אבק פרחים

1

לילי

אני אורזת בתיק הגב שלי את כל מה שנשאר בחדר ולא הוכנס למזוודה.

"סיימת?"

קולה של פיבי גורם לי להסתובב לאחור. "כן, אני רק צריכה — "

"שום צריכה. היה לך מספיק זמן! אני לא מתכוון לחכות עוד דקה בארץ הזאת ובטח לא ביישוב הארור הזה," אומר טרוי, בעלה של פיבי, ומסתכל סביבו כאילו הוא מחפש משהו שמטפס על הקירות ועלול לתקוף אותו.

אני צריכה לעבור בחדר שלי כדי לקחת את אחת החולצות של אחי ששמרתי לעצמי למזכרת. "רק אלך לקחת עוד משהו מהחדר ונוכל לצאת."

"או שאנחנו יוצאים עכשיו, או שאני מסתלק ותיאלצי לגור ברחובות."

בכל מקרה אחר הייתי אומרת לו להסתלק, אבל אני לא יכולה כי אבא ואימא קבעו שאחרי מותה של סבתא, דודה פיבי תהיה האפוטרופוסית שלי. כשימלאו לי תשע־עשרה, ורק לאחר שאסיים את לימודיי בתיכון, אקבל את הירושה שלי.

אני מסתכלת על הדודה שלי ומחכה שהיא תצדד בי מול בעלה, שנראה לא שמח מהסידור הזה, אבל היא מסתכלת עליי במבט כמעט מתחנן שאעשה מה שהוא רוצה בלי מריבה או ויכוח.

אני צריכה לסבול את האיש הזה שנתיים בלבד, ולאחר מכן לא אצטרך לראות אותו שוב בחיי.

"אנחנו צריכים לעלות על הטיסה של שתיים וארבעים, אין לנו זמן," הוא אומר ומסתובב לאחור. "למה תקעו אותנו עם הילדה הזאת?" הוא שואל את פיבי שלא מספיקה להגיב כשהוא ממשיך להתקדם.

הלוואי שהייתה לי אפשרות אחרת, אחת שלא כוללת אותי עוזבת את כל חיי מאחור כדי לעבור לגור אצל דודה שמעולם לא פגשתי עד לרגע זה.

פיבי היא אחותו של אבי, וגרה בטקסס. אבא הכיר את אימא כשהיה בניו יורק והיא עבדה שם במכירה, בעגלות. אבא תמיד אמר שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

אני מחייכת כשאני נזכרת במבטו כשהיה מסתכל עליה. אבא היה מאוהב בה כל־כך שהחליט להתגייר בשבילה. הוא הפך מנוצרי קתולי ליהודי ויחד הם עברו לגור בארץ ישראל. הם הביאו את אחי הבכור אחרי שנתיים של נישואים, ואחרי חמש שנים הביאו אותי.

היינו משפחה מאושרת עד ש...

אני עוצמת את עיניי ומנערת את ראשי, מכריחה את עצמי לא לשקוע במחשבות. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתפרק עכשיו בבכי. רק כשאניח את ראשי על הכרית במיטה אוכל לעשות את זה. כרגע אני מעמידה פני חזקה ככל שאני יכולה.

אני לא יודעת על פיבי יותר מדי, חוץ מזה שהיא התחתנה עם טרוי, גבר לא אדיב במיוחד, בלשון המעטה. יש להם בן גדול בשם רוי ובת בשם ליסה. אבא סיפר לי שהיא בגילי.

זהו. זה כל המידע שיש לי על המשפחה שאני הולכת לבלות איתה את השנתיים הקרובות. המשפחה של אבא שלי מעולם לא אהבה אותנו. הם נוצרים אדוקים והגיור שעבר אבא גרם להם להתרחק. ראיתי את אבא מדבר איתה בשיחות וידיאו מדי פעם, אבל היא לא חיבבה אותי, את אימא שלי ואת אחי, נריה. היא האשימה אותנו בכך שגזלנו ממנה את אחיה. לפחות זה מה ששמעתי את אחי אומר לאימא באחד הלילות.

אני לא מקשיבה לטרוי ורצה במעלה המדרגות לחדרי, ממהרת לארון הבגדים ומוציאה ממנו את אחד הז'קטים שאחי אהב ללבוש, ואז לוקחת את התיק שלי וחוזרת למטה.

