אהבה בדוגווד ליין 2: תסבוכת

פרק 1

היילי

"בבקשה תגידי לי שיש לך אחד." התיק שלי צונח על הדלפק בקול חבטה רם. "אני זקוקה נואשות לדונאט בציפוי קרמל. נקודות בונוס אם יש בו מילוי קרם. נקודות בונוס כפולות אם יש פקאנים מעל הציפוי."

חברתי קלייר מביטה בי מצידו האחר של הבר של 'קפה דוגווד'. "בוקר עד כדי כך מעולה, הא?"

"משהו כזה." מושב הבר משמיע קול חריקה כשאני מתיישבת עליו. הצליל צורם באוזניי ורק מגביר את התסכול שבו החל יומי. "אני זקוקה גם לכוס הקפה הגדולה ביותר שאת מסוגלת להכין."

"אין בעיה לגבי הקפה, אבל עם הדונאט דווקא תהיה בעיה."

"נו, קלייר. בבקשה," אני אומרת, מרימה את אפי ומרחרחת, "יש לך. אני מריחה אותו."

"את לא יכולה להריח אותו."

"את לא מעריכה כראוי את החושים החדים שלי."

היא מציצה מתחת לדלפק, עיניה מתמקדות באזור הקרוב לקצהו, שם מסודרים הדונאטס תחת מגן זכוכית כבד. את הדונאטס האלה יש להשיג רק ב'קפה דוגווד'; אלו חתיכות אושר טהור מעשה ידיה של אשת הבעלים.

אני חיה בשביל הדונאטס הללו, וכך גם קלייר, והמבט בעיניה אומר לי שנותר אחד מהדונאטס האהובים עליי. הבעיה היא שהם גם האהובים עליה.

"אני אקפוץ מעבר לדלפק ואקח אותו בעצמי," אני מזהירה אותה.

צחוקה רם, ממלא את חללו הריק של בית הקפה. "נשאר אחד אחרון, אבל — "

"אין 'אבל'. פשוט אין," אני אומרת במהירות כדי שלא תוכל לקטוע אותי, "אני. זקוקה. לדונאט. הזה. היום התחיל לגמרי ברגל שמאל, ואני חייבת משהו שיגרום לי לחייך, טוב?"

"יש לך אותי. אנחנו חברות. תחייכי אליי."

"דונאטס גורמים לי לחייך. לא אנשים."

אני מושיטה את ידי ומביטה בעיניה. היא ממתינה שאשבר. לאחר שחולפות שניות ארוכות שבהן אני אפילו לא ממצמצת, היא נאנחת.

"מישהו כבר הזמין אותו," היא אומרת, "באמת."

אני מסיטה מפניי קווצה משערי השחור כמי שמתכוננת לקרב, ומצמצמת את עיניי. "לא."

"לא מה?"

"אסור לך לשמור לעצמך דונאט אם יש לקוח שרוצה לקנות אותו."

"היילי — "

"לא. אני אוהבת אותך, קלייר. באמת," אני אומרת ומנידה בראשי, "אבל לא יותר מדונאטס."

"היילי — "

"ולא יותר מדונאטס ביום כמו זה." אני מעווה את פניי כשלחרדתי מוחי מחליט לשחזר שוב את הבוקר שעבר עליי. "במיוחד לא ביום כמו זה."

"הוא נמכר."

אני מגרשת אותה מפניי וכמו ילדה קטנה, מטפסת ונעמדת כך שברכיי על המושב. אני מציצה אל מעבר לדלפק, ובדיוק כפי שחשבתי, יושב לו על מגש, כמו מתנה קטנה מאלוהים, דונאט בציפוי קרמל עם אגוזי הפקאן המושלמים ביותר שראיתי מעודי.

המראה לבדו ממוסס חלק מהמתח שאני מרגישה. האופן שבו הציפוי מבריק באור השמש החודר מבעד לחלון גורם לי לשכוח את הפגישה שהייתה לי לפני שעות אחדות. אני בוהה באגוזי הפקאן, כמעט שוכחת מההודעה המטומטמת של האקס שלי ומכמה הפרידה שלנו עודנה כואבת, על אף שאיני רוצה שתכאיב לי.

