביית שוקולד והושיט לה אותה.

"תודה," אמרה אליס.

"בְּפַקָשָה," הוא ענה.

אליס נגסה בשוקולד ושלחה לעברו מבט סקרני.

"את לא מכירה את הבדיחה הזאת? איש שטס להונולולו שואל את הבחור שיושב לידו, 'סליחה, איך מבטאים את השם הוואי? ב־w או ב־v?' 'אומרים הָפָאיי,' עונה לו האיש. "תודה,' אומר האיש הראשון. והשני אומר, 'בְּפקשה.'"

אליס צחקה, ועדיין לעסה את השוקולד בפיה. "זאת בדיחה יהודית?"

הסופר שיכל את רגליו ושילב את כפות ידיו בחיקו. "מה את חושבת?"

ביום ראשון השלישי הוא הביא שני גביעים מ"מיסטר סופטי" והציע לה אחד מהם. אליס לקחה את הגביע, כפי שלקחה את השוקולד, כי הגלידה כבר החלה לנזול, ובכל מקרה, סופרים שזכו בכמה וכמה פרסי פוליצר לא מסתובבים בעולם ומרעילים אנשים.

הם אכלו את הגלידות והסתכלו בזוג יונים שניקרו בזלזל. אליס, שסנדליה הכחולים תאמו את דוגמת הזיגזג שעל שמלתה, מתחה את כף רגלה בעצלתיים בשמש.

"טוב, מיס אליס. את בָּעניין?"

היא הביטה בו.

הוא הביט בה.

אליס צחקה.

"את בעניין?" הוא חזר ושאל.

במבט אל גביע הגלידה שלה: "אה, נראה לי שכן, אין סיבה שלא."

הסופר קם לזרוק את המפית שבידו וחזר אליה. "יש הרבה סיבות שלא."

אליס הרימה לעברו את עיניה וחייכה.

"בת כמה את?"

"עשרים וחמש."

"חבר?"

היא ניענעה בראשה.

"עבודה?"

"אני עוזרת עריכה. בהוצאת גְריפוֹן."

בידיו בכיסיו, הוא הרים מעט את סנטרו ונראה כי פסק שזה הגיוני.

"טוב. שנלך לטייל יחד בשבת הבאה?"

אליס הינהנה.

"כאן בארבע?"

היא הינהנה שוב.

"כדאי שארשום את מספר הטלפון שלך. למקרה שמשהו יצוץ."

בזמן שעוד בחורה שרצה לידם האטה כדי להסתכל עליו, אליס רשמה את מספר הטלפון שלה על הסימנייה שקיבלה יחד עם הספר.

"עכשיו לא תדעי איפה את," אמר הסופר.

"זה בסדר," אמרה אליס.

ביום שבת ירד גשם. אליס ישבה על הרצפה המשובצת שבחדר האמבטיה שלה, ובזמן שניסתה להבריג בסכין חמאה את מושב האסלה השבור, הטלפון שלה ציפצף: מספר לא מזוהה.

"הלו, אליס? זה מיסטר סוֹפטי. איפה את?"

"בבית."

"איפה זה?"

"שמונים וחמש פינת ברודוויי."

"אה, ממש קרוב. אנחנו יכולים למתוח חוט ולדבר דרך פחיות."

אליס דמיינה חוט, מתוח בקשת כמו חבל קפיצה עצום מעל שדרת אמסטרדם, רועד ביניהם בכל פעם שהם מדברים.

"אז טוב, מיס אליס. מה נעשה? את רוצה לבוא לכאן ולדבר קצת? או שנצא לטייל ביום אחר?"

"אני אבוא לשם."

"תבואי לכאן. טוב מאוד. ארבע וחצי?"

אליס רשמה את הכתובת על עלון פרסומת שקיבלה בדואר. ואז היא כיסתה את פיה בכף ידה וחיכתה.

