אהבה אחת

בוקר אחד היא מכניסה את סייסו למכונית כדי לקחת אותו לווטרינר בפטקס. היא מחליטה את זה ברגע אחד, אלא שאחר כך מתברר שזה לא קל כמו שחשבה. סייסו מסרב לעלות למכונית, מסתובב במעגלים ומביט בה בחשדנות. לבסוף היא מצליחה להערים עליו, משתמשת בחתיכת בשר חזיר בתור פיתיון ודוחפת אותו אל תוך הרכב כשדעתו מוסחת. היא לוחשת לו באוזן כדי להרגיע אותו ומסדרת לו מקום נוח על שמיכה במושב האחורי. רגליו של סייסו נוקשות, ובעיניו מבט מבוהל. הוא גונח קלות, אבל באורח מוזר לא מש ממקומו. במשך הנסיעה נט משגיחה עליו באמצעות המראה האחורית. היא רואה שפיו פתוח והוא מתנשם, ראשו מושפל, רגליו נעולות, גבו סמור; הוא לא נגע בנתח הבשר שלידו. בעל החיים מפחד, והיא מצרה על זה, אבל גם, ובעיקר, רוצה לסיים את העניין מהר ככל האפשר.

המרפאה הווטרינרית נמצאת בעיבורי העיירה, בסמטה ללא מוצא. המקום ריק. לא רק שאין לקוחות ממתינים, אין גם חדר המתנה. הווטרינר, זר בבירור, מקבל את פניה במורת רוח, כאילו הופרע באמצע מטלה חשובה הרבה יותר. בזמן שהוא עוטה כפפות חד־פעמיות, הוא שואל אותה מה שמו של הכלב. סייסו, היא משיבה, מבוישת. כשהוא מרים אחת מגבותיו היא ממהרת להבהיר, חצי ברצינות חצי בהלצה, שזה שם חיבה ושהיא תשנה אותו בהמשך.

“חיות לא מבינות אירוניה,“ הוא אומר. “לא טוב לשנות להם את השם כל פעם.“

הדיאגנוזה שלו מוחצת. לסייסו יש אקריות באוזניים ותולעים במעיים. הצליעה שלו היא תוצאה של שבר ברגל אחורית — אולי עקב התעללות — והעצם לא התאחתה כראוי. הוא גם סובל מתת־תזונה, ואין לו שבב. חוץ מזה, הוא אומר ומרים את ידיו, זה כלב צעיר, ברור שמגיעים לו חיים טובים יותר.

“איפה התעודות שלו? החיסונים שלו מעודכנים?“

“אני לא יודעת. נתנו לי אותו בלי תיעוד.“

הווטרינר נועץ בה מבט.

“ואת לא יכולה לברר?“

“כן, אני מניחה שכן.“

האנשים בכפר, הוא נאנח. אין שום פיקוח על הדברים האלה. בכפר הם בורים, עקשנים, והרבה פעמים אכזריים עד פראות ממש. כמה ימים קודם לכן הביאו אליו גרייהאונד פשוט עור. הוא לא הצליח להציל אותו. היא לא מדמיינת כמה קשה לעבוד במקום כמו פטקס. כמו לדפוק את הראש בקיר יום אחרי יום. נט מקשיבה לו בלי לפצות פה. הבעיה שלה עכשיו — רק שלה — היא כלכלית. להתקין לכלב שבב, לחטא אותו נגד טפילים ולקנות לו מזון מתאים — כל זה יטיל עליה הוצאות גדולות בהרבה מכפי שציפתה. ועדיין, היא חוששת, יישאר תלוי ועומד עניין החיסונים. אבל כל כמה שזה יעלה לה ביוקר, כל כמה שייפגע התקציב שלה, החלק הכי לא נעים יהיה לשאול את בעל הבית.

