אבן טוען

אהרון

כשפרצה מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1990, כבר עברה מֵאִמי אליי משמורת של אי־אילו חפצים שהיטלר לא הספיק לגזול. אחדים החרמתי עוד קודם לכן למרות עינה הפקוחה כדי להוכיח לעצמי שהיה לי סבא, ואחדים ביקשה אימי במו פיה שאקח אליי בשל כובד האחריות. ידענו את כוח ההרס של הטילים, והחלטתי לשכור כספת בבנק ולהניח שם את צלב הברזל שהסבא זכה בו במלחמה הראשונה, בשחר המאה העשרים. כדי שלא איראה מטופשת בעיני עצמי, הנחתי שם גם דרכון ודולרים למקרה חירום, וכך הייתה לגיטימציה מעשית לעניין הכספת. נוסף על כך כתבתי צוואה לילדים כדי שידעו שיש כספת בבנק, ובה שארית הסבא רבא שלהם. אצל שבטים מסוימים טומנים את עצמות הסבא בתוך הקיר, וכך טמון שם גם הסבא שלי עד שנפסיק לסחוב את העבר על גבֵּנו.

התור לפתיחת כספות היה ארוך. רבים חשבו כמוני, הביאו את דרכוניהם ואת תכשיטיהם, והבנק נאלץ להעמיד פקידה מיוחדת לשירות זה. איש מהם לא הפקיד צלב ברזל, כזה שנושא צלובו על כתפו. אפשר שייפלו הטילים גם על הבנק, אבל אני עשיתי כמיטב יכולתי.

הדור ההוא נאסף אל עמו. מלחמות ראשונות ואחרונות הרסו מה שהרסו וגוועו בעשנן וגם אימי זָקנה ועברה לבית האבות. חפצים נוספים שכילתה את חייה בשמירתם, סיפור חייה וחיי, עברו לרשותי. מה לא היה שם — מכתבים מן המלחמה ויומנים מן המחתרת, צווארונים מעומלנים חסרי חולצות, עגילי היהלום מתנת חתונתה, תמונות דיוקנם של הסבא והסבתא, כלי הטבק מהודו, שם שירת אבא במלחמת העולם השנייה, בָּזיך של בדולח והמנורה הסינית.

כשאיימו בעיתונים לפצוח במלחמה חדשה, השביעית או השמינית בקדנציה שלי, כבר לא היה אכפת לי מי נגד מי ולמה, מי מהצדדים צודק ואילו סוגי מוות חדשים ממנים לנו הפעם. הטרידה אותי רק מחשבה אחת: גורל המנורה הסינית.

המנורה הסינית הקדימה לברוח מפני היטלר, נמלטה מפרעות 1936, הסתתרה בארגזים מפגזי מלחמת העצמאות, ושרדה את תותחי מלחמת 1967. לכן חשבתי שראוי לכבד את כוח החיים שלה ולמלט אותה גם הפעם מהטילים העירקיים, שאפילו לא יכוונו ישירות אל המנורה, הם זורעים הדף שמוחק שכונה שלמה. חיפשתי ארגז מתכת גדול כדי להצפין אותה בו, עטופה בשמיכה הישנה שהסבא התעטף בה בשירותו בחיל הפרשים הבווארי במלחמת העולם הראשונה, ובזכות שירותו זה זכה בעיטור צלב הברזל. השמיכה כבר הייתה מפוררת ואכולה. חשבתי להעביר אותה למרבץ החתולים, אבל כששמעה זו את חצוצרות הקרב מיהרה אל הדגל.

ארגז מתכת גדול לא נמצא לי, לכן התפשרתי על ארון פח משרדי. ברור היה שיתקמט כמו נייר בנפול עליו גרם המדרגות, אבל נחה רוחי: גם הפעם עשיתי כמיטב יכולתי. הארון, שזכה מייד לשם "אהרון", הורכב בפינת חדר העבודה, מאחורי הדלת, ודחק משם ארגזי ספרים שעברו לשכון מעבר לקיר. הארגזים נערמו כמו שקי החול שמיגנו את דפנות הבית במלחמות הקודמות, הקונבנציונליות־פרימיטיביות, שבהן פגז רק הרג אדם או חצב חור בקיר.

