אגדה 2: עילוי

body id="eiluy-4" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">

4 בינואר, שעה 19:32.

זמן אוֹשֶׁן התקני.

שלושים וחמישה ימים לאחר מותו של מיטיאס.

דיי מתעורר לצדי בטלטלה. המצח שלו מכוסה בזיעה, והלחיים שלו רטובות מדמעות. הוא מתנשם בכבדות.

אני מתכופפת מעליו ומסיטה קווצת שיער רטובה מפניו. פצע החתך שעל כתפי כבר הגליד, אבל התנועה שלי גורמת לו לשוב לפעום. דיי מתיישב, משפשף את עיניו בתשישות בידיו ומביט סביבו בקרון הרכבת המתנדנד שלנו כאילו הוא מחפש משהו. בתחילה הוא מסתכל על הארגזים בפינה חשוכה, אז על הקנווס שמרפד את הרצפה ועל שק המזון הקטן שעומד בינינו. לוקח לו דקה לחזור להתמצא במרחב, להיזכר שאנחנו תופסים טרמפ ברכבת שעושה את דרכה לווגאס. חולפות כמה שניות עד שהוא משחרר את התנוחה הקשיחה שלו ומניח לעצמו להישען ברפיון על הקיר מאחוריו.

אני טופחת בעדינות על ידו. "אתה בסדר?" זאת הפכה להיות השאלה הקבועה שלי.

דיי מושך בכתפיו. "כן," הוא ממלמל. "סיוט."

תשעה ימים חלפו מאז ברחנו מהיכל בָּטאלה ומלוס אנג'לס. מאז בכל פעם שדיי עצם את העיניים, הוא סבל מסיוטים. כשרק התרחקנו משם ויכולנו לחטוף כמה שעות ראשונות של מנוחה במגרש רכבות נטוש, דיי התעורר בקפיצה כשהוא צורח. מזל שחיילים או שוטרים לא שמעו אותו. אחרי זה סיגלתי לעצמי הרגל ללטף את שערו אחרי שהוא נרדם, או לנשק את לחייו ומצחו ועפעפיו. עכשיו הוא עדיין מתעורר חנוק מדמעות, כשעיניו תרות בקדחתנות אחר כל מה שאיבד, אבל לפחות הוא עושה את זה בדממה.

לפעמים, כשדיי שקט כמו עכשיו, אני תוהה עד כמה הוא מצליח להיאחז בשפיות שלו. המחשבה מפחידה אותי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותו. אני כל הזמן אומרת לעצמי שזה מסיבות מעשיות: בשלב הזה יש לנו סיכוי זעום לשרוד לבד, והמיומנויות שלו משלימות את אלה שלי. חוץ מזה... לא נשאר לי על מי להגן. גם לי הבכי אינו דבר זר כלל וכלל, למרות שאני תמיד מחכה שהוא יירדם כדי לבכות. אתמול בלילה בכיתי על אוֹלִי. הרגשתי מעט מטופשת לבכות על הכלב שלי בזמן שהרפובליקה הרגה את המשפחות שלנו, אבל לא היתה לי שליטה בזה. מיטיאס הוא זה שהביא אותו הביתה, כדור לבן של כפות רגליים ענקיות ואוזניים שמוטות ועיניים חומות מלאות חיבה, היצור הכי מקסים ומגושם שראיתי מעודי. אוֹלי היה הילד שלי, ואני השארתי אותו מאחור.

"על מה חלמת?" אני לוחשת לדיי.

"לא משהו שאפשר לזכור." דיי משנה תנוחה, ואז מעווה את פניו בכאב, כשהוא מחכך בטעות את הרגל הפצועה שלו ברצפה. הגוף שלו מתקשח מהכאב, ואני יכולה לראות כמה מהודקות זרועותיו מתחת לחולצה שלו, עשויות לולאות של שרירים מחוטבים שנבנו ברחובות. נשימה מאומצת נמלטת מבין שפתיו. האופן שבו הוא דחף אותי אל הקיר בסמטה ההיא, הרעב בנשיקה הראשונה שלו. אני מפסיקה להתמקד בפה שלו ומנערת מעלי את הזיכרון במבוכה.

הוא מחווה בראשו אל דלתות הקרון. "איפה אנחנו עכשיו? אנחנו כבר בטח מתקרבים, נכון?"