"מה עשית עכשיו?" פיבי שואלת, נראית מפוחדת בצורה לא פרופורציונלית לסיטואציה, כאילו אני מחזיקה בידיי פצצה, לא ז'קט.

"הלכתי להביא בגד של אחי," אני אומרת.

בום!

אני משתתקת כשכף ידו של טרוי מתנגשת בלחיי. אני בהלם. מעולם לא הכו אותי. אני מרימה אליו את מבטי ופוגשת בעיניו הרעות.

"כשאני אומר לך משהו, את עושה אותו! את לא ממרה את פי!" הוא צועק. אני לא יודעת איך להגיב. "נוצרייה טובה לא מתחצפת, ולהמרות את פי זה גרוע יותר מחוצפה. זאת עזות מצח!"

אני מסתכלת על פיבי כדי להבין אם אני הוזה, או שהיא באמת לא מגיבה. אני מצליחה למצוא את הקול שלי. "אני יהודייה."

"את עוברת לגור אצלי, ומרגע זה את נוצרייה. אבא שלך היה נוצרי, ולכן את כזאת." פניו אדומות מרוב זעם.

"אבא שלי התגייר."

"אבא שלך אולי חשב שכשהוא עשה את השטות הזאת הוא הפך ליהודי, אבל הוא נולד נוצרי ונשאר כזה," הוא צועק עליי, "אבא ואימא שלך הפקידו את השמירה עלייך בידיים שלי עד שתגיעי לגיל המתאים."

"בידיה של הדודה שלי." אני מפנה אליה את מבטי. "את יכולה לוותר על האפוטרופסות ואעבור לידיה של מחלקת הרווחה." והכסף שלי יישאר בנאמנות אצל עורך הדין שהכין את הצוואה, עד שאגיע לגיל המתאים. אני מעדיפה לעבור לידיים של מחלקת הרווחה מאשר לידיו של האיש הזה, שברור שהדודה שלי לא הולכת להגן עליי מפניו.

"לילי..." היא מתקרבת אליי, ואני מתרחקת אוטומטית.

"לא נעשה את זה. קיבלנו הזדמנות מישו הקדוש להחזיר אותך לדרך הישר ואדאג שזה יבוצע," הוא אומר במקום פיבי. האם הוא תמיד מדבר בשמה?

"אני יהודייה, לעולם לא תשנה את זה," אני מבהירה לו.

"אעקור את החלק הזה בך. עד סוף השנה כבר לא תרצי להשתייך לגזע הנחות הזה."

הגזענות נוטפת ממנו. איך אבא לא שם לב לזה? אני חושבת שאפילו הוא לא שיער שזה מה שבעלה של אחותו חשב עליו ועל המשפחה שלו.

"את תצייתי לי ותתנהגי למופת או שאני נשבע לך שלא תראי סנט מהכסף שהם השאירו לך."

אני שוקלת לרגע לוותר על הכסף, אבל גם אם אוותר עליו זה לא ישאיר אותי בישראל. עד שאגיע לגיל המתאים אהיה בחסותה של דודתי. חוץ מזה, לא אתן להם לקחת את הכסף. המשפחה שלי לא הייתה עשירה במיוחד, אבל הכסף שהשאירו לי יעזור לי להתחיל את חיי בלי להזדקק לעזרה מהאישה הזאת שנמצאת מולי.

שנתיים בלבד. אני צריכה לסבול אותם שנתיים ואז אוכל לחזור לכאן ולהתחיל את חיי.

"אל תיתני לי סיבה להכות אותך שוב, ואני מציע לך לא להזכיר את השורשים הרקובים שלך באוזניהם של רוי ושל ליסה. לא ניתן לך לקלקל את הילדים שלנו בכפירה שלך," הוא מבהיר לי ולא נותן לי להגיב, יוצא מהבית ונכנס למושב הנהג ברכב השכור, שנשכר מכספי הירושה שלי כי הם הצליחו להוכיח שלקחת אותי מישראל לארצות הברית צריך להיות על חשבוני.

ברגע שטרוי לא בטווח שמיעה אני פונה לפיבי. "תגידי, הסיבה היחידה לזה שהסכמתם לפרוש עליי את חסותכם היא כי הוא חושב שיוכל להניח את הידיים שלו על הכסף שלי?"