היא שמה את קערת האוכל במטבח כדי שסייסו יתרגל להיכנס אל הבית. לפעמים היא מצליחה להביא לידי כך שיישאר בבית עוד קצת, שרוע לידה. אף פעם לא לזמן רב, הוא אף פעם לא נראה נינוח, אבל נט רואה בזה התקדמות רבה: הוא אצלה, בהישג ידה. כשהיא מעבירה את כף ידה על גבו, היא מבחינה מתחת לפרווה ברטט שממשיך לשלוט בו, זרם מקוטע אך מתמיד. עם כל רחש קל או תנועה לא צפויה מצידה הוא נבהל ובורח במהירות הבזק, ואז היא צריכה לזכות באמונו מחדש.

כך בדיוק קורה בוקר אחד, כשהיא רואה אותו נתקף מתח, קם פתאום, גונח קלות ויוצא מהבית. רק כעבור כמה שניות נט שומעת את הג‘יפ חונה ואת הצעדים על החצץ, הולכים ומתקרבים. זה בעל הבית, מוכן לגבות את שכר הדירה במזומן, כפי שהוסכם ביניהם. הוסכם? לאמיתו של דבר, היא חושבת בזעם, היא לא סיכמה איתו כלום. הוא טען שככה צריך אם היא רוצה שהוא ייתן לה הנחה. בלי שום העברה או הפקדה בנקאית, הורה לה, ולה לא משנה בכל מקרה, נכון? אז משום שרצתה להימנע מוויכוח, עכשיו הוא אצלה בתוך הבית, אחרי נקישה אחת חדה בדלת, בלי להמתין לפחות שנט תגיד שהוא יכול להיכנס, או תקום לקראתו, והוא מביט סביבו, שוקל את השינויים שעשתה, כשצל של חיוך אירוני מרצד על שפתיו. גבר כל כך צנום, חושבת נט, כל כך חסר ערך, ואף על פי כן יש לו הכוח לזהם את הבית בתוך שניות מעטות בלבד. היא מביאה את הכסף לתשלום שכר הדירה, מוסרת לו במעטפה.

“בפעם הבאה כדאי שתודיע לי,“ היא אומרת לו, “יכולתי לא להיות בבית.“

“שטויות, אין לך מה לדאוג בקשר לזה. אם את לא נמצאת באיזה יום, אני בא למחרת.“ הוא מוסר לה גם את חשבונות החשמל והגז, שהם חודשיים, ואת חשבון המים שהוא רבעוני. העובדה שהיא נמצאת שם רק חודש לא רלוונטית. קודם לא גרו כאן, הוא מסביר, אז החשבון הזה על המים גם הוא כולו שלה. הסכום הכולל מוגזם. ידה של נט רועדת כשהיא מחזיקה את החשבון.

“כבר הודעתי שהברז באמבטיה דולף. לא ייתכן שאני השתמשתי בכמות כזאת.“

“אז מה את אומרת לי? שאני אשלם את זה?“

“אני אומרת רק שאני לא השתמשתי. שזה בגלל הברז.“

“שום דבר לא בגלל הברז, ילדה. זאת את שגרה כאן, נכון? אז היית צריכה לתקן אותו.“

הייתה צריכה. נט יודעת שיש צדק בדבריו, אבל היא הודיעה לו ביום הראשון, והוא לא עשה דבר, ליתר דיוק הפתרון שהציע — שהוא יתקן בעצמו — לא נראה לה משכנע. ואם כך, הרי יכלה לבקש את עזרתו של מישהו אחר. של פיטר, למשל, אם כי הוא היה נוזף בה שוב על צייתנותה. או שיכלה פשוט להזמין שרברב, כמו שעושים כולם במצבים כאלה. כך או אחרת, היא התעלמה. בסופו של דבר התרגלה לטפטוף המתמיד של הברז. התעסקה בדברים אחרים. ועכשיו זה המצב: הבעיה בעינה עומדת.

בסדר, היא אומרת. היא תשלם את החשבון בתשלום החודשי הבא, אם זה נראה לו. בעל הבית נוהם משהו במקום “כן“, לא מודה לה כהוא זה על הוויתור מצידה. בלי לומר אף מילה נוספת, הוא מסתלק, נוחר בזעף.