אני קמה, שמחה על הסחת הדעת, ונתמכת בקיר המיטלטל כדי להציץ החוצה מהחלון הזעיר של הקרון. הנוף לא השתנה במיוחד — שורות אינסופיות של מגדלי מגורים ומפעלים, ארובות וכבישים מתפתלים ישנים, שכולם נשטפו בגוונים כחולים וסגולים־אפרפרים על ידי גשם אחר הצהריים. אנחנו עדיין חולפים דרך הסקטורים של שכונות העוני. הן נראות כמעט זהות לשכונות העוני בלוס אנג'לס. הלאה, במרחק, סכר עצום נמתח לרוחב חצי משדה הראייה שלי. אני מחכה עד שנעבור על פני מסך ענקי, ואז מצמצמת את העיניים לראות את האותיות הקטנות בפינה התחתונה שלו. "בּוּלדֶר סיטי, נבדה," אני אומרת. "אנחנו כבר ממש קרובים. הרכבת בטח תעצור פה קצת, אבל אחר כך זה לא צריך לקחת יותר משלושים וחמש דקות להגיע ללאס וגאס."

דיי מהנהן. הוא נשען הצדה, פורם את החבל הקושר את שק האוכל שלנו ומחפש משהו לאכול. "טוב מאוד. ככל שנגיע לשם יותר מוקדם, נקדים למצוא את הפטריוטים."

הוא נראה מרוחק. לפעמים דיי מספר לי מה תוכן הסיוטים שלו — הוא נכשל במבדק או מאבד את טֶס ברחובות או בורח ממשמר המגפה. סיוטים על היותו הפושע המבוקש ביותר ברפובליקה. בפעמים אחרות, כשהוא שומר את החלומות שלו לעצמו, אני יודעת שהם בטח על המשפחה שלו — על מותה של אמו או מותו של ג'ון. אולי עדיף שהוא לא מספר לי על החלומות האלה. יש לי מספיק חלומות משל עצמי שרודפים אותי, ואני לא בטוחה שיש לי את האומץ הנדרש לדעת על אלה שלו.

"אתה ממש נחוש למצוא את הפטריוטים, מה?" אני אומרת בזמן שדיי מוציא גוש עבש של בצק מטוגן משק האוכל. זאת לא הפעם הראשונה שזילזלתי בהתעקשות שלו להגיע ללאס וגאס, ואני ניגשת אל הנושא בזהירות. הדבר האחרון שאני רוצה שדיי יחשוב זה שלא אכפת לי מטס, או שאני חוששת להיפגש עם קבוצת המורדים הידועה ביותר לשמצה ברפובליקה. "טס הלכה איתם מרצונה. אנחנו לא מסַכּנים אותה בזה שאנחנו מנסים להחזיר אותה?"

דיי לא עונה מיד. הוא בוצע את הבצק המטוגן לחצי ומציע לי חתיכה. "קחי קצת, טוב? עבר לא מעט זמן מאז שאכלת לאחרונה."

אני מרימה את ידי בנימוס. "לא תודה," אני עונה. "אני לא אוהבת בצק מטוגן."

אני מיד מתחרטת על כך שאני לא מסוגלת לבלוע את המילים בחזרה. דיי משפיל את עיניו ומכניס את החצי השני לתוך שק האוכל, ואז מתחיל לאכול את המנה שלו בשקט. איזה דבר מטופש מצדי להגיד. אני לא אוהבת בצק מטוגן. אני ממש מסוגלת לשמוע מה עובר לו בראש.

ילדה עשירה קטנה ומסכנה, עם הנימוסים המגונדרים שלה. היא יכולה להרשות לעצמה לא לאהוב אוכל. אני נוזפת בעצמי בדממה, ואז מבטיחה לעצמי שלהבא אתנהג ביתר זהירות.

בסוף, אחרי כמה ביסים גדולים, דיי מגיב. "אני לא מתכוון להשאיר את טס מאחור בלי לוודא שהיא בסדר."