"בעצם, בחמש. נתראה כאן בחמש?"

הגשם שטף את המדרכות והרטיב לגמרי את כפות רגליה. המוניות הקציפו נתזים באמסטרדם ונדמה שנסעו מהר הרבה יותר מכפי שהן נוסעות בימים יבשים. השוער שבפתח הבניין שלו נדחק אל הקיר ונעמד בתנוחת צלב כדי לאפשר לה לעבור, ואליס צעדה פנימה חדורת מטרה: צעדים ארוכים, אגב ניפוח לחיים וניעור המטרייה. המעלית היתה מצופה מרצפה עד תקרה בפליז מרוקע. נראה שהקומות שטיפסה בהן היו גבוהות במיוחד, או שאולי המעלית נעה באיטיות רבה, שכן לאליס היה שפע של זמן לנעוץ מבט סקרני באינספור בבואותיה שהשתקפו במבוך המראות הזה ולחשוש לא מעט מפני מה שעומד לקרות.

כשדלת המעלית נפתחה, היא ראתה מסדרון ובו עוד שש דלתות אפורות. היא עמדה לדפוק על הראשונה שהגיעה אליה, אבל אז נפתחה דלת אחרת, מהצד הנגדי של המעלית, ומן הסדק ביצבצה כף יד ובה כוס.

אליס לקחה את הכוס, שהיתה מלאה במים.

הדלת נסגרה.

אליס לגמה.

בפעם הבאה שהדלת נפתחה, נראה שהיא נפערה מאליה. אליס היססה לפני שנשאה את כוס המים לאורך מסדרון קצר שהסתיים בחדר לבן ומואר שהכיל, בין השאר, שולחן שרטוט ומיטה רחבה במידה יוצאת דופן.

"תַראי לי את התיק שלך," הוא אמר מאחוריה.

היא עשתה זאת.

"עכשיו תפתחי אותו בבקשה. מטעמי ביטחון."

אליס הניחה את תיקה על שולחן הזכוכית הקטן שהפריד ביניהם ופתחה את האבזם. היא הוציאה את ארנקה: ארנק עור חום של גברים, שהיה בלוי כולו וקרוע. כרטיס גירוד, שנקנה בדולר והניב דולר. שפתון נגד יובש. מסרק. מחזיק מפתחות. סיכה לשיער. עיפרון מכני. כמה מטבעות, ולבסוף גם שלושה טמפונים תועים, שאותם היא החזיקה בכף ידה כמו כדורי רובה. שעירים. מחוספסים.

"אין טלפון?"

"השארתי אותו בבית."

הוא הרים את הארנק ומישש באצבעו תפר שנפרם. "בושה וחרפה, אליס."

"אני יודעת."

הוא פתח את הארנק והוציא ממנו את כרטיס הכספומט שלה, את כרטיס האשראי, כרטיס מתנה של דאנקן דונאטס שפג תוקפו, את רישיון הנהיגה, את תעודת הסטודנט, ועשרים ושלושה דולר בשטרות. הוא הרים את אחד הכרטיסים: "מרי־אליס." אליס עיקמה את אפה.

"את לא אוהבת את החלק של המרי."

"ואתה כן?"

לרגע עבר מבטו בינה לבין הכרטיס, כאילו ניסה להכריע איזו גרסה שלה הוא מעדיף. ואז הוא הינהן, יישר את הכרטיסים בטפיחה, כרך אותם ואת השטרות בגומייה ששלף משולחנו, והחזיר את הערימה אל תוך ארנקה. את הארנק הוא קלע לתוך סל ניירות עשוי רשת מתכת, שכבר היה מלא בחרוט לבן של ניירות מודפסים שהושלכו. נדמה שהמראה הזה הרגיז אותו לרגע.

"אז טוב, מרי־אליס..." הוא התיישב, וסימן לה שתעשה כמותו. המושב של כורסת הקריאה שלו היה קרוב לקרקע ומרופד בעור שחור, כמו במכונית פורשה. "מה עוד אני יכול לעשות למענך?"

