אהבה ודעות קדומות

פרק 2

אחי התאום המעצבן הוסיף להתעסק בטלפון שלו ואני חששתי שדוקטור מקונן ייעלב בסופו של דבר ויעזוב אותנו. לכן אילצתי את עצמי לפרט באוזניו את כל מעלותיו של בית החולים שעבדתי בו עד לפרטי הפרטים של הקישוטים על הקירות.

"ובאיזו מחלקה את עובדת?" שאל ילי כשקטעתי את נאומי כדי לשאוף אוויר.

"במחלקת האשפוז," עניתי, "ואתה?"

"במחלקה אלף," הוא ענה ומיד המשיך, "רק סיימתי את ההתמחות לא מזמן."

"באמת?" תהיתי, משוכנעת שאם הוא התחיל ללמוד שנה לפנַי ודאי הייתי מבחינה בו במסדרונות הפקולטה. "איפה למדת? בטח לא בתל אביב."

"דווקא כן, אבל הרבה שנים לפנייך." ילי חייך והמשיך להסביר בשטף, "פשוט הייתי רופא צבאי עד לפני שנתיים ועזבתי לטובת 'שניידר', כי זה היה החלום שהביא אותי למקצוע, לעבוד עם ילדים, רק שאיכשהו שכחתי אותו כשהייתי בעתודה. בהתחלה הרגשתי שהצבא השקיע בי המון ושמחובתי להחזיר למערכת, ואחר כך פשוט התקדמתי כל כך מהר שזה עשה לי חשק להמשיך. כל פעם שהתחריתי על תפקיד, הבטחתי לעצמי שאם אקבל אותו אפרוש בסיום, וככה זה נמשך ונמשך."

"אז מה גרם לך בכל זאת לעזוב?" התעניינתי. הערכתי את גילו של ילי בלא יותר משלושים ומשהו, לא הגיל המתאים לפרוש מהמירוץ לתפקיד קצין רפואה ראשי.

"היו לי קצת בעיות בבית," הוא מלמל ולכסן מבט זהיר לעבר ערן, שעדיין היה שקוע בטלפון שלו.

שנייה מאוחר יותר קפץ אחי ממקומו והכריז בהתלהבות, "אני לא מאמין! נס גדול קרה פה! לירון מזמינה אותי אליה הביתה! נמי, אני חייב לרוץ, לפני שהיא תתחרט." הוא הצמיד נשיקה ללחיי והפטיר משפט מתנצל כשחלף ליד ילי, "אני ממש מצטער, אבל נראה לי ששניכם תסתדרו בלעדי. נכון?"

אחי התאום לא חיכה לתשובתנו ונעלם בחשכה ששררה בחוץ. הבטתי אחריו בכעס ואחר כך החזרתי את מבטי ליַלי, שנעץ בי מבט נבוך.

"אני אהרוג אותו יום אחד!" מלמלתי בעצבנות, "אני לא מאמינה שהוא העז להבריז לי אחרי שוויתרתי בשבילו על הלימודים למבחן שלב א'."

"אני יכול לנסות לפצות אותך בהזמנה לארוחת ערב?" התעניין דוקטור מקונן בנימת השתתפות.

"אתה לא צריך לפצות אותי על הקטעים המעצבנים שאחי עושה לי," נאנחתי. "זאת לא אשמתך שאני אף פעם לא לומדת מהניסיון ותמיד עוברת לדום כשהוא מבקש ממני משהו."

"קודם כול, אני חושב שיש לכם קשר ממש יפה," הוא ענה והישיר מבטו לעיני, ולמרבה הפתעתי ראיתי שהוא משועשע. "ושנית, יש לי הרגשה שהפעם לפחות הוא לא פעל ממניעים אגואיסטיים דווקא."

"מה?!" תהיתי.

"תראי," הוא חייך בשמץ של מבוכה, "עד כמה שאני זוכר, סיפרתי לו לפני כמה ימים שאני מגיע לכאן כמעט כל ערב אחרי המשמרת. מאחר שהוא התנהג כאילו הוא לא זוכר את זה, התחלתי לחשוד שהוא פשוט ניסה להפגיש בינינו. וחשדתי בזה עוד לפני שהוא נמלט מפה בסערה."

"אתה רוצה להגיד לי שהוא עשה לי התקלה?" הרגשתי מבוישת ונכלמת. לחיי בערו כאילו הזריקו לתוכן מי אש. הפעם ערן באמת הרחיק לכת. אילו נפל לידי באותו רגע, הוא היה חוטף על הראש את שאריות הבירה שהשאיר בכוס.

"לא הייתי קורא לזה התקלה, לפחות מבחינתי." ילי הרצין לפתע. "אני דווקא שמח שפגשתי אותך, למרות שהנסיבות מביכות קצת. והשמחה שלי אפילו תגדל אם תצטרפי אלי לארוחת ערב."

"אבל... יש לי מבחן שאני צריכה להתכונן אליו," גמגמתי בחוסר אונים, וניסיתי לאטום את מוחי לצעקות המחאה שהדהדו בו נגד הניסיון הנואל להשתמט מילי הקסום, רק משום שאחי המעצבן ניסה לשדך לי אותו בדרך מביכה וצולעת ובלי כל התראה מוקדמת.