מובן מאליו שהוא לא יעשה את זה. דיי לעולם לא ישאיר מאחור מישהו שאכפת לו ממנו, במיוחד לא את היתומה שאיתה גדל ברחובות. אני מבינה גם את הערך הפוטנציאלי של פגישה עם הפטריוטים — אחרי הכול, המורדים האלה אכן עזרו לדיי ולי להימלט מלוס אנג'לס. הם גדולים ומאורגנים היטב. אולי יש להם מידע בנוגע למה שהרפובליקה עושה עם אחיו הקטן של דיי, עדן. אולי הם אפילו יוכלו לעזור לרפא את הפצע המוגלתי ברגלו של דיי; מאז אותו בוקר הרה־גורל, שבו המפקדת ג'יימסון ירתה בו ועצרה אותו, הרגל שלו ידעה עליות וירידות, ומצבה השתפר והחמיר לסירוגין. עכשיו רגל שמאל שלו היא גוש של בשר מרוטש ומדמם. הוא זקוק לטיפול רפואי.

ובכל זאת, יש לנו בעיה אחת.

"הפטריוטים לא יעזרו לנו בלי לקבל תשלום כלשהו," אני אומרת. "מה נוכל לתת להם?" כדי להמחיש את הטיעון, אני מכניסה את הידיים לכיסים ודולה מהם חבילה צנועה של מזומנים. ארבעת אלפים שטרות. כל מה שהיה עלי כשברחנו. אני לא מאמינה עד כמה חסרים לי המותרות של חיי הקודמים. בחשבונות המשפחה שלי יש מיליוני שטרות, כסף שלעולם לא תהיה לי שוב גישה אליו.

דיי מחסל את הבצק ושוקל את דברי בשפתיים מהודקות. "כן, אני יודע," הוא אומר ומעביר יד בשׂערו הבלונדיני הסבוך. "אבל מה את מציעה שנעשה? אל מי עוד אנחנו יכולים לפנות?"

אני נדה בראשי בחוסר אונים. דיי צודק בעניין הזה — עד כמה שאני לא מתלהבת לראות שוב את הפטריוטים, האפשרויות שלנו די מוגבלות. בזמנו, כשהפטריוטים עזרו לנו להימלט מהיכל בטאלה, כשדיי עדיין היה מחוסר הכרה ואני הייתי עם כתף פצועה, ביקשתי מהפטריוטים שיניחו לנו לנסוע איתם ללאס וגאס. קיוויתי שהם ימשיכו לעזור לנו.

הם סירבו.

"שילמת לנו כדי למלט את דיי מההוצאה להורג שלו. את לא שילמת לנו כדי שנגרור שני פצועים אומללים כל הדרך ללאס וגאס," אמרה לי קֵיידָה. "חיילי הרפובליקה דולקים אחריכם, לעזאזל. אנחנו לא בית תמחוי. יותר אני לא מסכנת את עצמי בשביל שניכם, אלא אם כן יש בזה כסף."

עד השלב ההוא כמעט האמנתי שלפטריוטים אכפת מאיתנו. אבל המילים של קיידה החזירו אותי למציאות. הם עזרו לנו מפני שאני שילמתי לקיידה מאתיים אלף שטרות רפובליקה, כסף שקיבלתי כפרס על לכידתו של דיי. וגם ככה נדרשה מידה של שכנוע, לפני שהיא שלחה את חבריה הפטריוטים לעזור לנו.

להניח לדיי לראות את טס. לעזור לדיי לרפא את רגלו. לספק לנו מידע על מקום הימצאו של אחיו של דיי. כל אלה יצריכו שוחד. לו רק היתה לי הזדמנות לקחת עוד כסף לפני שיצאנו.

"אין עיר יותר גרועה מווגאס להיכנס אליה לבדנו," אני אומרת לדיי ומשפשפת בזהירות את כתפי המחלימה. "וייתכן שהפטריוטים אפילו לא יסכימו לראות אותנו. אני רק מנסה לוודא שאנחנו חושבים על זה עד הסוף."

"יוּנִי, אני יודע שאת לא רגילה לחשוב על הפטריוטים כעל בני ברית," עונה דיי. "את אוּמנת לשנוא אותם. אבל הם בהחלט בני ברית פוטנציאליים. אני בוטח בהם יותר ממה שאני בוטח ברפובליקה. את לא?"