"את רוצה שאני אקח אותו?" אני שואלת, דבריי נשמעים חנוקים בשל התנוחה שבה אני עומדת. כשקלייר לא משיבה, אני מרימה את מבטי ורואה שהיא מביטה בנקודה כלשהי מאחוריי ומחליקה את סינרה הכחול בעוד החיוך הפלרטטני שעל שפתיה בבירור אינו מכוון אליי.

"היי," אני אומרת בניסיון למשוך את תשומת ליבה בחזרה אליי, "תני לי אותו."

"אם את מתעקשת."

אני קופאת.

הקול, צרוד ועמוק, אינו של קלייר, אלא אם כן היא למדה לדבר מהבטן ובלי להזיז את שפתיה וכעת היא משתמשת בבושם גברי שהניחוח שלו שולח צמרמורות במורד עמוד השדרה שלי ומשם אל ישבני העטוף מכנסי יוגה הדוקים; ישבן המורם גבוה באוויר.

שיט.

אני בולעת את הרוק ובוחנת את המצב מהתנוחה המוזרה שבה אני ניצבת. לחייה של קלייר סמוקות והיא משפילה אליי את מבטה. הצחקוק העדין שלה אומר לי את מה שאני כבר יודעת; מי שזה לא יהיה שעומד מאחוריי כנראה יפה תואר במיוחד, מה שאמור להצדיק את פניה הקורנות.

אני מורידה את גופי בחזרה למושב, מדביקה את מבטי למזלג העץ הגדול המעטר את הקיר שמאחורי תלתליה האדמוניים של קלייר ותוהה עד כמה צבע לחיי דומה כעת לאדום הבוהק של שיערה.

"אני אקח את הדונאט בשקית בבקשה," אני אומרת תוך כדי בליעת אוויר.

"ואני אוכל פה."

קולו נשמע כאילו הוא סנטימטרים ספורים מאחוריי, והקירבה גורמת לי לזנק. הוא משמיע גיחוך ומתיישב.

עושר ניחוחו מתמזג עם הנופך הדבשי של קולו, ואני תוהה מה היה קורה לו הייתי נמסה לתוך כיסוי הוויניל של המושב. השעה הרבה יותר מדי מוקדמת מכדי שאשפיל את עצמי מול זרים יפי מראה.

למה החיים לא יכולים להגיע עם כפתור 'מחק'?

אני חוטפת את התיק שלי ומחטטת בו בהתעמקות יתרה, כאילו בתחתיתו נמצא כפתור כזה. אני מפשפשת בהררי עטיפות סוכריות ובקבלות שרק מזכירות לי כמה גרוע אני מנהלת את החיים שלי כעת, אולם זה הרבה יותר טוב מלבהות בבחור שרק לפני דקה צפה בישבני מונף באוויר במכנסי היוגה הדקיקים ביותר שיש לי, ומתחתם התחתונים בוורוד הבוהק ביותר שיש במגירה שלי.

הארנק שלי נחבט מצד לצד קצת יותר מדי בפראות בעודי מבינה כמה מיותר היה ללבוש את התחתונים היפים שלי דווקא היום. אף אחד מלבדי לא יראה אותם, וזאת בגלל איזו עסקה מטומטמת שעשיתי עם דודני דיין, שלפיה אסור לי לצאת לדייטים למשך שישה חודשים.

זה לטובתי, אני מזכירה לעצמי בעודי מטיחה בארנק את בקבוקון הלחות לשפתיים. הבחורים שאני בוחרת לגמרי לא מתאימים לי.

זרוע שרירית מושטת מעל לדלפק, נוטלת כוס קפה מקלייר. "תודה," הוא אומר.

ידיי עדיין תחובות בתיק ואני בוהה בקלייר.

היא מחייכת חיוך משועשע. "אמרת שאת רוצה קפה?"

אני מכחכחת בגרוני, מנסה להתעלם מהאנרגיה המושכת שקורנת מהגבר שלצידי. "כן, בבקשה. קפה לקחת."