אליס הסתכלה סביבה. על שולחן השרטוט היה כתב יד חדש שחיכה לתשומת לבו. מעבר לשולחן, זוג דלתות הזזה מזכוכית הובילו אל מרפסת קטנה מוגנת מפני הגשם בידי זו שמעליה. מאחורי אליס, המיטה הענקית היתה מסודרת יפה כל כך, שהיה נדמה שהיא מתקיימת לבדה בחלל.

"את רוצה לצאת למרפסת?"

"בסדר."

"אף אחד לא יזרוק אף אחד החוצה. קבענו?"

אליס חייכה, ואז, בזמן שעדיין ישבה במרחק מטר וחצי ממנו, הושיטה אליו יד. הסופר השפיל את עיניו ונעץ בכף ידה מבט ממושך וספקני, כאילו נפרשה עליה רשימת היתרונות והחסרונות של כל לחיצות היד שהיו לו אי־פעם.

"במחשבה שנייה," הוא אמר אז. "בואי הנה."

עורו היה מקומט וקריר.

שפתיו היו רכות — אבל מאחוריהן היו שיניו.

על קיר הלובי במשרדה היו תלויות לא פחות משלוש תעודות של פרס הספר הלאומי שעליהן התנוסס שמו.

בפעם השנייה שדפקה על הדלת, חלפו כמה שניות ואיש לא ענה.

"זאת אני," אמרה אליס לדלת.

הדלת נפתחה מעט ויד ביצבצה מבעד לסדק ובידה קופסה.

אליס לקחה את הקופסה.

הדלת נסגרה.

לינקולן סְטֵיישנרס, נכתב על הקופסה בחריתת זהב מהודרת. בפנים, מתחת ליריעה אחת של נייר עטיפה לבן, נח ארנק בצבע בורדו עמוק, שנסגר באבזם זהב והיה בו תא למטבעות.

"אוי, אלוהים!" אמרה אליס. "הוא כל כך יפה. תודה."

"בבקשה," אמרה הדלת.

שוב היא קיבלה כוס מים.

שוב, הם עשו את מה שעשו בלי לפרוע את המיטה.

מעל הסוודר שלבשה הוא הניח כף יד על כל שד, כמו כדי להשתיקה.

"זה יותר גדול."

"אה," אמרה אליס, והשפילה מבט עגמומי.

"לא, לא; זאת לא בעיה. אף פעם אין זוג תואם לגמרי."

"כמו פתיתי שלג?" הציעה אליס.

"כמו פתיתי שלג," הוא הסכים.

מהבטן שלו ועד לעצם החזה נמתחה צלקת ורודה דמוית רוכסן. עוד צלקת חצתה את רגלו מהמפשעה ועד לקרסול. עוד שתיים יצרו חץ קלוש מעל מפרק הירך. וזה היה רק מלפנים.

"מי עשה לך את זה?"

"נורמן מיילר."

בזמן שמשכה מעלה את הטייטס על רגליה, הוא קם והדליק את המשחק של הינקיז. "אוי, אני מתה על בייסבול," אמרהאליס.

"באמת? איזו קבוצה?"

"הרֶד סוקס. כשהייתי קטנה, סבתא שלי לקחה אותי לפֶנוֵויי כל שנה."

"היא עדיין חיה, סבתא שלך?"

"כן. רוצה את המספר שלה? אתם בערך באותו גיל."

"לא בטוח שהגענו לשלב ביחסים שבו מותר לך להתבדח על חשבוני, מרי־אליס."

"אני יודעת," צחקה אליס. "סליחה."

הם צפו במשחק וראו את ג'ייסון ג'יאמבּי חובט חבטה מכריעה לפינה השמאלית של אמצע המגרש.