אני לא יודעת אם הוא מתכוון להעליב בדבריו. דיי פיספס את הנקודה שאני מנסה להבהיר: שסביר להניח שהפטריוטים לא יעזרו לנו, ואז נמצא את עצמנו תקועים בעיר צבאית. אבל דיי חושב שאני מהססת בגלל שאני לא בוטחת בפטריוטים. שעמוק בפנים אני עדיין יוני אִיפָּרִיס, עילוי, ילדת הפלא הכי מהוללת של הרפובליקה... שאני עדיין נאמנה למדינה הזאת. אז האם זה נכון? עכשיו אני פושעת, ולעולם לא אוכל לחזור לחיי הנוחות שהיו לי. המחשבה מעוררת בי בחילה ותחושת ריקנות, כאילו אני מתגעגעת להיות יקירת הרפובליקה. אולי זה נכון. אם כבר איני יקירת הרפובליקה, אז מי אני?

"בסדר. ננסה למצוא את הפטריוטים," אני אומרת. ברור שלא אצליח לשדל אותו לעשות משהו אחר.

דיי מהנהן. "תודה," הוא לוחש. על פניו המקסימים מפציע שמץ חיוך, שמושך אותי אליו בחמימות שאין להתנגד לה, אבל הוא לא מנסה לחבק אותי. הוא לא מנסה לקחת את ידי בידו. הוא לא מתקרב אלי כדי שכתפינו ייגעו, לא מלטף את שׂערי, לא לוחש בעידוד באוזני או מצמיד את ראשו לראשי. לא הייתי מודעת באיזו מידה התחלתי להשתוקק למחוות הקטנות האלה. איכשהו ברגע הנוכחי ההרגשה היא שאנחנו מאוד נפרדים.

אולי הסיוט שלו נסב סביבי.

***

זה קורה מיד אחרי שאנחנו מגיעים למרכז המסחרי של לאס וגאס. ההכרזה.

בתור התחלה, אם יש מקום אחד בלאס וגאס שבו אנחנו לא אמורים להיות, זה המרכז המסחרי. מסכי ענק (שישה דחוסים בכל בלוק) מפוזרים לאורך שני הצדדים של הרחוב הכי הומה בעיר, ומסכיהם מקרינים רצף אינסופי של חדשות. אשכולות מעוורים של זרקורים סורקים את השטח באובססיביות ונעים לרוחב הקירות. הבניינים כאן בטח כפולים בגודלם מאלה שבלוס אנג'לס. במרכז העיר שולטים גורדי שחקים נישאים ומעגני נחיתה עצומים בצורת פירמידה (שמונה כאלה, עם בסיסים רבועים ופאות בצורת משולשים שווי־צלעות) עם אורות בהירים שקורנים מפסגותיהם. אוויר המדבר מצחין מעשן ויבש עד כאב; פה אין הוריקנים מרוֵוי־צמא, אין חופים או אגמים. חיילים עושים את דרכם ברחוב הלוך ושוב (במערכים מלבניים האופייניים לווגאס), לבושים במדים השחורים עם הפסים הכחולים של חיילים שהולכים וחוזרים אל החזית בסבבים. הלאה משם, מעבר לרחוב הראשי הזה שכולו גורדי שחקים, עומדות שורות של מטוסי קרב, שכולם תופסים את מקומם על מסלול המראה רחב של שדה תעופה. ממעל מרחפות ספינות אוויר.

זאת עיר צבאית, עולם של חיילים.

השמש בדיוק שוקעת, כשדיי ואני עושים את דרכנו החוצה אל מרכז העסקים והולכים לכיוון קצה הרחוב. דיי נשען בכבדות על כתפי בעודנו מנסים להתמזג בהמונים. נשימתו שטחית ופניו מעוותים בכאב. אני עושה כמיטב יכולתי לתמוך בו בלי להתבלט, אבל המשקל שלו גורם לי ללכת בקו עקלתוני, כאילו שתיתי יותר מדי. "איך אנחנו?" הוא ממלמל לתוך אוזני, שפתיו חמות על עורי. אני לא בטוחה אם הוא הוזה למחצה מכאב או אם אלה הבגדים שלי, אבל אני לא יכולה לטעון שהפלרטוט הבוטה שלו מפריע לי הערב. זה שינוי מבורך מהנסיעה המביכה שלנו ברכבת. הוא מקפיד להרכין את ראשו, עיניו חבויות תחת ריסים ארוכים ומוסטות מהחיילים שהומים הלוך ושוב על פני המדרכות. הוא נע באי־נוחות בז'קט ובמכנסיים הצבאיים שלו. מצחייה שחורה של חיילים מכסה על שׂערו הבלונדיני־לבן ומסתירה חלק ניכר מפניו.