עיניה נפערות. "לילי, בבקשה, אל תרגיזי אותו, אני לא רוצה שתיפגעי, את חשובה לי," היא לוחשת, כאילו היא מפחדת שהוא ישמע אותה.

"אם אני חשובה לך תוותרי על האפוטרופוסיות ותני לרווחה לקחת אותי," אני אומרת, "אני בקושי מכירה אותך, ואני לא רוצה לעזוב את ישראל."

"אני לא יכולה." עיניה מרצדות אליי מהכיוון שאליו הלך בעלה.

"כדאי שתדעי שלא אתן לזה לקרות. הוא לא יצליח לקחת אגורה מהכסף של ההורים שלי." אני מרימה את המזוודות ויוצאת מהבית לעבר הרכב.

ברגע שאני מסיימת להעמיס בתא המטען של הרכב את המזוודות שלי יחד עם דודה פיבי ששותקת, אני נכנסת למושב האחורי וסוגרת את הדלת, בעוד פיבי נכנסת למושב הנוסע.

בלי לומר מילה, טרוי מתחיל בנסיעה לכביש הראשי. אני מסתכלת על המכוניות שעוקפות אותנו. אני מסתכלת על העצים הירוקים, על עמודי התאורה, על הנוף שאני לא הולכת לראות בזמן הקרוב. לפחות לא בשנתיים הקרובות. זה שובר את ליבי כי אני יודעת כמה ההורים שלי רצו להקים את המשפחה שלהם בישראל. עכשיו הכול נהרס.

אני מתאפקת לא לבכות, נושכת את שפתיי חזק כשאני רואה את השלט שמצביע לכיוון שדה התעופה בן גוריון.

בדיוק כשאני פוקחת את עיניי, הדיילת מבקשת לחגור חגורות בטיחות כי המטוס נוחת.

ישנתי במשך כל זמן הטיסה ואני לא יודעת אם זה כי רציתי להתחמק מטרוי ומפיבי, או מפני שלא הצלחתי לישון מאז אותו לילה ארור. "כמה זמן נסיעה זה משדה התעופה אל הבית?" אני שואלת את פיבי כדי להבין אם כדאי להיכנס לשירותים בשדה התעופה או לחכות עד שנגיע לבית שלהם.

"בערך שעתיים," פיבי מגיבה בקול חלש. אצטרך להיכנס בשדה התעופה, אם כך. אני חוגרת את חגורת הבטיחות והמטוס מתחיל בנחיתה. אף פעם לא הייתי חובבת גדולה של מטוסים או בכלל של מקומות סגורים. אני מאגרפת את ידיי עד לרגע שבו הטייס מודיע שהגענו אל היעד, אוסטין, טקסס.

אני קמה ולוקחת את תיק הגב שלי מהתא שמעל לראשי, מכתיפה אותו ומתקדמת עם כולם לעבר היציאה. הדיילת מברכת אותנו בחיוך צחור וישר כל־כך, שהוא נראה כאילו היא קנתה אותו.

אני יוצאת מהמטוס אל השרוול ולא מספיקה להרים את עיניי כדי לבחון את המקום שהגענו אליו כשפיבי מחזיקה בזרועי ומזרזת אותי להתקדם. אני מסתובבת לאחור ורואה את טרוי הולך לאיטו. יכול להיות שהיא מנסה לברוח מחולה הנפש הזה?

אנחנו נכנסות לטרמינל ראשונות. "אני צריכה לשירותים," אני אומרת.

"בואי נזדרז," היא אומרת ומובילה אותי לשירותים. אני נכנסת לתא ולוקחת את הזמן שלי.

פיבי נוקשת על דלת התא. "לילי, את צריכה לסיים."

"רק רגע," אני אומרת ומוציאה את הנייד מכיסי. לא שיש לי סיבה להוציא אותו, ניתקתי קשר עם כל אחת מחברותיי בחודש האחרון וביקשתי שייתנו לי את המרחב שלי.

אני לא יודעת אם זאת הייתה טעות, אבל בהתחשב בעובדה שלא אהיה קרובה אליהן פיזית בשנתיים הקרובות, אני נוטה להאמין שפעלתי נכון. אני פותחת את אפליקציית המיקום כדי להבין איפה אני נמצאת. אצטרך להכיר את הסביבה היטב אם ארצה לברוח באיזה שלב.

"לילי!" פיבי קוראת מאחורי הדלת.

