אהבה ותשוקה

המקום כולו עמד לרשותה.

גן-עדן, חשבה ג'ולי באושר. הסלעים ורסס המלח של קו המים עליו גדלה היו הדבר שהכי חסר לה כאשר היתה מעבר לים.

הגלים ליחכו את המזח. היא חלצה את סנדליה ובחוסר התחשבות בשמלה הקיצית היפה שלה התיישבה על העץ המחוספס ותלתה את רגליה מעבר לקצה המזח. גל הלם בבהונותיה החשופים. היא השמיעה בת-צחוק של הלם ומורת רוח; המים היו קרים כקרח.

למה ציפתה? אחרי-הכל, היא נמצאת במיין ועדיין חודש יוני. היא נענעה את רגליה במרץ רב, צופה באור הזהוב של ראשית הערב מפלח את הקצף על הגלים. היא שוב בבית. זמנית, נכון, ולא בגלל הסיבה הטובה ביותר. אבל היא בבית.

המזח היה בקצה דרך עפר. הרוח נאנחה בין צמרות האורנים והציפורים התרוננו בין השיחים; מעבר לכל היתה נהמת הגלים אל מול החוף של האי הקרוב ביותר.

מחוז חפצה היה רחוק יותר. היא תבלה את סוף-השבוע באי מנטק שבבעלות צ'רלס סטרת'רן, שבנו ברנט הזמינה למסיבת יום-ההולדת השישים של צ'רלס שתיערך מחר.

היא איחרה לצאת מעבודתה אחרי הצהרים. כאשר הגיעה מדירתה בפורטלנד אל קו החוף הנטוש הזה, היא החמיצה את הסירה שהיתה צריכה לקחת אותה וכמה מאנשי שירות ההסעדה אל המסיבה. עכשיו הסירה תצטרך לערוך סיבוב נוסף כדי לאסוף אותה.

היא היתה צריכה להרגיש אשמה. אבל היא לא. היא נענעה שוב ברגליה, מקווה שצ'רלס סטרת'רן התקין בריכה מחוממת בקסלרי, האחוזה שלו במנטק. ברנט הבהיר דבר אחד ביחס לאביו, שהוא עשיר כקורח; הרמז היה שגם הוא, ברנט, עשיר ביותר.

ג'ולי נאנחה. ברנט היה נאה, מקסים ותמיד רצה לעשות חיים. פירוש הדבר, ללא ספק, שבמוקדם או במאוחר תצטרך להדוף אותו מעליה. רוח ההרפתקנות שלה, זו שגרמה לה לחיות במשך השנים האחרונות במקומות שכוחי אל שאינם ידועים בנוחיות שהם מספקים, לא כללה גם התייחסות למין. או נישואים, לצורך העניין.

אבל היא הרגישה שבמשך סוף-שבוע אחד, מוקפת בבני משפחתו של ברנט, היא תהיה בטוחה.

היא סובבה לפתע את ראשה, מאמצת את אוזניה. מה שמעה זה עתה? רכב נוסע לאורך הכביש? היא לא רצתה חברה. לא עכשיו. אוליבר, קברניט הסירה, היה די ברור כאשר אמר שהיא האורחת היחידה הצפויה להגיע ביום שישי בערב.

רחש הצמיגים על הכורכר התגבר מרגע לרגע. ג'ולי הזעיפה פנים לעבר העצים זהובי העלים, דוחקת בזר לעצור ליד הקוטג' האחרון במרחק רבע מייל מהמזח. לעצור בכל מקום זולת כאן.

לעזוב אותה במנוחה.

כאשר צמיגי הפורשה השחורה והחלקה שלו החליקו על הכורכר, טרוויס הוריד את רגלו מעל דוושת הדלק. הוא נהג מהר מדי. חלקית, כמובן, מפני שהגיע מאוחר מהרצוי. הוא היה בסדר עד אותו מקרה חירום ביחידה לטיפול נמרץ, שהסתיים בצורה משביעה רצון עבור החולה אבל גרם לו לאחר.