"מספיק טוב," אני עונה. "תזכור, אתה שיכור. ושמח. אתה אמור לחשוק בבת הלוויה שלך. נסה לחייך קצת יותר."

דיי מותח חיוך מלאכותי ענקי על פניו. מקסים כתמיד. "נו בחייך, מותק. חשבתי שאני עושה עבודה לגמרי לא רעה. היד שלי מונחת על בת הלוויה הכי יפה בבלוק הזה — איך ייתכן שאני לא אחשוק בך? אני לא נראה חושק? ככה אני כשאני חושק." ריסיו מרפרפים לעברי.

הוא נראה כל כך מגוחך, שאני לא יכולה שלא לצחוק. עוד עובר אורח מביט בי. "הרבה יותר טוב." אני רועדת כשהוא תוחב את פניו לתוך קימור צווארי. תישארי בתפקיד. תתרכזי. התכשיטים הזולים המעטרים את מותני ואת מפרקי ידי מקרקשים אגב הליכה. "איך הרגל שלך?"

דיי מתרחק ממני מעט. "היתה בסדר עד שהזכרת אותה," הוא לוחש, ואז מעווה פנים כשהוא מועד על סדק במדרכה. אני מהדקת את אחיזתי בו. "אני אשרוד עד עצירת המנוחה הבאה שלנו."

"תזכור, שתי אצבעות על המצח אם אתה רוצה לעצור."

"כן, כן, אני אודיע לך אם אני בצרות."

עוד שני חיילים נדחקים על פנינו עם בנות הלוויה שלהם, נערות מחייכות, מפורכסות בצלליות עיניים נוצצות ובקעקועי פנים צבועים באלגנטיות, שגופיהן מכוסים בקושי בתלבושות ריקוד ובנוצות מלאכותיות אדומות. אחד החיילים מבחין בי, צוחק ופוער את עיניו המזוגגות.

"מאיזה מועדון את, יפהפייה?" הוא מבליע מילים. "לא זוכר את הפנים שלך מהסביבה." היד שלו נשלחת אל המותניים החשופים שלי, מתאווה לעור. לפני שהוא מספיק להגיע אלי, ידו של דיי נשלחת בחטף והודפת את החייל בכוח.

"אל תיגע בה." דיי מחייך וקורץ אל החייל, שומר על אווירה של קלילות, אבל האזהרה בעיניו ובקולו גורמת לאיש לסגת. הוא ממצמץ לעבר שנינו, ממלמל משהו בחצי קול וכושל הלאה משם עם חבריו.

אני מנסה לחקות את האופן שבו ציחקקו בנות הלוויה ההן, ואז משליכה את שׂערי לאחור עם היד. "בפעם הבאה פשוט תזרום עם זה," אני מסננת באוזנו של דיי ומנשקת אותו על הלחי, כאילו הוא הלקוח הכי טוב אי־פעם. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה קטטה."

"מה?" דיי מושך בכתפיו וחוזר להליכה הכאובה שלו. "זאת תהיה קטטה די פתטית. הוא בקושי היה מסוגל לעמוד."

אני נדה בראשי ומחליטה לא להצביע על האירוניה.

קבוצה שלישית של חיילים חולפת על פנינו בערפול שתוי וקולני על רגליים כושלות. (שבעה צוערים, שני סגנים, סרטי זרוע זהובים עם סמלים של דקוטה, מה שאומר שהם הגיעו לכאן מהצפון, ועדיין לא החליפו את סרטי הזרוע בחדשים עם סמלי גדודי החזית שלהם). הזרועות שלהם כרוכות סביב בנות לוויה ממועדוני בֶּלָאג'וֹ — נערות נוצצות עם מחרוזות אדמדמות וקעקועי זרוע של האות ב'. החיילים האלה בטח מוצבים בשיכון החיילים שמעל המועדונים.

אני בודקת שוב את התלבושת שלי. היא נגנבה מחדרי ההלבשה של סאן פּאלאס. על פניו אני נראית כמו כל בת לוויה אחרת, עם שרשרות וצמידי זהב סביב מותני וקרסולי, נוצות וסרטי זהב השזורים בשׂערי האדום (צבוע בספּרֵיי) הקלוע בצמות, צללית עיניים אפורה עם נצנצים, קעקוע של פניקס אכזרי צבוע על החלק העליון של הלחיים והעפעפיים שלי, בגדי משי אדומים שמשאירים את זרועותי ומותני חשופים, ושרוכים כהים המתוחים על מגפי.