רק אחרי זמן־מה נזכרת נט שלא שאלה אותו על החיסונים של סייסו, גם לא העלתה את עניין המיטה שהיא רוצה שהוא ייקח. מילא, היא אומרת לעצמה מיד, זה לא כל כך חשוב. עצם האפשרות שהפגישות ביניהם יתארכו גורם לה אי־שקט כזה שהיא מעדיפה לשתוק. היא כבר תסתדר בכוחות עצמה.

שרברב מפטקס מסכים להטריח את עצמו ללה אסקפה למחרת. בבוקר אותו היום, כשהיא עדיין מתפנקת במיטה, נט שומעת רעש בחדר הרחצה. תחילה היא חושבת שסייסו השתחרר ונכנס לחפש אותה, אבל היא מתלבשת בחיפזון, בלב הולם, משום שהרעשים אינם של חיה, אלא של אדם: אלה צעדים, תיק שנשמט, כחכוח גרוני קל, עוד צעדים על הרצפה. נט צועקת מי שם, מציצה מוכת אימה מדלת האמבטיה. כשהיא רואה בפנים את בעל הבית היא פולטת עוד צעקה. קודם פחד, אחר כך תרעומת, אחר כך שוב פחד. מה אתה עושה כאן, היא צורחת שוב ושוב, על סף היסטריה.

בעל הבית צוחק, מבקש ממנה שתירגע.

“תירגעי, ילדה, זה אני, זה לא עניין גדול.“

הוא אומר לה שבא לתקן את הברז. צריך, לא? זה לא היא שאמרה שצריך לתקן אותו? הוא חשב שהיא לא בבית, או שהיא ישֵנה, כי הוא לא שמע שום רעש כשהגיע.

“אבל אתה לא יכול להגיע בלי להודיע לי! גם לא צריך להיות לך מפתח! מי אמר לך שאתה יכול לפתוח את הדלת מתי שבא לך?“

הוא שוב צוחק.

“ילדה, אל תהיי לי פה לגליסטית. אמרתי לך שחשבתי שאת לא נמצאת.“

הוא מסביר לה שהוא תופס אותה על הדרך בשעה כל כך מוקדמת, יש לו אחר כך כמה סידורים בלה אסקפה, אז הוא מנצל את הבוקר. הוא אומר לה שזה ייקח לו רק עוד כמה דקות, זה תיקון קטן, כל אחד יכול לתקן את הברז הזה. כל גבר, הוא מבהיר, כי ברור שהיא לא הייתה מסוגלת. נט לא מצליחה להפסיק לצעוק. היא מתעקשת, בקול מעוות מרוב עצבים, שאין לו רשות להיכנס ככה, שאסור לו לעשות את זה יותר. בעל הבית מכווץ את שפתיו, מקשיח את מבטו.

“מה נראה לך? שאני הולך לאנוס אותך או משהו?“

הוא מסתכל בה בזלזול, מלמעלה למטה. אחר כך הוא פונה אל האמבט, מתכופף תוך מלמול, מתַפעל את כלי העבודה שלו. הוא אומר בקול חרישי — אם כי נט שומעת מצוין — שנמאס לו מנשים. כמה שאתה נותן להן יותר, הוא אומר, הן מעריכות את זה פחות. כולן מטורפות, חבורת פסיכיות. הוא ממשיך לעבוד ולהתלונן. נט עומדת מאובנת בפתח חדר האמבטיה. אחר כך היא יוצאת אל מרפסת הכניסה ומחכה שם שיסיים, עדיין רועדת.

“זהו,“ הוא אומר כעבור זמן־מה. “רואה? לא עניין גדול.“

הוא הולך בלי לומר שלום.

עדיין ישובה על רצפת המרפסת, נט מנסה להתגבר על החרדה, מתאפקת לא להתקשר למשטרה או לפיטר או למי שלא יהיה, מחבקת את ברכיה עד שתעבור סערת הנפש ותפנה את מקומה לסוג של רגיעה. בגלל כל הבלגן הזה, היא שוכחת להודיע לשרברב, והוא מגיע כעבור כמה שעות, ואף שאינו מתקן שום דבר, הוא גובה ממנה את המגיע לו על עצם הביקור.

“תקעתי לקוח אחר בשביל לבוא. להגיע עד לפה זה מטרד,“ הוא מתנצל.