"אוי!" אמר הסופר, וקם ממקומו. "כמעט שכחתי. קניתי לך עוגייה."

כשישבו והביטו זה בזה משני עברי שולחן האוכל הקטן העשוי זכוכית, או בזמן שהשתרעה על המיטה והוא ישב בכורסתו, היא הבחינה שראשו פועם לצדדים בתנועות קלות שבקלות, כמו על פי קצב לבו.

וחוץ מזה, הוא עבר שלושה ניתוחים בעמוד השִדרה, מה שאומר שהיו דברים שהם יכלו ולא יכלו לעשות. שלא היה כדאי שיעשו.

"אני לא רוצָה שיכאב לך," אמרה אליס וקימטה את מצחה.

"קצת מאוחר מדי בשביל זה."

בשלב זה הם כבר השתמשו במיטה. המזרן שלו היה עשוי מחומר אורתופדי מיוחד שעורר בה תחושה שהיא שוקעת לאיטה לתוך גוש ענקי של פאדג'. כשסובבה את ראשה הצדה, אל חלונותיו הגבוהים במיוחד, היא ראתה את קו הרקיע של אזור מידטאון, שנראה מצונף ועגמומי בגשם.

"אוי. אוי, אלוהים. אוי, אלוהים ישמור. מה את עושה? את בכלל יודעת... מה... את עושה?"

אחרי כן, בזמן שאכלה עוד עוגייה:

"מי לימד אותך את זה, מרי־אליס? עם מי היית?"

"עם אף אחד," היא אמרה והכניסה לפיה פירור שהרימה מחֵיקה. "אני רק מדמיינת מה יכול להיות נעים ואז עושה את זה."

"טוב, יש לך חתיכת דמיון."

הוא קרא לה בתולת ים. היא לא ידעה למה.

ליד המקלדת שלו ניצב נייר לבן מקופל לשניים כמו אוהל, ועליו הוא כתב:

במשך זמן רב אתה כלי ריק, ואז צומח משהו שאתה לא רוצה בו, משהו זוחל פנימה, דבר שבאמת אינך מסוגל לעשות. אלוהֵי האקראי יוצר בתוכנו... תהליך יצירת האמנוּת מצריך סבלנות רבה.

ומתחת לזה:

אמָן, כך אני סבור, אינו אלא זיכרון רב־עוצמה שיכול להניע את עצמו כרצונו כה וכה בתוך חוויות מסוימות...

כשפתחה את המקרר, מדליית הזהב שקיבל מהבית הלבן, ושכעת היתה תלויה על הידית, קירקשה בקול על הדלת. אליס חזרה למיטה.

"חמודה," הוא אמר. "אני לא מסוגל לשים קונדום. אף אחד לא מסוגל."

"בסדר."

"אז מה נעשה עם מחלות?"

"טוב, אני סומכת עליך, אם אתה —"

"את לא צריכה לסמוך על אף אחד. מה אם תיכנסי להיריון?"

"אה, אל תדאג. אני אעשה הפלה."

מאוחר יותר, כששטפה את עצמה בחדר האמבטיה, הוא הושיט לה מבעד לדלת כוס יין לבן.

"עוגיות האפָלה", כך הן מכונות, והן באו ממאפיית קולומבוס, שעל פניה חלף מדי יום כשיצא לסיבוב בחוץ. הוא ניסה לא לאכול אותן בעצמו. הוא גם לא שתה; אלכוהול לא מסתדר טוב עם אחת התרופות שהוא לקח. אבל לאליס הוא קנה בקבוקים של סַנסֶר או פּוּאי־פְוויסֶה, ואחרי שמזג לה את מה שביקשה החזיר את הפקק לבקבוק, ואת הבקבוק הניח על הרצפה ליד הדלת כדי שתיקח אותו הביתה.

ערב אחד, אחרי כמה נגיסות בעוגייה, לגמה אליס מהמשקה ועיוותה את פניה בהבעת גועל קלה.