אבל יש בתלבושת שלי פריט אחד שהבנות האחרות אינן לובשות.

שרשרת ובה שלוש־עשרה מראות מנצנצות. הן מוסתרות חלקית בין שאר התכשיטים שסביב קרסולי, וממרחק זה ייראה כמו עוד קישוט. זניח לחלוטין. אבל מדי פעם, כשפנסי הרחוב משתקפים בשרשרת, היא הופכת לשורה של אורות בהירים זוהרים. 13, המספר הלא רשמי של הפטריוטים. זה האיתות שלנו אליהם. הם ודאי צופים כל הזמן על המרכז המסחרי של וגאס, אז אני יודעת שלכל הפחות הם יבחינו שיש עלי שורה של אורות מבהיקים. וכשהם יבחינו בהם, הם יזהו אותנו כאותו צמד שהם עזרו להציל בלוס אנג'לס.

מסכי הענק המוצבים לאורך הרחוב משמיעים לרגע קול פיצוח סטטי. שבועת האמונים ודאי תישמע שוב בכל רגע. שלא כמו בלוס אנג'לס, בווגאס משמיעים את שבועת האמונים הלאומית חמש פעמים ביום — כל מסכי הענק יעצרו באמצע הפרסומת או החדשות שהם מקרינים, ואלה יוחלפו בתמונות עצומות של האלקטור העליון. ואז תשמיע מערכת הכריזה העירונית את המילים הללו: אני נשבע אמונים לדגל הרפובליקה הגדולה של אמריקה, לאלקטור העליון שלנו, למדינות המפוארות שלנו, לאחדוּת כנגד הקולוניות, לניצחון הממשמש ובא שלנו!

לפני זמן לא רב הייתי מדקלמת את השבועה הזאת מדי בוקר ואחר צהריים באותה מידה של התלהבות כמו כל השאר, נחושה למנוע מהקולוניות של החוף המזרחי להשתלט על אדמת החוף המערבי היקר שלנו. זה היה לפני שנודע לי על החלק שהיה לרפובליקה במיתות של בני המשפחה שלי. עכשיו אני לא בטוחה מה לחשוב. לתת לקולוניות לנצח?

מסכי הענק מתחילים לשדר יומן חדשות. סיכום השבוע. דיי ואני צופים בכותרות החולפות ביעף על גבי המסכים:

הרפובליקה משתלטת בניצחון על קילומטרים רבים של אדמות קולוניות בקרב על אמרילוֹ, מזרח טקסס בוטלה האזהרה מפני שיטפון בסקרמנטו, קליפורניה האלקטור מבקר את החיילים בחזית הצפונית, מחזק את המורל

רוב הכותרות לא ממש מעניינות — הסיפורים הרגילים שמגיעים מהחזית, עדכונים בנוגע למזג האוויר ולחוקים, הודעות על הֶסגר בווגאס.

ואז דיי טופח על כתפי ומצביע על אחד המסכים.

ההסגר בלוס אנג'לס הורחב לסקטורים אֶמֶרַלד ואוֹפָּל

"הסקטורים של אבני החן?" לוחש דיי. עיני עדיין מקובעות במסך, למרות שהכותרת כבר התחלפה. "לא גרים שם עשירים?"

אני לא בטוחה מה לענות, מפני שאני עדיין מנסה לעכל את המידע בעצמי. סקטורים אמרלד ואופל... האם זאת טעות? או שהמגפות בלוס אנג'לס נעשו מספיק חמורות כדי לדווח עליהן במסכי הענק של וגאס? מעולם, אבל מעולם, לא ראיתי הסגרים מורחבים לסקטורים של המעמד העליון. סקטור אמרלד גובל ברוּבִּי — האם משמעות הדבר שגם סקטור המגורים שלי יושם בהסגר? מה בנוגע לחיסונים שלנו? הם לא אמורים למנוע דברים מהסוג הזה? אני נזכרת ברישומים של מיטיאס ביומנו. באחד הימים, הוא היה נוהג לומר, יתפרץ וירוס שאיש מאיתנו לא יוכל לעצור. אני זוכרת את הדברים שמיטיאס חשף, המפעלים התת־קרקעיים, המחלות המשתוללות... המגפות השיטתיות. רעד חולף בי. לוס אנג'לס תכניע את המחלה, אני אומרת לעצמי. המגפה תדעך ותיעלם, כמו שתמיד קורה.