איחור לא היה הסיבה היחידה לנהיגתו המהירה. חרדה עצומה היתה הסיבה השניה. שפתיו נמתחו בחיוך נטול הומור. ביום שישי יפהפה בערב חודש יוני, כאשר יכול היה להפליג במימי מפרץ פנובסקוט או ללכת לאופרה המקומית בחברת האחות עם העיניים המזמינות, הוא נוסע אל המקום היחיד בעולם בו הוא ידע שיזכה ליחס קר.

עוד רבע מייל אל המזח. הוא ישתמש בטלפון שעל הרציף, יתקשר אל אוליבר ויבקש שהסירה תישלח לאסוף אותו. ברגע שיהיה על האי, הם לא יוכלו לשלוח אותו כלעומת שבא. ואם ינסו, הוא יילחם בהם בכל כוחו.

דרך החלון הפתוח הוא הריח את ניחוח האורנים המעורב בניחוח החריף של הים; הוא נשם עמוקות, ממלא את ריאותיו ולשניה חזר להיות הילד הקטן שטייל על הצוקים והחוף הסלעי של מנטק. מאושר. בטוח. בלי שום רמז לבאות.

הוא לא חזר רק אל המשפחה. הוא חזר גם אל האי. מבין השניים, הוא לא ידע למי יש כוח לגרום נזק גדול יותר.

ודאי לאי.

זה היה טירוף לחזור. טירוף מוחלט.

המכונית פנתה מעבר לעיקול האחרון ומלמעלה ראה טרוויס את המפרץ פרוש לפניו, האיים הירוקים מנמרים את תכלת המים, הקצף מקיף אותם כמו סלעים לבנים. גרונו התכווץ. הוא עבד קשה במיוחד בשנים האחרונות בניסיון לקבור את תערובת הכמיהה והריקנות שנקראות בפי כל געגועים הביתה.

הוא לחץ על הבלם. מישהו יושב על המזח.

מבטו הצטמצם. האם זהו נער מאחד הקוטג'ים במעלה הדרך? לעזאזל, הוא לא רצה חברה. אם היתה פעם בחייו בה רצה להיות לבדו, הרי שזו הפעם, בעודו מחכה לסירה.

זה לא ילד. זו אשה. היא ודאי נהגת המכונית הכחולה שחנתה לצד הדרך מעל המזח.

טרוויס סובב את ההגה והצמיגים שלו נאחזו בכורכר לפני שחנה מאחורי המכונית הכחולה. על הפגוש האחורי שלה היתה מדבקה של חברה להשכרת מכוניות, הבחין בהיסח הדעת. הוא יצא מתוך המכונית שלו, טרק את הדלת וצעד לעבר המזח; האשה קמה בזמן שצעד.

הוא ייפטר ממנה כמה שיותר מהר ואז יצור קשר עם אוליבר.

בגלל שהשמש היתה מאחוריו היא רחצה באור רך. צעדיו הואטו. איך יכול לחשוב שהיא נער? שמלתה הפרחונית התנאתה בחצאית רחבה וחלק עליון שנצמד אל שדיה וחשף כתפיים וזרועות; קרסוליה וכפות רגליה טבלו במים. שערה היה קצר, כתר כהה ונוצץ שהדגיש את הקו הדק של צווארה ואת גבותיה המטופחות.

היא היתה יפהפיה באופן עוצר נשימה.

היא גם נראתה מסויגת למראהו, בדיוק כפי שהוא הרגיש כלפי נוכחותה שם. היא אמרה בצינה, נוטלת את היוזמה באופן שהכעיס אותו, "שלום. הלכת לאיבוד?" היא בחנה אותו במבט שללא ספק קלט את המטר ושמונים שלו ואת מכנסי הג'ינס המהוהים והחולצה הזרוקה שלו, והוסיפה בנימוס, "הכביש, כפי שאתה רואה, מגיע לקצו כאן. אתה מחפש את מפרץ ברטלט? הפניה במרחק חצי מייל מכאן."

"לא," אמר טרוויס קצרות. "לא הלכתי לאיבוד – אבל את מסיגה גבול. המזח הזה הוא שטח פרטי. הוא שייך לבעלים של האי מנטק."

"לשם אני מפליגה."

"באמת? המסיבה תיערך רק מחר – האם טעית בתאריך?"

"לא," ענתה בחריפות.