"מתי?" גבותיו התרוממו.

"בעוד... שבועיים," מלמלתי, "אבל יש המון חומר, כמו שאתה בטח יודע."

"אני מבטיח שאעזור לך ללמוד בתנאי שתאכלי אתי עכשיו," הוא הצהיר. "עברתי את המבחן הזה לא מזמן, וכל החומר עוד טרי אצלי בראש."

"וכמה קיבלת, אם מותר לי לשאול?"

"מאה." הוא חייך שוב, ולבי החסיר פעימה. היה קשה מאוד לסרב לו כשחייך בצורה כל כך שובת לב.

"אוקיי," ביימתי אנחה. "עשינו עסק."

"יופי!" הוא קפץ על רגליו וניגש לשולחן הסמוך. הפטרתי עוד אנחה והלכתי אחריו, עדיין נבוכה מפני שערן הוליך אותי שולל. אם במקום ילי היה שם גבר פחות גלוי לב ונעים הליכות, הייתי נמלטת מהמקום בן רגע.

קסמו הבלתי מעורער של שותפי לארוחה גרם לי להוסיף חטא על פשע ולשתות שתי כוסות יין עוד לפני שהגיע האוכל לשולחננו. עובדה זו העמידה בסימן שאלה את תוכניותי ללמוד בהמשך הערב. מצד שני, היה גם יתרון בכמות האלכוהול המופרזת שהעריתי לקרבי. היא גאלה אותי מהמבוכה שאני חשה בדרך כלל במפגשים כאלה; הרגשתי חופשייה ומלאת ביטחון, עד כדי כך שאפילו שכחתי שאני צריכה לנהוג בחזרה לתל אביב מאוחר יותר.

"אז מאיפה בעצם אתה מכיר את ערן?" לא הצלחתי לכבוש את סקרנותי אחרי כוס יין שלישית, שהפעם לפחות לוותה בצלחת מרק בצל.

ילי נראה מהסס ונבוך לפתע, לראשונה מאז תחילת הערב.

"נפגשנו ב...ענייני עבודה," הוא אמר לבסוף.

"ענייני עבודה?" תליתי בו מבט תוהה לרגע, ואז המשכתי כאילו איבדתי את השליטה בלשוני, "לא, רק לא זה! אל תגיד לי שאתה נשוי וחושד שאשתך בוגדת בך?!"

חיוך מאופק עלה על שפתיו. לצערי, החיוך הִבהיר שהוא הבין כי הרעיון שהעליתי אכזב אותי מאוד.

"לא," הוא ענה ויישר את כפות ידיו מולי, כדי להוכיח לי שהוא לא עונד טבעת נישואין. "האמת היא שהייתי נשוי פעם, אבל התגרשתי, וממש לא על רקע חשד לבגידה."

"אז למה בכל זאת?" המשכתי לחפור, בניגוד למנהגי המוקפד להיות מנומסת ודיסקרטית בפגישות מהסוג הזה. להגנתי אוכל רק לומר שבשום פגישה לא התרגשתי כל כך וכמובן שלא שתיתי כל כך הרבה.

ילי הביט בי וחייך. "אפשר להגיד שהנישואין שלי נכשלו על רקע חוסר התאמה," הוא הסביר. "במידה רבה באשמתי, למען האמת. משום מה הנחתי שאם אתחתן עם בחורה ממוצא אתיופי יהיו לנו סיכויים להתאים, לפחות מבחינת תפיסת העולם וההסתכלות על החיים. אבל התברר שטעיתי בגדול. גרושתי היא עורכת דין מצליחה ושאפתנית וגם מתנדבת חברתית קהילתית עם תוכניות ארוכות טווח להיכנס לפוליטיקה. ובכל התכנון המדוקדק הזה לעתיד לא ראיתי את עצמי משתלב בחייה, עם התוכניות הקטנות והפחות חשובות שלי לילדים ומשפחה."

הבטתי בעיניו. המבט המשועשע לא נטש אותן, למרות הנימה הצינית במקצת.

"אז אתה כועס עליה?" שאלתי לבסוף, תוהה מה הוא יחשוב על התוכניות המוקפדות שלי לעתיד, שגם הן לא כללו הקמת משפחה בטווח הקרוב.

"לא, ממש לא." הוא חייך והתרווח בכיסאו. "להפך אפילו. נשארנו ידידים טובים."

"יופי!" שמחתי להיווכח שתחושות הבטן שלי לא הטעו אותי. וכמו שאימא שלי תמיד אומרת על אנשים מסוגו, הופעתו החיצונית הכובשת נבעה מאישיות מלבבת להפליא שהקרינה החוצה.

"טוב, עכשיו תספרי לי קצת על עצמך בתחום הזה," הוא אמר בהרמת גבות. "איכשהו, קשה לי להאמין שאף אחד עוד לא הציע נישואין לבחורה אינטליגנטית ויפה כמוך."