היא לוקחת את הדונאט, וברגע שהיא נעלמת, אני מרגישה כאילו החדר מתכווץ. אני נעה במקומי בחוסר נוחות, מודעת לכך שהבחור זה עתה ראה אותי בתנוחה ממש לא מחמיאה, ולבסוף נעמדת.

"אני מבין שגם את לא מכאן," הוא אומר לפני שאני מצליחה להוציא לפועל את תוכנית הבריחה שלי. "זאת אומרת, לפי המבטא שלך וכל זה."

אני שוקלת להעמיד פנים שהוא אינו מדבר אליי ולהתעלם ממנו לגמרי, אבל זה פשוט יהיה גס רוח מצידי, ולנוכח השתלשלות העניינים, הקול שלו עשוי להיות נקודת השיא של היום שלי, כך שאני שבה ומתיישבת.

"אתה מתכוון שאיני נשמעת כמו מישהי מטנסי?" אני שואלת, עדיין לא מביטה בו ישירות. "אני בהלם. חשבתי שהצלחתי ללמוד להגות את המבטא באופן מושלם."

הוא מגחך. "מצטער. את ממש נשמעת כמו מישהי מהמערב, אם אני מנחש נכון."

"ניחוש טוב. אני מאוהיו. אולם אני גרה פה כבר די הרבה זמן..." קולי דועך, ואיתו כל מחשבה צלולה. לפתע מבטי מוסט, ואפילו שהסקתי מתגובתה של קלייר שהוא חמוד, לגמרי לא ציפיתי למכלול המהמם היושב לצידי.

זוג העיניים הכחולות ביותר שאי פעם ראיתי מביטות בי. צבען כצבע השמיים ביום חורפי; צלולות ובורקות. הגבות שלו עבות וריסיו ארוכים, ולו רק יכולתי למצוא את קולי, הייתי גם מחמיאה לו.

עור חלק ושזוף ושיניים לבנות ובוהקות. לסת חזקה מרוככת בקמטי הצחוק שבזוויות שפתיו המלאות. יציבתו מלאת ביטחון ואיכשהו מכילה את ההלם שלי, והאדיבות שבחיוכו גורמת לי להרגיש נינוחה יותר.

"אוהיו, הא? אני אוהד של 'מישיגן'. מקווה שלא תחשיבי את זה כנקודה לרעתי."

"אני לא אוהדת נבחרות ספורט. אני מקווה שאתה לא תחשיב את זה כנקודה לרעתי."

חיוכו מתרחב. "הוגן למדי."

מה שלא הוגן הוא שאני לא מסוגלת לזכור מה אני עושה פה או מה אני אמורה לעשות אחר כך. אני מתיקה את מבטי ממבטו בדיוק בזמן כדי להבחין בקלייר, מגיחה מעבר לפינה עם הדונאט שלי בצלחת. והכול חוזר בשטף.

לא שמתי לב שהכתפיים שלי רפויות ממתח או שהכאב ברקתי נרגע, אולם אני בהחלט חוזרת להיות מודעת כשהם מכים בי שוב במלוא הכוח.

"שכחת שאמרתי שאני רוצה לקחת את הדונאט?" אני שואלת, משפשפת את צד ראשי.

"אמרת לי," היא אומרת ומניחה את הצלחת לפניו.

"היי," אני אומרת ומצביעה על הצלחת, "זה שלי."

הוא מביט בדונאט ואז בי, ואני לגמרי מצפה שהוא יחליק את הצלחת בכיווני. אין חלק ממני, אף לא פיסה בגודל של אחד מאגוזי הפקאן הללו, שחושב שהוא לא יעשה כן.

אבל הוא לא.

במקום זאת, הוא מחייך בזחיחות.

"למרות הסכנה שתנעצי בי מזלג, אני חולק על דעתך." ואז הוא מביט בקלייר ואומר, "זה נראה טעים. תודה."

"על לא דבר," משיבה לו קלייר.

אני נועצת מבט בחברתי. "את לא יכולה לתת לו את הדונאט רק מפני שהוא חמוד, קלייר."