עיניו נאחזו בעיניה הירוקות. לא ייתכן שזה הצבע שלהן, חשב. עיניים בצבע ירוק אמיתי היו נדירות מאוד, והפכו את ההשוואה לאבני ברקת לבלתי נמנעת. עיניה, ברגע זה, בהחלט נראו כמו אבני ברקת קשות ובלתי מתפשרות. היא היתה נמוכה ממנו בהרבה; למה, אף שתמיד העדיף בלונדיניות שהיו כמעט בגובה שלו, הוא חומד את הברונטית שנראתה חמה כמו האוקינוס בינואר?

אור שיחק על עצמות הלחיים הגבוהות שלה, גורם לו לרצות ללטף אותן; רק במאמץ גופני פעיל הוא החזיק אותן לצדי גופו. וכל אותו זמן הוא אילץ את עצמו לא להביט במחשוף השמלה שלה. מה קורה לו, לעזאזל?

תחשוב, טרוויס. תשתמש במוח החריף שלך. "תני לי לנחש," אמר בשקט. "את מגיעה מוקדם יותר לאי מפני שאת בת זוגו של ברנט."

היא נשכה שפה מעוררת תיאבון. "איך ידעת?"

"לברנט היתה תמיד חולשה לנקבות עם גוף מדהים ופנים יפים באופן יוצא דופן."

"למרות שהחמאת לי הרגע פעמיים, למה יש לי הרגשה שהעלבת אותי בצורה יסודית?"

הרוח לפתה לפתע את החצאית שלה והצמידה אותה אל רגליה, ואז הרימה אותה לשניה כדי לחשוף את ירכיה. היא אחזה בבד המרחף כדי להסתיר את גופה וטרוויס אמר בצרידות, "העיניים שלך – את בטח מרכיבה עדשות צבעוניות."

לא היתה לו שום כוונה לשאול משהו כל-כך אישי; והוא זעם כאשר היא התעלמה מהשאלה שלו. "גם אתה נוסע למנטק?" שאלה.

"כן."

"ובן זוג של מי אתה?"

"אה, אני לבד," אמר טרוויס, שולח לעברה חיוך שלא הגיע לעיניו. עיניים שיכולות להביט דרכך כאילו אינך שם, חשבה ג'ולי בזעם ושמעה אותו מוסיף, "אני לא שייך לאיש, זה מנוגד לעקרונות שלי."

"עקרון שאני חולקת אתך."

"אני בספק. לא אם ברנט הוא בן זוגך."

ההדגשה על המילים בן זוגך העלתה סומק בלחייה. "אני בת זוגו – " פתחה ואז השתתקה. למה היא מתגוננת בפני זר גמור?

הוא צחק קצרות. "אני שמח שלא טרחת לגמור את המשפט הזה. המוניטין של ברנט הולך לפניו."

"אני לא אשאל אותך אם אתה חבר שלו. נראה שאינך."

"תפסת."

עומק המרירות בדבריו הדהים את ג'ולי; לפתע היתה מודעת למתח בגופו. היא הרגישה שהוא עומד להתפוצץ בכל רגע נתון, ולראשונה הצטערה שהמזח כל-כך מבודד. לא היה אדם אחר בנמצא, והבית הקרוב ביותר היה במרחק רבע מייל מהם.

בדרך כלל לא נבהלה בקלות. היא עברה מספיק דברים מכדי לפחד, יותר מדי פעמים היתה צריכה לסמוך על התושיה שלה כדי להיחלץ ממצבים מאיימים. וזוהי מיין. לא לימה, או דאר-סאלאם, או קלקוטה.

בזמן שצעד לעברה במורד התל, הוא נע בחן לא מודע של נמר שראתה בביצות מערב בנגל. נמרים היו מלאים חן. הם היו גם מסוכנים ובעלי שיניים חדות מאוד.

קחי את עצמך בידיים, אמרה ג'ולי לעצמה. היא ידעה להגן על עצמה. אז מה אם הוא מסוג הגברים שכל אשה היתה להוטה להיענות לכל בקשה שלו? היא אמרה בניסיון אמיץ לשמור על נימה ידידותית, מושיטה את ידה, "שמי ג'ולי רנשו."

טרוויס לחץ את ידה בחוסר רצון גדול ואז שמט אותה במהירות הגדולה ביותר. "טרוויס סטרת'רן," אמר.

