פרק 1
גאיה
מאי 2016
חלומות הם שברי תמונות שמופיעים ללא התראה, לפעמים התמונות צבעוניות, לפעמים חסרות צבע, לפעמים מוכרות מהחיים ולעיתים רק נדמות ככאלה, אבל לא ברור לאן הן שייכות. חלומות נוטים להעצים את התחושות, את הפחדים ולפעמים גם את רגעי האושר, אבל יש להם נטייה להיקטע ללא תמונת סיום, פשוט להתפוגג באחת מול המציאות המכה בפנים.
רעש חזק פלש לחלומותיי. קברתי את ראשי מתחת לכרית וניסיתי לשחזר את החולות החמים שעליהם דרכתי בחלומי, ואת הגלים שהתנפצו אל החוף. הרעש לא חדל ואף גבר, כאילו כל הכלים האפשריים חברו יד אחת, במזימה ממש לא חשאית, כדי להרוס את שנתי.
כיסיתי את ראשי בשמיכה הדקה, הצטנפתי לתנוחה עוברית והתאמצתי ללא הצלחה להשאיר את עיניי סגורות. נדמה היה לי שהצלחתי, כששקט שב והשתרר סביבי. דקה עברה וכמעט ריחפתי שוב לתוך השינה המתוקה, כשרעש חזק יותר גרם לי לזנק מהמיטה אגב קללה. הנפתי את רגליי מהמיטה והתיישבתי, משפשפת את עיניי. הרעש המטרטר לא פסק. הרמתי את הנייד שלי מהשידה וראיתי שהשעה בסך הכול שבע בבוקר. מי האידיוט שהחליט שזה תקין לקדוח ממש מתחת לחלון שלי?
"אימא." קולי ניסה להתגבר על הרעש ללא הועיל, עוד כמה ניסורים או דפיקות ואני מתחרשת. "אימא." היא לא ענתה. זרקתי מעליי את השמיכה ורצתי מהחדר. מיהרתי אל דלת הכניסה ופתחתי אותה בתנופה עזה. תחושת אי הנוחות שחשתי הפכה לכעס בלתי נשלט.
בחצר הבית עמד בגבו אליי גבר. גבר גדול מאוד. הגופייה הלבנה שלבש הבליטה את שרירי זרועותיו, האוזניות הגדולות שחבש על אוזניו ניתקו אותו מהסביבה, ופלג גופו התחתון נע בתנועות ריקוד קטנות. לרגע אחד לא זזתי, אבל הוא ניסה בכל כוחו לפרק במסור את גדר ביתי. "היי." קראתי לו. הוא לא שמע אותי מבעד לאוזניות. "הלו!" הגברתי את קולי ועשיתי כמה צעדים זהירים בין הכלים המפוזרים על האדמה. האיש הענק הניף את ידיו במהירות אחורה וקדימה, ועם כל תנועה שעשה, השרירים בזרועותיו תפחו והדגישו קעקוע של פיניקס שירד מכתפו הימנית לאמצע זרועו. בשנייה שהוריד את המסור נעמדתי לצידו במרחק בטוח וקראתי שוב, "סליחה, אדוני." הוא הסתובב אליי באיטיות מעצבנת, ופי נפער בתדהמה. "אה..." המילים גמגמו בפי. "אתה..." בלבול תקף אותי כשגבתו התרוממה וחיוך שחצני ומוכר התפשט על שפתיו. אי אפשר היה לטעות בחיוך הזה.
"תנסי שוב." אמר במבט מתגרה ועיניו טיילו על גופי ללא בושה.
"תומר." שמו נפלט מפי. לשנייה אחת בלבד הרשיתי לחמימות להשתלט עליי, לשבריר שנייה כמעט התפשט חיוך על פניי. "תומר." גלגלתי את שמו שוב, כאילו גיליתי אותו לראשונה.
"אמרת את זה כבר." מבטו המלגלג, החיוך הקטן שנמתח על שפתיו, החזירו אותי במהירות למציאות ונזכרתי שזה לא אותו תומר שהכרתי פעם לפני שנים. האיש שעמד מולי השתנה ללא היכר וניתק אותי מחייו לגמרי. כשהיינו בתיכון, הוא הסתבך כמה פעמים, עשה לאבא שלו חיים קשים, ולבסוף נשלח לפנימייה. כשחזר באחד מסופי השבוע, לא הכרתי אותו עוד והוא לא הכיר יותר בקיומי.
רוח קלה ריקדה על גופי ותחושה מוזרה התגלגלה בתוכי. עקבתי אחר מבטו שנעצר על תחתוני הבוקסר שלבשתי, עם ציור מיקי מאוס מחייך במרכז. לפי המבט שלו אפשר לחשוב שהייתי עירומה.