"טוב..." לעלעתי במבוכה, "אתה קצת מגזים עם המחמאות אבל כן, היה מישהו שכמעט התחתנתי אתו. הוא היה רופא מנתח, מאוד מוצלח, ובאיזשהו שלב הוא קיבל הצעת עבודה מפתה מבית החולים קולומביה פרסביטריאן בניו יורק, וזהו... ככה נפרדנו."

סטייק הפילה ברוטב יין אדום שהזמנתי הגיע ופטר אותי מהצורך להישיר ביַלי מבט אפוף דוק עגמומי, המבט שעלה בעיני בכל פעם שדיברתי על האקס המיתולוגי שלי.

"האמת היא שהסיפור קצת דומה לשלך," המשכתי ואמרתי, כי שותפי לשיחה שתק. "גם האקס שלי היה יותר מדי קרייריסט ושאפתן, אפילו בשבילי."

"מה זאת אומרת אפילו בשבילך?"

"זאת אומרת שיכולתי לנסוע אתו, כמובן, ואפילו ניסיתי לעשות את זה. בזכותו נתנו לי להמשיך שם באותה תוכנית לימודים שהתחלתי בארץ, אבל היה לי קשה מדי." דמעות עלו בגרוני כשנזכרתי באותו חורף ארור בניו יורק שבו לבי נשבר לרסיסים כשהרגשתי שאני חייבת לחזור לארץ ולהשאיר מאחור את מי שהחשבתי לאהבת חיי. "אתה מבין," המשכתי, "הוא היה עסוק מאוד ובקושי התראינו, והרגשתי נורא נורא לבד, במיוחד בהתמודדות עם הלימודים בשפה זרה. והיה לי קשה, המשפחה והחברים חסרו לי נורא, במיוחד המשפחה. אחי, שהוא לא תמיד כזה מעצבן, וההורים שלי, שאני מאוד קשורה אליהם. ומה אני אגיד לך? נכנסתי לדיכאון כשחשבתי שככה ייראו החיים שלי לעולמי עד. ולמרות שלא תכננתי להקים משפחה בשלב כל כך מוקדם, רציתי שכשיהיו לי ילדים הם יהיו קרובים לסבא ולסבתא הנפלאים שלהם. בקיצור, הרגשתי שאני לא יכולה יותר וחזרתי לארץ. ניסיתי כמובן לשכנע אותו שיחזור אתי, אבל הוא לא היה מוכן לוותר על העתיד המזהיר שצפו לו שם ועל הכסף הגדול שהוא כבר התחיל להרוויח. אז נפרדנו בסופו של דבר."

"אני מבין." ילי הניח את כף ידו השחומה על ידי שאחזה במזלג. רק אז הבחנתי שהיד שלי רעדה. בהשפעת חומה של ידו הרעד חדל, למרבה הפלא.

"אני מצטערת," מלמלתי. "אין לי מושג מה עובר עלי ולמה אני ככה. זה בטח בגלל היין. הפרידה הזאת היא כבר לגמרי היסטוריה בשבילי."

"מתי זה קרה?" שמעתי את שאלתו והרמתי את מבטי. עיניו החומות היו נעוצות בי במבט משתתף כל כך עד שכמעט פרצתי בבכי.

"לפני שלוש שנים," אמרתי בקול יציב, בניסיון נחוש והחלטי להרגיע את גל הנוסטלגיה הרגשני שקפץ עלי משום מקום. חששתי שיַלי יחשוב שעוד לא התגברתי על הפרידה מהאקס והוא יימלט בבהלה. בצדק, מבחינתו. גם אם לא ידע על כל אותם בחורים, חלקם נחמדים בהחלט, שיצאתי איתם אחרי הפרידה ואף אחד מהם לא צלח את ההשוואה למיתולוגי שלי.

"שלוש שנים זה לא כל כך הרבה זמן," ציין ילי. "לי לקח יותר זמן לשכוח מגרושתי, ובלשכוח אני מתכוון לזה שהיום אני באמת יכול להיפגש איתה בלי להרגיש פרפרים בבטן."

"תודה, אתה מאוד מנחם אותי." חייכתי וקיוויתי שלא אסגיר בפניו את הידיעה שהוא הגבר הראשון שאני יושבת מולו ולא כמהה שהאקס שלי ישב במקומו. "אבל אני באמת מאמינה שכבר שכחתי ממנו, רק האלכוהול גורם לי להיות רגשנית מדי, והזיכרון של החורף הנוראי ההוא בניו יורק, זה הכול."

להדגשת דברי התחלתי לאכול את הסטייק. למרות שהוא כבר התקרר קצת, טעמו היה מעולה וגרם לי להתחרט שהתייחסתי קודם בזלזול לברים ומסעדות פתח-תקוואיים.

"אז באיזה ענייני עבודה הכרת את ערן?" נזכרתי לפתע בשאלה שממנה גלשנו לפסים רגשניים מדי.

ילי הפסיק לאכול, שלח בי מבט ארוך ומעמיק כאילו ביקש לחקור את צפונות לבי, ואז אמר בקול מדוד וחסר גוון, "פניתי אליו כדי שימצא את הרוצח של אימא שלי."