עוד כותרות חולפות. אחת מוּכּרת עוסקת בהוצאה להורג של דיי. הם מקרינים סרטון של חצר כיתת היורים, שם אחיו של דיי, ג'ון, ספג את הקליעים שנועדו לדיי ונפל על פניו על הקרקע. דיי מסיט את עיניו אל המדרכה.

כותרת נוספת היא חדשה יותר. וכך נאמר בה:

נעדרת

מס' זיהוי: 2001963034

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

יוני איפריס

סוכנת, משמר העיר לוס אנג'לס

גיל/מין: 15, נקבה

גובה: 1.65

שיער: חום

עיניים: חומות

נראתה לאחרונה ליד היכל בטאלה, לוס אנג'לס, קליפורניה

פרס ע"ס 350,000 שטרות רפובליקה

במקרה של זיהוי, נא לדווח מיידית לממונה המקומי

זה מה שהרפובליקה רוצה שאנשיה יחשבו. שאני נעדרת, שהם מקווים להחזיר אותי בריאה ושלמה. מה שהם לא אומרים זה שככל הנראה הם רוצים במותי. עזרתי לפושע הכי ידוע לשמצה במדינה לברוח מהוצאה להורג, סייעתי בידי הפטריוטים המורדים בהתקוממות מבוימת נגד מטה צבאי ראשי, והפניתי עורף לרפובליקה.

אבל הם לא ירצו שהמידע הזה ייוודע לציבור, אז הם במצוד שקט אחרי. דוח הנעדרת מציג תמונה מתעודת החוגר שלי — צילום חזיתי שלי, לא מחייכת, בפנים שאין בהם אלא נגיעה קלה של ברק, שיער כהה אסוף לאחור בזנב סוס, חותם רפובליקה זהוב בוהק על רקע המעיל השחור שלי. אני אסירת תודה על כך שקעקוע הפניקס מסתיר כרגע חצי מפָּנַי.

אנחנו מגיעים לאמצע המרכז המסחרי, כשהרמקולים שוב משמיעים קולות פיצוח לקראת שבועת האמונים. דיי ואני נעצרים. דיי שוב מועד וכמעט נופל, אבל אני מצליחה לתפוס אותו מהר מספיק שיישאר על הרגליים. אנשים ברחוב מרימים מבט אל מסכי הענק (חוץ מקומץ חיילים שעומדים בכל צומת לוודא שכולם משתפים פעולה). המסכים מרצדים. המראות בהם מפַנים את מקומם לחשכה, ואז מוחלפים בדיוקנאות באיכות גבוהה של האלקטור העליון.

אני נשבע אמונים...

זה כמעט מנחם לחזור על המילים האלה עם כולם ברחובות, לפחות עד שאני מזכירה לעצמי את כל מה שהשתנה. אני נזכרת בערב שבו לכדתי את דיי לראשונה, כשהאלקטור ובנו הגיעו לברך אותי אישית על שהכנסתי פושע ידוע לשמצה אל מאחורי סורג ובריח. אני נזכרת איך האלקטור נראה במציאות. הדיוקנאות במסכי הענק מראים את העיניים הירוקות, את הלסת החזקה, התלתלים הכהים השופעים... אבל נעדרים מהם הקור שבהבעת פניו והצבע החולני של עורו. הדיוקנאות שלו גורמים לו להיראות אבהי עם לחיים ורודות בריאות. לא כמו שאני זוכרת אותו.

...לדגל הרפובליקה הגדולה של אמריקה...

לפתע השידור מושהה. דממה שוררת ברחובות, ואז נשמעת מקהלה של לחישות מבולבלות. אני מקמטת את מצחי בתמיהה. זה חריג. מעולם לא ראיתי את שבועת האמונים נקטעת. אפילו לא פעם אחת. מערכת הבקרה של מסכי הענק בנויה כך, שאם מסך אחד כושל, זה לא משפיע על השאר.