"חזרת." הוא אמר ופנה להתעסק שוב בגדר, כאילו הייתי אוויר. עדיין נטולת יכולת לומר משהו חכם עמדתי והסתכלתי עליו. הבחנתי בשינויי הזמן שבהחלט עשו לו טוב, על מי אני עובדת? הוא היה סקסי בצורה מסוכנת ביותר. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני חמש שנים, לפני שעזבתי את המושב ועברתי להתגורר עם אבא בלונדון. דבר לא הכין אותי לרעד ולאש שעברו בגופי אחרי שנים שחשבתי שהצלחתי להדחיק אותו מראשי, ממחשבותיי ומליבי.
כמו בתשובה למבטי, תומר פנה לעברי. עיניו טיילו על גופי, לשונו עברה בהיסח הדעת על שפתיו, כאילו הרגע סיים את הקינוח בארוחה של שבע מנות. עמדנו ללא תנועה זה מול זה, חיכינו לראות מי יסיט את המבט ראשון, כאילו היינו בדו קרב. בחנתי אותו מקרוב, הבחנתי בכל תו בפניו, הנחתי בהתרסה את ידיי על מותניי ואפשרתי לו לסיים את השיטוט על גופי, התפללתי ללא קול שהפטמות שלי לא יבגדו בי ויעברו למצב דום מתוח, כי משהו התחולל בגופי במפגש החדש והלא צפוי הזה. הוא, לעומת זאת, סיים את הבחינה המדוקדקת והפנה לי שוב את גבו, ושב להפעיל את המסור המרעיש, מתעלם לחלוטין מנוכחותי.
"תומר!" שאגתי את שמו, אך הוא התנהג כאילו לא הייתי שם.
מצאתי את הכבל שחיבר את המסור לחשמל וניתקתי אותו ללא היסוס. "מה את עושה?" הוא הסתובב ושאג כשהוריד את האוזניות מראשו.
"מנסה לדבר איתך." המבט הירוק בעיניו היה קר. לרגע אחד תהיתי לאן נעלם המבט היוקד והחם שהכרתי פעם היטב.
"איפה הראש שלך?" הוא התקרב בצעדים גדולים ומשך בכוח את הכבל מידי ואצבעותיו התנגשו בשלי לרגע אחד.
"אל תתנשא עליי." הכעס עבר בגופי כמו משב רוח מקפיאה.
"אז תתנהגי בהיגיון." הרשיתי לעצמי לרגע לטייל בעיניי על גופו המרשים. מכנסי הג'ינס הדהויים, כמעט לבנים משנים של שימוש, ישבו כל כך נמוך על מותניו שאפשרו הצצה לבטנו המוצקה, כשהרים את ידיו והניח את המסור על הגדר הגבוהה. "רק חסר שתוציאי את הנייד ותצלמי אותי." ניסה לערער אותי.
"כבר ראיתי טובים יותר." טון קולי אגבי.
"בטוחה?" ההקנטה בקולו גרמה לי לשלב את ידיי על חזי, רגע לפני שקיבל הצצה נוספת אל גופי הבוגדני.
"למה אתה הורס את הגדר שלנו?" סירבתי לשחק לידיו. בתוכי שב וטיפס הזעם שהיה טמון בי עמוק, על המחלה הארורה של אימא שבגללה חזרתי, על האודישן האחרון, על המושב המעצבן הזה ואפילו עליו.
"גאיה..." שמי יצא מבין שיניו החשוקות כאילו ירה אותו.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?" הכעס בער בי. הרצון לקפוץ עליו ולחבק אותו, את החבר שהיה חסר לי, אבל הדבר היחידי שהגיע לו ממני זו סטירה מצלצלת.
"בוקר טוב." קולה של אימא נשמע מאחוריי.
"בוקר טוב, אביבה." הוא ניגש אליה בצעדים קלים ומבטו השתנה, חיוך מוכר עד כאב האיר את פניו. הוא אסף מידה את השקיות עם המצרכים מהצרכנייה בטבעיות כזו שהרגשתי שאני הזרה פה, בבית שאינו ביתי.
"אז נפגשתם." אימא חייכה אליו חיוך רחב ותהיתי מה פספסתי. "תומר עושה לי פה כמה תיקונים. תודה, חמוד." היא אפשרה לו לפתוח לה את הדלת ואני השתרכתי אחריהם. "האוכל תיכף יהיה מוכן, אני אקרא לך." הוא הניח את השקיות על השולחן, מתעלם מנוכחותי. "זה יהיה כמו פעם כשהייתם אוכלים ארוחת בוקר יחד, זוכרת, גאיה?" היא שאלה בזמן שפרקה את המצרכים והניחה כל דבר במקום. הפה שלי יבש. בלקסיקון שלי לא נמצאה שום תשובה הולמת.