היא הקדירה פנים. "אתה בן דוד של ברנט?"

"לא."

היא הסמיקה שוב לשמע התשובה שגבלה בגסות רוח. "תרשה לי להיות כנה," אמרה בקול נעים. "נורא נהניתי להיות כאן לבד עד שהגעת, ודי ברור לי שאתה לא רוצה בחברתי. אבל אנחנו צריכים לחכות כאן לסירה ולחלוק את ההפלגה אל האי. אנחנו לא מסוגלים לפחות לדבר על מזג האוויר? ועליך להודות, הוא זיווני ומופז."

טרוויס נודע בחוגים מסוימים כדיפלומט בשל היכולת שלו להרגיע את הרוחות בנסיבות קשות במיוחד; למה היכולת הזו נעלמה למראה עיני ברקת אלה? הוא אמר בלי זהירות, "אם את חושבת שהשקיעה יפה, אז חכי עד שתראי את הזריחה דרך הערפל המכסה את פני המים..."

לרגע מבטו היה שקוע בעבר. ג'ולי אמרה בסקרנות, "נראה שביקרת כאן בעבר. אם שם המשפחה שלך סטרת'רן, אז אני מופתעת שהם לא יודעים שאתה מגיע – אוליבר אמר שאני האורחת היחידה שמגיעה היום."

הם לא ידעו שהוא מגיע מפני שהוא לא הודיע להם. נורא פשוט. טרוויס הניע את כתפיו בחוסר שקט ואמר, "נראה שהיה בלבול."

ג'ולי חשבה שהוא שקרן גרוע מאוד. אבל למה שהוא יטרח לשקר לזרה גמורה? היא היתה להוטה ללמוד עליו יותר ולכן אמרה בקלילות, "האם ביקרת במנטק לעתים קרובות?"

"לא בשנים האחרונות," אמר קצרות. "איך פגשת את ברנט?"

"דרך חברים משותפים. יצאנו רק פעמיים. אבל תמיד רציתי לבקר באחד האיים האלה, אז עלי להודות שקפצתי על ההזדמנות לבוא בסוף-השבוע הזה."

לאימתו, טרוויס שמע את עצמו אומר, "אז את לא המאהבת של ברנט?"

השאלה שלו תלתה באוויר. ג'ולי אמרה בקרירות, "לא התכוונת לשאול את זה, נכון?"

היא היתה חריפה מדי לטעמו. "את צודקת – זו היתה השאלה הלא נכונה," אמר. "הייתי צריך לשאול אם העיניים שלך באמת כל-כך ירוקות."

אם עיניה ירוקות, חשבה ג'ולי בזעם, אז שלו כחולות באופן מבהיל. אבל מקרוב הן הסגירו מעט מאוד מידע. "מה אכפת לך מה צבע העיניים שלי?"

"תייחסי את זה לסקרנות סתם."

"אני חושבת שאין בך שום-דבר סתמי," אמרה ביבושת. "אז אם אינך דודנו של ברנט, אז מי אתה?"

עיניו הוצרו. "ואם אגיד לך שאני אחיו הבכור?"

"ואם הסירה עוגנת כאן עכשיו?" ענתה בלגלוג עדין. "הוא מעולם לא הזכיר באוזני אח."

"אני בטוח בזה. האם תספרי לי מה צבע עינייך האמיתי?"

ג'ולי הביטה בו בהרהור. היא היתה מציאותית מספיק כדי לדעת שעיניה הן הנכס המוצלח ביותר שלה. עורה הצח היה קללה בימים אלה של חור באוזון; גופה גרם לה צרות רבות מכדי להיחשב נכס נחשק. באשר לשערה – היא קיצרה אותו בשנים האחרונות, בחלקו בגלל שאפריקה והודו היו ארצות חמות, ובחלקו מפני שקראה במקום כלשהו ששיער באורך המותניים הופך גברים לכסילים תאוותנים. לפתע התחילה לצחוק. "אני לא מרכיבה עדשות בכלל, ירוקות או אחרות – הראיה שלי מושלמת. רוצה לדעת משהו נוסף? אמי אמרה תמיד שאני עקשנית. אבל בהשוואה אליך, אני חובבנית בלבד."