לנט אין שום טענה נגדית. אין ספק, זה מטרד.

לווטרינר היא אומרת שסייסו לא מחוסן. היא מעדיפה לשקר לו ולהסתכן בחיסון כפול מלשוחח שנייה אחת מעל לנחוץ עם בעל הבית. לכן זה מה שנותר לה לעשות: לפתוח את הארנק ולסיים מהר ככל האפשר. אף על פי כן, התהליך מתגלה כארוך מהצפוי — אכזרי ואיטי. כשמקרבים אליו את המזרק, סייסו נאבק בעוצמה בלתי צפויה. היא נאלצת לרסן אותו בשעה שמתקינים לו זמם, נבהלת מתגובתו הפראית של הכלב, שמפשיל שפתיים וחושף שיניים. מדאיג אותה שיהיו לזה השלכות עתידיות. ייתכן שסייסו לעולם לא ישכח את בגידתה, כאשר סייעה לפגוע בו.

היא קונה לו רתמה, רצועה, עצמות פלסטיק לנשיכה, משרוקית אילוף. להפוך אותו לכלב האוהב והרגוע שדרוש לה יהיה מסובך, אבל היא לא תוותר בקלות. והיא עושה את הצעדים הנחוצים לשם כך. המעקב אחר ההתפתחות הזאת — ולו מזערית — גורם לה סיפוק עמוק למרות הקושי. כאילו הישגיו של הכלב הם גם, בעקיפין, ההישגים שלה.

אבל הפעם הראשונה שהיא מוציאה אותו לטייל עם הרצועה, יום אחד אחר הצהריים, מתישה אותה. סייסו מותח את הרצועה בלי הפסק, מתנשם על סף חנק. בשלב כלשהו הוא מתיישב באמצע הדרך ומסרב להמשיך הלאה. נט שבה על עקביה וגוררת אותו אחרי שעברה רק מטרים ספורים. במרחק היא מבחינה בפיטר ניצב ליד דלת ביתה ובידיו קופסה. כשהוא רואה אותה מתקרבת, הוא מרפה מהמטען ומביט בה בידיים שלובות.

“את העקשנית הכי גדולה שראיתי בחיים. את מבזבזת את כל האנרגיה שלך בצורה טיפשית. מה פתאום עלה בדעתך לקשור אותו? כאן כל הכלבים מתרוצצים חופשי.“

“רק ניסיתי ללמד אותו. זה מה שהמליץ לי הווטרינר. למקרה שאצטרך לקחת אותו למקום אחר.“

“לאן תיקחי אותו? החיה הזאת תביא לך רק בעיות.“

פיטר הביא לה ירקות שקנה אצל הגרמני. הוא לא צריך כל כך הרבה, הוא מסביר לה, אבל הגרמני, כזה פיקח, תמיד מוכר אותם ככה, בכמויות גדולות, כדי שלא יתקלקלו לו. יש צנון, קישואים, מלפפונים, עגבניות ומין פקעות שנט אינה יודעת מהן. הגרמני? היא שואלת, עדיין פגועה מההערות של פיטר. בזיכרונה מצטייר טיפוס לא גבוה במיוחד, עם שפם ומשקפיים, שחום, מגושם וביישן, מישהו שעברה על פניו כמה פעמים, אבל בקושי מלמל שלום בלי להסתכל לה בעיניים.

“בכל אופן, תודה רבה,“ היא אומרת בלי התלהבות. “למרות שאני לא יודעת מה אני אעשה עם כל כך הרבה.“

“רטטוי? מרק קר? לזניה ירקות? יש אלף מתכונים שהם יכולים להכין מכל זה, משיב פיטר. למה שלא תפסיק לבזבז זמן על הכלב ותבשל משהו בשביל שניהם? גם הוא יכול לנסות, מנה נוספת. הם יוכלו לאכול ארוחת ערב יחד בבית שלו, והוא יראה לה את הסדנה שלו. מחר. מה דעתה?