אם אני זוכרת, היא שאלה. איך אפשר לשכוח תקופת חיים כה ארוכה, איך אפשר למחוק את הימים שהעברנו יחד בתעלולים שעד היום זוכרים לנו במושב, או את הרגשות שהיו לי אליו במשך שנים. תומר שהכרתי נעלם מזמן, ללא עקבות, ובמקומו הגיח תומר מרוחק שהתעלם ממני כאילו מעולם לא הייתי קיימת. "מה הוא עושה פה?" שאלתי בקול בזמן שיצא מהבית.
"תהיי מנומסת, גאיה. לא ככה חינכתי אותך." קולה המוכיח החזיר אותי שנים אחורה.
"אני תמיד מנומסת. זו אני, גאיה, זוכרת? מנומסת תמידית."
"את כועסת. אני מבינה." היא קצצה ירקות לסלט והמאמץ ניכר בה.
"בוודאי שאני כועסת, הוא..."
"תעצרי." היא נעצה בי מבט. "אני באמת מבינה, אף אחד לא רוצה לאבד אדם יקר, אבל את מוציאה את הכעס שלך במקום הלא נכון. אי אפשר לשנות את זה שאני חולה, אבל אני עוד פה." היא סובבה אליי את גבה ולקחה נשימה עמוקה, גורמת לי להתחרט שציערתי אותה. ידיי נכרכו סביב כתפיה והנחתי עליה את ראשי לרגע קט, שאפתי את ריחה אליי, ניסיתי לאגור חלק ממנו שלא יאבד לעולם.
"אני אוהבת אותך, אימא." היא נשקה לכפות ידיי והמשיכה במלאכתה בידיים רועדות.
סיגלית (בעלים מאומתים) –
אבני הדרך
ואווו פשוט ואוו ספר מקסים ביותר שסחף אותי ולא נתן לי מנוח גם לאחר שסיימתי לקרוא אותו סיפור אהבה מרתק מותח ומרגש סיפור אהבה בין גאיה לתומר עם הרבה עליות ומורדות עד שבסוף הם מצמצמים את הפערים בניהם בצורה לא שיגרתית
liraz –
אבני דרך
הי אני רוצה להגיד לכם שספר כזה עוד לא קראתי, לא יכולתי להוריד את הספר מהידיים הייתי דבוקה אליו וסיימתי את הספר ביום אחד.
לימור –
אבני הדרך
ספר מקסים, כתוב בצורה טובה מיוחדת ומושכת, התקשתי להניח את הספר עד לסיומו. מומלץ בחום לכולם.
עינת –
אבני הדרך
ספר מרתק עם עלילה מותית. עד הרגע האחרון לא ידעתי מה יהיה עם גאיה ותומר. אהבה גדולה עם קשיים לא פחות גדולים. אהבתי!
מור –
אבני הדרך
הרבה זמן ספר לא גרם לי לבכות” מכאן ידעתי שאני חייבת להגיע אליו במהרה.
ספר שריגש אותי בכל חלק.
ספר שגרם לי להתאהב.
ספר שגרם לי לשנוא עד כדי כך שרציתי לרצוח דמות מסויימת.
ספר שגרם לי לבכות מרוב אושר וגם מעצב.
ספר שהכיר לי דמות שכאב לי בעמקי נשמתי שהיא לא מציאותית.
תומר שרציתי לאמץ, שרציתי לשמור לי אותו, לחבק אותו לאהוב אותו אהבה אינסופית כי מגיע לו.
ספר שהביא אותי לעירעורים קשים.
המוות בשנים האחרונות הפך למשהו ממשי בחיים שלי. וגודי פשוט הרימה לי את הפחד לאבד משהו נוסף. ואת גוד פשוט גרמת לי להבין שהעבודה שאני מעריכה ומוקירה ואוהבת את ההורים שלי אני צריכה לחרוט יותר רגעים איתם.
החיבור של גאיה ואמא שלה כל כך נגע לליבי. הרגשתי שאני קוראת על יחסים שיש לי אמא שלי החיבור שיש בנינו.
גוד לקחת אותי לרכבת מלאה ברגשות, שכל תחנה שעצרתי הרגשתי סערה בתוכי.
הפעם עשית משהו אדיר, לקחת את הכתיבה שלך למקום אחר, מקום שעדיין לא מצאתי על מה להניח את האצבע.