דיי מרים מבט אל המסכים המושהים, בעוד עיני מנתרות אל החיילים העומדים לאורך הרחובות. "תאונה חריגה?" הוא שואל. הנשימה המאומצת שלו מדאיגה אותי. תחזיק מעמד רק עוד קצת. אנחנו לא יכולים לעצור כאן.

אני נדה בראשי. "לא. תראה את החיילים." אני מחווה לכיוונם בראשי במרומז. "הם שינו את התנוחה שלהם. הרובים שלהם כבר לא תלויים על הכתפיים — עכשיו הם מחזיקים אותם. הם מתכוננים לקראת תגובה מצד ההמון."

דיי נד בראשו באיטיות. הוא נראה חיוור באופן מפחיד. "משהו קרה."

הדיוקן של האלקטור נעלם ממסכי הענק ומוחלף מיד בסדרה חדשה של תמונות. רואים בהן איש שדומה לאלקטור כמו שתי טיפות מים — רק הרבה יותר צעיר, בקושי בשנות העשרים לחייו, עם אותן עיניים ירוקות ושיער גלי כהה. כהרף עין אני נזכרת בפרץ ההתרגשות שחשתי, כשפגשתי אותו לראשונה בנשף החגיגי. זה הוא, אַנְדֶן סְטַבְרוֹפּוּלוֹס, בנו של האלקטור העליון.

דיי צודק. משהו רציני קרה.

האלקטור של הרפובליקה מת.

קול חדש, עליז, משתלט על הרמקולים. "לפני שנמשיך בשבועת האמונים שלנו, אנחנו חייבים להורות לכל החיילים והאזרחים להחליף את דיוקנאות האלקטור בבתיהם. בעוד שבועיים יחלו לערוך ביקורות, שמטרתן לוודא את שיתוף הפעולה שלכם בנושא."

הקול מכריז על תוצאותיהן של בחירות שנערכו לכאורה בכל רחבי המדינה. אבל אין שום אזכור למותו של האלקטור. או לקידומו של בנו.

הרפובליקה פשוט עברה הלאה אל האלקטור הבא בלי להניד עפעף, כאילו אנדן הוא אביו. ראשי סחרחר — אני מנסה להיזכר מה למדתי בבית הספר על בחירת אלקטור חדש. האלקטור תמיד בוחר את יורשו בתפקיד, ובחירות כלליות מאשרות את הבחירה. אין זאת הפתעה שאנדן הוא הבא בתור — אבל האלקטור שלנו נמצא בשלטון כבר עשורים, הרבה לפני שנולדתי. עכשיו הוא איננו. עולמנו השתנה בתוך שניות.

כמוני וכמו דיי, כל מי שברחוב מבין מהו הדבר הנכון לעשות: כמו על פי סימן מוסכם מראש, כולנו משתחווים לדיוקנאות שעל מסכי הענק ומדקלמים את שאר השבועה ששבה והופיעה על המסכים. "...לאלקטור העליון שלנו, למדינות המפוארות שלנו, לאחדות כנגד הקולוניות, לניצחון הממשמש ובא שלנו!" אנחנו חוזרים על זה שוב ושוב כל עוד המילים נשארות על המסך, ואיש אינו מעז לעצור. אני מביטה בחיילים הפזורים ברחובות. ידיהם התהדקו על הרובים. בסוף, אחרי פרק זמן שנדמה כשעות, המילים נעלמות, ומסכי הענק חוזרים לדיווחי החדשות הרגילים. כולנו ממשיכים ללכת, כאילו דבר לא קרה.

אז דיי מועד. הפעם אני מרגישה אותו רועד, ולבי נכמר. "תישאר איתי," אני לוחשת. להפתעתי, אני כמעט אומרת, תישאר איתי, מיטיאס. אני מנסה להחזיק אותו עומד, אבל הוא מחליק.

"סליחה," הוא ממלמל בתשובה. פניו נוצצים מזיעה, ועיניו עצומות בכאב. הוא מצמיד שתי אצבעות למצח. לעצור. הוא לא מסוגל להמשיך.

אני מביטה סביבנו בפראות. יותר מדי חיילים — יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות. "לא, אתה חייב," אני אומרת בתקיפות. "תישאר איתי. אתה יכול לעשות את זה."

אבל הפעם זה לא עוזר. לפני שאני מספיקה לתפוס אותו, הוא נופל על ידיו וקורס לקרקע.