למרות שחיוכו היה מהוסס, הוא שינה את פניו באופן ניכר. האף החזק, השפתיים המסותתות והסנטר המפוסל נותרו כשהיו, כמו גם השיער הסתור, שהיה כה כהה עד שיכול בקלות להיחשב שחור; אבל החיוך עורר לחיים את תווי הפנים שהיו גבריים ועוצרי נשימה ולגמרי סקסיים. אנרגיה גברית, חשבה ג'ולי בסחרור, זה מה שמניע אותו. אנרגיה חזקה, מפחידה ומאוד כריזמטית. היא אפפה אותה, כמעט כאילו כרך את זרועותיו סביבה.

היא עשתה צעד לאחור לא מודע, ואמרה בקוצר נשימה, "פגשתי בשנים האחרונות גברים רבים, ורבים מהם מושכים מאוד. אבל אתה, אני חייבת לומר, נמצא בראש הרשימה."

ריסיו רטטו. ואז אמר באירוניה, "שורה יפה. עכשיו תבקשי את מספר הטלפון שלי? ברנט לא יאהב את זה."

"אל תגיד לי שאתה לא צריך להדוף נשים בכוח מעליך. מפני שאני לא אאמין לך."

"כן," לאט, "אני הודף אותן מעלי. כמו שאמרתי, אני לא שייך לאף-אחד."

"גם אני לא," אמרה חרישית. "וזה כולל את ברנט."

ניצוץ של זעם מחה מפניו של טרוויס כל זכר לחיוך; ברנט, אלא אם טרוויס טעה מאוד, היה זה שהפך את הגלייתו ממנטק לעובדה מוגמרת לפני כל השנים הללו. האם בגלל זה אינו יכול לסבול את המחשבה על ג'ולי רנשו כמאהבת של ברנט? אבל הוא רק פגש את האשה. למה שיעניין אותו מה היא עושה ועם מי? "תרשי לי לתת לך עצה," אמר בחריפות. "תתרחקי בסוף-השבוע הזה מברנט. לטובתך."

היא מצמצה. "אתה שונא אותו, לא?" אמרה לאט.

"לא! אבל לא הייתי רוצה לראות אותך שוקעת במצולות."

מאוחר מדי, חשבה בהבזק של הומור. עשר דקות במחיצתו של טרוויס והיא כבר שוקעת במצולות. היא אמרה, "אני לא מתכוונת – אה, הנה הסירה."

סירת מנוע חזקה הופיעה מאחורי האי הקרוב ביותר. ראשו של טרוויס הסתובב וכל גופו נדרך. ג'ולי בהתה בו, בטוחה ששכח לגמרי את נוכחותה. כאילו הכין את עצמו לקראת מבחן, חשבה בפראות. כאילו מה שהביא אותו הנה ידרוש את כל אומץ לבו ויכולת ההישרדות שלו.

והיו לו הרבה מאלה. היא ידעה זאת באינסטינקט.

מבטה נפל. אגרופיו היו קפוצים לצדי גופו, פרקי אצבעותיו לבנים. בחמלה שהכניסה אותה לצרות בעבר, היא הניחה יד אחת על זרועו החשופה. "משהו אינו בסדר כאן, נכון?" אמרה. "אתה מוכן לספר לי מה? אולי אוכל לעזור?"

טרוויס משך את עיניו מהסירה; אותה סירה שבגיל שש-עשרה סייעה לו לברוח מהאי. הוא אמר בדייקנות קפואה, "למה שלא תתעסקי בעניינים שלך?"

היא מצמצה ומשכה ממנו את ידה. "בסדר. תשכח ששאלתי."

היא הסתובבה מעליו, צעדה לאורך המזח ועלתה אל התל, סנדליה נגררים בחול הרך. ברגע שהגיעה אל המכונית שלה, היא פתחה את תא המטען והוציאה מתוכו תיק. ואז נשענה על צד המכונית והשקיפה אל היערות כאילו עצי האורן היו הדבר המרהיב ביותר שראתה מעודה.

לסתו של טרוויס התקשתה. הוא לא זקוק לעזרתה. הוא לא זקוק לעזרת איש. מאז גורש מהאי לראשונה בגיל שש-עשרה הוא הסתדר לבדו. ואף אשה, ואין זה משנה כמה יפה, לא תשנה את זה.