"רק שנייה," אני אומרת ומכווצת בכריות אצבעותיי את המפה. אלוהים, יש משהו אחר באזור שאליו אנחנו נוסעים חוץ מחול? לאן הביאו אותי, ללב המדבר?

"הלו? אנחנו בשירותים," אני שומעת את פיבי ומבינה שהיא מדברת בנייד. "אנחנו כבר יוצאות."

אני מבינה שהישועה לא תבוא מגוגל מפות ומחליטה ללמוד את המיקום שלי תוך כדי תנועה. אני מדיחה את המים באסלה ומחביאה את הנייד בתיק הגב. יכול להיות שטרוי ינסה לקחת לי אותו? אני לא יודעת, אבל גם לא אבחן את התיאוריה.

אני יוצאת מהתא. פיבי עומדת מולי, מקרינה לחץ. "מה עשית שם?" היא שואלת בחשד.

"למה את לחוצה?" אני שואלת במקום לענות.

"אני לא."

"את נראית לחוצה."

"אני חייבת להזהיר אותך, טרוי לא אדם סבלני."

זה חידוש. "הצלחתי להבין את זה מהזמן המועט שלי איתו." אני שומרת על טון עוקצני, אף שזה ילדותי. זין על זה, אני ילדה.

"אסור לך לעצבן אותו," היא אומרת, מתעלמת ממה שאמרתי.

"בגלל זה את לחוצה? הוא מכה אותך?" אם הוא הרים עליי יד כשהוא רק הכיר אותי, מה הוא עשה לה?

"טרוי איש נוצרי טוב, הוא דואג למשפחה שלו ועכשיו את חלק מהמשפחה."

"את צוחקת עליי? הוא הכה אותי!" אני מרימה את הקול.

"כי התגרית בו," היא מאשימה.

"בזה שהזכרתי שאני יהודייה?" אני היחידה שמבינה שמשהו ממש דפוק עם הבן־אדם?

"בדיוק."

"אבל אני יהודייה!" אני מרימה את הקול ואז שתינו משתתקות כשאנחנו שומעות צעדים מתקרבים לדלת שירותי הנשים.

"פיבי! מה קורה? אנחנו צריכים לצאת לדרך," קולו של טרוי רועם מבחוץ.

"אנחנו יוצאות," פיבי אומרת. "פשוט אל תכעיסי אותו. אני רוצה לעבור את השנתיים האלה בשלווה." היא כמעט מתחננת אליי.

"לא היית צריכה לקחת אותי מהבית שלי אם רצית שלווה."

"תאמיני שלא הייתה לי ברירה. ברגע שטרוי גילה על ה — "

"פיבי!" טרוי נשמע עצבני ברמה שמפחידה אפילו אותי.

"גילה על מה?" אני שואלת, תופסת בזרועה כשהיא מתכוונת ללכת לכיוון בעלה המכה.

"פשוט... בבקשה, אל תתעסקי איתו. אני לא רוצה לראות אותך סובלת." היא מנתקת את עצמה ממגעי והולכת ליציאה, אני בעקבותיה.

"מה לקח לכן הרבה זמן?" הוא שואל את פיבי ומעביר את עיניו אליי.

"ענייני נשים." אף אחד לא יכול להתווכח על ענייני נשים. הוא מניח לנו ומסתובב כדי לצאת מהטרמינל. אני הולכת לצד פיבי אל קרוסלת המזוודות ואחרי רבע שעה של המתנה הן יורדות במסוע לכיווני. אני לוקחת איתי את המזוודה עם החפצים שהכי יקרים לליבי ואת השאר אני מעמיסה בעזרתה של פיבי על העגלה.

נדרשות לנו שבע או שמונה דקות של הליכה עד שאנחנו מגיעים לרכב שממתין בחניה. שוב אנחנו מעמיסות את המזוודות לתא המטען בזמן שטרוי כבר מתיישב במושב הנהג.

לאורך כל הנסיעה אני מביטה מבעד לחלון בדממה. טרוי ופיבי לא מנסים לנהל איתי שיחה כלשהי ואני מודה בליבי על כך. הנוף של העיר, הבניינים הגבוהים והרחובות הסואנים מתחלף לבתים נמוכים יותר ואז אנחנו נוסעים על פני שטח עצום של נוף מדברי הכולל חולות וקקטוסים.