כשעלה אבא ארצה שימשו לו הספרים מיטה ושולחן בשעה שנדד לאורכה בחוסר כול ולא יכול היה להרשות לעצמו חדר מרוהט. גֶתֶה ושילר, בכריכותיהם הקשות, היו מצע מצוין, ואני בטוחה שמחלו על כבודם כשהשתרעו על חול או על רצפות תחת גופו של הצעיר שבא לבנות לעצמו ארץ. עכשיו הם נערמו על המדרגות יחד עם ספרים דוברי עברית שכתבתי אני ושכתבו עמיתיי ועם רִמְשֵי הזנַבזיף שהשתכן בין הדפים במשך השנים. חרק עתיק הוא הזנבזיף. אין לו כנפיים ואינו יכול להסתובב בעולם ולראות את שדות הקטל, אבל הספרים מביאים אליו בכתוביהם את כל העולמות והמלחמות.

שאלתי את השולחן שלי אם הוא שמח על אהרון, והשולחן חרק בהסכמה. לב העץ שלו היה חלוק: מצד אחד שנא את גיבוב הרהיטים בחדר, ומצד שני שמח שאני רגועה יותר מאשר קודם לכן. הוא העדיף אותי עצבנית פחות בשעה שאני יושבת אליו ומתייעצת איתו בשאלות ניסוח.

המנורה הסינית, שנטמנה בחיקו של אהרון, שתקה. אחת היא לה איזה מחבוא יימצא לה הפעם. היא רגילה לאפלה. עין החשמל שלה כבויה, ובכל פרק זמן היא נטמנת באיזשהו מסתור. אני תמהה אם היא משעשעת שם את עצמה בזיכרונות על ימי הזוהר בטרקליני ברלין או על ימי ילדותה בסדנת האמן שנולדה בו. צריך פעם להביא מומחה שיעריך את מקורה ואת שוויה.

דחקתי פנימה גם את ניירותיי החשובים ואת תיקי הקרטון שהכילו את המכתבים ואת היומנים של אבא. האיגרות היה שקופות מרוב שנים, הדיו כבר דהה, אבל חשיבותם בעיני טרם פגה.

אהרון מיהר להסתגל אל שאר רהיטינו הצנועים. הוא נבלע בפינתו, ומקומו מתחת למדרגות לא התיר לו להתהדר. גם אפור היה, צבע שקשה להציל ממנו מילים רהוטות. הוא בלע אל כרסו את החפצים שביקשתי להציל והשקיף בדומייה אל אורחותיהם של בני הבית.

כשהודיעו ברדיו נחרצות להכין את המִקלָטים, החלטתי לפַנות את חדר הכביסה הזעיר מכל ציודו ומטאטאיו. קיר אחד שלו היה שקוע באדמה, ואפשר שיבטיח אותנו מפני ההֶדף. הגליתי את חומרי הניקוי, היָעים, הסמרטוטים והמברשות אל החצר, ודחפנו החוצה את מכונת הכביסה כדי לפַנות לנו מקום לדרגש, לפנס ולמטף כיבוי. נראינו מגוחכים בכרסינו המִתדלדלות ובשערותינו הפרועות כמו בסצנה האחרונה של הסרט כשהרוח נושבת (When the wind blows), שבה אחרוני הניצולים, זוג אנגלים קשישים, מסתתרים מאחורי קרטון גדול מפני אדי הרעל של הפצצה האטומית.

כבר לא לפי כוחותינו לדחוף מכונת כביסה, על כן הצלחנו אך לחצות עימה את הפרוזדור הצר ולהציב אותה בחדרי לצידו של אהרון כדי שלא תחסום את המעבר. ככה טמנה הסבתא הפלסטינית שלי את הפַּיילה שלה מפני הטורקים, ומה לי להלין. הטכנולוגיה התקדמה ומצבי עדיף ממצבה. כדי להצהיל את ליבי קראתי את שמה של מכונת הכביסה על שם סָבַתָהּ בת הנחושת – פַּיילָה.