"היי, רגע," הוא מתערב, גבותיו מכווצות. "אני לא בטוח ש'חמוד' מוצא חן בעיניי. אולי 'גבר מחוספס'? או 'יפה תואר'?"

"גנב?" אני מציעה.

הוא מרים את מזלגו בצורה מתגרה, אבל בוחר לא להתגרות יותר מדי בגורל ולא לנעוץ אותו בדונאט.

"אמממ... אולי נתתי לו אותו כי הוא הזמין אותו קודם?" אומרת קלייר. "תשלטי בעצמך, היילי."

זהו.

"לשלוט בעצמי?" הסכר שעצר את הרוגז שהלך ונבנה בתוכי במשך כל הבוקר נפרץ במופע מרהיב. אני ספק עומדת ספק יושבת על המושב ומטיחה בחברתי, "אין לך אפילו מושג מה קרה לי הבוקר, קלייר?"

"לא."

"אז תני לי לעדכן אותך," אני אומרת מבעד לשיניים חשוקות, "גלאי העשן החל לצפצף בארבע לפנות בוקר כי הסוללות התקלקלו, אפילו שרק בשבוע שעבר החלפתי אותן. בסדר? ואני נמוכה מדי מכדי להגיע אל הגלאי בלי לטפס על כיסא, ומשום שהשעה הייתה ארבע לפנות בוקר וטרם שתיתי קפה, נפלתי. נחבלתי בברך וספגתי מכה במרפק ובכיתי. כי אני תינוקת."

קלייר נושכת את השפה התחתונה כדי לא לפרוץ בצחוק.

"ואז — "

"רגע," הוא אומר.

"שקט, גנב דונאט שכמותך," אני אומרת ומשתיקה אותו בנפנוף יד. "ואז לא יכולתי להכין קפה כי שטפו את צינורות המים אתמול והמים עדיין אדומים. ואז, פשוט כי זה ממשיך להשתפר, אני זוכה לשיחת טלפון מסנדרה מהספרייה המבקשת ממני להגיע היום לשיחה, ואני מתפללת בטירוף שאין לזה קשר לשמועות שעומדים לקצץ לנו בתקציב." אני נושמת מלוא הריאות. "אני גמרתי עם היום הזה, והוא אפילו עוד לא ממש התחיל."

"אאוץ','" אומר הגבר, מפרש את הצורך שלי בחמצן כסימן לכך שהוא יכול להשמיע את דעתו. "זה באמת בוקר קשוח."

"או, זה רק משתפר," אני מתעקשת, מרגישה כיצד הדם זורם בשצף בעורקיי, "ג'ואל שלח לי הודעה."

הגבות של קלייר מתרוממות לתקרה.

"ג'ואל ההיפי?"

"תפסיקי לכנות אותו כך."

"כך דיין היה מכנה אותו בזמן שיצאת איתו," היא אומרת.

"יצאת עם היפי?" האיש שואל. "זה מפתיע."

אני נועצת בו מבט זועם. "רוצה לדעת מה מפתיע? הצלחתי להתנהג כמו ליידי ולא לחטוף את הדונאט הזה ישר מהצלחת שלך. זה מפתיע."

הוא מגחך.

"זה לא מצחיק," אני מקפצת במושבי, מנסה לא להתחנן ומשתדלת לא לחטוף את המאפה מהצלחת שמולו. זה לא שאני ממש זקוקה לדונאט עצמו, אני זקוקה לנחמה שפחמימות יכולות להציע לי ולתזכורת למאפי הקינמון שאימי הייתה מכינה, שמעניקות לי את האשליה שהכול יהיה בסדר. "החיים שלי מתפרקים."

הוא מתעלם ממבטי המפציר ומוציא את הנייד שלו מכיס הג'ינס. בזמן שאצבעותיו מרחפות על גבי המסך, אני מנצלת את ההזדמנות ובוחנת את צדודיתו. האור נופל על שערו החום הבהיר המסופר בקפידה. פניו מגולחות למשעי, ואני תוהה מעט איך הוא היה נראה עם זיפים בני שלושה ימים.