"מה?"

"סליחה," היא אמרה. "זה לא שאני לא מעריכה את זה. אבל אתה יודע, הם פשוט לא הולכים טוב יחד."

הוא חשב לרגע, ואז קם והלך למטבח, והביא משם כוס ובקבוק נוֹבּ קריק.

"נסי את זה."

הוא הסתכל וחיכה בלהיטות לתגובתה בזמן שנגסה ואחר כך לגמה. הבורבון החליק בגרונה כמו להבה.

אליס השתעלה. "גן עדן," היא אמרה.

*

עוד מתנות:

שעון מגושם להפליא, אנלוגי ועמיד במים.

בושם אלוּר של שאנל.

גיליון בולים בשווי שלושים ושניים סנט, מסדרת "אגדות המוזיקה של אמריקה", שמנציחים את הרולד ארלן, ג'וני מרסר, דורותי פילדס והוֹגי קרמייקל.

שער של ה"ניו יורק פוסט" ממרץ 1992, שכותרתו "אקט מיני מוזר מחוץ למגרש בייסבול (מהדורת ערב)".

בפעם השמינית, בזמן שעשו את אחד הדברים שהוא לא היה אמור לעשות, הוא אמר:

"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך בגלל זה."

לאחר מכן, בזמן שישבה ליד השולחן ואכלה עוגייה, הוא התבונן בה בדממה.

למחרת בבוקר:

מספר לא מזוהה.

"רק רציתי להגיד שבטח היה לך מוזר לשמוע אותי אומר את זה; זה בטח הבעית אותך — אני מתכוון ה־ב־ע־י־ת, לא ה־ב־ע־י־ט, אפילו שזאת יכולה להיות מילה מוצלחת. מה שאני רוצה לומר הוא שהתכוונתי לזה באותו הרגע, אבל זה לא אומר שמשהו צריך להשתנות בינינו. אני לא רוצה ששום דבר ישתנה. את תעשי מה שאת רוצה, ואני אעשה מה שאני רוצה."

"ברור."

"ילדה טובה."

כשאליס ניתקה, היא חייכה.

ואז היא חשבה על כך עוד קצת, וקימטה את מצחה.

היא קראה את חוברת ההוראות שהגיעה עם השעון, ואז אביה התקשר כדי לומר לה, בפעם השנייה באותו השבוע, שלא היה אפילו יהודי אחד שבא לעבודה במגדלים ביום שהם נפלו. אבל הסופר לא התקשר אליה שוב במשך ימים רבים. אליס ישנה עם הטלפון לצד הכרית, וכשלא היתה במיטה לקחה אותו איתה לכל מקום — למטבח כשהכינה לעצמה משהו לשתות, לשירותים כשהלכה לשירותים. מה שעוד הטריף אותה היה מושב האסלה, שהחליק הצדה בכל פעם שהתיישבה עליו.

היא חשבה לחזור לספסל שלהם בפארק, אבל החליטה לעשות סיבוב ברגל במקום זאת. זה היה סוף־השבוע של ממוריאל דיי, ושדרת ברודוויי נסגרה לכבוד יריד רחוב. כבר באחת־עשרה התמלאה השכונה עשן, והאוויר רחש ניחוחות של פלאפל, פהיטס, צ'יפס, כריכי סלוֹפּי ג'ו, קלחי תירס, נקניקיות עם זרעי שומר, פָאנֶל קֵייק ובצק מטוגן בקוטר של פריזבי. לימונדה קרה כקרח. בדיקות חינם של תקינות עמוד השדרה. עזרה במסמכים משפטיים מטעם "אנו בני העם" — גירושים 399$, פשיטת רגל 199$. באחד הדוכנים שמכרו בגדים בוהמייניים של חֲבָרות עלומות שם היתה שמלת קיץ חמודה בצבע פרג שהתבדרה ברוח. היא עלתה רק עשרה דולרים. בעל הדוכן ההודי הוריד אותה מהמתלה כדי שאליס תוכל למדוד אותה בתוך הוואן שלו, מול רועה גרמני שרבץ שם בסנטר שעון על כפותיו והתבונן בה בעינייםלחלוחיות.