בתוהו ובוהו של חדרי לא מצאתי לי מקום. החפצים מגובבים, צנרת המכונה שלוחה על רצפתי, וניירותיי פזורים בין אהרון ובין המכונה והארגזים, מוכנים להיקבר תחת עיי מפולת. הִדרתי את רגליי מהמקום וגָליתי אל שאר חלקי הבית שאין לי בהם הרבה עניין. באין חדרִי לי, היו עיתותַי בידיי וטעמתי טעם בַּטָלה שאינני רגילה בה. העסקתי את עצמי באריזת בגדים ישנים לצדקה, בחנתי את התריסים השבורים הטעונים תיקון (לא כדאי להשקיע, נחכה עד אחרי המלחמה) והכנתי סיר גדול של מרק. בכל פעם שפורצת מלחמה אני מכינה קדֵרת מרק ענקית, אף על פי שמרק אינו קל ונייד לשאתו כשצריך להימלט, אלא מפני שנחוצות לי הוראות פעולה. מלאכת קילוף הירקות יכולה למלא בוקר שלם. הבעבוע של הרתיחה משקיט את העצבים ואולי יֵאספו אל ביתי בורחים אחרים שיזדקקו לו.

כאזרחית צייתנית הלכתי אל תחנת החלוקה להחליף את מסכת הגז שלי. קיבלתי מודל משוכלל יותר מקודמו, כזה שיש לו גם קשית שתייה. אם תהיה פצצה מזוהמת, נוכל לשתות דרכה מן המים, אלא שהמים יזדהמו כשנפתח את פי הבקבוק לשרבב פנימה את הקשית. שמא יש צורך להכין פצירה קטנה כדי לנקב חור זעיר במכסה שלא יותיר מעבר לחיידקים. בתור הארוך פגשתי בכל בני השכונה שבימים כתיקונם מנוכרים בתוך עצמם. דרשנו זה בשלומו של זה כי אין מקרב לבבות כמפגש רֵעים לרגל המצב. היו שהתבדחו והיו שדאגו באמת, והיו שנעדרו מן התור וטסו לאילת. אלה וגם אלה ואלה לא ידעו לענות לי בעניין הבקבוק.

המלחמות בימינו מתוקשרות. מי שעומד בדרכן מנסה להציל את נפשו, ובעיני מי שאין לו נגיעה בעניין, הן דומות לשאר סרטי הפעולה בטלוויזיה. המקלֵט פתוח והעולם מכרסם חטיפים מול המרקע ובוהה בגיהינום שעוברים חיילים פלונים ובשחיטה שנחרצה על אזרחים אלמונים אי שם באולפן החיים. מי שלא היה שם לעולם לא יבין אותם, ומי שהיה שם לעולם לא יחזור לעצמו. הנותרים מתיישבים לראות טלוויזיה עד הסרט הבא, הפצועים מדדים אל טקסי האזכרה, סופות אבק מכסות את בתי הקברות, והארכיאולוגים מקבלים מענקים בשביל לחפור את השלדים.

אנחנו מפצחים גרעינים והקריין מכריז על פציחת הקרבות, עוד תשע שעות יָא־מָנַאיֶיק. מאז שיש לי שיניים תותבות אינני זריזה בפיצוח גרעינים. עברו תשע שעות והמלחמה טרם פרצה בגלל סופת אבק ששיבשה את הטכנולוגיה המשוכללת. הנשיאים והפרשנים והגנרלים מעבירים את השידור אל חזאי מזג האוויר, ואני מצאתי לי משימת ביניים: אספתי בפיסת נייר טואלט את צואַת החתולים מתוך ארגז החול שלהם, שנוּתָב אף הוא מחדר הכביסה אל חדרי. האם בפרוץ הטילים הכימיים נדחוף את החתולים לשק ניילון? החתולים לא ירשו זאת לעולם. רק האדם מוכן לכול ובלבד שלא ייאלצו אותו לחשוב בהיגיון.