לרגע הדונאט המוטל בצלחתו נשכח, ובמקומו עולה בראשי מחשבה ערבה לחיך לא פחות מציפוי הקרמל שלו; טעם שפתיו של הגנב על שפתיי. החלום בהקיץ הקטן שלי נפסק כשהוא תוחב את הנייד שלו בחזרה לכיסו.

"כמה אני חייב לך?" הוא שואל את קלייר.

"דונאט וקפה עולים ארבעה דולרים ושמונים ושישה סנט," היא אומרת.

הוא שולף מארנקו שטר של עשרה דולרים ומניח אותו על הדלפק. "קחי גם עבור הקפה שלה, ותשמרי את העודף לעצמך, אבל תוכלי להחליף לי את הכוס כך שאוכל לקחת איתי את הקפה הזה?"

"אין בעיה," קלייר אומרת ואז הולכת באיטיות אל הקופה הרושמת, מותירה אותי לבד עם הגנב.

אני נאבקת בחיוך המאיים להפציע על שפתיי. "אתה ברגע זה קנית לי קפה?"

"כן."

"אתה יודע מה הולך ממש טוב עם קפה..." אני מביטה בצלחתו ואז בו, וכל מה שהוא עושה זה לצחוק.

הוא קם, מיישר גוף גבוה יותר וחזק יותר מכפי שציפיתי. הוא לובש ג'ינס וחולצת פלנל אפורה־שחורה שמאפשרת לראות את קווי המתאר של גופו; תפיחתם של שרירי זרועותיו, קימורי מותניו והזוויות שבין כתפיו לצווארו. כל אלה פשוט אלוהיים.

"סיימת?" הוא שואל.

אני משיבה את מבטי ממגפיו לפניו. "למה אתה מתכוון?"

"אני לא רוצה לצאת מפה לפני שתסיימי לבחון אותי." הוא מחייך. "אם סיימת, אני צריך ללכת."

סומק עז מציף את פניי, וכשהוא צוחק אני תוהה אם הוא חושב שהסומק הוא בצבע דומה לזה של תחתוניי, והמחשבה הזאת גורמת לי להסמיק עוד יותר.

"אתה לא ג'נטלמן כפי שקיוויתי," אני אומרת.

הוא מחייך בשובבות, סוקר אותי בעת שהוא תוחב את ארנקו בחזרה לכיסו האחורי, ואז הוא עוטה ארשת כאובה שיש בה מעט היסוס והודף לעברי את הצלחת. "הנה. את יכולה לקבל את הדונאט שלי. אני יודע שזה לא כל מה שאת רוצה, אבל זה ייאלץ להספיק לעת עתה. אני מאחר." הוא נוטל את כוס הקפה מקלייר.

"לא שמעתי שום דבר ממה שאמרת אחרי 'את יכולה לקבל את הדונאט שלי'," אני אומרת, תוקעת את אצבעי במאפה. "אבל תודה."

"יש להם מזלגות, את יודעת."

"אני יודעת, אבל רציתי לוודא שלא תבקש אותו בחזרה." חמימות פושטת במרכז גופי כשהוא מחייך. "תודה על הדונאט."

"על לא דבר, אוהיו." הוא עושה את דרכו לדלת, אך נעצר לפני שהוא יוצא. הוא מביט בי מעבר לכתפו ומצמצם את עיניו, תשומת ליבו נעשית שונה, מוחשית יותר, אך אין בה חוסר נוחות והיא גורמת לי לנוע על מקומי. "אני טרוור קלי, אגב. איך קוראים לך?"

"אני היילי." אני נשמעת מתנשמת יותר מכפי שהתכוונתי או שציפיתי, ואם לא הייתי סמוקה עדיין מכך שתפס אותי בוהה בו, הייתי מסמיקה שוב. "היילי ריינור."

"נחמד להכיר אותך." הבעת פניו מתרככת והוא יוצא אל אור השמש. "או, שכחתי לומר לך, את חייבת לי על הדונאט."

ובחיוך אחרון שכמו מדביק אותי למושבי, הוא הולך.