באותו לילה, כשכבר היתה בפיג'מה:

מספר לא מזוהה.

"הלו?"

"שלום, מרי־אליס. ראית את המשחק?"

"איזה משחק?"

"המשחק של הרד סוקס נגד הינקיז. הינקיז ניצחו, ארבע־עשרה-חמש."

"אין לי טלוויזיה. מי היה המגיש?"

"מי היה המגיש. כולם היו המגישים. סבתא שלך הגישה כמה סיבובים. מה את עושה?"

"שום דבר."

"רוצה לבוא?"

אליס פשטה את הפיג'מה ולבשה את שמלתה החדשה. כבר עכשיו היה בה חוט שצריך לתלוש בשיניים.

כשהגיעה לדירתו, רק המנורה שעל שידת הלילה שלו דלקה, והוא היה ספון במיטה עם ספר וכוס קקאו מחלב סויה.

"הגיע האביב!" קראה אליס, ופשטה את השמלה מעל ראשה.

"הגיע האביב," הוא אמר בקול עייף במקצת.

אליס זחלה לעברו כמו חתולת בר על פני השמיכה הצחה כשלג. "מרי־אליס, לפעמים את באמת נראית בת שש־עשרה."

"בועל קטינות."

"שודדת קברים. תיזהרי על הגב שלי."

לפעמים היא הרגישה שהיא משחקת ב"טיפול נמרץ" — כאילו האף שלו יהבהב והזמזַם יופעל אם היא לא תשלוף את העצם הנכונה.

"אוי, מרי־אליס. את משוגעת, את יודעת את זה? את משוגעת ואת מבינה עניין ואני אוהב אותך בגלל זה."

אליס חייכה.

כשהגיעה הביתה עברו רק שעה וארבעים דקות מאז שהתקשר, והכול היה בדיוק כפי שהשאירה אותו, אבל חדר השינה שלה נראה איכשהו בוהק מדי וזר, כאילו השתייך עכשיו למישהי אחרת.

*

מספר לא מזוהה.

מספר לא מזוהה.

מספר לא מזוהה.

הוא השאיר הודעה.

"מי נהנה יותר ממי להסיט את האחר מהנתיב?"

עוד הודעה:

"מישהו מריח כאן בתולת ים?"

מספר לא מזוהה.

"מרי־אליס?"

"כן?"

"זאת את?"

"כן."

"מה שלומך?"

"בסדר."

"מה את עושה?"

"קוראת."

"מה את קוראת?"

"אה, שום דבר מעניין."

"יש לך מזגן?"

"לא."

"בטח חם לך."

"נכון."

"בסוף־השבוע יהיה חם אפילו יותר."

"אני יודעת."

"מה תעשי?"

"אני לא יודעת. אֶמַס."

"אני חוזר העירה ביום שבת. תרצי להיפגש?"

"כן."

"בשעה שש?"

"כן."

"סליחה. שש וחצי?"

"בסדר."

"אולי אפילו אכין לך ארוחת ערב."

"זה יהיה נחמד."

