אבא
ארבעה או חמישה ימים אחרי שהיא מתה ישבתי לבד בסלון ולא ידעתי מה לעשות. זזתי מפה לשם, חיכיתי שההלם יפנה לי מקום, חיכיתי שמבנה כלשהו של הרגשה יגיח מן הזיוף המאורגן של ימי. הייתי בכי ריק. הילדים ישנו. שתיתי. עישנתי סיגריות מגולגלות מבעד לחלון. הרגשתי שאולי התוצאה העיקרית של עזיבתה תהיה הפיכתי הבלתי־הפיכה למנהלן, סוחר פנקסני בקלישאות של הכרת תודה, אדריכל דמוי־מכונה של נהלים לילדים קטנים בלי אמא. הצער היה ארבעה־ממדי, מופשט, מוכר בדרך עמומה. היה לי קר.
החברים ובני המשפחה שהיו טובים אלינו במשמרות הלכו הביתה לחיים שלהם. אחרי שהילדים הלכו לישון לדירה לא היתה משמעות, שום דבר לא זז.
פעמון הכניסה צלצל ואני התכוננתי לספוג עוד קצת טוב־לב. עוד לזניה, כמה ספרים, איזה גיפוף ועוד מנה של אוכל מוכן בשביל הילדים. מטבע הדברים הפכתי מומחה להתנהגותו של מעגל המנחמים. ההימצאות במוקד הרעש מזכה אותך במודעות אנתרופולוגית משונה לכל השאר; העדיין־המומים, הגמורים־למשעי, האין־לי־מלים׳ים, הנתקעים, החברים־הכי־טובים החדשים שלה, שלי, של הילדים. האנשים שעד עכשיו אין לי מושג מי הם היו לעזאזל. הרגשתי כמו כדור הארץ בתמונה המדהימה ההיא שבה הכוכב מכותר בחגורה עבה של פסולת חללית. הרגשתי שיחלפו שנים לפני שהחלום הארוג ממפגני הסגידה של אנשים אחרים לאשתי המתה ייפָּרם במידה שתאפשר לי לראות שוב פיסת חלל שחור, ולמותר לציין שמחשבות מן הסוג הזה עוררו בי אשמה. להגנתי ייאמר שחשבתי שהכול השתנה, היא איננה ומותר לי לחשוב מה שאני רוצה. היא היתה מסכימה, כי תמיד היינו שכלתניים עד להתיש, ציניים, ודאי בוגדניים, תמהים מן הצד. מומחים לנתיחה פוסט־מורטם של מפגשים חברתיים עם לשונות רעות וכוונות טובות. צבועים. חברים.
פעמון הכניסה צלצל שוב.
ירדתי במדרגות המרופדות אל המסדרון הקפוא ופתחתי את הדלת.
לא היו פנסי רחוב, פחים או מדרכות. לא אור ולא מִתאר, שום צורה בכלל, רק סירחון.
נשמע קול נפץ מְרָחֵששש, ואני הופלקתי לאחור, נהדפתי מרוקן מאוויר אל הסף. המסדרון היה חושך מוחלט וקור מקפיא ואני חשבתי, ״איזה מין עולם זה ששודדים אותי בבית שלי הלילה?״ ואחר כך חשבתי, ״בעצם, מה זה משנה?״ חשבתי, ״בבקשה אל תעיר את הילדים, הם צריכים את השינה הזאת. אני אתן לך כל מה שיש לי עד הפני האחרון רק אל תעיר את הילדים.״
פקחתי את עיני והיה עדיין חשוך והכול רִחְשש ואִוְושש.
נוצות.
היה ריח עשיר של ריקבון, סירחון מתוק ופרוותי של אוכל שאתמול עוד היה אכיל, ואזוב, ועור, ושמרים.
נוצות בין האצבעות שלי, בעיניים שלי, בפה שלי, ערסל נוצתי מתחתי מרים אותי חצי מטר מעל המרצפות.
עין נוצצת ושחורה־משחור בגודל הפנים שלי, ממצמצת לאט בתוך ארובה מרופדת עור מקומט, בולטת מתוך אשך בגודל כדורגל.
שששששששששששש.
ששששששש.
וככה הוא אמר:
אני אלך רק כשלא תצטרך אותי יותר.
תוריד אותי, אמרתי.
לא לפני שתגיד שלום.
תוריד, אותי, כבר, קרקרתי והשתן שלי חימם את עריסת הכנף שלו.
אתה מבוהל. פשוט תגיד שלום.
שלום.
תגיד יפה.
נשמטתי לאחור, נכנעתי, וחשבתי שהלוואי שאשתי לא היתה מתה. הלוואי שלא הייתי שוכב מבועת בתוך חיבוק של ציפור ענקית במסדרון שלי. הלוואי שלא הייתי מתאבסס על הדבר הזה בדיוק כשהטרגדיה הכי גדולה של החיים שלי התרחשה. אלה היו משאלות עובדתיות, מרירות להפליא. משהו התבהר אצלי.
שלום עורב, אמרתי. טוב לפגוש אותך סוף־סוף.
*
והוא נעלם.
לראשונה מזה ימים ישנתי. חלמתי על שעות אחר הצהריים ביער.
גדעון –
אבל זה הדבר עם הנוצות
זה לא ספר רגיל, זה ספר מנסה לפרוץ גבולות, לחדש, לפעמים הוא נראה כמו ניסיון לשעשוע אינטלקטואלי, לפעמים הוא אומר דברים חכמים. יש בספר כמה פסקאות אמיתיות מאד, נוגעות ללב, אבל לא תמיד קל להתחבר לסיפור או לדמויות
yaelhar –
אבל זה הדבר עם הנוצות
פיוטי. מלא תובנות. אליגורי. והכל בכאילו. הוא מוכן ומזומן להיות “ספר המתנה הבא” למי שכבר קנה את “העץ הנדיב”, “הנסיך הקטן” ו”ג’ונתן ליווינגסטון השחף”.