הכביש פנוי יחסית והנסיעה הופכת מהירה יותר. אני מסתכלת על שעון היד שלי ורואה שחלפו כבר שעתיים מאז יצאנו משדה התעופה. אני מרימה את עיניי מהשעון ושום דבר לא השתנה בנוף. אם אני משווה את הנוף לזה שיש לנו בבית, זה כאילו אנחנו נוסעים לכיוון אילת, רק שהנסיעה לאילת מרשימה יותר. בדרך לאילת אפשר לראות הרים ועמקים מרהיבים עד שאת יכולה לטעות ולחשוב שאת בתוך גלויה. כאן החול הוא פשוט משטח ישר ואין־סופי שמדי פעם תקוע בו קקטוס קוצני.

לעולם לא אצליח לאהוב את טקסס. אני מחכה ליום שבו אוכל לחזור לישראל.

'ברוכים הבאים לווסטלייק' נכתב בשלט כשאנחנו נכנסים למקום מיושב. הנוף לא הופך עירוני כמו בסביבות שדה התעופה, אבל אני רואה בתים וחוות. הבתים מזכירים בתי עיירות שיש בסרטים האלה שמציגים את המערב הפרוע. רובם עשויים מעץ וחלקם מאבן. אני מצליחה לשנן בראשי את הכניסה לעיירה הזאת.

טרוי פונה שמאלה ואנחנו מתחילים לטפס על כביש. משני הצדדים שלנו כבר אין בתים אלא רק עצים, שאני בטוחה שניטעו פה באופן מלאכותי. לא יכול להיות שעצים ירוקים ובריאים כאלה מצליחים לגדול באופן טבעי באדמה שנראה שיכולה להכיל במקסימום קקטוס.

אנחנו מגיעים לשערים שחורים וגדולים שחוסמים דרך גישה. שני גברים חמושים יוצאים מתא שמירה ליד השער ומסתכלים על הרכב שלנו. לאן הם הביאו אותי, למען השם? הדופק שלי מתחיל לעלות ואני שוקלת לפתוח את דלת הרכב ולהתחיל לרוץ.

ככה מתחילים סרטי אימה, לא? דודה שאת לא מכירה פלוס דוד אכזרי, שמביאים אותך למקום מבודד לגמרי. אני מתה להוציא את הנייד ולבדוק אם יש פה קליטה, אבל אני לא מסוגלת כי המהלך הזה כנראה יוביל להחרמתו. אני צריכה להיות חכמה ולפעול בשיקול דעת. אם מישהו יתקוף אותי, אוציא את הנייד ואתקשר למשטרה.

רגע, מה המספר של המשטרה כאן בכלל?

טוב, אני חייבת להירגע, אף אחד לא הולך לרצוח אותי וזה ממש לא סרט אימה. את סרט האימה כבר חוויתי, אף אחד לא יכול להפתיע אותי שוב כשמדובר באכזריות.

השערים הכבדים מתחילים לזוז לצדדים, וברגע שיש מספיק מרווח, טרוי נוהג מבעדם. אנחנו נוסעים עוד שתי דקות בעלייה ואז אנחנו מגיעים לכיכר קטנה שבמרכזה יש מזרקה. זה יפה ומיותר בו־זמנית, אבל אני לא אומרת שום דבר.

טרוי עוצר מול אחוזה ענקית. היא פשוט עצומה ברמה שאני צריכה להזיז את ראשי מימין לשמאל כדי לצפות בכל החזית שלה. "אתם גרים פה?" אני שואלת, שוברת את השתיקה ששררה ברכב כל השעות האלה. אם הם גרים באחוזה עצומה כל־כך, למה שלטרוי יהיה אכפת מהירושה שלי? מי שיכול להרשות לעצמו להחזיק אחוזה שערורייתית כזאת בטוח לא צריך להגיע עד לישראל ולאמץ ילדה יתומה כדי לקחת ממנה את הכסף המועט שההורים שלה השאירו לה.

"עכשיו גם את גרה כאן," פיבי אומרת, מאשרת את שאלתי. היא מסתכלת הצידה ואני עוקבת אחרי מבטה לבית שניצב בסמוך לאחוזה.

אני לא מבינה למה הם גרים בבית הקטן הזה כשיש להם את כל האחוזה, עד לרגע שאני מגיעה לבית שעליו כתוב 'מגורי עובדים'.