הוא שכח מארוחת הערב, או שהחליט לוותר עליה. במקום זאת, כשהגיעה, הוא הושיב אותה על קצה מיטתו והושיט לה שתי שקיות גדולות של בארנס אנד נובל, מלאות עד לידיות בספרים. ״האקלברי פין״. ״ענוג הוא הלילה״. ״מסע אל קצה הלילה״. ״יומנו של הגנב״. ״המשפחה של יולי״. ״חוג הסרטן״. ״הטירה של אקסל״. ״גן העדן״. ״הבדיחה״. ״המאהב״. ״מוות בוונציה וסיפורים אחרים״. ״אהבה ראשונה וסיפורים אחרים״. ״שונאים, סיפור אהבה״... אליס הרימה ספר מאת סופר שהיא ראתה את שמו אבל לא קראה מעולם את ספריו. "אה, קאמוּס!" היא אמרה. למשך רגע ממושך לא אמר הסופר דבר, ואליס קראה את הכיתוב על גב העטיפה של "אדם הראשון". כשהרימה את עיניה הוא עדיין עטה הבעה מבוהלת במקצת.

"הוגים את זה קא־מי, חמודה. הוא צרפתי. קא־מי."

דירתה היתה בקומה העליונה בבית ישן מאבן חול חוּמה, בנקודה שבה הבניין לכד את קרני השמש ואגר את החוֹם. הדיירת הנוספת היחידה בקומה היתה גברת קשישה ושמה אנה, שבשבילה העלייה בארבע קומות תלולות היתה מבצע מפרך של עשרים דקות. צעד, מנוחה. צעד, מנוחה. פעם אליס חלפה על פניה כשהיתה בדרכה החוצה לקנות בייגל ב־H&H, וכשחזרה, המסכנה עדיין טיפסה. על פי שקיות הקניות שסחבה היה אפשר לחשוב שהיא אוכלת כדורי באולינג לארוחת בוקר.

"אנה, אני יכולה לעזור לך?"

"לא, לא, יקרה שלי. אני עולה ככה כבר חמישים שנה. זה מחזיק אותי בחיים."

צעד, מנוחה.

"את בטוחה?"

"כן, כן. כזאת בחורה יפה. תגידי לי. יש לך חבר?"

"לא כרגע."

"טוב, אל תחכי יותר מדי, יקרה שלי."

"אני מבטיחה," צחקה אליס, ורצה למעלה במדרגות.

"קפּיטָנָה!"

השוער בביתו קידם עכשיו את פניה בלבביות חברית. הוא קרא לסופר שיֵרד למטה והצדיע לשניהם בזמן שיצאו לסיבוב ברגל. הסופר, שטילטל בידו שקית מלאה שזיפים שקנה אצל "זינגוֹן", שאל את אליס אם שמעה על התוכנית של העירייה להחליף את שמותיהם של כמה מבנייני היוקרה בעיר בשמות של שחקני בייסבול מובילים: בית פּוֹסאדה, בית ריוורה, בית סוריאנו. "בית גַרסיאפָּרָה," אמרה אליס. "לא, לא," הוא אמר, ועצר אותה ברוב חשיבות. "רק מהינקיז." הם נכנסו לפארק הקטן שמאחורי מוזיאון הטבע, ושם, בזמן שנגסה באחד משזיפיו, העמידה אליס פנים שהיא חורתת את שמו מתחת לשמו של ג'וזף שטיגליץ על הפסל המנציח את זוכי פרס נובל האמריקאים. אבל רוב הזמן הם נשארו בבית. הוא קרא לה את הדברים שכתב. היא לא היתה בטוחה איך מאייתים את המילה "טוסיק". הם צפו במשחקי בייסבול, ובשעות אחר הצהריים בסופי־שבוע האזינו לג'ונתן שוורץ משתפך על השירים של טירני סאטון וננסי לה־מוט. Come Rain or Come Shine. Just You, Just Me. דוריס דיי מרעידה בעצב את צלילי The Party's Over. באחד הימים האלה פרצה אליס בצחוק ואמרה, "הבחור הזה כל כך שְמַלצי."

"'שמלצי'," חזר אחריה הסופר בפה מלא נקטרינה. "הנה מילה נחמדה עם טעם של פעם."

"נראה שאפשר בהחלט להגיד," אמרה אליס בזמן שחיפשה על הרצפה את תחתוניה, "שאני בחורה עם טעם של פעם."