לא אומר שזה הספר הכי טוב שלך כי אז זה ירגיש כמו השוואה אבל הספר הזה בהחלט המוביל שלך. הוא שונה, עמוק יותר, בוגר יותר ובזכות המשפט המפורסם שלך בספר
” השמיים פתוחים למי שיש כנפיים” זה בדוק עלייך- כי לא חששת לפרוש את הכנפיים שלך ולקחת את הקוראות שלך למחוזות רחוקים מבלי לעלות על אף טיסה.
בנימה זו מי שלא קוראת לא יודעת מה היא מפסידה.
סיפור שיגע בכל אחת ואחת.
לימור –
אבני הדרך
טוב, נתחיל במומלץ וזאת בגלל הכותבת הנהדרת. הכתיבה אמיתית , קולחת ומעניינת. הסיפור נוגע מציאות מוכרת אך כולל בתוכו גם סיפור מתח , מפתיע. הדמות הראשית מעניינת ומציאותית. לפעמים קצת יותר מידי רגש והבעת רגשות עמוקים יתר על המידה אך מצד שני מתאימים לדמות מלאת התשוקה המוצגת. מומלץ בכיף.
בתיה –
אבני הדרך
סיימתי אתמול ועדיין מתקשה לעכל. לא זוכרת מתי בכיתי בגלל ספר. התרגשתי כל כך והתאהבתי נואשות בתומר. גבר קשוח שלא מוותר, אבל גם לא מפחד להקריב בשביל אהוביו. יהודית שוב מכשפת עם הכתיבה המיוחדת שלה!!!
רונית (בעלים מאומתים) –
אבני הדרך
מאז שקראתי את הספר הראשון של יהודית יש לי רק דבר אחד לומר אין ספר שמספר לספר היא פשוט משתבחת בניית עלילה חשיפת הדמויות קילוף של שיכבה אחרי שיכבה בכל דף שאני קראתי הרגשתי את החיבוא עם הדמויות גיליתי דברים חדשים פשוט מ ד ה י ם 5 כוכבים ומעבר
Nehama –
אבני הדרך
יהודית ציפורי יודעת לכתוב בצורה נפלאה כל ספר שלה כתוב בצורה אמינה הסיפור והעלילה בנויים בצורה מעניינת שלא נותנת לך הזדמנות להפסיק לחשוב על הדמויות והעלילה. נא לא לפספס!!!
עינת –
אבני הדרך
הסופרת יהודית ציפורי משתבחת מספר לספר. את הספר הראשון שלה לא אהבתי אך עדיין המשכתי לקרוא ספרים שלה ובהמשך התחלתי להתאהב בכתיבה שלה. הספר עם עומק, דמויות מעניינות ועלילה מהפנטת.
יולה –
אבני הדרך
יהודית ציפורי סיפור יפה מרגש מותח ,בכל פעם מחדש מכניסה אותי לעולם חדש ומעניין ,כותבת בצורה טובה ,התמכרתי ????
יולה –
אבני הדרך
יהודית ציפורי סיפור יפה מרגש מותח ,בכל פעם מחדש מכניסה אותי לעולם חדש ומעניין ,כותבת בצורה טובה ,התמכרתי …
אפרת (בעלים מאומתים) –
אבני הדרך
סוחף, מרגש כיף לקרוא. יהודית ציפורי עושה זאת שוב ומביאה סיפור מרגש, מותח ופשוט מושלם לקריאה. מומלץ בחום כמו כל ספריה .
ספיר –
אבני הדרך
ספר מהמם! ספרות ישראלית במיטבה. סיפורה של גאיה אשר חוזרת לביתה בקיבוץ בכדי לטפל באימה החולה, לאחר שחיה שנים באנגליה בניסיון לשכוח את אשר קרה בקיבוץ לפני שעזבה. גאיה נפגשת מחדש עם תומר, לאחר שנים. אותו בחור שהיה החבר הכי טוב שלה וששסבר לה את הלב. דמותו של תומר שובת לב וסוחפת.
ספר מומלץ בחום רב. ממש נהנתי.
אביגיל –
אבני הדרך
אין על הספרים של יהודית צפורי! אבני הדרך ספר נפלא שלקח לי המון זמן עד שהגעתי לקרוא אותו, הסיפור של תומר וגאיה מהמרגשים ביותר שקראתי. מומלץ בחום!!
אביגיל –
אבני הדרך
אין על הספרים של יהודית צפורי! אבני הדרך ספר נפלא שלקח לי המון זמן עד שהגעתי לקרוא אותו, הסיפור של תומר וגאיה מהמרגשים ביותר שקראתי. מומלץ בחום!!
לירון (בעלים מאומתים) –
אבני הדרך
ספר מקסים ומרגש, עם דמויות עמוקות וניחוח של חיים ארצישראליים. אהבתי ממש.