עברו יום ועוד יום ואני גולה מחדרי ורובצת באפס מעשה מול הטלוויזיה. הבטלה מחדדת חושים שכוחים, כגון הכושר לשמוע שיחות של דוממים. ממש כמו בתור למסכות הגז, קֵרַב איום המלחמה את לבבותיהם של פַּיילה ושל אהרון, והשניים קשרו שיחה. ממקומי בכורסה יכולתי לשמוע את דבריהם.

פַּיילה, שהַשִיג והשִיח עם המטאטאים בחדר הכביסה לא היה מלכתחילה לפי כבודה, שמחה לעלות בדרגה ולהשתכן בחדר העבודה לצידו של הארון המשרדי החדש, שבא ישר מן המפעל. כמוהו הייתה עשויה מתכת וניסתה לברר אם יש ביניהם קרבת משפחה.

"פלדה שבדית?" שאלה ומיששה בצינור עוגֵב את לוח הדלת שלו, "הסבא שלי בא משם."

אהרון פשוט היה ארון, ולא ידע בדיוק את הרכב החומרים שנוצר מהם, אבל שמח לחברותא. בדיוק כמו הוריי שלי, נפגשו המקומית והמהגר תשע מלחמות קודם לכן, אם כי בהיפוך מינים. אהרון היה יליד המקום, ואילו פיילה — מתוצרת חוץ, והיה להם המון לספר איש לרעהו. הוא התגאה בפס הייצור שלו ובבעלֵי המפעל שעדיין לא פשטו את הרגל, והיא התנאתה בהדר של ארץ מוצאה.

אהרון עיין בתיקי התולדות שהסתרתי בתוכו וסיפר לה על ההיסטוריה המקומית, על הארץ העתיקה ששבה ונגאלה בידי צאצאי בניה, ותוך חמישים שנה סללו בה כבישים והקימו ממשלה ובניינים ועסקים ובנו בתי חרושת. הוא קרא בהסתר מן המכתבים של אבא וציטט את דבריו על המלחמה ההיא ועל החזון והתקומה, ואילו פיילה היללה את הנופים, את המפעלים ואת הטכנולוגיה המתקדמת בארץ מוצאה ואת שארי בשרה שלא עלו לאוריֶינט והשתכנו בווילות על גדות נחלים ונהרות. אחיותיה לפס הייצור מטופלות בידי משרתים ובעלת הבית מצווה עליהם.

כאן כבר לא היה לאהרון פתחון פה. קרוביו עומדים במשרדים עלובים בדרום העיר. לבעלת הבית שלו אין משרתים, וממקומו מאחורי הדלת אין הוא רואה אלא ענף אחד של בוגנוויליה. הוא חיפש טיעון מנצח.

"אני מחזיק את נכסי המשפחה," התפאר אהרון. אני אוצֵר את המכתבים ואת המנורה הסינית. אני נוצר את היומנים ואת הגנאלוגיה של המשפחה. אני שומר על המורשת."

"והמומחיות שלי," חלקה עליו פיילה, "היא למחות ולמחוק הכול, את כל סימני העבר. אני משפשפת וממיסה כל עדוּת לאירועי המשפחה עד שלא נותר זכר. החיתולים הצוֹאים יצאו ממני נקיים כאילו לא גדלו ילדים בבית הזה, בממחטות המכובסות לא נותר זכר לַדמעות וּמִמַדֵי החאקי שכיבסתי נמחתה כל אות של דם ואפר. בערב פסח, כשכל הקרובים התאספו לקיים מצוות 'והגדתָ לבנךָ', שפך מישהו עליי את כוס היין. בסיבוב אחד של התוף שלי מחקתי את כתמי המָרור, את טעם היין ואת הסיפור כולו."

ממקומי בכורסה שמעתי את דבריה של פיילה. לא ידעתי במי משניהם לצדד והחלטתי להחזיר את מכונת הכביסה מיד לחדר המטאטאים, אף על פי שטרם הודיעו ממטה פיקוד העורף על הסרת אִיוּם הטילים. מלחמה או לא, כבר נגמרו לנו התחתונים הנקיים. תעמוד פיילה במקומה, יעמוד אהרון במקומו ואני אחזור אל חדרי ולא אשפוט.