"'המסיבה נגמרה...'" הוא שר כמו דוריס דיי בכל פעם שרצה שתלך הביתה. "'הגיע הזמן ללכת...'"

ואז הוא הסתובב בחדר בעליזות וכיבה את הטלפון, את הפקס, את האורות, מזג לעצמו כוס קקאו מחלב סויה וספר ערימה קטנה של תרופות. "ככל שמזדקנים," הוא הסביר, "צריך לעשות יותר דברים לפני שהולכים לישון. אני כבר הגעתי למאה דברים."

המסיבה נגמרה. המזגן נגמר. אליס התנודדה מעט כשלקחה את עצמה הביתה בַּחום שבחוץ, בטנה מלאה בורבון ושוקולד, ותחתוניה בכיסה. לאחר שטיפסה לדירתה במעלה ארבע הקומות שהלכו ונעשו מהבילות יותר ויותר, היא עשתה בדיוק דבר אחד, וזה לסחוב את הכריות שלה דרך המסדרון אל הסלון, ששם, על הרצפה לצד פתח החירום, היתה לפחות תקווה לקצת רוח.

"אז תקשיבי, יקירתי. אני נוסע לכמה זמן."

אליס הניחה את העוגייה מידה וניגבה את פיה.

"אני נוסע קצת מחוץ לעיר. אני חייב לסיים את הטיוטה הזאת."

"טוב."

"אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לדבר. נדבר בשעות קבועות, ואז, כשאגמור, נוכל להתראות שוב. אם תרצי. בסדר?"

אליס הינהנה. "בסדר."

"בינתיים..." הוא החליק מעטפה על השולחן. "זה בשבילך."

אליס הרימה אותה — בנק בּרידג'המפּטוֹן נשיוֹנל, נכתב מלפנים, לצד לוגו של שורת סירות מפרש — והוציאה מתוכה שישה שטרות של מאה דולר.

"בשביל מזגן."

אליס ניענעה בראשה. "אני לא יכולה —"

"את כן יכולה. זה ישמח אותי."

כשהלכה הביתה עדיין היה אור בחוץ. בשמים היה משהו מעופש — כאילו סערה עמדה להגיע, אבל אז הלכה לאיבוד. הצעירים ששתו על המדרכה רק התחילו את הערב. אליס התקרבה אל הכניסה לבניינה לאט, באי־חשק. כף ידה היתה מונחת על המעטפה שבתוך תיקה, והיא ניסתה להחליט מה לעשות. בבטנה עלתה תחושה כאילו היא עדיין עומדת בתוך המעלית אצלו בבניין ומישהו חתך את הכבלים.

בלוק אחד צפונה היתה מסעדה ובה בר עץ ארוך ולקוחות שרובם מהוגנים למראה. אליס מצאה כיסא פינתי בעומק הבר, ליד מִתקן המפיות, והתמקמה כך שייראה כאילו באה לשם בעיקר כדי לצפות בטלוויזיה התלויה גבוה בפינה. ניו יורק הובילה על קנזס סיטי בארבע נקודות בחלק השני של הסיבוב השלישי.

קדימה רוֹיאלס, היא חשבה.

הברמן הנחית לפניה מפית ושאל מה היא רוצה לשתות. אליס בחנה את רשימת היינות המיוחדים שנכתבה על הקיר.

"אני אשתה כוס..."

"חלב?"

"בעצם, יש לכם נוֹבּ קריק?"

החשבון שלה הגיע לעשרים וארבעה דולר. היא הניחה על הדלפק את כרטיס האשראי שלה, ואז לקחה אותו והוציאה במקומו את אחד משטרות המאה של הסופר. הברמן החזיר לה שלושה שטרות של עשרים, אחד של עשרה ושישה של אחד.

"אלה בשבילך," אמרה אליס והחליקה את שטרות האחד לעברו.

הינקיז ניצחו.