נט מסכימה. פעמים רבות מדי כבר הציע לה שתקפוץ אליו והיא דחתה. אלא שהפעם זה שונה. הפעם זו הזמנה במלוא מובן המילה: מדובר בארוחת ערב, שתייה, שיחה וכל המשתמע מזה. נט לא תמימה, היא מבינה את ההשלכות העשויות לנבוע מההצעה של פיטר, ואף כי משהו בתוכה עדיין מפעיל התנגדות — איזו רתיעה רפה אך עיקשת — הפעם עליה להיענות. מאז פרץ בעל הבית לביתה, היא ישנה במתח, נדמה לה שהיא שומעת מפתח במנעול, שהדלת נפתחת, צעדים מתקרבים. היא לא רצתה לספר שום דבר לפיטר, כי ידעה מה הוא יאמר: שתתלונן מיד במשטרה. הוא לא יגלה גמישות וינזוף בה על הפסיביות ועל חוסר המעש שלה. לכן היא מעדיפה לא להגיד כלום, לשמור הכול לעצמה. בכל זאת לא פשוט להיות מבודדת, טוב שיש ידיד, אחרת היא תצא מדעתה. היא תוהה אם מה שהיא מחפשת הוא רק ידידות או גם הגנה, ואם הייתה חשה אותה הקלה — או אותו חשש — נוכח הזמנה מאישה. ידידה הייתה ממלאת את תפקידה, בלי ספק, אבל לא הייתה תורמת הרבה לשכך את תחושת חוסר האונים שלה. אחרי ככלות הכול, היא אומרת לעצמה, פיטר הוא שמביע רצון לגונן עליה. היא צריכה רק להשלים עם זה, היא לא מבקשת ממנו משהו שהוא לא מוכן מלכתחילה לתת לה.

הבית של פיטר נמצא בחלק המערבי של לה אסקפה, מרחק עשר דקות מביתה של נט. זה מבנה יפה מעץ, בעל גג דו־שיפועי, חלונות נוף ואדניות. פנים הבית צונן ונעים, ואף על פי שיש בו המון חפצים, נראה שכל אחד נמצא במקומו המדויק ויש לו תפקיד או משמעות מסוימים. כשנט חוצה את מסדרון הכניסה, הכלבה ניגשת לרחרח את המגש שהיא נושאת בידיה.

“קישואים ממולאים בשר,“ היא מכריזה.

פיטר פורץ בצחוק, אוחז בזרועה ומנחה אותה אל המטבח. על השיש נח מגש דומה, אותו תבשיל. הם צוחקים, הכלבה מכשכשת בזנב, נדחקת בין שניהם, מבקשת ליטוף. ברקע מתנגן “My Funny Valentine“, אולי בגרסה של צֶ‘ט בּייקר, אבל נט לא שואלת — לעולם אינה שואלת שאלות כאלה. פיטר מגיש לה כוסית יין, ומוביל אותה אל המרתף להראות לה את הסדנה. גם שם הכול מסודר בקפידה, אפילו מוכן לתצוגה: תבניות ושרטוטים, פיסות זכוכית ממוינות לפי צבע בסלסילות ובקופסאות, כלי עבודה תלויים על הקיר, שולחן רחב ידיים ועליו זגוגית בתהליך ייצור, מלחֵמים תלויים מהתקרה. נט הייתה מעדיפה להציץ בעצמה, אבל היא מקשיבה באדיבות להסבריו של פיטר, והוא מפרט צעד־צעד את תהליך הייצור של הזגוגיות. זגוגית פשוטה, הוא אומר, משפרת כל בית, צנוע ככל שיהיה. כמובן, אם מזמינים אצלו משהו יותר מרשים, אפילו מוסדי, הוא לא נסוג, אבל מעדיף לעבוד בקנה מידה קטן, בשביל אנשים רגילים. נט ניגשת לראות את הזגוגית שעל השולחן. טלאים ויונים מחוללים סביב עץ שופע עלווה. גוני הירוק השונים של העלים יוצרים רושם של אי־סדר או של אי־תואם. נט לא ממש בטוחה שהיא מוצאת חן בעיניה. במבט מקרוב הקומפוזיציה נראית לה נדושה וגסה למדי.